זיוף צו ירושה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיוף צו ירושה: לפניי שתי תביעות שאוחדו, אשר באו לעולם בעקבות מעשה תרמית. ה ר ק ע ה ע ו ב ד ת י ו ה מ ח ל ו ק ת במסגרת פרשת ההונאה שבבסיס תיק זה זויף צו ירושה אשר הוכרז בו כי יורשו של המנוח ז"ל (להלן: ,,המנוח'') הוא אחד בשם יוסף בנימין וורן (להלן: ,,וורן'') (צו הירושה - נספח ז למוצגי המדינה). המנוח היה בעליהם הרשום של המקרקעין הידועים כחלקה 428 בגוש 3925 בעיר ראשון-לציון (להלן: ,,המקרקעין''). כיום אין חולק על כך שצו הירושה מעולם לא ניתן מאת בית משפט מוסמך בישראל. כמו-כן, לא נפתח תיק עיזבונות על שם המנוח, שהזכויות במקרקעין היו רשומות על שמו. עלֿֿסמך צו הירושה המזויף נרשמו המקרקעין ביום 11.12.1997 על שמו של וורן (יובהר כי לא ברור כלל אם אמנם קיים אדם שזה שמו), וזה התקשר, עלֿֿפי הנטען, בעסקאות למכירתם. התובעים בשני התיקים טוענים כי התקשרו בעסקאות שונות לרכישת המקרקעין שבסופו של דבר לא יצאו אל הפועל. בטרם גמרו אומר לקנות אותם ערכו בדיקות, ובין השאר הסתמכו על הרישום שבלשכת רישום המקרקעין (להלן: ,,רשם המקרקעין''), מה שגרם להם נזקים כספיים - כך לטענתם. בשלב מסוים פנתה משטרת ישראל לרשם המקרקעין והודיעה לו על חשד למעשה תרמית ביחס למקרקעין, ובעקבות זאת הוקפאו המקרקעין הקפאה מנהלית בחודש מרס 2000. יצוין כי עם הנתבעים בת"א 27447/04 (להלן: ,,התיק השני'') נמנו תחילה גם וורן ותובעים 1-3 בת"א 50660/03 (להלן: ,,התיק הראשון''). בין התובעים בתיק השני ובין יהודית שפקרו ומרדכי גומא נחתם הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסקֿֿדין. נגד נתבעים נוספים - יהודה שמחי, יהודה רובין, אשר רובין ו-וורן - ניתנו פסקי-דין בהעדר הגנה. הנתבעים שנותרו בתיק השני הם אריה כץ (להלן: ,,כץ'') ומדינת ישראל. בשלביו המקדמיים של התיק קבעה כבוד השופטת דליה מארקֿֿהורנצ'יק כי פרשת הראיות תתנהל בשני התיקים המאוחדים לצורך הכרעה בשאלה אם צו הירושה זויף ובשאלת אחריותה של המדינה. יתר הנושאים, לרבות שאלת הנזק והתביעה נגד כץ, יידונו בכל אחד מהתיקים לאחר ההכרעה באותן שתי שאלות משותפות. כן החליטה כי בשלב זה של הדיון תפתח המדינה בהבאת ראיותיה. לשיטת התובעים, המדינה אחראית לנזקיהם, באשר התרשלה כלפיהם. טענותיהם נגדה בשני התיקים מופנות לשניים מגופיה: נגד הנהלת בתי המשפט, אשר נטען כי התרשלה כאשר פקיד מטעמה הטביע את החותמת ,,מתאים למקור'' על צו ירושה שמעולם לא ניתן ושאין לו מקור; נגד רשם המקרקעין, אשר נטען כי התרשל כשרשם את המקרקעין על שם מי שמימיו לא היה בעליהם, בהסתמכו על צו ירושה מזויף ועל בקשה שנתגלו בהם פגמים שהיו צריכים להדליק ,,נורה אדומה'' בטרם הרישום. מנגד, עמדת המדינה היא שלא הייתה רשלנות של איזה מן הגופים. בהתייחס להנהלת בתי המשפט היא טוענת כי הצו מקורו בתרמית מתוחכמת ביותר, אשר במסגרתה זויפו חתימתו של הפקיד וחותמתו. גם בפעולות רשם המקרקעין אין היא מוצאת פגם, שכן התקבל אצלו צו ירושה תקין לכאורה, אשר הוגש לרישום כפי שמוגשים עשרות או מאות כמוהו מדי יום, עלֿֿידי עורךֿֿדין מוכר בתחום, ועלֿֿפי הצו נרשמה הירושה כנהוג. נוסף על כך, המדינה גורסת שאין להטיל עליה אחריות לנזקים, שעלֿֿפי גרסת התובעים עצמם נגרמו בשל מעשה נוכלות. למען הסר ספק, אבהיר כי אין עוררין על כך שהמדינה או מי מטעמה לא היו מעורבים בצורה כלשהי במעשי המרמה נשוא פרשה זו. בצד ההכחשה הנמרצת את הטענה כי התרשלה, המדינה מעלה טענות נגד התובעים וחלק מהנתבעים האחרים, בין היתר בכל הנוגע לאופן ביצוע העסקאות במקרקעין ולמידת אחריותם, ואף בשאלת גובה הנזקים הנטענים. הדיון בשלב זה מתמצה בשאלת אחריות המדינה. א ח ר י ו ת ה מ ד י נ ה עילת התביעה נגד המדינה מתבססת על עוולת הרשלנות. ארבעה הם יסודותיה של עוולה זו: (א) קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית; (ב) הפרת חובת הזהירות - התרשלות; (ג) נזק; (ד) קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות ובין הנזק. (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 [1985]) אשר ליסוד הראשון, המדינה אינה מכחישה קיומה של חובת זהירות מושגית. השאלה שיש לבחון היא האם במקרה זה המדינה חבה גם חובת זהירות קונקרטית, והיא בעיקרה שאלה של ציפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [להלן: ,,פקודת הנזיקין'']) - האם בנסיבות המקרה דנן המדינה יכולה וצריכה לִצְפות שפעולתה הרשלנית תגרום לתובעים את הנזק. סבורתני כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. על המדינה היה לצפות כי אישור שגוי של העתק צו ירושה כ,,מתאים למקור'' יוביל לרישום קרקעות בזדון על שם מי שאינם בעליהם האמִתיים. מטבע הדברים, מעשה כזה עלול להביא לרישום כוזב במרשם המקרקעין ולהסתמכות של רוכשים פוטנציאליים עליו. