גובה פיצויים ילדה שנפגעה בתאונת דרכים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גובה פיצויים ילדה שנפגעה בתאונת דרכים: 1. תביעתה של הקטינה, (להלן - "התובעת"), נסבה על הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב פציעתה בתאונת דרכים מיום 3.2.93, כאשר היתה כבת 9 שנים. הנכות הרפואית והתפקודית. 2. על-פי חוות דעתו של ד"ר שטיינברג, שמונה בתיק זה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, עולה כי עקב הפגיעה נחבלה התובעת בראשה, איבדה את הכרתה, בוצעה אינטובציה בשטח הפגיעה, והיא הועברה לבית החולים, כשהיא מחוסרת הכרה, מונשמת וסובלת מדימום מוחי. התובעת אושפזה במשך 6 ימים ביחידה לטיפול נמרץ וחזרה בהדרגה ובאיטיות להכרת. ביום 22.2.93 הועברה התובעת לבית החולים "אלין" להמשך טיפול ושיקום. בקבלתה לבית החולים "אלין" היתה התובעת נתונה עדיין במצב בלבול, אי שקט פסיכומוטורי ניכר, היא לא היתה מסוגלת לשבת וללכת, אך התמצאה בזמן ובמקום. התובעת שוחררה מבית החולים "אלין" כעבור שבוע על דעת ההורים, ובניגוד להמלצת רופאי בית החולים. בסיכום חוות-דעתו קבע ד"ר שטיינברג כי הבדיקה הנוירולוגית תקינה, אך נותרו סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המתאימים לאבחנה של תסמונת בתר-חבלתית (concussion syndrome post). פרופ' שטיינברג המליץ לקבוע לתובעת נכות צמיתה בגובה של % 10 לפי סעיף 34ב לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. 3. בסיכומיו טוען ב"כ התובעת, כי הוא חולק על ממצאיו ומסקנותיו של המומחה הרפואי. טענותיו של ב"כ התובעת כנגד חוות דעתו של ד"ר שטיינברג, התמקדו בעיקר בשלוש טענות. הטענה האחת היתה כי בנסיבות העניין, לאור חוות-דעתו של המומחה הרפואי ועדותו בבית המשפט, ראוי היה למנות מומחה רפואי נוסף בתחום הפסיכיאטרייה, אשר יחווה את דעתו לגבי מצבה הנפשי של התובעת. על בקשה זו חזר ב"כ התובעים בוריאציות שונות, יותר מפעם אחת במהלך הדיון, והיא נדחתה במספר החלטות שנתנו בעניין זה במהלך הדיון. לא אחזור במסגרת זו על הנימוקים שפורטו באותן החלטות. 4. הטענה השנייה התבססה על עדותו של אביה של התובעת, ובמיוחד על עדות מורתה, הגב' הרשקוביץ, אשר העידה כי התובעת חלשה בלימודים, נזקקת לעזרה, וזקוקה לקבלת טיפול בחינוך מיוחד. אני מקבל עדות זו, ככל שהיא מתייחסת לחולשתה של התובעת בלימודים. אך אינני מקבל את העדות, ככל שמדובר בהערכת המורה כי התובעת זקוקה לטיפול בחינוך המיוחד. בנושא זה אני מעדיף את עדותו של ד"ר שטיינברג אשר קבע כי: "שמעתי את המורה בבוקר ואני סבור שהמלצתה להעביר את הילדה לחינוך מיוחד היא מוטעית ואין כל נתון המצדיק לעשות זאת. השיקולים להעביר ילד לחינוך מיוחד הם שיקולים מורכבים שאפילו מורים לחינוך מיוחד מתקשים לקבל החלטה על כך והם כוללים פיגור שכלי, מצב פסיכיאטרי, בעיות של ליקוי למידה מוגדרים..." (ועוד). יש לציין כי החלטה בנושאים אלה איננה מתקבלת על ידי המורה עצמו, אלא על ידי ועדת השמה, הנעזרת בנושא זה על ידי רופא נוירולוג, כאשר ד"ר שטיינברג עצמו משמש כיועץ נוירולוגי לועדות ההשמה, והוא "מחליט החלטות שכאלה בתוקף מקצועי(ו)". (עמ' 21לפרוטוקול הישיבה מיום 18.6.95). 