פסלות שופט מטעמי דת

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסלות שופט מטעמי דת: בפני בקשה לפסול עצמי מלשבת בדין בתיק דנן, בהתאם לסעיף 77א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. לדידה של המבקשת, היותי משתדל לשמור תורה ומצוות כשהאמונה בבורא עולם ובנצחיות התורה היא נר לרגליי, מהווה מכשול שלא מאפשר לי לדון בתיק שבפני באובייקטיביות וללא משוא פנים. הרקע לבקשה וטיעוני המבקשת : אתי כהן (להלן: "התובעת/ המשיבה") הגישה ביום 06/02/08 תביעה כנגד סנא קומע (להלן: "הנתבעת / המבקשת"). בכתב תביעתה טענה המשיבה כי המבקשת ניצלה את מצבה הנפשי הקשה והמעורער בו הייתה שרויה, בכדי להוציא ממנה כספים שלא כדין. לגישתה, המבקשת שכנעה אותה כי בתמורה לסך של 7,000 ₪ תסיר את הכישוף אשר הוטל על בן זוגה על ידי אשתו לשעבר. לאחר כשבועיים, כשנוכחה לדעת כי הבטחות המבקשת לא התקיימו, יצרה קשר עם המבקשת וגוללה בפניה את שארע. המבקשת דרשה סך נוסף של 35,000 ₪ על מנת לסיים את תפקידה ולהסיר את הכישוף וטענה כי מעבר לבעיה הנ"ל בן זוגה נמצא בסכנה ויתכן שיהיה לו אירוע מוחי או התקף לב ומשכך הטיפול יקר . המשיבה העבירה לידי המבקשת סך של 20,000 ₪ וכן שיק בסך 15,000 ₪ (העתק התשלומים אשר הועברו באמצעות בנק הדואר צורפו כנספחי א' לכתב התביעה). לאחר כשבוע ימים חזר בן זוגה לאשתו לשעבר ומשכך פנתה המשיבה למבקשת בדרישה להחזר כספה וכן בבקשה כי השיק שניתן לא יופקד. המבקשת סירבה להחזיר את התשלום אולם נמנעה מלהפקיד את השיק אשר בינתיים בוטל. לאור כל האמור הגישה המשיבה תביעה זו להחזר כספי מלא ולפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה ובסך הכל דרשה סכום של 42,000 ₪ בתביעתה. מנגד טענה המבקשת כי המדובר בתביעה אבסורדית ומשוללת כל יסוד שנועדה לפגוע במבקשת ממניעים נקמניים. לגישתה, תביעתה זו של המשיבה עומדת בניגוד גמור לכללי המסחר התקינים. המבקשת טוענת כי במקצועות המיסטיקה ו/או במקצועות יעוץ נוספים כגון פסיכולוגיה המוצר הנרכש הוא ללא קשר או התנאה לתוצאה. תחום המיסטיקה מבוסס ברובו על אמונה ואדם המגיע לקבל את השירות, מקבל תמורה לכספו בעצם קבלת השירות ללא קשר לתוצאה. בעצם רצונו לפנות לתחום זה מודע הפונה ליתרונותיו אך גם למגבלותיו. המבקשת מודה כי המשיבה פנתה אליה בעת משבר אולם לגישתה, הייתה נחושה לפעול. המשיבה דוחה את הטענה כי הציעה הטלת כישוף. לגישתה הבטיחה טיפול אנרגטי בעזרת שייח' מירדן. המבקשת טוענת כי סך הסכום אשר שולם לה הינו 42,000 ₪ וזאת בעבור טיפול אשר נמשך כשנה. באשר לשיק האמור טוענת המבקשת כי השיק בוטל שלא כדין. ביום 26/05/08 התקיים בפני דיון במעמד הצדדים אשר במהלכו שבו באי כוח הצדדים המלומדים על עיקרי טענותיהם. לאחר שעיינתי בכתבי טענות והקשבתי בקשב רב לטיעוני ב"כ הצדדיים והמשיבה (המבקשת ביקשה שלא לדבר בדיון, על אף שאפשרתי לה זאת) ושקללתי