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: ,,חוק המקרקעין''), קובע: ,,רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו[...]'', ואזרחי המדינה רואים את הרישום ככזה. מכאן שטעות ברישום עלולה לגרום לנזק כלכלי ואף לפגוע בזכויות קנייניות (ע"א [מחוזי ת"א] 1729/06 אובניק נ' בנק ירושלים בע"מ [פורסם במרשתת, , 22.12.08]). המדינה היא שאחראית על המרשם, ועליה לנקוט את האמצעים הסבירים כדי למנוע נזק לציבור אשר נסמך עליו (ראו: ע"א [מחוזי ת"א] 2921/01 מדינת ישראל - משרד הרישוי מפרץ חיפה נ' עזאיזה [פורסם במרשתת, , 30.05.05] [להלן: ,,פרשת עזאיזה''], שם נדון הרישום שמנהל משרד הרישוי). לפיכך, בנסיבותיו של המקרה דנא חבה המדינה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעים. כעת אפנה לבחינת היסוד השני - האם המדינה התרשלה. הטענות נגד הנהלת בתי המשפט התובעים טוענים כי המדינה, עלֿֿידי מר משה מני, אשר בתקופה הנוגעת לעניין שימש מנהל מדור הארכיב בבית המשפט המחוזי בתלֿֿאביב-יפו (להלן: ,,מני''), התרשלה, שכן אילו ביקש מני לעיין בתיק בית המשפט לפני מתן האישור, היה מגלה כי בתיק לא ניתן צו ירושה על שם המנוח. אלא שלטענת המדינה, החתימה על צו הירושה איננה חתימתו של מני והחותמת המוטבעת עליו אינה בהכרח חותמת מקורית של בית המשפט המחוזי שהייתה בשימושו. א) תחילה תיבחן השאלה האם זויפה חתימתו של מני עלֿֿגבי צו הירושה. כפי שיובהר להלן, התברר כי מני חתם על צו הירושה המזויף ואישר אותו מבלי שהשווה את נתוניו עם אלו של מסמך מקורי כלשהו שנמצא בתיק, שכן מסמך כזה או דומה לו לא נמצא כלל בתיק שמספרו נרשם בצו - ואפרט: 1. המדינה אישרה כי עלֿֿפי נהליה, לפני מתן אישור כי העתקו של צו שיפוטי מתאים למקור, על המאשר לבדוק אם אכן קיים מסמך מקורי התואם את ההעתק המובא לפניו לצורך מתן אישור. מני הצהיר: כאשר הובא לפני העתק של מסמך על מנת לאשרו כהעתק ,,נאמן למקור'', מעולם לא חתמתי ולא החתמתי אותו בחותמת ,,מתאים למקור'' [הדגשה זו שלי - ש' א'], מבלי שעמד לפני קודם לכן תיק בית המשפט, ומבלי שראיתי את המסמך המקורי החתום בחתימת וחותמת השופט/הרשם, ולאחר שבדקתי והשוויתי כי הנתונים בשני המסמכים זהים. רק לאחר שבדקתי והשוויתי, ומצאתי כי קיימת זהות מוחלטת בין המסמך החתום בתיק בית המשפט ובין המסמך שנמסר לי לאימות, החתמתי אותו בחותמת ,,מתאים למקור'' וחתמתי עליו. (סעיפים 9-10 לתצהירו; ההדגשה במקור; ראו גם סעיף 17) לדידי המדינה, מאחר שמני הקפיד לשמור על נוהלי העבודה (,,לעיתים אף מעבר לנדרש'' - סעיף 4 לתצהירו), החתימה והחותמת שעלֿֿגבי צו הירושה נשוא התביעה אינן שלו, כי אם זיוף שלהן (סעיפים 19, 21). מני עמד על כך בחקירתו הנגדית: ש. [...] למה אתה כלֿֿכך בטוח שעל הצו נשוא התביעה (מציג את המסמך) לא חתמת? ת. זה לא מתאים למקור. לכן לא חתמתי. (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 27-28) בהמשך הסתייג מעדותו הנחרצת ואישר שלמעשה, אין הוא יכול לדעת היום אם חתם על הצו אם לאו, ואת מסקנתו שהחתימה אינה חתימתו הקיש מן העובדה שמספר התיק המצוין בצו זהה למספרו של תיק אשר נפתח על שם אדם אחר (עמ' 11, שורות 28-31). הסבר אפשרי אחר שסיפק מני להימצאות חתימה הנראית כשלו עלֿֿגבי הצו היה שמדובר במעשה הונאה שאינו בשליטתו (סעיף 21 לתצהירו). 