הימנעות להודיע לנאשם על זכותו להיוועץ עם עורך דין

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הימנעות להודיע לנאשם על זכותו להיוועץ עם עורך דין: בפני בקשת הנאשם 3 (להלן: "הנאשם") לפסול את הודעותיו במשרדי מס הכנסה (להלן: "ההודעות") בשל אי קבילותן ולחילופין, לפסול את הודאתו הראשונה מיום 3.1.05, וכן את עמ' 1-6 להודעתו מיום 4.1.05. כתב האישום וטענות הצדדים נגד הנאשם וכנגד שתי החברות שבבעלותו (נאשמות 1 ו-2), הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של מסירת אמרה כוזבת בדוח על פי פקודת מס הכנסה, הכנת וקיום פנקסי חשבונות כוזבים ושימוש במרמה. מעובדות כתב האישום עולה כי בשנים 2003-2004 ביצעו הנאשמות 1 ו-2 עבודות בנייה ושיפוצים באמצעות קבלני משנה אשר לא היו רשומים כחוק (להלן: "קבלני המשנה"), ואשר לא הוציאו לנאשמים חשבוניות מס כדין. הנאשם יצר קשר עם שני אנשים שונים אשר סיפקו לו חשבוניות פיקטיביות תמורת תשלום, אותן הכניס לספריו. בנוסף, נמסרו לו על ידי אחד מהם פנקסי חשבוניות ריקים אותם מילא בעצמו. הסכום הכולל של החשבוניות היה מעל ששה מיליון ₪ בעוד שהסכום ששולם על ידי הנאשמים לקבלני המשנה היה כמחצית בלבד מאותו סכום. את כל החשבוניות אותן רכש הנאשם כללו הנאשמים בספרי הנהלת החשבונות של הנאשמות, ואף בדוחות לשנת 2003 אותם הגישו באמצעות הנאשם למשרדי פקיד השומה. הנאשם נחקר ארבע פעמים במשרדי מס הכנסה, ובהודעותיו הודה במיוחס לו בכתב האישום. בעת מתן התשובה לכתב האישום נשאל הסניגור אם יש לנאשם טענות נגד קבילות ההודעות ("טענות זוטא") והוא השיב בשלילה. כיום טוען הוא כי ארבעת הודעותיו של הנאשם אינן קבילות ואין לקבלן כראייה משני טעמים: האחד - הנאשם הוזהר בפתח חקירותיו באופן כוללני וחסר, עת נמסר לו כי הוא עומד להיחקר "בעבירות על פקודת מס הכנסה" ולא פורטו בפניו סעיפי העבירות הספציפיים בפקודת מס הכנסה בהם היה חשוד. בענין זה מסתמך הוא על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (ת.פ 1903/04 מ"י נ' מונטה קרלו אולמות אירועים בע"מ- כב' השופט אליקים ) לפי יש לפרט את סעיפי העבירה, ולא די באמירה כוללנית. הטעם השני הוא הימנעות החוקרת מלהודיע לנאשם על זכותו להיוועץ בעו"ד, בהתאם לע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח', (להלן: "פס"ד יששכרוב"). עד לאמצע הודעתו השנייה מיום 4.1.05 אשר הופסקה לצורך הוועצות בעו"ד, לא נועץ הנאשם בעו"ד. בתום חקירתו הראשונה של הנאשם מיום 3.1.05, לא יידעה אותו החוקרת כי הוא משוחרר בתנאים מגבילים וכי עליו להיוועץ בעו"ד. לטענתו, הנאשם החל את החקירה בשעה עשר בבוקר, כשאינו עצור, אלא מעוכב בלבד, וגביית הודעתו הסתיימה בשעה שבע בערב, ואילו ניתנה לנאשם הזכות להיוועץ בעו"ד, היה יודע שכעבור שלוש שעות מסתיים עיכובו, והוא חופשי ללכת ולהתייעץ עם עורך דינו, אלא אם כן יודיעו לו שהוא עצור. עוד טוען הסנגור, כי התנהלותה של החוקרת אשר הסתירה מהנאשם את עובדת היותו בסטאטוס "בן חורין" מהווה פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומיית הרצון, בחופש הבחירה של הנאשם, המצדיקה בנסיבות העניין את פסילת הודעותיו. התובע מבקש לדחות את שתי הטענות. אשר לטענה בעניין היקף אזהרתו של הנאשם טוען התובע כי החובה להזהיר חשוד מקורה ב"תקנות השופטים" ותכליתה היא להעמידו על "זכות השתיקה", ומפסיקת בתי המשפט במקרים שונים בהם נפלו פגמים שונים באזהרת חשודים עובר לחקירתם עולה כי אף אם חשוד לא הוזהר כלל, אין הימנעות מאזהרה גוררת את פסילת ההודאה מניה וביה. עוד טוען התובע כי מידת הפירוט של אזהרת הנאשם על ידי חוקריו אינה בעלת משקל של ממש, שכן אף לו היתה מפורטת יותר, לא היה בכך בכדי להביא לשינוי בהתנהלותו ולפיכך ממילא לא נפגעה הגנתו. הנאשם הבין היטב את סוג העבירות בהן נחשד, ומסר גירסה לפיו עשה שימוש בחשבוניות הפיקטיביות מכיוון שהקבלנים עימם עבד לא הנפיקו עבורו חשבוניות מס, גירסה שבה דבק גם לאחר שנועץ בעורך דין. אשר לטענה בדבר הפרת החובה ליידע את הנאשם בדבר זכותו להתייעץ עם עו"ד בטרם חקירתו טוען התובע כי הנאשם אינו עומד בתנאי הסף של פס"ד יששכרוב, מאחר ובמהלך חקירותיו, היה במעמד של מעוכב ולא עצור. לטענתו, בפס"ד יששכרוב הושארה בצריך עיון השאלה האם יש ליידע גם מעוכב בדבר זכותו לייעוץ עורך דין, ומשכך, אין