5. טענתו השלישית של ב"כ התובעת בעניין זה מבוססת על כך שכפי שהסתבר מעדותו של - ד"ר שטיינברג, הנכות של % 10 שנקבעה לתובעת על פי חוות דעתו, לא שיקפה את נכותה של התובעת כפי שהיתה בעת מתן חוות הדעת, אלא את הנכות הצמיתה של התובעת כפי שהיתה אמורה להתגבש, להערכתו של ד"ר שטיינברג, לאחר הטיפולים הרפואיים שתקבל. נכותה של התובעת בעת מתן חוות הדעת, היתה לפי עדותו של ד"ר שטיינברג, נכות זמנית אשר עמדתה על %20. 6. אינני סבור שהעובדה שד"ר שטיינברג לא ציין בחוות דעתו כי הנכות הצמיתה שהוא - קבע לתובע תתגבש רק בתום טיפול רפואי נוסף שתקבל התובעת וכי באותה העת היתה נכותה עדיין נכות זמנית, צריך שתגרע מחוות הדעת של המומחה או תפגע במהימנותו. להפך, התרשמתי מיושרו האינטלקטואלי של ד"ר שטיינברג אשר היה מוכן להודות בכך שיתכן וטעה בכך שלא ציין נושא זה בחוות-דעתו, וכן היה מוכן להכיר בכך שהנכות הזמנית של התובעת עומדת על %20, ואף הודה כי "מקובל עלי שיותר בטוח יהא להמתין שנה עד לסיום הטיפול, בהנחה שהיא תקבל טיפול במהלך השנה כדי שניתן יהא לוודא את מצבה הסופי בתום הטיפול. במקרה כזה, צריך יהיה לתקן את שיעור נכותה הנוכחי ולהעמידו על %20" (ישיבה מיום 18.6.95, עמ' 20). 7. ככלל, אין הכרח להמתין בקביעת הנכות הצמיתה עד לתום הנכות הזמנית, זאת כאשר - ניתן להעריך מראש את הנכות הצמיתה שתתגבש בתום הנכות הזמנית. 8. גם במקרה זה, לא היה קושי לקבוע, על יסוד חוות דעתו של ד"ר שטיינברג, כבר היום את נכותה הצמיתה של התובעת. זאת לאור עדותו של ד"ר שטיינברג אשר ציין כי להערכתו, נכותה הצמיתה של התובעת כפי שתתגבש לאחר השלמת הטיפול הרפואי תעמוד על %10. כך העיד המומחה: "מניסיוני, סביר להניח שאם תקבל טיפול, הרי שמצבה הסופי יתייצב לנכות של % 10. יעילות הטיפול גדולה ככל שיעשה מוקדם יותר, אך כיום ניתן לצפות לטיפול שיביא לתוצאה שהוצאה" (עמ' 28, ישיבה מיום 6.12.95). ובהמשך עדותו ציין המומחה: "כפי שציינתי, לפי הנתונים שלי ולפי מה שעולה מהספרות, ההסתברות היותר גבוהה היא, שהיא תישאר עם נכות של % .10עם זאת, כפי שציינתי, אינני יכול לשלול את האפשרות של החלמה מלאה" (עמ' 30לישיבה מיום 6.12.95). גם כאשר ציין המומחה כי מקובל עליו "שיותר בטוח יהיה להמתין שנה עד לסיום הטיפול... כדי שניתן יהא לוודא את מצבה הסופי בתום הטיפול" (עמ' 20 לישיבה מיום 18.6.95), הוא הוסיף וציין, באותו הקשר, כי: "חשבתי שניתן לחסוך בזמן כדי להמתין עד להשלמת הטיפול, שכן לדעתי ניתן להעריך כבר כיום את נכותה הסופית של הילדה לאחר הטיפול ב- %10". (עמ' 21 לאותה ישיבה). 