2. בשאלון שהופנה אליה נשאלה המדינה: 9. האם בית המשפט המחוזי בתלֿֿאביב הנפיק העתק מתאים למקור של צו הירושה שצורף כנספח יג' לכתב התביעה? אם כן, למי הונפק העתק צו הירושה הנ"ל? 10. האם ידוע אם משה מני מבית המשפט המחוזי בתלֿֿאביב ו/או מי מטעמו אכן העניקו אישור מתאים למקור על גבי צו הירושה נספח יג' לכתב התביעה? (נספח טו לתצהיר התובעים בתיק השני) בתצהירו מיום 21.08.05 השיב מני: לכאורה ניתן צו ירושה הקובע כי יוסף וורן בנימין הינו יורשו של גלובינסקי, הוא נספח יג' לכתב התביעה אשר נחתם על ידי. [...] (נספח טז לתצהיר התובעים בתיק השני; ההדגשה שלי) ובהודעתו במשטרה מיום 14.07.99 (נספח ב לתצהיר גומא) אמר שהחתימה שעלֿֿגבי הצו נראית כחתימתו (שורות 3-8 להודעה). 3. בבית המשפט העיד מני: ת. אני אמרתי במשטרה - זה דומה לחתימה שלי, אבל אמרו לי שזה לא מתאים למקור. אז אמרתי שזה יכול להיות זיוף. ש. אתה יכול להפנות אותי איפה אמרת שזה זיוף? ת. אמרתי שזה לא דומה למקור, ולכן זה זיוף. החתימה דומה לחתימתי. (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 11-14; ההדגשה שלי) וכאשר נשאל מדוע לא אמר במשטרה שחתימתו זויפה, פירש: ,,לא מתאים למקור - זה נקרא מזויף'' (עמ' 4, שורות 13-14). אחרֿֿכך העיד: ת. אמרתי במשטרה שהחתימה דומה לחתימה שלי, שזה לא מתאים למקור. אם זה לא תואם למקור - זו לא חתימה שלי. ש. למה בכל התצהירים, כמו בתצהיר העדות הראשית, אתה לא אומר בצורה פוזיטיבית, מפורשת, שהחתימה שלך היא חתימה שזויפה? ת. אמרתי זאת במשטרה. (עמ' 5, שורות 1-5) בחקירתו במשטרה לא העלה העד את הטענה מפורשות. יש להטעים כי בשלב זה כבר ידע שתיק העיזבונות 9157/04 אינו על שם המנוח, ולכן, מן הסתם, צו הירושה שאותו אישר לא התאים למקור. מני הצהיר בעדותו הראשית: אמנם, כפי שציינתי בעדותי במשטרה ובתצהיר תשובות לשאלון, החתימה נחזית לכאורה להיות חתימתי, היינו, דומה בצורתה לחתימתי, אלא שמדובר בחתימה פשוטה ביותר, קלה ונוחה מאוד לזיוף. (סעיף 20; ההדגשה במקור) התובעים ביקשו להסב את תשומתֿֿהלב לכך שהטענה כי חתימתו של מני וטביעת חותמתו עלֿֿגבי צו הירושה זויפו - לא נטענה בכתב ההגנה שהוגש מטעם המדינה, ברם כבוד השופטת מארקֿֿהורנצ'יק דחתה הטענה בדבר הרחבת חזית בהחלטה מיום 06.09.06. 4. התובעים בתיק השני הגישו חוות דעת של הגרפולוג יצחק חג'ג'. לדעת המומחה, מסתבר בדרגת הסבירות הגבוהה ביותר שהחתימה שבמחלוקת היא היא חתימתו האותנטית של מני ושטביעת החותמת על הצו זהה לאלו שנמסרו לבדיקתו כדוגמאות מקוריות מאותה תקופה. בחקירתו הנגדית חזר וחיווה דעתו זו (עמ' 38 לפרוטוקול, שורה 20; עמ' 39, שורות 25-26). המדינה סבורה כי בעדותו סטה המומחה מהדברים שנכתבו בספר שפרסם בעבר (העמודים הרלוונטיים צורפו כנספח א לסיכומיה). כך הוא כותב בספר: כמות מספקת של חומר להשוואה, תספק למומחה בסיס, אשר בעזרתו יוכל לוודא בצורה מהימנה ביותר את אפשרויות הכתיבה של החשוד. דווקא לצורך השוואת מסמך קטן, המכיל מלים ספורות, דרוש למומחה חומר השוואה רב יותר ובעל מספר רב של מלים כתובות, כך שניתן לומר, שקיים יחס ישר בין הדוגמאות לרישום במחלוקת. ככל שהדוגמאות תהיינה רבות יותר, כן יגדלו ויתבססו יותר ויותר ממצאיו של המומחה. באותם מקרים שקיימת הסוואה בכתב-היד, ואין דוגמאות רבות, עשוי הדבר להמעיט באפשרות התמרון של המומחה במהלך ההשוואה. כך גם במקרים של חתימה בודדת. [...] אולם בהמשך הוא מסייג הכלל וקובע: [...] יחד עם זאת, יכול מומחה להסתפק בכמות דוגמאות מצומצמת, אך בעלת איכות מעולה. [...] בבית המשפט הסביר: הבסיס להשוואה, לזיהוי, של כותב, אם הוא כתב או לא כתב תוכן מסוים - הוא לאו דווקא קשור עם הכמות של הכתב. מילה אחת או מספר עמודים של כתב יד. הבסיס הוא בשאלת איכות התכונות. יש לפעמים שבמילה אחת ניתן למצוא תכונות ייחודיות של זהות כותב, שבהחלט מלאכת ההשוואה יכולה להספיק ולהתבסס על זיהויו של אותו כותב, אף שמדובר בכמות קטנה של כתב יד. (עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 4-8) למומחה הוצגו חמש דוגמאות חתימה של מני לבדיקה. לדבריו, כמות זו הספיקה לצורך הבדיקה (שם, שורה 24) ולא גרעה ממסקנתו: באופן עקרוני, אמרתי שזו חתימה יחסית פשוטה, לא מורכבת, כפי שיש חתימות מורכבות - אבל הבסיס של זיהוי הכותב אלה הן התכונות הייחודיות שמצאתי בדוגמאות, שהן זהות לחתימה שבמחלוקת, למרות היותה פשוטה, מה לעשות. (שם, שורות 16-18) כן ביאר: [...] אם מדובר, נניח, בחתימה