אי קיום מטרות ההפקעה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי קיום מטרות ההפקעה: פתח דבר: עתירה מנהלית שעניינה עתירה להשבת שטח שהופקע מידי העותרים לטובת המשיבה 1 כדלהלן. העותרים הינם בעליה המקורי של מקרקעין בכפר יונה (גוש 8149 חלקה 11), לאחר שרכשו המקרקעין בשנת 1987. ביום 13.5.1990 פורסמה ב- י.פ. 3766 תוכנית הצ/2-1 / 37 (להלן: "התוכנית") למתן תוקף (לאחר שאושרה ביום 14.2.1990) על פי סעיף 117 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). התוכנית חלה בין היתר על החלקה שבבעלות העותרים, כך שהופקע מהחלקה שטח של 4 דונם (מתוכם שטח של 2,334 מ"ר לדרכים - העתירה אינה נוגעת לשטח זה), ושטח נוסף של 1,509 מ"ר, שייעודו נקבע ל"מבני ציבור" (להלן: "החלקה"). בתקנון התוכנית נקבע, כי השטחים המיועדים לצרכי ציבור ירשמו בפנקסי רשם המקרקעין על שם המשיבה 1, וכן נקבע כי ביצוע התוכנית יושלם בתוך 5 שנים מיום אישורה. ביום 12.12.91 פרסמה המשיבה 2 בילקוט הפרסומים הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, לפיה שטחי התוכנית שהופקעו יהפכו לקנינה הגמור והמוחלט של המשיבה 1. רקע עובדתי וטענות הצדדים: לטענת העותרים, במקום לממש את תכלית ההפקעה ולבנות בחלקה מבני ציבור, עושה המשיבה 1 שימוש בחלקה שהופקעה לטובתה שלא בהתאם למטרת ההפקעה, מזה שנים ארוכות, כך שהשטח משמש כמחסן לציוד, חומרים וכלי עבודה, חניון ומוסך למשאיות, טרקטורים וכלי צמ"ה, ובמקום מתבצעת פעילות שוטפת של מסגריית המשיבה ומחסנים. מעל לכך, לטענת העותרים, המדובר בשטח המצוי בליבה של שכונת מגורים, כך שהפעילות שעושה המשיבה 1 בחלקה פוגמת באיכות החיים של התושבים ומהווה מטרד ומפגע סביבתי. לטענת העותר 1, בשלהי שנת 2007 זומן לפגישה עם ראש המועצה המקומית כפר יונה, במהלכה הובהר לו כי בכוונת המשיבה 1 להעתיק את הפעילות המתנהלת בחלקה המופקעת למקום אחר ביישוב, וכי בכוונת המשיבה 1 לפעול לשינוי ייעוד הקרקע למגורים, כאשר במסגרת תוכנית זו תושב הקרקע לבעליה כנגד תשלום היטל השבחה על ידי העותרים למשיבה 1 - תשלום אשר ישמש למימון ההעתקה למקום אחר. דברים אלו אף הועלו על הכתב בפרוטוקול ישיבת המליאה של המשיבה 1 שנערכה ביום 24.10.07 (ראה נספח ז' לעתירה), לאחר שאף המשרד לאיכות הסביבה פנה למשיבה 1 בנושא, כדלהלן: "... בעקבות תלונות תושבים הגיעו למקום המחסן הנוכחי נציגי המשרד לאיכות הסביבה והורו לנו על שורה של מטלות שעלינו למלא כמו למשל החלפת האדמה שנזדהמה. עלות ההעתקה תיעשה משינוי היעוד של הקרקע של המחסן הנוכחי. עם השינוי תוחזר הקרקע לבעלים והוא ידרש לשלם כספי השבחה ובעזרתם נממן את עלות ההעברה ...". פגישה נוספת נערכה בתחילת שנת 2008 בין העותר 1, ראש המועצה, גזבר המועצה ושמאי מטעם המועצה, כאשר נתבקשה מהעותר 1 לחתום על התחייבות לתשלום סכום שווה ערך לארבע מאות אלף דולר כתנאי לכך שהמועצה תחל בהליכים לשינוי ייעוד הקרקע