לומר שאמצעי החקירה של הנאשם היו מנוגדים להוראה הקבועה בחוק, וחוקרת מס הכנסה לא היתה חייבת להעמידו על זכות ההיוועצות. בנוסף, טוען התובע כי בחינת הנסיבות באמצעות הכלים שהעמיד בית המשפט העליון בפס"ד יששכרוב, מובילה בהכרח למסקנה כי הודאותיו של הנאשם קבילות, מאחר ואין טענה כנגד תום ליבם של החוקרים ומשום שאין כל אינדיקציה המצביעה על קשר סיבתי בין הפרת הזכויות הנטענת לבין תוכנן של הראיות שהובאו בפני בית המשפט. בעניין זה גורס התובע כי אין כל טענה בעניין אמיתות הודאותיו של הנאשם, וממילא, כאמור, גם לאחר שנועץ בעורך דינו לא שינה מגרסתו. עוד מפנה התובע לכך שהנאשם הינו קבלן בנייה מנוסה המגלגל מחזור עסקי של מיליוני שקלים בשתי חברות שונות, ומשכך, למוד הוא ניסיון ושונה מנסיבותיו של טוראי יששכרוב. התובע אף מתייחס לאמות המידה להפעלת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית כאמור בפס"ד יששכרוב, וטוען כי בעניינו של הנאשם לא חלה אף לא אחת מהן. דיון היקף אזהרתו של הנאשם החובה להזהיר אדם בדבר החשדות המיוחסים לו ובדבר זכותו לשמור על זכות השתיקה מקורה ב"תקנות השופטים" האנגליות, ומאוחר יותר בסעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). עם זאת, אין באי קיומה של הוראה זו כדי להביא אוטומטית לפסילתה של הודיה. בע"פ 1382/99 בלחניס נ' מ"י, (שניתן לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) נידונה טענתו לפיה אמרה שנגבתה מחשוד לאחר שהוזהר עם ציון סעיף העבירה שבה הוא חשוד אינה קבילה כראיה, אם בסופו של דבר הועמד החשוד לדין בעבירה שונה, ואפילו כשמדובר בשתי עבירות שחומרתן מבחינה עונשית דומה, מאחר ומדובר בזכות יסוד הנובעת מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהנאשם אינו יכול לותר עליה והסכמתו לקבלת הראיה אינה מועילה. בית המשפט העליון (כב' השופט אילן) דחה טענה זו תוך שהוא קובע כי: "זכות היסוד היא החיסיון מפני הפללה עצמית שממנו נגזרת זכות השתיקה (ראה קדמי "על הראיות" חלק א' עמוד 14והאסמכתאות המובאות שם. אין זכות יסוד להיות מוזהר תוך נקיבת סעיף עבירה כלשהו. האזהרה אינה אלא כלי לוודא שהחשוד מודע לזכותו לשתוק. היא הוכנסה למשפט ארצנו דרך "תקנות השופטים" באנגליה ועד לחקיקת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו- 1996(להלן חוק המעצרים) לא היה לה כל עיגון בחקיקה. בחוק האמור האזהרה אמנם קבלה עיגון חקיקתי בסעיף 28(א) הקובע חובה לתת לאדם המועמד למעצר הזדמנות להשמיע את דברו לאחר שהוזהר שאינו חייב לעשות כן וכל אשר יאמר יוכל לשמש כראיה נגדו. אף סעיף זה אינו מזכיר חובה לציין סעיף עבירה במסגרת האזהרה. הפרת תקנה מתקנות השופטים לא מביאה אוטומטית לפסילת ההודייה. אי קיומן נמנית בין יתר השיקולים ששוקל בית המשפט, כשהוא דן בשאלת קבילות ההודייה. (קדמי "על הראיות כרך א' ע' 47והאסמכתאות המובאות שם בהערת שוליים 80). אינני חושב שהלכה זו שונתה עקב חקיקת סעיף 28(א) לחוק המעצרים, הדן באזהרה לפני מעצר, שכן בין כה וכה התיחסה הפסיקה לאזהרה כ"חובה" (ראה קדמי בספרו הנ"ל ועמודים 48, 49). בודאי שלא מדובר בזכות יסוד שויתור עליה אינו מועיל, ואשר מביא לפסילת הראיה אפילו הסכים הנאשם להגשתה חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לא שינה בענין זה דבר. השופט קדמי הצטרף לדעתו של כב' השופט אילן והוסיף כי: "אין האזהרה מהווה נושא לזכות יסוד חוקתית; והחובה שהוטלה בהקשר זה על הקצין הממונה בסעיף 28לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), נועדה להבטיח את עמידת תשובת החשוד במבחן הקבילות. ההוראה שבסעיף 28הנ"ל אינה מתייחסת לתוצאות הכרוכות באי מילויה; ו"מעמדה" של חובת האזהרה נותר כשהיה: שיקול בין יתר השיקולים בדבר עמידתה של הודיית חוץ במבחן הקבילות. (ראו: ע"פ 161/77, לב(1) 328, זוהר; ע"פ 277/78, לא(1) 301, טוביהו). שנית, אי התאמה בין העבירה נושא האזהרה לבין העבירה נושא האישום, נימנה אף הוא בין השיקולים ששוקל בית המשפט לענין עמידת ההודייה במבחן הקבילות; כאשר, ככלל, הטענה בהקשר זה הינה טענת "פיתוי" - מכוון - למסירת הודייה בעבירה קלה. חשוד אינו קונה לו זכות לאישום בעבירה נושא האזהרה; וכל עוד אין הנקיטה בעבירה קלה במסגרת האזהרה מהווה "אמצעי חקירה פסול", אין לה השלכה על קבילותה של ההודיה (ראו: ע"פ 581/75, ל(2) 40, אמר). בענייננו, הוזהר הנאשם כדין בראשית כל אחת מהודעותיו כי עומד הוא להיחקר בחשד לעבירות לפי פקודת מס הכנסה, וכן הועמד על זכות השתיקה. ואכן, הנאשם חתם בכל אחת מהודעותיו כי הוא מבין את האזהרה, ומחליט לומר את הדברים מרצונו הטוב והחופשי. משכך, אין כל הפרה של תקנה מתקנות השופטים. בנוסף, הנאשם הוזהר באזהרה כללית של חשד בעבירות על פקודת מס הכנסה, ולא הוזהר בעבירה קלה יותר מזו בה הואשם בפועל, ומשכך, אין מחלוקת כי אין במקרה זה ניסיון מצד החוקרת לפתות את הנאשם למסור הודיה בעבירה קלה יותר ואין אזהרתו הכללית מהווה אמצעי חקירה פסול שיש לו השלכה על קבילותה של ההודיה. עוד ר' בעניין זה את דבריה הברורים של כב' השופטת ברלינר בע"פ (ת"א) 70035/04 ,מ"י נ' חננה ואח' , לפיהם יש לגלות לחשוד את "כותרת" המעשה שבביצועו הוא נחשד, ואין חובה להודיעו במה הוא חשוד: "כב' השופטת קמא סברה כי שטרף (הנאשם- ל.י.ג) פטור היה מהתייחסות לאישום הראשון, משום שלא נחקר עליו, ובכך שגתה. אפילו אצא מנקודת הנחה כי שטרף אכן לא נחקר במשטרה, הנחה שגויה כפי שיובהר להלן, חובתו של נאשם להתמודד עם ראיות הינה בעדותו בבית המשפט. העובדה שעד לא נחקר במשטרה יכולה להשליך, בדיעבד, על קבלתו או דחייתו של הסבר שניתן לראשונה מעל דוכן העדים, ולא מעבר לכך. על הנאשם להתייחס בעדותו ובראיותיו לראיות התביעה. לשתיקתו יש משמעות ראייתית לחובתו - מכוח הדין. גישתו של בית משפט קמא משמעה, שאין כל רלוונטיות ומשמעות לראיות התביעה - אם, מסיבה זו או אחרת - לא נחקר הנאשם במשטרה על העבירה העולה מאותן ראיות; כלומר: אין כל נפקות לאישום באותה עבירה, ודי שהנאשם יגיד שלא נחקר עליה כדי להביא למחיקת האישום. גישה זו אינה מתיישבת גם עם הוראת החסד"פ המאפשרת להרשיע נאשם בעבירה אחרת שנתגלתה מן העובדות שהוכחו בבית משפט, וברור שלרוב מדובר בעבירה שהוא לא נחקר עליה" בענייננו נחקר הנאשם במשרדי מס הכנסה על העבירות בהן נחשד - קרי מסירת אמרה כוזבת בדוח מס הכנסה, הכנת וקיום פנקסי חשבונות כוזבים ושימוש במרמה, הגם שלא צוינו בפניו באופן ספציפי, השיב לכל השאלות לחשדות כנגדו, תוך שהוא מציג מסמכים ומעלה שמות של אנשים באמצעותם ביצע את המיוחס לו. מכאן עולה כי הנאשם הבין היטב את מהות העבירות בהן נחשד, ומסר גירסה בה דבק גם לאחר שנועץ בעו"ד, ומשכך, אין כל פגיעה בהגנתו. הפרת חובה ידוע הנאשם בדבר הזכות להיוועץ עם עו"ד בע"פ 6613/99 סמירק נ' מ"י פ"ד נו(3)529,554, מתייחס בית המשפט העליון לזכויות החשוד: "החיסיון מפני הפללה עצמית מעוגן כיום בסעיף 2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), 1926, בסעיף 47(א) לפקודת הראיות וכן בסעיף 28(א) לחוק המעצרים. מהחסיון מפני הפללה עצמית נגזרת זכות השתיקה של חשוד, וממנה נובעת חובת החוקר להבהיר לחשוד טרם שימסור גירסתו, כי אין הוא חייב לומר דבר. אזהרת החשוד נועדה לוודא כי הוא ער לזכותו הבסיסית לשתוק, וכי ויתר במודע ומוך רצון חופשי על זכות זו בעת מסירת אמרתו". אל זכויות אלו נלווית זכות נוספת - להיות מיוצג על ידי עו"ד ולהיוועץ בו. זכות זו הוכרה תחילה כזכות יסוד מרכזית בפסיקת בית המשפט העליון (ע"פ 307/60 יאסין ואח' נ' מ"י, פ"ד יז(3) 1541, 1570; ע"פ 96/66 טאו נ' היועמ"ש, פ"ד כ(2) 539, 545-546)), קיבלה עיגון סטטוטורי בסעיף 29 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ") ,וכיום מעוגנת בסעיף 34(א) לחוק המעצרים הקובע: "(א) עצור זכאי להיפגש עם עורך דין ולהיוועץ בו". לצד הוראת חוק זו, נקבעו סייגים המאפשרים בנסיבות מוגדרות דחיית פגישתו של העצור עם עורך דינו, ומכאן שזכות ההיוועצות, כמו זכויות יסוד אחרות, אינה מוחלטת, ולעתים דינה לסגת מפני זכויות ואינטרסים אחרים (ר' בג"צ 3412/91 סופיאן, ע"פ 6613/99 סמירק נ' מ"י, שאוזכר לעיל, ועוד). סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") המתייחס לשאלת קבילותה של הודאה שנמסרה במהלך חקירתו של נאשם, קובע: "(א) עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חופשית ומרצון". בפס"ד יששכרוב נדונה, בין היתר, השאלה האם פגיעה שלא כדין בזכות ההיוועצות בעורך דין, מחייבת בהכרח את פסילתה של הודאת נאשם מכוח הסעיף האמור. בית המשפט חידש בפסק הדין שני דברים עיקריים: האחד - גישה פרשנית מרחיבה, ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לכלל הפסילה שבסעיף 12 לפקודה, והשני הוא גיבושו של כלל פסלות יחסי-הלכתי של ראיות שהושגו שלא כדין. בכל הנוגע לכלל הפסילה שבסעיף 12 לפקודה, הבהיר בית המשפט העליון כי מעמדה של הזכות לאוטונומיה של הרצון החופשי התחזק לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבודה אשם וחירותו, עד כדי הכללתה במעגל הפנימי של הזכות החוקתית לכבוד ולחירות. בהתחשב בכך, פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומיית הרצון ובחופש הבחירה של חשוד במהלך החקירה, תוביל לפסילת ההודאה שמסר לפי סעיף 12 הנ"ל. בית המשפט מדגיש את חומרת הפגיעה וקובע, כי לא כל פגיעה בזכות מוגנת של הנחקר תוביל בהכרח לפסילת קבילותה של הודאתו לפי סעיף זה, שאחרת ייפגעו יתר על המידה ערכים נוגדים שעניינם גילוי האמת, לחימה בעבריינות והגנה על שלום הציבור. וכך קובע בית המשפט: "פגיעה שלא כדין בזכויות האמורות במסגרת הליכי חקירה, תהווה שיקול נכבד בעת בחינת קבילותה של הודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות. זאת מאחר ופגיעה בזכויות אלה עלולה לפגוע באופן מהותי בחופש הרצון והבחירה של הנחקר במסגרת הודאתו. כך למשל, יהיה מקום לפסילתה של הודאה לפי סעיף 12, בנסיבות בהן הנאשם לא הוזהר בדבר זכותו לשתוק ולא להפליל עצמו בחקירה ובדבר זכותו להיוועץ בעורך דין והוא לא היה מודע בפועל לזכויות אלה, באופן ששלל ממנו את יכולת הבחירה האם לשתף פעולה עם חוקריו" עם זאת, מוסיף בית המשפט העליון שאין לקבל את הגישה לפיה: "סעיף 12 לפקודת הראיות נועד להגן על מלוא היקפן של זכות השתיקה וזכות ההיוועצות בעורך דין, באופן שפגיעה בהן תוביל בהכרח לפסילת קבילותם של הודאה לפי סעיף 12 הנ"ל. כאמור, על פי לשונו ותכליתו של סעיף 12 נועד הוא להגן מפני פגיעה משמעותית באוטונומית הרצון החופשי של הנחקר. בהתאם לכך, פגיעה שלא כדין בזכות השתיקה או בזכות ההיוועצות בעורך דין, תוביל לפסילת קבילותה של הודאת נאשם במסגרת סעיף 12 הנ"ל, רק כאשר יש באותה פגיעה, על פי אופייה ועוצמתה בנסיבות העניין, כדי לפגוע באופן חמור בחופש הבחירה ובאוטונומית הרצון של הנחקר במסירת הודאתו. כך למשל, הימנעות החוקרים שלא כדין ממתן אזהרה בדבר זכות השתיקה בנסיבות בהן הוכח כי הנאשם היה מודע בפועל לזכותו לשתוק, לא תוביל לפסילת הודאתו לפי סעיף 12 לפקודת הראיות, כאשר בנסיבות אלה לא נפגעה באופן משמעותי יכולתו של הנאשם לבחור האם לשתף פעולה עם חוקריו (ר' פסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן בע"פ 5825/97 שלום נ' מ"י, פ"ד נה(2) 933, 944-945). (פסקאות 34-35 לפסק הדין) כאמור, מלבד כלל הפסילה שבסעיף 12 לפקודת הראיות, מציין בית המשפט בפס"ד יששכרוב כלל פסילה הלכתי לפיו לבית המשפט מסור שיקול דעת לפסול קבילותה של ראיה בפלילים, אם הוא נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין, וכי קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן החורגת מגדרה של פסקת ההגבלה. עוד נאמר כי מדובר בדוקטרינה יחסית וגמישה, המופעלת תוך הבאה חשבון של שלוש קבוצות שיקולים מרכזיות: האחת - אופייה וחומרתה של אי החוקיות שנכרכה בהשגת הראיה; השנייה - מידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה; והשלישית - הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילת הראיה (פסקאות 69 -73 לפסה"ד). בשאלת היחס שבין כלל הפסילה החקוק (סעיף 12 לפקודת הראיות) לכלל הפסילה ההלכתי מבהיר פסק הדין כי כלל הפסילה הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות מיועד להגן על זכותו של הנחקר לשלמות הגוף והנפש, ועל זכותו לאוטונומיה של הרצון החופשי. פסילתה של הודאה לפי סעיף 12 מהווה, איפוא, סעד בגין פגיעה משמעותית שהתרחשה בעת גביית ההודאה באחת מזכויותיו האמורות של הנאשם. לעומת זאת, דוקטרינת הפסילה הפסיקתית נועדה למנוע פגיעה שלא כדין בזכות להליך פלילי הוגן אם תתקבל הראיה במשפט. עוד מבהיר בית המשפט כי התכליות האמורות אינן סותרות זו את זו, אלא משלימות אחת את רעותה, ומשכך, מתקיימת הצדקה תכליתית לכך שדוקטרינת הפסילה הפסיקתית תחול על הודאות נאשמים לצידו של כלל הפסילה הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות, ובנסיבות אלו, עשויה הודאת נאשם להימצא קבילה לפי הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות, אך להיפסל במסגרת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית ולהיפך (ור' בעניין זה גם קדמי, על סדר הדין בפלילים, עמ' 797-780, חלק ראשון (ב) מהדורה מעודכנת תשס"ח-2008). מן הכלל אל הפרט סנגורו של הנאשם טוען, כאמור, כי אין לקבל את הודאותיו במשרדי מס הכנסה מיום 3.1.05 ומיום 4.1.05 מהטעם שלא הועמד על זכות ההיוועצות בעו"ד. בחינת השתלשלות אירועי החקירה מעלה כי הנאשם נחקר לראשונה במשרדי אגף מס הכנסה ביום 3.1.05 על ידי החוקרת חנה גולני (ת/7). בחקירה זו נמסר לנאשם כי הוא עומד להיחקר בחשד לעבירות על פקודת מס הכנסה, ובמהלכה הודה כי הנאשמות אכן נעזרו בקבלני משנה שלא יכלו למסור חשבוניות כדי שידווח עליהן כהוצאה, וכי בשנת 2003 יצר קשר מלכה שוחטמן (להלן: "מלי"), עימה סיכם כי יקנה ממנה חשבוניות וישלם עבורן את המע"מ+15% מסכום החשבונית ללא המע"מ. החשבוניות אותן מסרה מלי לנאשם היו על שם חברת "אדיר בניה". עוד אישר הנאשם כי הוא מבין שכלל בספריו ובדוחות הנאשמת 1 לשנת 2003 חשבוניות מס פיקטיביות וכי סייע לאותם קבלני משנה להתחמק ממס, אך טען כי לא היתה לו ברירה. בהמשך הודה הנאשם כי מלי סייעה לו באותה דרך גם בנוגע לנאשמת 2. גם כאן הודה כי חברת "אדיר בנייה" לא ביצעה כל עבודה או פרויקט כפי שנרשם בחשבוניות שקנה ממלי. במהלך חקירתו, יצא הנאשם לחיפוש בהסכמה ברכבו, ומסר מרצונו החופשי לחוקרת חותמת של העסק "אדיר בנייה", וכן פנקס חשבוניות ופנקס קבלות של חברת אדיר בנייה. בסיום חקירתו, יצא הנאשם לחיפוש בהסכמה בבית גרושתו ביקנעם, על מנת לתפוס פנקס שיקים שהיה חתום מראש באופן חלקי על ידי מלי. עוד יצוין, כי במהלך החקירה, הופסקה גביית ההודעה למשך כשעה לצורך מנוחה, אכילה ושתייה, כאשר בטרם ההפסקה, אישר הנאשם הודאתו כנכונה ומלאה בחתימת ידו, וכי מסר אותה מרצונו הטוב והחופשי לאחר שהוקראה לו והבין אותה. עם חידוש החקירה, המשיך הנאשם בהודאתו, תחת אותה האזהרה. הודעתו השניה של הנאשם נגבתה למחרת, 4.1.05, שוב על ידי החוקרת גולני, וגם בה הוזהר כי עומד הוא להיחקר בחשד של עבירות על פקודת מס הכנסה (ת/10). בחקירה זו הודה הנאשם בפרטים נוספים אותם לא מסר בחקירתו הראשונה, ובהם העובדה שקנה חשבוניות מאדם בשם גאלב זועבי, וכי סיכם עימו שישלם לו עמלה של 7% תמורת קנייתן. כן הודה כי ביקש מזועבי לכתוב בגוף החשבוניות על ביצוע עבודה עבור הנאשמת 1, וזה עשה כבקשתו. הנאשם הודה כי זועבי לא ביצע עבורו כל עבודה כמצויין בחשבוניות, והוא רק קנה ממנו את החשבוניות, ודיווח עליהן כהוצאות הנאשמת 1. עוד הודה הנאשם כי בכך "ניפח" את הוצאות החברה בסעיף קבלני המשנה משנת 2004 בסכום העולה על 300 אלף ₪ על מנת להפחית מהמס אותו חייבת הנאשמת 1 למס הכנסה. בנוסף, תיקן הנאשם את גרסתו בכל הנוגע לקשריו עם מלי וטען כי תחילה היה מגיע אליה, והיא היתה רושמת חשבוניות, נותנת לו את המקור, והפנקס היה נשאר אצלה, לאחר שגבתה ממנו 15%+ מע"מ. לאחר מספר חודשים, אמרה לו כי ישאיר אצלו את הפנקס עם החותמת. עוד הודה הנאשם כי רשם חשבונית לקבלן מרחובות, לאחר שסיכם עימו כי ימכור לו את החשבונית בתמורה לעמלה של 3,000 ₪ במזומן שקיבל לידו ביום 10.10.04, וזאת, למרות שלא ביצע את העבודה כאמור בחשבונית. לאחר כשלוש שעות חקירה, הופסקה חקירת הנאשם לצורך התייעצות עם עו"ד (ר' ת/10, עמ' 6), כשהנאשם מאשר הודאתו כנכונה ומלאה בחתימת ידו, וכי מסר אותה מרצונו הטוב והחופשי לאחר שהוקראה לו והבינה. לאחר שנועץ בעו"ד, המשיך את הודעתו תחת אותה אזהרה, ומסר הסבר לחוקרת על דפים מסוימים שסומנו ביומניו מהשנים 2001-2002 2002-2003, אשר נתפסו בביתו כפי שעשה גם בטרם ההפסקה בחקירה. הנאשם מתייחס לסכומים המצוינים ביומנים, אותם שילם לעובד בשם זוהיר אך לא הוציא לו תלוש מאחר והעובד רצה לעבוד בקבלנות. בהמשך השיב הנאשם על שאלות נוספות באשר לטיב יחסיו עם מלי, וטען כי לעיתים שילם לה בשיקים לפקודתה, או הלווה לה כספים, אך מעולם לא החתים אותה על כך שקיבלה ממנו כספים תמורת החשבוניות. בהודעתו מיום 5.1.05 (ת/15), כשהוא נחקר בחשד לעבירות על פקודת מס הכנסה, הודה הנאשם כי ההוצאה לעובד זוהיר לא דווחה בדוח של הנאשמת 1 לשנת 2002, וכן אישר כי העביר כספים מחשבונה של הנאשמת 1 לחשבון הבנק של אחותה של מלי בצפת בסך של 50 אלף ₪, וכי מלי העדיפה לקבל עמלות במזומן. בהודעתו מיום 23.1.05 (ת/16), נחקר הנאשם שוב בחשד לעבירות על פקודת מס הכנסה, זיהה את זועבי כמי שמכר לו חשבוניות פיקטיביות, וכן אישר את חתימתו על דוחות מס הכנסה של הנאשמות לשנת 2003 בהן דווח על הוצאה לקבלני המשנה בסך למעלה ממיליון ₪, ובכלל זה חשבוניות של "אדיר בנייה" ושל גאלב זועבי. עוד הודה הנאשם כי "ניפח" את הוצאות הנאשמות בשנת 2004 בסכומים העולים על מיליון ₪, אך טען כי לא נותר לו דבר מהכספים שנשארו לו לאחר ששילם לכל קבלני המשנה, מאחר והכל הועבר לבנקים חסכונות כנגד אשראי או לחילופין השתמש הנאשם כספים אלה לצרכים שונים ולתשלומים אישיים שונים. אין חולק כי הנאשם לא היה עצור בשעת גביית הודאותיו, אלא מעוכב בלבד, ואילו מקור לחובה לאפשר מפגש עם עו"ד הוא בסעיף 34 לחוק המעצרים, החל על עצור ולא על מעוכב. בפס"ד יששכרוב דן בית המשפט העליון בשאלה זו, תוך שהוא מתייחס מחד להוראות סעיף 32(1) (הקובע כי מייד לאחר שהחליט הקצין הממונה לעצור את החשוד עליו להבהיר לו את זכויותיו ובהן זכותו להיפגש עם עו"ד) יחד עם סעיף 34 לחוק המעצרים; ומאידך, להוראת סעיף 19 (א) לחוק הסנגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995 הקובע כי במקרה בו נעצר אדם והובא לתחנת משטרה או למתקן של רשות החוקרת על פי דין, או שהוא חשוד בביצוע עבירה, יודיע לו הממונה על התחנה או על החקירה בהקדם האפשרי כי באפשרותו לבקש מינוי סנגור ציבורי אם הוא זכאי לכך לפי חוק זה. הסנגוריה סברה שיש ליתן פרשנות מרחיבה למונח "עצור" בסעיף 32(1) לחוק המעצרים כך שיכלול גם את מי שאינו עצור, ולהתאים אותו להוראות חוק הסניגוריה הציבורית. אך כב' השופטת בייניש החליטה בסעיף 17 לפסק הדין להשאיר השאלה בצריך עיון, מאחר ולא נדרשה להכרעה בנסיבות המקרה שבפניה. לאור דברים מפורשים אלה, הרי שטענתו של הסנגור לפיה אי החלת כללי פס"ד יששכרוב על חשוד מעוכב הינה ריקון הלכת יששכרוב מכל תוכן, אינה נכונה ואינה מקובלת עלי, וממילא אינני נכונה לקבוע כי חובת ההודעה על הזכות לייצוג חלה במלוא עוצמתה גם במקרה של מעוכב, עד כדי פסילת הודאותיו במקרה של אי קיום החובה. הנאשם יכול היה להפסיק את החקירה בכל רגע נתון, אך הוא בחר להמשיך ולענות על שאלות החוקרת, ואף חזר מהפסקה בת שעה שהוקצבה לו והשיב לשאלות נוספות. בנסיבות אלו נראה כי לא ננקטו בעניינו של הנאשם דנן כל אמצעי חקירה שהיו מנוגדים להוראה הקבועה בחוק, בתקנה או בנוהל מחייב העלולים להפוך הודאת עצור שנגבתה לראיה שהושגה שלא כדין (סעיף 64 לפס"ד יששכרוב). למעשה, החוקרת גולני עשתה אף מעבר למוטל עליה לפי החוק, ואפשרה לנאשם להיוועץ בעורך דין במהלך חקירתו. טוען סנגורו של הנאשם כי היה על החוקרת להודיע לנאשם על זכותו להיוועץ עם עו"ד, אשר היה מודיע לו כי הוא מעוכב, וחופשי ללכת מאחר וסמכות העיכוב הינה בת שלוש שעות בלבד, וכי הסתרה זו מצידה של החוקרת את היותו במעמד "בן חורין" מהווה פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומייה ובחופש הבחירה שלו, המצדיקה בנסיבות העניין את פסילת הודעותיו. אין בידי לקבל גם טענות אלו. ברי כי בתום שלוש שעות ממועד העיכוב פג תוקפו של העיכוב, והנאשם היה חפשי לעזוב את המקום אם לא נעצר. גם אם לא הוסבר ענין זה לנאשם, אין בכך כדי להסיק בדבר פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומייה של הנאשם ובחופש הבחירה שלו במסירת הודעתו, ולמעשה, בא הדבר ללמד כי כל שעמד לזכותו של הנאשם היה הזכות להתנגד להמשך עיכובו בפועל - דבר שהנאשם בחר שלא לעשות, או לחילופין, הזכות לקבל פיצויים בגין כך בהגשת תביעה אזרחית (ר' קדמי, על סדר הדין בפלילים, עמ' 36, חלק ראשון (א), מהדורה מעודכנת, תשס"ח-2008). הנאשם לא שאל את החוקרת כל שאלה לגבי מעמדו, ולא שאל אם הוא רשאי לעזוב בכל שלב, ומשכך לא נענה על ידה בדרך מטעה כלשהי. לא זו אף זו, אלא שהנאשם במהלך הודעתו הראשונה מיום 3.1.05, זכה להפסקה בת שעה במהלכה קיבל ארוחת צהריים, ויכול היה לשאול כל העולה על רוחו, מבלי שאיש ניסה להסתיר ממנו דבר, והוא בחר להישאר לאחריה, ולהמשיך לענות על שאלות החוקרת. בנסיבות אלה, ולאור העובדה שהנאשם שוחרר לביתו מייד לאחר סיום חקירתו בשעה שבע בערב, ואז היה ברור לו לחלוטין כי אינו במעמד של עצור, ולאור העובדה שלמחרת שב על גרסתו בה הודה