את הסיכויים והסיכונים של הצדדים, הצעתי לסיים את הסכסוך ביניהם בהתאם לסעיף 79 א'(א) לחוק בתי משפט התשמ"ד- 1984 על דרך הפשרה. הצעת בית המשפט אשר הועלתה בדיון הצעתי לצדדים, כפי שמשתקפת בפרוטוקול, הייתה כדלקמן: "מבלי לנקוט עמדה מה תהיה התוצאה הסופית בתיק זה, לאחר שמיעת הראיות, אשר יכולה להביא כמובן לקבלת התביעה במלואה, או לחלופין - דחיית התביעה במלואה, אני רואה לנכון להציע לצדדים הסדר לסיום הסכסוך. בית המשפט מציע שלסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים זה כלפי זה, ינתן פסק דין על סמך החומר שבתיק וטיעוני הצדדים דהיום, בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט, מבלי לקבוע מסמרות בטענות הצדדים. עקרונות פסק הדין יהיו כדלקמן: הנתבעת תחזיר לתובעת סכום שלא יפחת מ 9,000 ₪ ולא יעלה על 27,000 ₪. הוצאות ושכ"ט יושארו לשיקול דעת בית המשפט. מעבר לנ"ל לא יהיו לצדדים כל טענות או מענות זה כלפי משנהו. הצדדים ישקלו את הצעת בית המשפט ויתנו עליה תשובה בכתב תוך 14 יום מהיום. במידה והתשובה תהיה חיובית ינתן פסק דין בתובענה שתשלח לצדדים בדואר רושם. במידה והצדדים לא יסכימו להצעה הנ"ל אתן הוראות על הגשת תצהירי עדות ראשית והתיק ייקבע להוכחות." המבקשת לא הגיבה עניינית להצעה ותחת זאת, ביום 03/09/08 הגישה בקשת פסלות מן הטעמים הבאים: לגישת המבקשת, בתום הדיון נאמר על ידי, שלא לפרוטוקול "דינה של התביעה להתקבל ובסופו של דבר "כולן משלמות". המבקשת טוענת כי בכך חרץ בית המשפט את גורלה של התביעה מבלי שנשמעו ראיות הצדדים ובפרט ראיותיה של המבקשת. לגישתה לא יעלה על הדעת כי בית המשפט יחרוץ מראש את דינן של כל העוסקות בקריאה בקפה ובפתיחה בקלפים מבלי שדן במקרה לגופו. המבקשת טוענת עוד כי מבחינה חשבונאית שגה בית המשפט שכן המבקשת אוחזת שיק ע"ס 15,000 ₪ שמשכה המשיבה למבקשת וחולל עקב ביטולו. לגישתה סכום זה יש לנכות מסכום התביעה באם יוחזר למשיבה. עוד טענה המבקשת בסעיף 7 לבקשת הפסילה: " הנתבעת תוסיף ותטען כי השופט הינו אדם שומר מצוות, וכידוע השירות שהעניקה הנתבעת לתובעת בגינו נתבעה הוא שירות שאסור על פי ההלכה". ובהמשך הבקשה ציטט ב"כ המבקשת דאז (שבינתיים ביקש להשתחרר מהייצוג) מהמקורות: - "8. נאמר בתורה (דברים יח, י-יג) "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. כי תועבת ה' כל עושה אלה, ובגלל התועבות האלה ה' אלוקיך מוריש אותם מפניך". 9. ובספר ויקרא פרק י"ט פסוק כ"ו נכתב: "לא תנחשו ולא תעוננו" 10. הרמב"ם כותב בספרו, "היד החזקה", הלכות עבודת כוכבים ומזלות, פרק י"א הלכה ט"ז: "והדברים האלו- כולם דברי שקר וכזב הן... ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן שנאמר: " כי לא נחש ביעקוב ולא קסם בישראל". כל המאמין בדברים אלו ויוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה, כשהזהירה כל אלו ההבלים:"תמים תהיה עם ה' א- להיך". ולסיכום דבריו ציין: 12."