למגורים והשבת הקרקע לעותרים. העותר 1 הסביר, כי אינו מתנגד להליך המוצע, אולם אין בכוונתו לשלם סכום כסף כה גבוה ללא שהוצגה בפניו שמאות שתשקף את ששוי הזכויות בקרקע. העותרים טוענים, כי משלמשיבה 1 לא קיים עוד צורך ציבורי בחלקה המופקעת על פי ייעודה ל"מבני ציבור". המשיבה לא פעלה לעשות כן מזה 20 שנים, בכוונתה לשנות ייעוד הקרקע למגורים, וכל המחלוקת נסובה אך סביב גובה תשלום דמי ההשבחה שעל העותרים לשלם. אשר כך,באה העתירה להורות למשיבה 1 להשיב הקרקע לבעליה. לגישת העותרים, זניחת מטרת ההפקעה על ידי המשיבה 1 מקימה עילה לביטול ההפקעה והשבת הקרקע לידי העותרים. מנגד, טענה המשיבה 1 בתגובתה מיום 11.9.08, כי המבנים המצויים על הקרקע שהופקעה משמשים מזה שנים ארוכות - עוד טרם רכישת הקרקע על ידי העותר - כמחסני חירום של מל"ח (משק לשעת חירום) ושל פס"ח (פינוי סעד חללים), שהינם מטרה ציבורית על פי סעיף 188 לחוק התכנון והבניה. משכך, אכן ממומשת מטרת ההפקעה, ואין מקום לבטלה או להשבת הקרקע לבעליה, על אף העובדה כי המועצה משתמשת לצרכיה בחלק הנותר של החלקה. המשיבה 1 ציינה בתגובתה, כי אכן המועצה קיבלה החלטה עקרונית להעברת המחסנים מהקרקע שהופקעה, אולם מימושה מותנה בגורמים שונים, ובנוסף, נבדקה האפשרות לשנות ייעוד הקרקע, תוך כדי עריכת בדיקות אל מול העותר 1, כאשר המשיבה 1 מכחישה כי נקבה בסכום כלשהו כתשלום דמי השבחה. המשיבה 2 טענה בתגובתה מיום 9.9.08, כי גם באם קיימת כוונה של המשיבה 1 לשנות את ייעוד הקרקע שהופקעה, עדיין אין בכך כדי לשנות מהצורך של אישור תוכנית בניין עיר מפורטת על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובניה של מחוז מרכז, ומבחינת המשיבה 2 המדובר בעתירה שהקדימה את זמנה. כמו כן, לגישת המשיבה 2, על מנת להורות על ביטול הפקעה נדרש כי הבעלים המקורי של המקרקעין ייפגע מפעולת הרשות כך שהוא נותר תלוי על בלימה, דבר שאינו מתקיים בענייננו. בדיון שהתקיים בפני ביום 5.10.08 הובהר, כי בכוונת העותרים להגיש תוכנית לשינוי ייעוד בחלקה המופקעת בתיאום ובעצה אחת ובשיתוף המשיבה 1. בהחלטתי נקבע כי על המשיבה 1 לבדוק האם הצעת העותרים מקובלת, כאשר מוסכם כי היה והתוכנית המבוקשת תאושר, יהיה על העותרים לשאת בתשלום היטל השבחה כחוק, ובמידה והצעת העותרת תידחה, יהיה על המשיבה 1 להתייצב בפני עם כל המידע והאישורים לגבי כל מבנה ומבנה בחלקה המופקעת. ביום 22.1.09 פנו העותרים בבקשה למתן פסק דין בעתירה (בש"א 30220/09) לאחר שחלף זמן מה והמשיבה 1 לא העבירה לידיהם את המידע והאישורים כנקבע בהחלטתי דלעיל. העותרים ציינו בבקשתם את השימוש האמיתי שעושה המשיבה 1 בקרקע המופקעת - כך לטענתם - מסגריה ונגריה, מחסני ציוד וחמרי הדברה שונים, מחסני כלי עבודה, חניון ומוסך לטרקטורים, מכונות טאטוא, עגלות זבל, כלי צמ"ה ועוד, כך שהקרקע במקום מזוהמת עד כדי דרישה של המשרד להגנת הסביבה לפינוי הקרקע ולהחלפתה. (ראה גם