במיוחס לו, איני רואה בהליכי חקירתו הראשונה כל פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומיית הרצון ובחופש הבחירה שלו במסירת הודעתו. זאת ועוד. גם אם הגיע הנאשם לחקירתו הראשונה במס הכנסה תוך שהוא "נלקח" מביתו, כטענת הסנגור, ולא זומן קודם לכן בהתראה מראש ומשכך לא הספיק להתייעץ קודם לכן עם עורך דין, הרי ששונים הדברים בכל הנוגע לחקירתו השניה, שהתרחשה למחרת. כאשר הגיע הנאשם לחקירה זו, היה מודע לחשדות כנגדו, ויכול היה להתייעץ קודם לכן עם עורך דין כיצד להמשיך ולנהל את ענייניו מול החוקרת גם בלא שהועמד על זכות זו על ידי החוקרת. הנאשם שהינו בעל מקצוע מנוסה בתחומו, בחר שלא לעשות כן, אלא המשיך וענה לשאלותיה של החוקרת, ורק במהלך חקירתו השנייה, החליט להיוועץ בעו"ד, ומייד קיבל את מבוקשו. בת.פ (ת"א) 40247/07 מ"י נ' תורג'מן רון ואח', , דן כב' השופט מודריק בשאלת מניעת מפגש של חשוד עם עו"ד במהלך חקירתו, חרף בקשותיו החוזרות ונשנות. וכך קבע בית המשפט בכל הנוגע לתכליתו העיקרית של סעיף 34 לחוק המעצרים: "אכן, הנאשם נעצר עם התייצבותו במשטרה ולמן מעצרו, קמה, לכאורה, חובת החוקרים לאפשר לו את המפגש. אלא שלדעתי בנסיבות מעצרו של הנאשם לא חלה על המשטרה חובה דווקנית להפסיק את החקירה לשם קיומו של המפגש... הגיון החוק אינו חל (או שעוצמת תחולתו מופחתת) ביחס למי שהגיע לתחנת המשטרה בידיעה ברורה אותו החשד נגדו ובידיעה שייעצר וייחקר.... הפעלה דווקנית של אותה חובה חוקית משמעה שבכל רגע במהלך שלושת שעות החקירה יכול היה הנאשם לשוב ולדרוש להיפגש עם עורך דינו. זה אבסורד". קל וחומר נכונים הדברים בעניינו של הנאשם, אשר לא נעצר אלא עוכב בלבד, ומשכך, יכול היה חופשי ללכת ולהיוועץ עם עורך דין, ולאור העובדה כי בחקירתו הראשונה (ת/7), לא באה מצידו כל דרישה להיוועץ עם עורך דין ולהפסיק את חקירתו, וכאשר ביקש לעשות כן במסגרת חקירתו השנייה (ת/10), נענתה בקשתו ללא התנגדות. יתרה מכך. גם אם לא נמסר לנאשם על כך שהינו במעמד "בן חורין", וגם אילו נעצר ועבר את תנאי הסף להחלת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית מפס"ד יששכרוב, הרי שאין בעניינו פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומיית הרצון ובחופש הבחירה שלו בכל הנוגע לסעיף 12. לא מצאתי גם כי קבלת הודאתו תביא לפגיעה מהותית בזכותו להליך פלילי הוגן החורגת מגדריה של פסקת ההגבלה, כאמור בפסק הדין לגבי כלל הפסיקה ההלכתי. בנוגע ליישום סעיף 12 לפקודת הראיות, הרי שהנאשם, כאמור לעיל, הוזהר בגין החשדות המיוחסים לו, והוסברו לו זכויותיו, וביניהן זכות השתיקה. הנאשם הודה במעשיו בשתי הודעות נפרדות, שנלקחו ממנו בשני ימים שונים, ומאוחר יותר חזר על הודאה זו גם לאחר שמימש את זכותו להיוועץ בעורך דין. סניגורו של הנאשם לא טען לפיתוי והשאה שנטעו מצידה של חוקרת מס הכנסה בליבו של הנאשם, או לחילופין ליצירת לחץ נפשי בלתי הוגן על הנאשם או שיטת תחקור בלתי הוגנת שננקטה נגדו במהלך חקירתו, ונראה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי הדברים שמסר כפי שתועדו בהודעתו נמסרו מרצונו הטוב והחופשי, ולאחר שקיבל החלטה למסרם. בנסיבות אלו, לא הוכח כי היתה פגיעה כלשהי, ולו לכאורה, בזכותו של הנאשם או ברצונו החופשי במהלך חקירתו, והעובדה כי החליט להודות במהלכה אינה מחייבת אחרת. משכך, אין לפסול את הודאותיו או לפגוע במשקלן באמצעות כלל חקיקתי זה. הדברים נכונים גם בכל הנוגע לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית. כאמור, בית המשפט בפס"ד יששכרוב, הצביע על שלוש קבוצות עיקריות של שיקולים רלוונטיים לשאלה אימתי קבלתה במשפט של ראיה שהושגה שלא כדין תפגע פגיעה משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא לפי גדריה של פסקת ההגבלה, תוך שהוא קובע כי אין המדובר ברשימה נוקשה וממצה. לגבי הקבוצה הראשונה - אופייה וחומרתה של אי החוקיות שהיתה כרוכה בהשגת הראיה, קבע בית המשפט כי במקרים בהם הראיה הושגה תוך הפרה בוטה של הוראת חוק מפורשת שנועדה להגן על זכויותיהם של נאשמים בחקירתם, או בנסיבות בהן השגת הראיה היתה כרוכה בפגיעה חמורה בזכות יסוד מרכזית של הנחקר, יגדל משקלם של הערכים המצדדים בפסילת הראיה. עוד נקבע כי ראוי לבחון אם רשויות אכיפת החוק עשו שימוש באמצעי החקירה הבלתי כשרים במכוון ובזדון