התובעת תטען כי על כורחו תפיסת עולמו הדתית של בית המשפט הנכבד מחלחלת אל תוך פסיקתו ומשפיעה על עמדתו בנוגע לאופן ההכרעה בתביעה זו וגורמת לכך שלא ידון בתביעה לפי עובדותיה הפרטניות אלא לפי תפיסת עולמו האישית של ביהמ"ש." הטענה העיקרית היא שננעלה דעתו של בית המשפט טרם שמיעת העדויות. העברתי את הבקשה לתגובת ב"כ המשיבה. לתגובת המשיבה לבקשת פסלות שופט צורף תצהיר מטעמה. בסעיף 3 לתצהיר ציינה המשיבה: " הריני להצהיר כי כב' בית המשפט לא אמר את שטוענת המבקשת "בסוף כולן משלמות" וזוהי איננה אלא המצאה של המבקשת" לגישת המשיבה, סימני אי נוחות להתדיין בפני אדם דתי, אינה יכולה להוות עילת פסילה כפי שניתן ללמוד מע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3)608. יתרה מכך טענה המשיבה כי הסכסוך הנדון הינו בעניין כספי בלבד, ואין בו שאלות הרות גורל של דת ומדינה. המשיבה טענה כי במידה וסברה המבקשת כי הצעת הפשרה אשר הועלתה על ידי בית המשפט שגויה מבחינה חשבונאית או לא משקפת נכונה את הסיכויים והסיכונים של הצדדים, פתוחה בפניה הדרך לדחות את ההצעה שהועלתה אולם בקשת פסלות איננה הדרך לעשות זאת. בהחלטה מיום 15/09/08 קבעתי שהצדדים יגישו תוך 7 ימים, רשימת תאריכים מתואמים לקיום הדיון בבקשה לתיקון פרוטוקול (כולל חקירת המצהירות) ותאפשר השלמת טיעונים לגבי בקשת הפסלות. על אף העובדה כי ביום 24/09/08 נשלחה הודעה מוסכמת מטעם הצדדים לקיום דיון ביום 14/01/09 בשעה 15:00, לא הייתה כל נוכחות למבקשת או מי מטעמה בדיון. משכך ניתנה החלטה במעמד המשיבה וב"כ כי הבקשה לתיקון פרוטוקול נדחית ובאשר לבקשת הפסלות תינתן החלטה מנומקת, כפי שהדבר מחויב כשבקשה כזו תלויה ועומדת בפני בית המשפט. דיון: פסלות שופט סע' 77א' (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 קובע, כדלקמן: "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". הכללים לפסילתו של שופט מלשבת בדין פותחו במשך השנים על ידי בתי המשפט. הם מהווים משפט מקובל באשר לאופן התנהגות השופט בבית המשפט ומחוצה לו. הפסיקה קבעה, כי אותו "חשש ממשי למשוא פנים" אינו אלא מבחן ה -" REAL LIKELYHOOD" (בג"צ 174/54, ישראל שימל נ. רשות מוסמכת לצורך הסדר תפיסת מקרקעים ואח' פ"ד ט' 462 ,459). מבחן זה פורש על ידי הנשיא ש' אגרנט "כאפשרות ממשית" להבדיל מ"חשש סביר" בלבד (ב"ש 48/75, ידיד נ. מדינת ישראל, פ"ד כ"ט (2) 375) , היינו: "שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באוביקטיביות הדרושה." (שם 381) (הדגשות שלי: מ.ק.).   בניהול המשפט על השופט לגלות אובייקטיביות, יושרה, הגינות וכושר מקצועי ואישי. בכל תפקידיו השיפוטיים, חובתו של השופט היא לפעול מתוך עצמאות ואי תלות וליבו יהא נכון ופתוח לשמוע טענות הצדדים כאשר עמדה סופית בקשר לעניינם שומה כי יגבש רק בסוף המשפט.   