תצהיר מר שגב המצורף לבקשת העותרים). העותרים פירטו בבקשתם את הצהרות המשיבה 1 על כוונתה להעתיק הפעילות והמחסנים מן הקרקע המופקעת אל מקום אחר בשטחי המועצה, זאת, כמצוין לעיל, באמצעות תשלום היטל ההשבחה שיצטרך לשלם בעלי הקרקע תמורת השבתה (ראה לעניין זה נספח ב', ג' ד', ה', ו', ז'; ראה נספח יד' לעניין עמדת המשיבה 2 לפיה הרשות פועלת מזה שנים להעתיק השימושים/ מחסנים למקום אחר), כאשר העותרים סבורים, כי כוונת המשיבה 1 להעתיק המחסנים לאתר חלופי, מהווה ראיה לכך שאין למשיבה 1 צורך אמיתי בקרקע שהופקעה. העותרים ציינו אף את זיהום הקרקע ודרישות המשרד לאיכות הסביבה שלא מולאו, והנזק והמטרד הקשים שנגרמים לתושבים מפעילות המשיבה 1 במקום, הכל, תוך פעילות במחסנים שנבנו ללא היתר כדין. המשיבה 1 טענה בתגובתה מיום 15.2.09, כי אין בידה היתרי בניה לבניית מבני המחסן, שכן המדובר במבנים אשר נבנו לפני עשרות שנים, אולם עם זאת, אין הדבר מעיד על בניית המבנים ללא היתר. מעל לכך, לגישתה, לשאלת ההיתר אין רלוונטיות לעניין שאלת ההפקעה שעומדת על מדוכת הדיון. המשיבה 1 ציינה בתגובתה, כי פנתה לכלל המוסדות האמונים על מחסני החירום לקבל תגובתם, ולדבריה, קיימת נחיצות במחסנים הממוקמים על הקרקע המופקעת לשעת חירום, שכן מאוחסנים בהם ציוד לשעת חירום כגון מיכלי מים, משאבות, חפ"ק, ערכות מגן ועוד, ואין מקום לסגירתם (ראה לעניין זה מכתבו של מר רמי בוסי, רמ"ט מל"ח מחוז השרון שומרון מיום 5.2.09; מכתבו של מר יונה יצחק, ראש תחום חירום ובטחון במשרד הפנים, ומכתבו של רס"ן טל מיכאלוביץ - רוזין מפיקוד העורף - נספחים א'-ג' לתגובה). משכך, ציינה המשיבה 1 בתגובתה, כי המטרה הציבורית לשמה הופקעה החלקה לא נזנחה, ואין מקום לבטלה, ואף אם מתקיימת פעילות נוספת מעבר למחסני החירום בחלקה, עדיין אין בכך כדי להצדיק ביטול ההפקעה -צעד אשר עלול להוביל לנזק לציבור. בנוסף, גם אם יועתקו המחסנים למקום אחר, עדיין תשמש הקרקע את המועצה כרזרבה לפיתוח עתידי. המשיבה 2 ציינה בתגובתה מיום 4.2.09, כי המשיבה 1 עושה כיום שימוש ציבורי בחלקה המופקעת, וגם אם בעתיד יועתקו המחסנים למקום חלופי (לרבות למרכז הלוגיסטי המתוכנן), עדיין אין בכך כדי להביא להשבת הקרקע לידי העותרים, שכן הרשות מוסמכת להורות על שימוש אחר, ובכל מקרה, על מנת לשנות ייעוד הקרקע יש לאישור תוכנית בניין עיר חדשה. המשיבה 2 ציינה בתגובתה, כי אין הצדקה לביטול הפקעה במקרה דנן, לאור פסיקת בית המשפט העליון. בשל נסיבות שאינן תלויות בי, נתחדש הדיון בפני רק ביום 8.9.09, במהלכו חזרו ב"כ הצדדים על טיעוניהם. בהמשך היום, יצאתי, יחד עם ב"כ הצדדים והעותר 1, לביקור ב"שטח המריבה", לבחון ולראות לאיזו מטרות משמשת הקרקע המופקעת. מביקורי בשטח עלה, כי החלקה הנדונה משמשת, רובה ככולה, לפעילות שוטפת של המועצה. לבד ממספר מיכלי מים, צינורות, מסכות אב"כ שפג תוקפן, השימוש בחלקה נעשה לצרכי מסגריה ונגריה, אחסון