9. במשפט אזרחי ניתן, כידוע, לקבוע מסקנות עובדתיות על יסוד מאזן הסתברויות. כך ניתן היה לקבוע גם במקרה זה, על יסוד עדותו של ד"ר שטיינברג, כי סביר להניח שנכותה הסופית של התובעת תעמוד על % .10עם זאת, הייתי סבור בשעתו, כי לא יהא זה ראוי לבסס את קביעת נכותה הסופית של התובעת "רק על אדני ההסתברות, כאשר ניתן לוודא את מצבה הסופי של התובעת בעקבות הטיפול" (סעיף 5להחלטה מיום 7.6.96). לאור כך, חוויתי דעתי באותה החלטה, כי "הדרך הנכונה לילך בה במקרה זה, הינה לדחות את המשך המשפט על מנת לאפשר לתובעת לקבל את הטיפול הפסיכולוגי" המומלץ על-ידי ד"ר שטיינברג. אך הוספתי וקבעתי באותה החלטה ש"עם זאת, אינני יכול כמובן לכפות על התובעת קבלת טיפול פסיכולוגי וגם לא אכפה עליה את דחיית המשפט עד להשלמת הטיפול, אם אין היא מעונינת בכך". 10. לאחר מתן אותה החלטה, הודיע ב"כ התובעת בישיבה מיום 11.6.96, כי "הורי הילדה החליטו שברצונם כי הילדה תעבור את הטיפול הרפואי המומלץ על-ידי המומחה הרפואי, וגם ההורים ישתתפו בטיפול זה". ב"כ הנתבעת הודיע באותה ישיבה, כי מרשתו מוכנה להקדים תשלום של 000, 7 ש"ח לצורך ביצוע הטיפול המומלץ, ולפי הצורך תהיה מוכנה להוסיף תשלומים נוספים למטרה זו. לאור כך, נדחה בירור המשפט לתקופה של כמעט שנה, כדי לאפשר לתובעת לעבור את הטיפול הרפואי המומלץ. חרף כל אלה, הודיע ב"כ התובעת, בישיבה מיום 29.4.97, ללא מתן הסבר של ממש, כי: "אבקש לקבוע את התיק להמשך הוכחות. התובעת ביצעה רק טיפולים ספורים ואין לה אמצעים כספיים לביצוע טיפולים נוספים". כפי שציינתי בהחלטות הקודמות שנתנו בתיק זה, ההסבר התולה את אי קבלת הטיפול הרפואי בהעדר יכולת כספית, לא היה בו ממש, שכן הנתבעת הקדימה תשלום של 000, 7 ש"ח כדי לאפשר לתובעת לקבל את הטיפולים הנדרשים, ואף הודיעה כי תהיה מוכנה להקדים תשלומים נוספים למטרה זו. בהחלטות ביניים שניתנו ב - 30.7.97 וב - 30.3.98, דחיתי בקשות נוספות של ב"כ התובעת אשר ביקש למנות מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרייה, להורות לד"ר שטיינברג לבדוק את התובעת פעם נוספת ולהמציא למומחה, לצורך כך, את ממצאי הבדיקות של ד"ר סורוצקין ואף לזמן לחקירה נוספת, הן את ד"ר שטיינברג והן את ד"ר סורוצקין. ההנמקה לדחיית אותן בקשות פורטה באותן החלטות. בהקשר הנוכחי אסתפק בכך שאציין, כי הבקשות נדחו בעיקר לאור כך שהתובעת לא קיבלה במשך התקופה שחלפה את הטיפול הרפואי כפי שהומלץ שתקבל על-ידי ד"ר שטיינברג, , זאת חרף העובדה ששמיעת המשפט נועדה למטרה זו בלבד. במקום זה, ניצלו הורי התובעת את דחיית המשפט לשם קבלת חוות-דעת רפואית מטעמה של ד"ר סורוצקין, כדי שזו תשמש אותם בניסיונם החוזר, שכבר נדחה בעבר, לגרום למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי ובניסיונם לקעקע את חוות-דעתו של ד"ר שטיינברג. הימנעותם של הורי התובעת מלהעניק תובעת את הטיפול הרפואי הנדרש איננה מובנת גם לאור כך שטיפול זה הומלץ, לא רק על ידי ד"ר שטיינברג, אלא גם על ידי הפסיכולוגית שבה הם נועצו - ד"ר סורוצקין, אשר גם היא סברה כי על התובעת לקבל עוד טיפול רפואי ממושך. ראוי להזכיר בהקשר זה, כי לא היתה זו הפעם הראשונה שהורי התובעת נקטו בעמדה זו, של אי שיתוף פעולה עם הרופאים, שהרי הם נהגו כך עוד בתחילת הדרך כאשר גרמו לשחרור