דעה קודמת אסור לה שתהפך לדעה קדומה. בניהול המשפט יפעל השופט מתוך גישה של שוויון לצדדים שבפניו. הוא לא יכיר פנים במשפט, לא יהדר פני גדול ולא יישא פני דל. כל שופט היושב לדין צריך להיות מודע לכך שאותה עת הוא עצמו וכל מערכת המשפט עומדת לדין ובהכריעו בסכסוך מגשים השופט את שלטון החוק (ראה ע"פ 344/99 זאב בשן נ' מדינת ישראל . פ"ד נג(2), 599 ,עמ' 613-614). הצעת הפשרה בישיבה מקדמית של תיק המתנהל ב"סדר דין מהיר" תקנה 214 יא(ד) (8) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד- 1984 קובעת בין סמכויות של בית המשפט בדיון מקדמי בהליך של "סדר דין מהיר": (8) להציע לבעלי הדין הסדר פשרה, לפסוק בתובענה בדרך של פשרה כאמור בסעיף 79א לחוק בתי המשפט, או לתת, לבקשת בעלי הדין, תוקף של פסק דין להסדר פשרה שעשו ביניהם; כבר בספרי הבעתי את דעתי באשר למהותה של הישיבה המקדמית בהליך של סדר דין מהיר ששונה מקדם משפט בניהול הליך רגיל: "הישיבה המקדמית מתקיימת לאחר שהצדדים הגישו לבית המשפט כתבי טענות וכן תצהירים ומסמכים רלוונטיים ואף אסמכתאות משפטיות. במצב זה נושא המחלוקת כבר אמור להיות מפורט וממוקד. הדבר מאפשר לשופט מקצועי לשקול את שיקוליו "בקול רם" ולהציג בפני שני הצדדים את הקשיים העובדתיים והמשפטיים שייתקל בהם במהלך הכרעה בתיק. במצב זה עורכי הדין והצדדים יכולים לשקול את הדרך הטובה ביותר לסיים את התיק לאור הסיכויים והסיכונים אשר השופט הציג בפניהם, לרבות מתן פסק דין ב"דרך של פשרה", על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי משפט [נוסח משולב], תשמד- 1984".(רחמים כהן, מנחם קליין "סדר דין מהיר בבית משפט השלום" הוצאת "נבו" (בעמ' 45) תשס"ו - 2006) פעמים רבות קורה שתוך כדי הצעת פשרה מביע בית המשפט דעה זו או אחרת על סיכויי התביעה וההגנה, דעה שהיא רק בבחינת השערה לכאורה לפי שלב השמיעה שבו נתון ההליך השיפוטי. הבעת עמדה כזו על ידי השופט, בסגנון זהיר, אין בה כדי לפסלו מלהמשיך בדיון משהצעת הפשרה לא עלתה יפה (ראה רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' עבדל ראזק סליימה, פ"ד מד(3)758). ההליך השיפוטי מחייב הנחות כלשהן בדבר סבירותן של טענות משפטיות. על הנחות אלה לשוב ולהיבחן במהלך הדיון המשפטי עד אשר הן הופכות למסקנות מגובשות היטב. מקצועיותו של בית המשפט היא המאפשרת לבית המשפט להעמיד את הנחותיו המקדמיות תחת הביקורת הראויה. (ראה ע"א 9191/00 ונטורה תקשורת פרוייקט אינטרנט ישראל בע"מ נ' סרטי הים האדום בע"מ (לא פורסם) ). לאור עובדות המקרה, טיעוני הצדדים וניסיוני מצאתי לנכון להציע הצעתי הנ"ל. הרי כלל ידוע הוא כי אין חובה על מי מהצדדים לקבל את הצעת בית המשפט, ומשכך הוצעה החלופה בדמות הגשת תצהירים ודיון הוכחות בו יוכלו הצדדים לחקור ולטעון את טיעוניהם ובכך לשכנע את בית המשפט בצדקת גרסותיהם. מטרת הצעות מטעם בית המשפט הינם בראש ובראשונה ייעול הדיון וחיסכון בזמן