עצים, מחסנים שלא לשעת חירום, גרוטאות ועוד. לאמור, על פניו, החלקה המופקעת אינה משמשת לצורך "מחסני חירום" לשמו הופקעה, והמדובר בשימוש חורג בקרקע, בהיותו נוגד את הייעוד לשמו הופקעה. הצדדים נתבקשו להגיש השלמת טיעונים בכתב תוך מספר ימים. בא כוחם המלומד של העותרים, עו"ד שרעבי, עמד בטיעוניו מיום 13.9.09 על ההלכה המשפטית לפיה הפקעת קרקע יכולה להתקיים רק במצב בו הוגדרה מטרה מסויימת, וזו מתקיימת לאורך כל חיי ההפקעה. משאין זה המצב בפועל, יש בכך להצביע על זניחת מטרת ההפקעה, ולהורות על השבת הקרקע לבעליה. ב"כ העותרים נשען בטיעוניו על העובדה שההפקעה בוצעה שלא בתמורה, ולפיכך חלות עליה הוראות סעיף 190(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965, לפיה ניתן להפקיע קרקע רק למטרות הקבועות בסעיף 20(2) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 - כאשר "מחסני ציבור" אינם נכללים במטרות המנויות בפקודה. כן הפנה ב"כ העותרים לסעיף 196 לחוק התכנון והבניה לפיו קרקע שהופקעה ללא תשלום פיצויים וייעודה שונה לייעוד שלשמו אין להפקיע קרקע ללא תשלום פיצויים אזי תושב הקרקע לבעליה. לאמור, בשלנו, המשיבה 1 לא הייתה רשאית לעשות שימוש בקרקע מופקעת למטרה לשמה נאסר עליה מלכתחילה להפקיע מבלי לשלם פיצויים. ב"כ המשיבה 1, עו"ד קרונפלד, חזר וציין בטיעוניו מיום 21.9.09 שייעודים של המבנים הבנויים על הקרקע המופקעת הינו "מחסני חירום". לגישתו, המועצה לא הכחישה מעולם כי במקום מתקיימת בימים כתיקונם פעילות עירונית "רגילה", אולם לדידו פעילות זו אינה פוגמת בייעוד המקורי לשמם נבנו המבנים - מטרות ביטחוניות בעתות חירום - ובמחסני החירום אמור להיות גם ציוד אזרחי רגיל שיבטיח את המשך קיום החיים ה"נורמליים" ביישוב גם בזמן חירום. ב"כ המשיבה 1 הפנה בטיעוניו למכתבים שצורפו לתגובתו הקודם דלעיל, לפיהם המחסנים משמשים את פיקוד העורף כמחסן רענון ערכות מגן בשגרה ובחירום לטובת אחסון ערכות מגן ופיזורן בעת הצורך. כמו כן, המחסנים משמשים לאחסון ערכות מגן לאוכלוסיה, ציוד וערכות לחיילי נפת נתניה, וקיימים במקום מחסני מל"ח ופס"ח. הפרקליט ציין, כי לא הובאה כל אסמכתה או ראיה לסתירת האמור במכתבים הנ"ל ולכך שהמבנים לא משמשים לייעודם, שכן אין בשימוש המועצה במחסנים כיום גם כמחסנים אזרחיים כדי ללמד על כך שהמשיבה 1 זנחה את מטרות ההפקעה. טענה נוספת הינה כי השימושים המתבצעים כיום במחסנים - הן לצרכי מחסני חירום והן לצרכי מחסני מועצה - הינם לצרכי הציבור (תושבי כפר יונה), ואין בהם כדי לסתור ייעוד הקרקע למבני ציבור ולהוות שימוש חורג בקרקע. בנוסף, לגישת הפרקליט המלומד, פסקי הדין עליהם נשענים העותרים אינם עוסקים במצב דומה לענייננו, שכן ביטול ההפקעה בוצע אך מקום בו הרשות לא עשתה כל שימוש בקרקע המופקעת משך שנים ארוכות- דבר המלמד על זניחת מטרת ההפקעה ומצדיק ביטולה. לדידו, בשלנו הקרקע לא נותרה חשופה וללא מעש, אלא