התובעת מבית החולים "אלין" בניגוד להמלצת רופאי בית החולים. יש להצטער על התנהגות זו העשויה לפגוע, בראש ובראשונה, בתובעת, על ידי הפחתת סיכויי הריפוי שלה. 11. סיכומו של דבר, עדותו של ד"ר שטיינברג מקובלת עלי במלואה. ככל שהיה מקום, ולו מטעמי זהירות בלבד, לקבל את העמדה שהביע ד"ר שטיינברג במהלך חקירתו כי "יותר בטוח יהיה להמתין שנה עד לסיום הטיפול... כדי שניתן יהא לוודא את מצבה הסופי בתום הטיפול", הרי שהדבר נעשה, תוך שהתובעת והוריה מקבלים הזדמנות מלאה למצות את ההליך המשפטי לשם גיבוש נכותה הצמיתה, וחבל שהזדמנות זו הוחמצה. 12. לא למותר להזכיר בהקשר זה, כי לא ניתן לשלול גם את האפשרות כי מיצוי הטיפול הרפואי היה עשוי להפחית את נכותה של התובעת אף מתחת לנכות של % 10 שנצפתה על ידי ד"ר שטיינברג כנכות הצמיתה שתתגבש בתום הטיפול, שהרי ד"ר שטיינברג ציין במהלך חקירתו כי הוא אינו יכול לשלול את האפשרות, שבעקבות הטיפול הרפואי תשיג התובעת, בסופו של דבר, החלמה מלאה (עמ' 40 לישיבה מיום 6.12.95). מבחינה זו, אי ביצוע הטיפול המומלץ עשוי היה לפגוע גם בנתבעת. חרף זאת הגעתי לכלל מסקנה שיש לבסס את הפיצוי על נכות צמיתה של %10, זאת על יסוד הערכתו של ד"ר שטיינברג לפיה ההסתברות היותר גבוהה היא כי התובעת תיוותר עם נכות של % 10 גם בתום הטיפול הרפואי. אינני מקבל גם את טענת ב"כ הנתבעת לפיה יש להביא בחשבון בקביעת שיעור הנכות הצמיתה של התובעת את ההסתברות להחלמה, העומדת לפי הנטען על ידי ב"כ הנתבעת, על שיעור שבין % 1 ל - %71, שכן מנגד לא ניתן לשלול בוודאות גם את האפשרות שמצבה של התובעת לא ישתפר עד כדי שיעור הנכות שאותו צפה ד"ר שטיינברג, וגם ד"ר שטיינברג לא העיד כי שיפור זה הנו ודאי. 13. לאור האמור, אני קובע כי נכותה הרפואית של התובעת בעקבות התאונה עומדת, כפי שנקבע על-ידי ד"ר שטיינברג, על % 10 לצמיתות. זו הנה, להערכתי, גם נכותה התפקודית של התובעת. הערכה זו נתמכת בעדותו של ד"ר שטיינברג אשר ציין כי: "הנכות שקבעתי אינה צפויה לבוא לידי ביטוי בעתיד בתפקודים נמוכים, כמו עבודות משק בית, אך היא עשויה לבוא לידי ביטוי בתפקודים היותר גבוהים כמו, קריאת טקסטים, איסוף נתונים, הקשבה להרצאות ארוכות... ברמה אוניברסיטאית, או אפילו הרצאות ארוכות ברמה תיכונית...". (עמ' 30, ישיבה מיום 6.12.95). פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון 14. הפיצוי המגיע לתובעת בראש נזק זה יעמוד על הפיצוי הקבוע בחוק ובתקנות, לנכות של % 10 נכות ו- 26 ימי אשפוז. סכום זה ישא ריבית כחוק ממועד התאונה. הפסד השתכרות בעתיד 15. התובעת הינה קטינה והפיצוי בגין ראש נזק זה ייקבע, לאור כך, על בסיס השכר הממוצע במשק, העומד כיום על -.385, 6 ש"ח לחודש ועל-פי שיעורי הנכות של % .10 הפיצוי הכולל בראש נזק זה, מעת הגיע התובעת לגיל 21, כנטען על ידי ב"כ התובעת בסיכומיו, ועד לגיל 65, ועל פי שיעור מס של %15, יעמוד (לאחר היוון כפול), על סכום של 209, 139 ש"ח. 16. אינני מקבל את טענת ב"כ הנתבעת המבקש לשלול את המשמעות הנודעת