שיפוטי ובכספי הצדדים המתדיינים. לעניין זה יפים דבריו של המלומד, כב' הרשם יגאל מרזל - בספרו "דיני פסלות שופט" (תשס"ו 2006) 178: "מקובל הדבר ובמיוחד, בהליכים אזרחיי, כי שופט הדן בתיק מנסה לקדם הסדרים של פשרה. זוהי פעולה "של יום ביומו" בכך מושג פתרון שהוא בהסכמת הצדדים ולא לטובת אחד מהם בלבד ונחסך זמן וממון של הצדדים, של מערכת המשפט ושל הציבור כולו. אין פלא, על כן, כי לא פעם הצדדים עצמם מצפים להצעת פשרה מטעם בית המשפט." ובהמשך - בעמוד 179: "בפסיקה הודגש בהזדמנויות אחדות כי ניסיונות פישור מצד בית המשפט גם אם אין בהם עמדה מסוימת לגבי ההליך - אינם מבססים חשש ממשי למשוא פנים ונעילת הדעת של השופט, שכן מדובר בעמדה לכאורה בלבד, שאינה מבוססת על שמיעת טיעוני הצדדים ועל הערכת ראיותיהם. מטרת הצעת הפשרה אינה הבעת דעה לגוף העניין אלא ייעול הדיון בניסיון להביא את הצדדים לידי הסכמה". תמוהה טענת המבקשת לפיה הבעתי את דעתי באופן נחרץ בתום הדיון באשר לתוצאות המשפט. טענה זו לא רק שאינה נכונה אלא אינה עולה בקנה אחד עם הצעתי במעמד הדיון. עצם העלאת הטענה לפיה דינה של התביעה נחרץ עוד בטרם נשמעו הראיות איננה עולה בקנה אחד עם הצעתי. כאמור לעיל, התביעה היא על סכום של 42,000 ₪. הצעתי קבעה רף תחתון של 9,000 ₪ ורף עליון של 27,000 ₪. באם סבור הייתי שדין התביעה להתקבל, כלל לא הייתי מציע הצעתי הנ"ל.ככלל, אינני סבור שמן הראוי להציע הצעה של פשרה לפי ס' 79א באם סיכויי התביעה נמוכים מ - 20% או גבוהים מ - 80% (לעניין זה ראה מאמרי בעניין: "הצעה לשימוש בנוסחה מדעית לצורך חישוב אריתמטי של פסק דין לפי סעיף 79א (א) לחוק בתי המשפט" אשר פורסם מאגר משפטי "נבו"). פסלות שופט עקב אמונתו ואורח חייו הדתי במדינה רב תרבותית והטרוגנית המקבצת בתוכה קיבוץ גלויות ומגזרים רבים בעלי השקפות עולם שונות ומגוונות אין מקום לקבלת טענות המבקשת בכל הקשור לאמונותיו ואורח חייו של שופט זה או אחר. תפקידו של השופט הינו לשפוט על פי הדין ובהתאם לנתונים העובדתיים המונחים בפניו ולא בהתאם לרחשי ליבו ואמונותיו כפי שסבורה המבקשת. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט (בדימוס) מאיר שמגר, במאמרו "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט 87, 109 (התשמ"ז): " שופט אינו נפסל עקב השתייכות לקבוצת התייחסות, לעדה או ללאום- שהם זהים לאלו של בעל הדין.שופט בעל השקפות עולם דתיות אינו פסול בשם כך לדון בענינו של בעל דין דתי או בלתי דתי. השתייכות כללית שאין בה נדבך נפרד או נוסף גם זיקה אישית למשפט המסוים שנדון בפני אותו שופט אינה צריכה לפסול שופט כי אצל שופט מקצועי אין בכך אפשרות ממשית למשוא פנים. האמור כאן חל גם על סוג המשפטים בעל זיקה כללית לתפיסת העולם או החיים של השופט, כגון מי שעובר עבירה מטעמי קנאות דתית הנשפט בפני שופט דתי או בלתי דתי, לפי העניין." אציין כי נושא של השפעת האמונה הדתית על השפיטה מצאה ביטוי בכתיבה האקדמית בארצות הברית ובין היתר ראוי לציין את שנכתב ב - KENTUCKY LAW JOURNAL בשנת 2007: efforts have been made to disqualify judges because " Religious Judes.