או שמא בתום לב, כאשר התנהגות פוגענית מכוונת עשויה להוות נסיבה כבדת משקל בעד פסילת הראיה גם כאשר הפגם אינו חמור. עוד יש לבחון, האם במקרה הבא בפני בית המשפט מתקיימות "נסיבות מקלות" שבכוחן להפחית מחומרתה של אי החוקיות שהיתה כרוכה בהשגת הראיה ונועדו, לדוגמא, למנוע העלמתה או השמדתה של ראיה חיונית על ידי הנאשם או כאשר הנאשם תרם לאי החוקיות שבניהול החקירה; האם ניתן היה להשיג את הראיה באופן חוקי בקלות ובדרך כשרה; והאם הראיה היתה מתגלית או מושגת על ידי רשויות אכיפת החוק גם לולא השימוש באמצעי החקירה הבלתי כשרים. בעניין זה הפנה בית המשפט לע"פ 5203/98 חסון נ' מ"י, , שם הסיק בית המשפט כי בהתחשב במכלול נסיבות העניין, היה הנאשם מוסר את הודאתו גם לולא הפגיעה שלא כדין בזכותו להיוועץ בעו"ד, לפיכך נמנע בית המשפט מלהורות על פסילת קבילותה של האמרה. כאמור לעיל, בענייננו, הרי שלמרות שהנאשם לא הועמד על זכות היוועצות בעו"ד, אין הדבר מהווה הפרה בוטה של הוראת חוק מפורשת, מאחר והנאשם היה במעמד של מעוכב בלבד, ולא במעמד של עצור, ולא היתה כל חובה על פי חוק להודיעו. גם בכל הנוגע לתום ליבה של החוקרת גולני, סבורני כי הפרת חובת היידוע, ככל שנדרשה, ע"י החוקרת לא נבעה חלילה מטעמים מכוונים ובזדון, וגם הסנגור לא טען זאת. בנוסף, לאור העובדה כי הנאשם המשיך ודבק בגרסתו גם לאחר שנועץ עם עורך דין, הרי שלא מצאתי כי אי יידועו בזכות ההיוועצות יצרה פגיעה משמעותית וחמורה בהחלטתו למסור את הודאתו קודם לכן. הקבוצה השנייה לשיקולים לקבלת ראייה, עניינה מידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה. בהקשר זה, קבע בית המשפט בפס"ד יששכרוב, כי יש לבחון שתי שאלות הכרוכות זו בזו: ראשית, באיזו מידה אי החוקיות שהיתה כרוכה בהשגת הראיה, עשויה להשפיע על מהימנותה ועל ערכה ההוכחתי של הראיה; ושנית, יש לבחון האם קיומה של הראיה הינו עצמאי ונפרד מאי החוקיות שהיתה כרוכה בהשגתה. בנסיבות בהן התשובה לשאלה זו חיובית, אין באמצעי החקירה הבלתי כשרים כדי להשפיע על תוכן הראיה, והדבר עשוי להוות שיקול בעד קבלתה במשפט. סבורני כי גם במקרה זה, העובדה שהנאשם לא נועץ קודם לכן עם עו"ד, כמו גם העובדה שלא הועמד על זכותו לעשות כן, לא השפיעה על מהימנות דבריו, וגם סניגורו לא טען לאי אמיתות הודעתו כפי שנדון לעיל. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה כי המשיך בשיתוף הפעולה עם חוקרת מס הכנסה, שב על גרסתו ואף הרחיב אותה, גם לאחר שנועץ עם עורך דין. בכל הנוגע לקבוצת השיקולים השלישית, שהינה הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילת הראיה, קבע בית המשפט כי עניינה בהשפעה שתהא לפסילת הראיה על מלאכת עשיית הצדק במובנה הרחב. עלינו לשאול האם המחיר החברתי הכרוך בפסילת הראיה גבוה מן התועלת האפשרית שתצמח מכך, כשהפרמטרים העיקריים בעניין זה הינם חשיבות הראיה להוכחת האשמה, מהות העבירה המיוחסת לנאשם ומידת חומרתה. כאשר מדובר בראיה חשובה ומכרעת לתביעה, וכאשר העבירות המיוחסות לנאשם חמורות, הרי פסילת הראיה עשויה לפגוע יתר על המידה באינטרסים הנוגדים שעניינם לחימה בפשע והגנה על שלום הציבור ועל נפגעי העבירה, ולמעשה תביא לכך שהאשם בביצוע עבירות חמורות לא ייתן את הדין על מעשיו. כאמור לעיל, כתב האישום מבוסס על הודאתו של הנאשם בחקירותיו במשטרה , ומשכך לראיה זו חשיבות מכרעת לתביעה. בנוסף, אין מחלוקת כי לנאשם מיוחסות עבירות מס חמורות, שלגביהן קבעה הפסיקה לא אחת כי בעבירות כלכליות בכלל ובעבירות מס בפרט, יש ליתן משקל יתר לאינטרס הציבורי על-פני הנסיבות האישיות של הנאשם (ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל, ; רע"פ 512/04 אבו עבייד נ' מדינת ישראל, ; רע"פ 2891/05 יעקב נ' מדינת ישראל, ; רע"פ 3641/06 צ'צ'קס נ' מדינת ישראל, ). אי העמדתו של הנאשם לדין בגין המיוחס לו, עשויה לפגוע פגיעה של ממש באינטרס ההגנה על שלום הציבור, ועלולה לפגוע בעשיית הצדק, ומשכך, מהווה היא שיקול נוסף לקבל את הודאתו כראיה קבילה. נוכח האמור לעיל, לא מצאתי כי אי יידועו של הנאשם בזכות היוועצותו עם עו"ד יצרה פגיעה משמעותית בהחלטתו למסור את הודאתו, וממילא לא מצאתי כל פגיעה בזכותו של הנאשם להליך הוגן, ומשכך, מחליטה אני לקבל את כל הודאותיו- ת/7, ת/10, ת/15 ו-ת/16 כחלק מחומר הראיות. משפט פליליעורך דין