לנכות זו על - אובדן ההשתכרות של התובעת, על יסוד הטענה כי התובעת, כבת למשפחה הנמנית על חסידי סטמר, חזקה עליה שלא תעשה בעתיד שימוש בכושר ההשתכרות שלה, ותעסוק אך בגידול ילדים ובעבודות משק הבית. הפיצוי הניתן לתובעת הוא בגין אובדן כושר ההשתכרות שלה. כושר ההשתכרות הוא נכס השייך לבעליו, והפגיעה בו כשלעצמה מזכה את בעל הנכס בפיצוי. בכך אין בכוונתי לומר שבכל מקרה אין להתחשב בשימוש שעושה הנפגע בפועל בכושר עבודתו, כאינדיקציה להערכת גובה הנזק הנגרם או העשוי להיגרם לו בפועל. אולם, בהקשר הנוכחי, אני סבור שאין לקבל את הטיעון המבקש לשלול מקטין, שטרם בגר וטרם החליט באופן עצמאי על אורח חייו ועל השימוש שהוא מבקש לעשות בכושר ההשתכרות שלו, מראש, ולמשך כל ימי חייו פיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו, הכל על יסוד מה שמקובל בחברה עליה הוא נמנה. לאור כך אני סבור שיש לחשב את הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת על בסיס השכר הממוצע במשק. גם העובדה שאמה של התובעת משתכרת שכר נמוך בהרבה, אין בה כדי לפגוע במסקנה זו. עזרה וסיעוד 17. על-פי עדותו של ד"ר שטיינברג הנזכרת לעיל, לא תפגע הנכות בתפקודה היומיומי - של התובעת, ועל כן אינני רואה מקום לפסוק לה, כפי שמבקש ב"כ התובעת בסיכומיו, פיצוי בגין עזרת אחרים בעתיד. עבור עזרת אחרים בעבר, חלקה בגין תקופת האשפוז וחלקה לאחריה, אני פוסק פיצוי גלובאלי בסכום של 000, 5ש"ח כערכו (כולל ריבית) היום. טיפול רפואי 18. ד"ר שטיינברג קבע, כאמור, כי התובעת תזדקק לטיפולים פסיכולוגיים, אך הוא גם קבע כי טיפולים אלה יוכלו להואיל לתובעת רק אם יינתנו בתום תקופה של 3 עד 5 שנים (מעת מתן עדותו ביום .6.12.95 תקופה זו אמנם טרם חלפה (הגם שהיא עומדת לפני סיומה). אולם, לאור עדותו של אבי התובעת התרשמתי שאין בדעת הורי התובעת לאפשר לתובעת קבלת טיפולים רפואיים נוספים. לאור כך אינני סבור שיש מקום לפסוק לתובעת פיצוי עבור טיפולים רפואיים בעתיד. והוראה מתקנת 19. על בסיס עדותו של ד"ר שטיינברג, אני פוסק לתובעת פיצוי עבור הוראה מתקנת, על בסיס 4 שעות לשבוע, משך שנה, לפי - 100 ש"ח לשעה ולאחר הצמדה - בסכום כולל של 724, 30 ש"ח. הוצאות 20. אני פוסק לזכות התובעת, בנוסף, פיצוי בגין הוצאותיה בפועל, כפי שהן מפורטות במוצגים ת/4, ת/ 5ו- ת/6, כאשר הסכומים המפורטים באותם מוצגים יוצמדו למדד ויישאו ריבית כחוק, כל הוצאה, ממועד הוצאתה. ניכויים 21. מסכום הנזק ינוכו התשלומים התכופים ששולמו על ידי הנתבעת כמפורט בסעיף 1א, ב ו - ג בעמוד 9 לסיכומי הנתבעת, כאשר כל תשלום יוצמד למדד ויישא ריבית כחוק מיום תשלומו. סיכום 22. לאור האמור, אני מחייב את הנתבעים הדדית לשלם לתובעת את הסכומים המפורטים בפסק הדין דלעיל, בצירוף ריבית, כמפורט לעיל, ובניכויים הנזכרים בסעיף 19 לפסק הדין לעיל. אני מחייב את הנתבעים, בנוסף, לשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד, בשיעור של % 13 מסכום פסק הדין, כמפורט לעיל, בצירוף מע"מ. קטיניםתאונת דרכיםפיצויים