-Someof their religious beliefs. So far these efforts have failed, but undoubtedly they will be made again, sometimes with claims that a judge with traditional religious beliefs about homosexuality should be barred from cases involving homosexuals. Of course, judges must always apply the law even when it clashes with their private beliefs. There is no reason to think judge cannot set aside their religious beliefs as much any other". (CIVIL RIGHTS FOR WHOM? GAY RIGHTS VS. RELIGIOUS FREEDOM, GEORGE W.DENT, KENT. LAW JOURNAL, VOL.95, Pg 586) במאמר הובאו הפסיקות ב: Feminist Womens Health Ctr.v.Codispoti, 69 F.SD.399,400 (9th Cir 1995) בה נדחתה הבקשה לפסול שופט קתולי בגלל אמונתו הדתית העמוקה וכן את IDAHO V. TREEMAN, 478 F.SUPP. 33 בה נדחתה בקשה לפסול שופט בהיותו מורמוני אדוק. נראה כי במצב בו תתאפשר פסילת שופט מן הטעם כי אורח חייו הינו בניגוד לזה של המתדיין בפניו, צפויה פגיעה קשה באמון במערכת המשפט ותופעה של "SHOPPING" אשר אין לה מקום במחוזותינו (לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט זמיר בע"פ 1988/94 דני בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (3), 608, בפיסקה 10 לפסק-הדין). חזקה היא ששופט אינו נגוע במשוא פנים ולא דבר קל הוא לסתור חזקה זאת, ולהוכיח כי דעה קודמת הפכה לדיעה קדומה, שיש בה כדי לפסול את השופט. הנושא נדון גם בהמ' 525/63שמואל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(3), ציין השופט לנדוי (בעמ' 466) כך: "מותר לשופט שתהיה לו השקפת עולם משלו. בוודאי שומה עליו לשמור ולהישמר שאמונותיו ודעותיו על הויות העולם והחברה, בהם הוא חי, לא יעוותו את נאמנותו לחוקי המדינה, ככתבם וכרוחם. חזקה על שופטי ישראל, שהם יודעים לעמוד בחובתם זו. בשום אופן אין לתת מהלכים לרעיון שבעל-דין יישפט רק בפני שופט שהשקפת עולמו רצוייה לו. שום מערכת שיפוט לא תוכל לפעול בתנאים כאלה." יודגש כי הכלל בדבר "האפשרות הממשית", אינו בנוי על מראית פני הדברים בעיני בעלי הדין או הציבור אלא על הערכה אובייקטיבית של בית המשפט לגבי יכולתו של השופט לדון בעניין ללא משוא פנים (ראה ע"א 899/95 שמואל ברזל, עו"ד נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט(1), 854 ,עמ' 856-857). במקרה דנן לא רק שאין דעתי "נעולה", בנושא התיק הזה אלא אף לא מצויה בידי כל טינה, טרוניה או כל דעה קדומה אשר יש בכוחה להסיט מחשבתי מן העיקר לטפל או אף לחשש שאינו ממשי למשוא פנים אשר יתפרש בעין שאינה ראויה לעיני הציבור. עקרונות המשפט העברי: כיוון "אין