אחת, שהיא לא כלֿֿכך מורכבת, אז אמרתי שמה שקובע זו לא הכמות של החתימה. יכולה להיות חתימה אחת במחלוקת שאין בה תכונות זיהוי ייחודיות, ואז, מטבע הדברים, המומחה יהיה מוגבל יותר. מאידך גיסא, יכולה להיות חתימה אחת במחלוקת שיש בה תכונות זיהוי ייחודיות, וכשאני משווה את אותה חתימה למספר דוגמאות - במקרה שלנו, חמש דוגמאות - אבל בחמש הדוגמאות האלו יש זיהוי וזהות בתכונות הייחודיות, כפי שפורטו כאן בחוותֿֿדעתי, ואז זה בהחלט מספיק. יכול להיות שבנסיבות אחרות או במקרה אחר, חמש דוגמאות, או אפילו עשר דוגמאות, לא תספקנה. (עמ' 37, שורות 2-9) המומחה נשאל אף על החותמת שהוטבעה עלֿֿגבי הצו שזויף, והסביר מדוע לדעתו, החותמת שהוטבעה על הצו המזויף היא חותמת שהייתה בשימושו של בית המשפט: ש: שאל אותך בא-כוח המדינה לגבי המאפיינים אם אתה השווית, בהחתמה של החותמת, בין הטבעות שנעשו בזמנים סמוכים. ת: נכון. ש: תסכים אתי שיהיה כמעט בלתיֿֿאפשרי ליצור את אותו בלאי של חותמת - זאת אומרת, החותמת שבה השתמשו הייתה חותמת שבשימוש, ולכן ליצור בלאי זהה לשתי חותמות היא משימה בלתיֿֿ אפשרית. ת: אתה צודק באופן אבסולוטי. אם אתה מטביע חותמת מזויפת, אתה מקבל אותה חותמת חדשה. (עמ' 44, שורות 14-21; ההדגשה שלי) 5. המדינה, יודגש, לא הגישה חוות דעת מטעמה כדי לסתור את זו של חג'ג'. בע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980), הוזכר כי כלל נקוט הוא בידי בתי המשפט מימים ימימה - [...] שמעמידים בעלֿֿדין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. [...] יתרה מזאת, פרשה זו נחקרה במשטרת ישראל. המומחה, שמאחוריו בין היתר ניסיון של כ-15 שנות עבודה במעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה, העיד שכאשר בדק את צו הירושה הבחין בראשי-תיבות שהופיעו עליו, המלמדים כי נבדק שם (ראו עדותו בעמוד 42 לפרוטוקול, שורה 26-עמ' 43, שורה 24). יש להניח שאילו העלתה חקירת המשטרה שחתימתו של מני וטביעת חותמתו זויפו, הייתה המדינה מבקשת להסתמך על מסקנתה. לא זו אף זו: המדינה הייתה יכולה להציג למומחה מטעמה מגוון דוגמאות חתימה של מני לצורך מתן חוות דעת, אך היא נמנעה מעשות כן. אם כן, אי-הגשת חוות דעת שיש בה כדי לסתור את ממצאי המומחה מטעם התובעים - פועלת לחובתה. מכל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי מני חתם על הצו המזויף והטביע עלֿֿגביו את חותמת בית המשפט ,,העתק מתאים למקור''. ב) כעת תיבחן השאלה האם מני התרשל כשחתם על הצו המזויף והחתים אותו בחותמת ,,העתק מתאים למקור''. 1. בחקירתו נשאל מני אם בתקופה שבה עבד בארכיב בית המשפט המחוזי וניהל אותו היה קיים שם נוהל הקובע כיצד יש לאשר העתק של מסמך כמתאים למקור. הוא השיב כי הממונה עליו לימד אותו איך עושים זאת וכי הונחה: [...] ,,בלי התיק אתה לא מאשר - שם המנוח, תעודתֿֿזהות, היורש'', הכול. בלי התיק אתה לא חותם. (עמ' 4, שורות 2-7) בעדותו הראשית תיאר כי עלֿֿפי רוב, שופט או רשם שהיה חותם על צו ירושה שהכין מבקש היה חותם על עותק אחד בלבד, ואותו שמרו בתיק. במרבית המקרים היו הצדדים מקבלים העתקים שלא נשאו חותמת או חתימה (סעיף 7). כן הצהיר: כחלק מאותה הקפדה ושמירה על נהלי העבודה, לא החתמתי מסמך בחותמת ,,מתאים למקור'' מבלי שעמד לפני המסמך המקורי, ותיק בית המשפט ממנו נלקח המסמך המקורי. (סעיף 5; ההדגשה במקור; ראו גם סעיף 9) ובתשובה לתהייה אם הוא מסוגל לזכור צווים שחתם עליהם לפני עשור שנים השיב: ,,כן. בלי התיק, כשמביאים לי, אני לא חותם. אני בןֿֿאדם מקפיד'' (עמ' 3, שורות 17-18; כן ראו שם, שורות 7-9; עמ' 7, שורות 11-12, 20-25, 27; עמ' 8, שורות 34-35; עמ' 9, שורות 26-28; עמ' 11, שורה 34). 