מטרת ההפקעה הוגשמה, שכן נבנו על הקרקע מבני ציבור המשמשים את הרשות. ב"כ המשיבה 1 הדגיש, כי העובדה שהמועצה בחנה את האפשרות להעתיק המחסנים למקום אחר, אין בה, כשלעצמה, להוכיח זניחת מטרת ההפקעה, מה גם שהדבר כרוך בשיקולי תקציב, וכל עוד לא קיימים מחסנים אחרים, אין להפסיק השימוש הנוכחי ולהותיר את המועצה בלא מחסני חירום. גם אם יועברו מחסני החירום, הרי שעדיין תהא המועצה רשאית לשקול צרכי ציבור אחרים בכפר יונה, ולהחליט בהתאם. הפרקליט סבור, כי באם היה מתברר כי המבנים נבנו ללא היתר, עדיין אין בכך כדי להצדיק ביטול ההפקעה. ב"כ המשיבה 1 ציין, כי בביקור שנערך בקרקע נשוא דיוננו לא נתגלה כל דבר חדש או חריג, ובצד פריטים לשימוש יום יומי מונחים במחסנים גם פריטים לשעת חירום. ב"כ המשיבה 1 הדגיש בטיעוניו, כי העותר 1 רכש את המקרקעין נשוא דיוננו בשנת 1987, בה כבר מחסני המועצה היו בנויים על הקרקע ומוחזקים על ידה, ולפיכך כאשר רכש העותר את הקרקע היה נהיר לו כי הרכישה אינה כוללת את החלק המופקע, ובמחיר שנקבע עבור הרכישה שיקף את ההפקעה. משכך, לגישת ב"כ המשיבה 1, אין לעותר כל זיקה קניינית לקרקע שהופקעה, וגם אם יקבע כי מטרת ההפקעה נזנחה, עדיין אין מקום לבטל ההפקעה משלעותר אין זיקה קניינית אליה (עת"מ (ת"א) 2070/07 לימור גליק נ' הועדה המקומית הרצליה, ). ב"כ המשיבה 2, עו"ד מילר, ציין בטיעוניו מיום 21.9.09, כי הביקור שנערך בשטח מלמד כי מטרת ההפקעה לא נזנחה על ידי המועצה המקומית כפר יונה, וכי הקרקע משמשת את המועצה לצרכי חירום ולצרכים אחרים, והכל למתן שירותים ציבוריים לטובת כלל הציבור ביישוב. משכך, נשמט הבסיס עליו נשענו העותרים לביטול ההפקעה, שכן מטרת ההפקעה לא נזנחה על ידי המועצה. עוד נטען, כי גם אם המועצה המקומית הביעה עניין בהעתקת המחסנים למקום אחר, עדיין כיום נעשה שימוש ציבורי בשטח, וגם אם המחסנים יועתקו למקום אחר, הרי שהמועצה מוסמכת להחליט על שימוש ציבורי אחר בקרקע, ואין בכך כדי להביא להשבת הקרקע לידי עותרים. ב"כ המשיבה 2 ציין, כי על פי הפסיקה אין כל מניעה לעשות שימוש נוסף בקרקע, מעבר למחסני החירום, וכי מחובתה של הרשות לנצל השטחים הציבוריים לטובת הציבור (בג"ץ 2739/95 מחול נ' שר האוצר, פ"ד נ(1) 323). עוד נטען, כי תצהירו של ראש המועצה ונחיצותם של מחסני החירום לא נסתרה על ידי העותרים, ומשכך יש לאפשר המשך השימוש בקרקע למחסני חירום, לאחר ששימוש זה הוכר כציבורי על ידי שר הפנים מכוח סמכותו בסעיף 188ב' לחוק התכנון והבניה. לעניין סעיף 196 לחוק התכנון והבניה צוין, כי טענה זו נטענה לראשונה אך בדיון ביום 8.9.09. מעל לכך, סעיף זה מתייחס למצב של שינוי ייעוד - שינוי שמקורו בתכנית בניין עיר כחוק, ואילו בשלנו הייעוד הציבורי של השטח נותר בעינו ולא שונה. ב"כ המשיבה 2, ציין לעניין הפסיקה, כי בפ"ד קרסיק אשר ניתן ביום 9.2.09 (בג"ץ 2390/96 יהודית קרסיק ואח' נ' מדינת ישראל, ) החליט בית המשפט