אדם משים עצמו רשע" (מסכת סנדרין ט', ב') אינני סבור שציטוט הפסוקים הנ"ל על ידי בא כוחה הקודם של המבקשת ו"הכרזתה" של המבקשת כמי ש"נכנסת" לקטגוריה של מנחשים למיניהם בדין יסודה. אינני סבור שהנתבעת היא כאותם קוסמים, מכשפים ומעלי באוב עליהם התכוונה התורה (שכן משפסקו כוחות הנבואה, עם חורבן בית המקדש, אף כוחות הטומאה הנ"ל בוטלו, ראה ספרו של הרב אבינר "בין אור לחושך"). גם לא התרשמתי שפעולותיה של הנתבעת הן בתחום המגיה השחורה כגון VUDO, CANDOMBLEאו MACUMBA , אך אני רחוק מלהיות מומחה בדבר. יחד עם זאת ובכדי להניח את דעתה, אציין שמבחינת המשפט העברי אין, לרוב, כל קשר בין החיוב הממוני על ביצוע שירות לבין האיסור הדתי שבביצע אותו שירות. הסוגיה הועלתה לראשונה בתלמוד בעניין העובד על מצוות "לא תחסום שור בדישו" ובעניין התחייבות ליתן אתנן לזונה. בבא מציעה, דף צ"א עמוד א': "תנו רבנן: החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ארבעה קבין לפרה ושלושה קבין לחמור והא אינו לוקה ומת ואילו לוקה ומשלם אמר אביי הא מני - רבי מאיר היא, דאמר לוקה ומשלם. רבא אמר אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אימו" רש"י במקום מציין: "ינתן לה טלה באתנן אתנן הוא ואסור לקרבן דאתנן סתמא כתיב לא שנה אמו ולא שנה פנויה ואף על גב דאי תבעה ליה בדינא קמן תן לי אתנני לא מחייבינן ליה". ובעלי בתוספות מציין: "אתנן אסרה התורה אפילו בא על אמו - בעיקר אתנן בעריות כתיב בזונה מחייבו כריתות היא - ובתמורה נמי פרק קמא גמרינן תועבה מעריות. ויש מפרשים: דנפקא לך מדתניא ביבמות (נט,ב) יכול אף אתנן כלב ומחיר זונה תלמוד לומר גם שניהם שנים ולא ארבעה. ומדאי צטיריך קרא למפט אתנן כלב על גב דרובע בהמה קם ליה בדרבה מיניה שמע מינה דאתנן אסרה תורה, אפילו בא על אמו". הרב עדין שטיינזלף - בביאורו ("עיונים") מסביר: "יש מפרשים (וכן נראה מן התוספות) שכל זה הוא בבא לצאת ידי שמים. וכשם שבאתנן עניינו הוא שאם ניתן מדעתו הרי חל עליו שם אתנן ואינו כמתנה בלבד וכן כאן, המשלם הריהו כפורע חוב ולא כנותן מתנה (ראה רמב"ם ורשב"א). אכן היו שאמרו שבכל מקום שאדם מטיל על עצמו התחייבות, אף שהיא איננה נובעת מן הדין (ואפילו כמו כאן שיש בה עבורה) מכל מקום אין לו דרך להפקיע את התחייבותו על ידי קים ליה מדרבה מיניה" וההתחייבות חלה עליו אפילו מדיני אדם, כך שאם יתבע על האתנן, יצטרך לתת, אם הבטיח לתת וכל כיוצא בזה (ראה בספר הישר ובראב"ד)." בשולחן ערוך (חושן משפט, הלכות מקח וממכר) פרק ר"ח, הלכה א), נפסק: "מקח שנעשה באיסור, כגון שהוסיף בשווי המקח בשביל המתנת המעות או שפסק קודם שיצא השער ולא היה לו למוכר ויתן כשער של היתר ואין אחד מהם יכול לבטל המקח". הט"ז במקום מציין: "אם נשבע לפי מסקנת הסמ"ע סק"ג ק"ל מההוא דס"ס קצ"ה וס"ס רל"ה דהקונה קניין בשבת דהמקח קיים ולא אמרינן אי עביד לא מהני ע"כ נלע"ד לתרץ הדברים