2. במשטרה מסר מני: [...] כשאני מאשר את המסמכים תמיד כשאין חתימה של שופט, יש לי חותמת של השופט ואני שם את החותמת. כך אני עושה על כל מסמך שאני מאשר. וכשאין לי חותמת של השופט אני דורש צילום עם החותמת והחתימה של השופט או הרשם. (נספח ב לתצהיר גומא, שורות 22-26; ההדגשה שלי) ובתצהיר התשובות לשאלון ביקש לציין: [...] אני באופן אישי הקפדתי על כך שבעותק של צו שיפוטי שאני חותם עליו שהוא העתק מתאים למקור, יופיעו גם חתימת השופט וגם חותמת של השופט. צו שיפוטי שחסרה בו חתימת שופט, להבדיל מחותמת השופט, לא אישרתי עותק הימנו. (נספח טז לתצהיר התובעים בתיק השני, סעיף ג; ההדגשה שלי) לפיכך נשאלת השאלה מדוע במקרה נשוא התביעה חרג מנוהגו, כפי שתיאר לעיל. מצו הירושה נשוא התביעה נעדרת חתימת השופט שכביכול נתן אותו, ואם כך, לאור דבריו אלו של מני, יש להסיק שכאשר אישר שהעתק הצו מתאים למקור עשה זאת בניגוד לנוהלי העבודה אשר ביקש לטעון כי היו נר לרגליו. כפי שהוצג למני בחקירתו, התובעים מביאים דוגמאות נוספות המצביעות על מקרים שבהם אישר כי ההעתק נאמן למקור אף אם לא הופיעה עליו חתימתו של השופט: נספח ד3 לתצהיר מטעם המדינה הוא העתק צו ירושה. אם נכונים דבריו של מני במשטרה ובתצהיר התשובות לשאלון, הוא היה מאשר את ההעתק כמתאים למקור רק אחרי שהיה נוכח כי מדובר בתצלום הצו המקורי הנושא את חתימת השופט. ואולם נספח ד3 איננו תצלום של המקור שתויק בתיק בית המשפט, הואיל ובַמקום המיועד לחתימת השופט מופיע הסימן ,,(-)'' ותו לא - ומני אישר את המסמך בחודש יוני 1997. כך גם נספח ו2 לתצהיר המדינה, אשר גם הוא אינו תצלום הצו המקורי שבתיק ואינו נושא את חתימת השופט, ושגם אותו אישר מני באותו חודש. מכאן שבניגוד לעדותו, הוא אישר צווים שיפוטיים כנאמנים למקור גם אם לא היו כאלה. 3. ואמנם, בתצהיר עדותו הראשית סייג מני דבריו והודה שלא תמיד נהג לדרוש כי יצולם הצו המקורי החתום בידי השופט מתוך התיק: אכן, כפי שמסרתי בעדותי במשטרת ישראל ביום 14.7.99 (שורות 25-26 לעדותי הכתובה) ובתצהיר תשובות לשאלון מיום 21.8.05, כאשר היה מגיע אלי מסמך לאימות ללא חותמת וחתימת השופט/רשם, ולא הייתה ברשותי חותמת של אותו שופט/רשם שנתן את הצו, הייתי דורש בדרך כלל כי אותו אדם המבקש לאמת את המסמך יצלם את העותק המקורי של המסמך המצוי בתיק בית המשפט, הכולל את חותמת וחתימת השופט/רשם, ורק לאחר מכן הייתי מאמת את אותו צילום. (סעיף 14; ההדגשה שלי [שתי המילים האחרונות הודגשו גם במקור]) ובהמשך ביקש להבהיר: 15. [...] דרישה זו שלי הייתה מעבר לנדרש ולא הייתה מחוייבת, אלא נעשתה מתוך הקפדה יתרה שלי באופן אישי. על כן, אם אותו אדם שפנה אלי היה מתעקש שלא לצלם את המסמך מתיק בית המשפט, או אם הייתי מקבל הוראה מהממונים עלי שלא לעמוד על דרישה זו במקרה מסוים, לא הייתי עומד על צילום המסמך המקורי. 16. כאן המקום לציין, כי כאשר אמרתי בתצהיר התשובות לשאלון מיום 21.8.05, כי לא אישרתי עותק של צו שיפוטי שחסרה בו חתימת שופט, התכוונתי לאמור לעיל, ולפיו תמיד דרשתי כי במקרה כזה יצולם עותק של המסמך המקורי מתוך התיק, למעט במקרים שצוינו בסעיף 15 לעיל, אז הייתי מאשר את העותק גם ללא חתימה וחותמת השופט/הרשם. (ההדגשה במקור) 4. בדיון שנערך לפניי העיד מני: ת. [...] בא עורךֿֿדין עם התיק שלו ועם המסמך הזה. אני רואה שהכול מתאים - אני חותם ,,מתאים למקור'', ואם יש לי חותמת של הרשם, אני גם מטביע אותה עלֿֿגבי המסמך. ש. ואם אין לך חותמת? ת. אני מחתים בחותמת ,,מתאים למקור'' ללא חותמת של השופט. אין לי כל החותמות של הרשמים. לפעמים באים חדשים. (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 24-29; ההדגשה שלי) ומאוחר יותר: ש. מפנה לסעיף 14 לתצהירך. היו מקרים שיוצאים מן הכלל? ת. לא מבין את השאלה. ש. (מסביר את השאלה) ת. הייתי מבקש להביא צילום של המסמך המקורי, ואני מאמת לו. ש. היו מקרים שבהם היית פועל בצורה שהיא היוצאת מן הכלל? ת. לא, כל הזמן - בא עורךֿֿדין אצלי, הוא הולך לצלם, אני בודק שהכול כשר, וחותם. ש. זאת אומרת - תמיד היית עושה כך. ת. כן. ש. אני מפנה אותך לנספח ב(2) לחוותֿֿהדעת. אני מראה לך את המקור כפי שהובא לנו. זו חתיתמך [צ"ל: ,,חתימתך'' - ש' א'] והחותמת שלך? ת. כן. ש. זה לא מזויף. ת. איך אני יכול לדעת? זה מסמך. אם הכול כשר - אז כן. התיק לא לפניי. אבל זו החתימה שלי. ש. מראה לך צוֿֿירושה נוסף - את המקור - שצורף כנספח ה(2) לתצהירי המדינה. ת. זו החתימה שלי, כן. אני מפנה לחותמת של השופטת אליעז, שהייתה בידיי. ש. מראה לך עוד צו - [...] ו(2) לתצהירי המדינה. האם זו החתימה שלך? ת. כן. ש. הרגע אמרת לנו שתמיד עמדת על כך שיצולם המקור מתיק ביתֿֿהמשפט. אני מראה צו שעליו אין חתימה ולא