העליון על מחיקת העתירות, תוך שמירה על זכויות המערערים לנקוט בהליך מתאים לאחר סיום הליכי החקיקה בתחום דיני ההפקעות. כן עמד בית המשפט העליון בפסק דינו על כך שיש להימנע מהכרעות שיפוטיות בתיקים אחרים המתנהלים בפניו באותו הנושא כל עוד הליך החקיקה בכנסת תלוי ועומד (דוגמת בג"צ 5748/05 מיום 8.9.09 ובג"צ 3100/05 מיום 17.8.09), בעוד האסמכתאות עליהן נשען ב"כ העותרים קודמות לפ"ד קרסיק. לעניין טענת העותרים כי בפ"ד קרסיק דובר בהפקעה לפי פקודת הקרקעות, בעוד בשלנו המדובר בהפקעה על פי חוק התכנון והבניה, ציין הפרקליט המלומד, כי על פי הוראות סעיף 190(א) לחוק התכנון והבניה ההפקעה תבוצע בהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, למעט בנושאים המפורטים בסעיף שאינם נוגעים לשלנו, כגון שהשטח הניתן להפקעה ללא פיצוי יכול להגיע כדי 40% ולא 25% כבפקודת הקרקעות. ב"כ המשיבה 2, חזר בטיעוניו על כך שהגוף המוסמך לשנות ייעוד הקרקע הינו הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, שאינה צד לעתירה, וכי צרכי הציבור בכפר יונה הולכים וגדלים לאור התפתחותה והגדרתה כ"ישוב עירוני" וריבוי האוכלוסייה בה, ובהתאמה נדרשים שטחים ציבוריים נוספים. כמו כן, עמד הפרקליט על כך שהמקרים בהם הורה בית המשפט על ביטול הפקעה והשבת קרקע לבעליה המקוריים הינם מקרים קיצוניים במיוחד, דוגמת מקרים בהם בעלי הקרקע נפגע מפעולת הרשות שהעמידה אותו במצב בו הוא תלוי על בלימה או שלא נעשה שימוש כלל בקרקע - שלא כמו בשלנו. אשר כך, ציין הפרקליט, כי אין מקום להשיב הקרקע לבעליה, דבר היוביל למצב בלתי הפיך למועצה. ב"כ העותרים הגיש ביום 23.9.09 תגובה מטעמו, לפיה טיעון המשיבה 1 כי במגרש כולו נעשה שימוש שאינו למטרת חירום בשגרה ורק בעתות חירום המקום "לובש" "לבוש חירום", עומדת בניגוד לטענותיה הקודמות כי רק בחלק קטן של המגרש נעשה שימוש שלא לשעת חירום בשגרה. לעניין הטענה כי העותרים ידעו שהקרקע מופקעת בזמן רכישתה, ציין הפרקליט המלומד, כי אך ביום 13.5.1990 פורסמה התוכנית לפיה נעשתה ההפקעה למתן תוקף, בעוד הקרקע נרכשה כבר בשנת 1987, ונרשמו כבעליה בשנת 1990 בטאבו. לאמור, קודם ההפקעה, כך שאין ממש בטענה זו, ובודאי שמחיר הרכישה לא הביא בחשבון את ההפקעה. לעניין טענת המשיבה 2, כי למועצה הרשות לעשות שימוש בקרקע לצרכיה ללא קשר לייעוד ההפקעה, המדובר היה בדעת יחיד בפ"ד מחול, וככל שזכות הקניין הוכרה כזכות יסוד, הרי שהגישה הנוהגת כיום היא כזו שאינה מתירה לרשות לעשות בנכס שהופקע כבשלה, אלא לאותה מטרה לשמה הופקע, גם אם מטרה אחרת הינה לטובת הציבור (דנג"צ 4466/94 נוסייבה נ' שר האוצר, פ"ד מט(4) 68; ע"א 3015/06 ועוד). ומעל לכך, בוודאי שאין השימוש של מסגריה, נגריה מוסך ואשפה אינם בגדר האמור לעיל. המצב המשפטי: אבן פינה בטענות באי כוח הצדדים הינה הלכת בית המשפט העליון בעניין קרסיק (ראה: בבג"ץ 2390/96 יהודית קרסיק ואח' נ' מ"י, פ"ד