דכל שיש איסור בעניין מצד עצמו אומרים אי עביד לא מהני כההיא דפרק האשה שנפלו השתא דאמרי רבנן לא לזבין בנכסי אחיו אי עביד זבין לא הוה זבינא מטעם כל מאי דאמרי רבנן לא תעביד אי עביד ל"מ משא"כ במוכר בשבת שהאיסור מצד שהיום גורם וכן בפ' מרובה דף ע' זרוק לי גניבתך בשבת ותקנ' לי חצירי וכו' דקני אע"ג שהוא חייב מיתה כדאיתא שם ומש"ה נמי בנשבע שלא למכור נכסיו הוה האיסור מצד השבועה ולא מצד המכירה עצמה הויא מכירה בדיעבד ומש"ה נמי במקח שנעשה באיסור אין האיסור בעיקר מכירה רק בתוס' דמים ע"כ אי עביד מהני וסברא טובה היא לחלק כן דדוקא ביש ריעותה בעיקר המעשה הוי כאלו לא נעשה ופסק רמ"א כאן הוא עיקר כנלע"ד שכן ראוי לפסוק בפרט שהב"י ס"ל ג"כ כהרמ"א כאן ותו דכאן בעיקר דיני מכירה קיימין משא"כ בי"ד לא נקט' אלא אגב גרר' דאיסור שבועות." מכל האמור לעיל, עולה שיש להבדיל בין התחייבות כספית הנוגדת איסור תורה בעצם התחייבות הכספית (כגון בריבית בו גוף האיסור הוא התשלום) לבין התחייבות "חיצונית" לחיוב הכספי. כך למשל אם אדם יזמין מונית בשבת, וודאי שעל פי דין תורה, חייב לשלם לבעל המונית על אף חילול השבת שבנסיעה. שכן איסור הנסיעה ברכב בשבת אם מקבילים על כך כסף ואם לאו. ומכאן לעניינינו, גם אם נצא מנקודת הנחה - שאני מטיל בה ספק רב - שמעשיה של המבקשת מהוות עבירת כישוף על פי דיני תורה אין בכך כי הוא זה בכדי לפגוע במערכת היחסים הכספיים שבין המבקשת למשיבה. אלו יידונו על פי דיני החוזים הכלליים ללא קשר לאיסורי התורה שבשירות שניתן על ידי המבקשת למשיבה. סוף דבר: כל שופט במדינת ישראל בהשבעתו מצהיר ומתחייב "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה". התחייבות זו חלה על כל שופט, ללא הבדל לאום, גזע, מין, אמונה דתית או נטיה מינית. לדידי, אין כל סתירה בין אורח חיי ואמונותי ותפקידי כשופט במדינת ישראל המודרנית. לדידי, בתי משפט של מדינתנו היהודית והדמוקרטית, כשסמל מנורת המקדש מתנוסס ליד דגל הלאום מהווים עוד נדבך בהגשמת חזון הנביאים על שיבת עם ישראל לארצו ובניית ריבונות יהודית בארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות. (להרחבת תקיפת העמדה לפיה בתי המשפט במדינת ישראל הן ערכאות עכו"ם, ראה החלטתי מיום 05/05/08 בתיק אזרחי 16016/07 אסקימו סחר בע"מ נ' משה וידיסלבסקי ואח', ). נהיר לי, שכל סוגיה המועלית בפניי, אפסוק אך ורק על פי עובדות המקרה, בהתאם לדין, כפי שהבנתי ומצפוני יורה לי, וללא מורה וחשש למשוא פנים כלל ועיקר תוך גילוי אובייקטיביות, יושרה, הגינות וכושר מקצועי ואישי כלפי הצדדים. לאור האמור אני דוחה את הבקשה המבקשת. ב"כ המשיבה ביקש שאפסוק הוצאות ללא קשר לתוצאות ההליך, אך סבורני שמדיניות שיפוטית ראויה אינה מאפשרת לפסוק הוצאות בבקשות פסלות שופט, וזאת על אף לעניין אי ההגעה לדיון מיום 14/01/09. עניין ההוצאות יובאו בחשבון בסיום ההליך. דתפסלות שופטשופטים