חותמת של שופט. ת. אמרתי קודם שאם אין לי חותמת של שופט או רשם - אין לי - אז אין לי. אני אימַתִּי עם התיק. הוא בא אליי ככה. אם הכול מתאים למקור, הייתי חותם לו. ש. זה צולם מהתיק? ת. זה לא צולם מהתיק. כנראה זה לא צולם מהתיק. ש. אז היו מקרים שחרגת מהכלל. ת. אנחנו היינו מקבלים הוראות מהמזכירים הראשיים. כשהתחילו הזיופים, אמרו לנו שמהיום, בלי צילום עם חותמת מהשופט, לא מאשרים. ש. מתי זה היה? ת. זה היה ב-99'-2000. [...] ש. היו מקרים שהיית נותן חותמת ,,מתאים למקור'' גם בלי חותמת וחתימה? ת. אמרתי קודם: אם הוא היה בא, והכול מתאים. הייתי מאשר. אני אימתִּי באמצעות התבוננות במקור. אם הכול מתאים למקור, למה שלא אאשר? אין לי חותמת של השופט - אז מה, זה לא מתאים למקור? (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 8-עמ' 6, שורה 8; ההדגשה שלי) ועוד נשאל: ש. אתה אומר שלפעמים, אם התעקשו לא לצלם, היית מקבל גם כך. ת. אם האדם היה הולך לממונה עליי, למזכיר הראשי, ולא רצה לצלם את המקור, הייתי מקבל הוראה לאשר. ש. ובאילו מקרים המזכיר הראשי היה מאשר דבר כזה? ת. הוא לא היה מאשר. לפעמים הוא כן היה אומר שאם זה מתאים למקור - תחתום. אם האדם היה מתעקש והולך למזכיר הראשי, המזכיר היה אומר לי שאם הכול מתאים למקור - שאאשר. ש. (חוזר על השאלה) ת. זה לא כל הזמן. זה מקרים שאיזה עורךֿֿדין עקשן... לא קרה לי כלֿֿכך הרבה. ש. פה צירפתם שלושה צווים, והנה יש מקרה אחד כזה. [...] פה אין לא חתימה ולא חותמת של שופט. ת. אמרתי לך: חותמת לא הייתה לי. אם העותק מתאים למקור - למה שלא אחתום על זה? (עמ' 6, שורות 15-26) כמו-כן, לדבריו, המבקשים ,,היו באים עם הצילום שלהם. הייתי רואה שהכול מתאים למקור, בודק - וחותם'' (עמ' 7, שורות 11-12). הנהֿֿכי-כן, מני מאשר כאן הלכה למעשה כי קרו מקרים שבהם ויתר על דרישתו שיצולם המסמך המקורי, וכי לעתים העניק את אישורו להעתקי צווים שהציג לו מאן דהוא אף אם לא התנוססה עליהם חתימת השופט שנתן את הצו. מדבריו עולה גם אישור כי נוהל העבודה שוכלל ושופר לקראת שנת 2000, כאשר התגלו מקרים של זיוף צווים. למן אותה עת חייב הנוהל את המבקש אישור צו ירושה או העתק נאמן למקור לצלם את הצו שבתיק בית המשפט כשהוא נושא את חתימת השופט ואת חותמתו (עמ' 9, שורות 31-32). 5. כפי שנקבע לעיל, חתימתו של מני עלֿֿגבי הצו לא זויפה. בכל המקובץ הוכח להנחת דעתי כי הלה התרשל כאשר נתן את האישור שבדק את צו הירושה ומצאוֹ ,,מתאים למקור'', וזאת בלי לבדוק את תיק בית המשפט, מה שמן הסתם לא היה לאלֿֿידו לעשות כי כזכור, תיק כזה לא היה בנמצא. עלֿֿפי עדותו שלו, תמיד נהג לבדוק את הצו שבתיק ולהשוות אליו את ההעתק, ולגרסתו, אילו הכיל התיק שהוצג לפניו מסמכים שזויפו, היה מבחין בכך, שכן כאמור בדבריו לעיל, הכיר את מראיהם של התיק ושל חתימות השופטים השונים. ראינו כי מני אישר כהעתקים נאמנים למקור צווים שלא התנוססה עליהם חתימת השופט או הרשם אשר נתן אותם. אעיר כי לטעמי, כאשר מאן דהוא מגיש למזכיר בית המשפט העתק צו שיפוטי שאינו נושא את חתימת השופט או הרשם ומבקש ממנו כי יאשר אותו כמתאים למקור, על המזכיר לאשר כי המסמך מתאים למקור ולאמת אותו רק אם הוא תצלום של הצו המקורי מתוך תיק בית המשפט שעליו מתנוססת חתימת השופט או הרשם אשר נתן אותו. כזאת הוכח שמני לא עשה. התרשלות המדינה הוכחה אפוא, ומיותר לדון בטענות שנטענו נגד רשם המקרקעין. אף-עלֿֿפי-כן, אדון בהן בקצרה. הטענות נגד רשם המקרקעין 1. כזכור, כלפי רשם המקרקעין נטען כי הפגמים שבהם לקו צו הירושה והבקשה לרישומו, שבהסתמך עליהם נרשמו המקרקעין על שם וורן, היו אמורים לעורר חשד אצלו ואצל בוחנת העסקאות ולהביא לדחיית הבקשה. חשוב להבהיר כי בבואנו לברר אם התרשלות אמנם הייתה כאן, עלינו להתעלם מן הידיעה כי צו הירושה זויף - שהיא חכמהֿֿשלאחרֿֿמעשה - ולשאול האם הרשם התרשל נוכח המידע שעמד לנגד עיניו בשעת התרחשות הדברים. 2. הגב' תמר פריאנטה, המפקחת על רישום המקרקעין בלשכת הרישום ברחובות (להלן: ,,המפקחת''), העידה כי ללשכה הוגש טופס סטנדרטי ובו בקשה לרישום המקרקעין. על הטופס התנוססה חתימתו של פרקליט בשם דוד זמיר כמי שאימת את חתימת וורן, וצורף אליו העתק צו ירושה אשר למראית עין היה תקין. בוחנת עסקאות בחנה את הבקשה ואישרה אותה, ולאחר מכן עברה ביקורת נוספת, כנדרש. לא למותר להעיר כי זמיר הורחק מלשכת עורכי-הדין בעקבות פרשת הונאה אחרת (החלטות שיצאו מלפני בית הדין המשמעתי הארצי של הלשכה ומלפני בית המשפט העליון בשנת 2003 - נספחים ב1 ו-ב2 לתצהיר המפקחת). 3. להלן אתייחס לטענות בדבר פגמים אשר נפלו בבקשה לרישום צו הירושה ובצו גופו: 3.1. לבקשה לא צורף נסח רישום מאושר, בניגוד להוראות תקנה 23 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התש"לֿֿ1969 (להלן: ,,התקנות''). מקובלת עליי עדות המפקחת שלפיה אין נפקא מִנה אם צורף הנסח אם לאו, הואיל ומאז התקנת התקנות עברה המערכת תהליך מחשוב וכיום ניתן לאמת את הנתונים באמצעות צג המחשב (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 6-10). אני קובעת כי העובדה שלבקשה לרישום צו הירושה לא צורף נסח הרישום אין נפקות וכי רשם המקרקעין לא הפר את חובת הזהירות רק משום שלא דרש לקבל את הנסח. במועד הגשת הבקשה היה ניתן לברר בקלות אם הנתונים נכונים בעזרת מערכת המחשב הזמינה לרשם. 3.2. פער הזמנים. המנוח נפטר בשנת 74'; ממספר תיק העיזבונות שנרשם בצו היה ניתן להבין שהוא נפתח בשנת 94'; צו הירושה ניתן לכאורה ביום 23.01.95; העתק אשר אושר כמתאים למקור ניתן רק בשנת 97'. התובעים טוענים כי משך הזמן שחלף מיום הפטירה ועד היום שבו כביכול ניתן הצו היה צריך להדליק ,,נורה אדומה'' אצל רשם המקרקעין. בטענה זו אין ממש. המפקחת צירפה לתצהירה כדוגמאות צווים אותנטיים אשר ניתנו שנים רבות לאחר הפטירה (נספחים ה3-ה4). מקובלת עליי טענתה (עמ' 24 לפרוטוקול, שורה 14) כי ככל שהדברים אמורים ברישום ירושות, פער זמנים איננו דבר חריג. באותה רוח אישרה בהמשך כי בענייננו, חלוף הזמן מאז מות המנוח ועד רישום צו הירושה - 23 שנים לערך - אינו מטריד (עמ' 28, שורות 14-16). 3.3 צו הירושה לא אושר בידי נוטריון. ב,קובץ נוהלי רישום והסדר מקרקעין' נדרש אישור נוטריוני של מסמך המשמש אסמכתה לרישום בפנקסים, אך זאת - כאשר מוגש לרישום העתק לא-מאושר של המסמך. העתק צו ירושה אשר מזכיר בית משפט אישר כי הוא נאמן למקור ונושא את חתימת הפקיד המקורית אינו נחשב העתק, ולכן הדרישה אינה חלה עליו (עדות המפקחת בעמ' 16 לפרוטוקול, שורות 14-24, ובעמ' 20, שורות 24-34). משכך הוכח כי לא היה צורך להמציא אישור נוטריון, וטענת התביעה כי בהעדרו אסור היה לרשם לבצע את הרישום - נדחית. 3.4. צו הירושה לא נשא חתימה או חותמת של שופט. מעדות המפקחת (סעיף 19 לתצהירה; עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 28-32; עמ' 26, שורות 1-3) עלה כי לעתים קרובות שופטים חותמים על העתק אחד בלבד של החלטה או צו, ושאר ההעתקים נשלחים אל הצדדים כשאינם חתומים ועליהם חתימה של מזכיר בית משפט וחותמת ,,נאמן למקור'' בלבד: אני מקבלת כל יום תיקים מבתיֿֿמשפט שאין עליהם עדיין חותמת של השופט, אבל יש חותמת של ,,העתק מתאים למקור''. השופט חותם פעם אחת, הצדדים יוצאים עם עשרה העתקים מהאולם, ולאחר מכן המזכירות מאשרת העתק מתאים למקור גם על העתקים שאין עליהן [צ"ל: ,,עליהם'' - ש' א'] חתימה. (עמ' 25, שורות 29-31) מעדות המפקחת ניתן להבין כי צו הירושה שהוגש לרישום נחזה אז להיות תקין (סעיף 24 לתצהירה; כן ראו עמ' 17 לפרוטוקול). לתצהירה צירפה כדוגמאות צווים מאותה תקופה (נספחים ג1-3, ד1-3, ה1-3, ו1-3). הללו אינם נושאים את חתימת השופט או הרשם, אך נושאים את חותמת מזכיר בית המשפט המאשרת כי ההעתק נאמן למקור. אכן, דומה כי צו הירושה שהוגש לרישום נחזה אז להיות תקין. 3.5. האות ,P'. במספר הדרכון של וורן - תושב ארצותֿֿהברית - שהופיע בבקשה לרישום הירושה חסרה אות זו, ואילו בצו ובנסח שנדפס לאחר רישום הירושה היא מופיעה. המפקחת נשאלה אם מבחינת רשם המקרקעין אין הדבר נחשב לאי-התאמה בין המספרים, והשיבה: ,,היום, בדיעבד, כן'' (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 29-33). אחרֿֿכך השיבה כי ניתן לראות בכך השמטה מקרית (עמ' 27, שורות 4-6). לדידי המדינה, האות ,P' מסמלת את המילה ,,passport'' ואיננה חלק ממספר הדרכון עצמו (סעיף 82 לסיכומיה). בסיכומי התשובה לא סתרו התובעים בתיק השני טענה זו, ומכל מקום, מספר הדרכון מופיע בעמודה המיועדת לו. 3.6. בחלק הבקשה המאמת את החתימה לא צוין תאריך. גם עובדה זו לא נטעה ספק אצל רשם המקרקעין. בגוף הבקשה נרשם התאריך שבו חתם עליה וורן כביכול, 10.12.97 - והבקשה הוגשה לרישום ביום המחרת, היינו 11.12.97. המדינה טוענת כי בסמיכות הזמנים יש כדי לרפא את הפגם. המפקחת נשאלה: מה משמעות האימות? שעורךֿֿהדין יאשר שבאותו תאריך חתם האדם, ובפניו. ואין פה אימות כזה. והשיבה: נכון. (עמ' 19, שורה 33-עמ' 20, שורה 1) 3.7. הבקשה לא נחתמה בחותמת הפרקליט שאימת את חתימת המבקש. על הבקשה מופיעה חתימה. גם חותמת מופיעה עליה, אבל היא אינה חותמת אישית, כי אם חותמת משרד עורכי-הדין. התובעים בתיק הראשון מבקשים לדחות את הטענה שבחינת עשרות עסקאות ביום הופכת את גילוי הפגמים במסמכים לבלתי-אפשרי. בעניין זה הדין עמם. זהו בדיוק תפקידם של רשם המקרקעין ושל בוחנת העסקאות: לבחון אי-תקינות ופגמים במסמכים המוגשים לעיונם, ולדקדק בבדיקה עד אחרון הפרטים, גם אם הוא נראה שולי. על כך נשאלה המפקחת: ש. ובעצם, ברישום צוֿֿירושה, פסקֿֿהדין הוא הדבר היחיד שעל בסיסו אתם מבצעים את הרישום. ת. כן. ש. הבקשה היא טכנית. ת. עם זה אני לא מסכימה. הבקשה היא חלק מתהליך הרישום. הרי צו ביתֿֿהמשפט לא נוחת אצלי על שולחני. מישהו צריך לבקש אותו. המישהו הזה הוא צד מעוניין, ולכן חשוב לא-פחות. ש. ולכן צריך לאמת את פרטיו אצל עורךֿֿדין. ת. נכון. (עמ' 19, שורות 4-12; ההדגשה שלי) עלֿֿכן ניתן לומר כי הצטברות הפגמים שנפלו בבקשה לרישום הצו - חותמת משרד עורכי-הדין תחת החותמת האישית, העדר תאריך אימות הפרקליט את החתימה, האות ,,P'' החסרה - הייתה צריכה לעורר את החשד. במאמר מוסגר אציין כי לא הוכח שדוד זמיר התייצב בעצמו להגיש את הבקשה, מעשה שאולי היה בו כדי לרפא את הפגמים. עלֿֿכלֿֿפנים, אין צורך להיכנס בעובי הקורה בשאלה זו, הואיל ובלאו הכי הוכחה התרשלות זרועה האחת של המדינה, ואלמלא האישור שנתן מני לא הייתה השנייה הולכת שולל אחר הזיוף. חתימתו ,,העתק מתאים למקור'' עלֿֿגבי הצו המזויף היא שהניעה את רשם המקרקעין להעביר את הזכויות במקרקעין על שמו של וורן. 4. בנסיבות המקרה, הוכח קשר של סיבה ותוצאה בין ההתרשלות (אימות צו הירושה המזויף) ובין הנזק. ההתרשלות גרמה לכך שהמקרקעין נרשמו על שם מי שלא היה בעליהם. התובעים או מי מהם הסתמכו על המרשם, וכפועל יוצא נגרמו למי מהם נזקים. סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין קובע כי הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק מתנתק כאשר ,,אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק''. המדינה טוענת כי האשם בגרימת הנזק היה הנוכל. אך על כך כבר נתן בית המשפט את דעתו: הלכה פסוקה היא כי אשם מכוון ורצוני מצד אדם שלישי שולל את הקשר הסיבתי בין אשמתו של אדם שהיה גם הוא הגורם ההכרחי לנזק [...]. אולם, עקרון זה אינו תופס כאשר החובה המוטלת על אדם הינה למנוע מעשי זדון מצד אנשים אחרים [...]. (פרשת עזאיזה, סעיף 16) במקרה דנן ניתן לומר כי לולא התרשל מני בתפקידו, לא הייתה מזימתם של הנוכלים נושאת פרי והתובעים, כולם או חלקם, לא היו יוצאים ניזוקים, כנטען מפיהם. כאמור, על המדינה להכיר בסיכון הטמון בהענקת האישור ,,מתאים למקור'' להעתק צו שאין לו מקור, ולצפות שזו תגרור בעקבותיה מעשי מרמה חמורים, לרבות רישום מקרקעין בפנקסי הרישום על שם מי שאינו בעליהם האמִתי. תכליתו של מרשם המקרקעין, שהמדינה מנהלת, היא להסדיר את רישום הזכויות במקרקעין - ולמנוע רישום כוזב שנעשה עקב מרמה, אגב מעשה זיוף. כמצוין בראשית ההחלטה, במצוות חוק המקרקעין הרישום בפנקסים ביחס למקרקעין מוסדרים מוחזק כראיה חותכת לתוכנו. הכוונה המונחת בבסיס קביעה זו היא שהרישום יהיה אמין ויהא ניתן להסתמך עליו ללא חשש. מעשיו של הנוכל נכנסים בגדר הסיכון שהמרשם נועד למנוע (ראו פרשת עזאיזה). אשרֿֿעלֿֿכן אין לומר כי הללו ניתקו את קשר הסיבה והתוצאה, ויש לראות במדינה אחראית לנזק שנגרם לתובעים - ששאלת גובהו, כמו שאלות אחרות, טרם נבחנה, ואלו תידונה בשלב הדיון הבא. התוצאה היא כי הוכחה אחריות המדינה. לשאלת ההוצאות אתן דעתי בסוף ההליך.צוויםזיוףצו ירושהירושה