נה(2), 625; בג"ץ 2390/96 מיום 9.2.09). בית המשפט העליון סקר בפסק דין זה את העקרונות הצריכים להנחות בבוא המדינה להפקיע קרקע של היחיד לטובתו של הכלל. בית המשפט העליון ציין כי נטיעתה של זכות הקניין בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו חייבת לחזק - ובאורח ניכר - את ההגנה על קניינו של היחיד. כבוד השופט חשין הטעים, בין היתר: " ... דווקא בשל כוחה האדיר של המדינה במעשה ההפקעה; דווקא בשל ההגנות המעטות הניתנות ליחיד בנסותו להגן על נכסיו כנגד מעשה ההפקעה; דווקא בשל אלה שומה עלינו להגן על קניינו של היחיד ככל הניתן. אכן, יש שהפקעה היא בבחינת הכרח-לא-יגונה - זו טובת הכלל - ועל-כך נסכים כולנו. ואולם נכיר בהפקעה ונתמוך בה כל עוד אין היא מסיגה את גבולו של היחיד מעבר למידה הראויה...". בפסק דין נוסף שניתן בעניין קרסיק מיום 9.2.09, ציינה כבוד הנשיאה בייניש, בין היתר: "ביום 13.2.01 ניתנה החלטה של בית משפט זה בעתירות שלפנינו (ראו בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625 (2001) (2001) (להלן: עניין קרסיק)). הייתה זו החלטה שביטאה השקפה חדשה ביחס לאיזון הנדרש בין הפקעת מקרקעין לצרכי ציבור לבין כיבוד זכות הקניין של הפרט. באותה החלטה נקבעה ההלכה לפיה אם המטרה הציבורית אשר שימשה בסיס להפקעת מקרקעין לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות) חדלה להתקיים, ההפקעה מתבטלת וככלל (בכפוף לחריגים שונים) יש להחזיר את המקרקעין לבעלים שממנו הופקעו, ולחלופין במקרים מתאימים לשלם את ערכה עקב מיצוי מטרת ההפקעה. הלכה זו (להלן: הלכת קרסיק) נקבעה כהלכה עקרונית. העקרון שנקבע בהלכה זו בדבר ביטול ההפקעה, כאשר התמצתה המטרה הציבורית שעמדה בבסיסה, מבוסס על המעמד החוקתי שקיבלה זכות הקניין הפרטי במשפטנו לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עקרון זה הוא בעל חשיבות רבה, שכן יש בו כדי להביא לצמצום הפגיעה בזכות הקניין של בעלי המקרקעין שהופקעו בנסיבות בהן התמצתה מטרת ההפקעה. בנוסף, מגביל העקרון הנזכר את אפשרויות השימוש הלגיטימיות במקרקעין העומדות בפני הרשות הציבורית, ועל ידי כך "מאלץ" אותו עקרון את הרשות הציבורית להתחשב בכך שהמקרקעין שבידיה - אף אם עברו לבעלותה המלאה - מקורם בהפקעה מאדם זה או אחר שנפגעה זכות הקניין שלו. הלכת קרסיק מהווה, אפוא, ציון דרך חשוב במשפט הישראלי והיא נותנת ביטוי מובהק לשינוי המהותי שהתרחש בדיני ההפקעות במשפטנו בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זאת, כחלק מהשינוי הרחב יותר בנקודת האיזון בין זכויות הפרט לבין אינטרס הכלל, שהתרחש בעקבות חקיקתם של שני חוקי היסוד בנוגע לזכויות האדם בשנת 1992". חשוב לציין פסק דין נוסף בנושא מהעת האחרונה - מפי כבוד השופט דנציגר - הנסמך ומאמץ ההלכות הקודמות בנושא. בג"ץ 3100/05 רבקה שטוקלמן נ' מנהל מקרקעי ישראל , 17.8.09: "במעשה ההפקעה מתערב השלטון בקניינו של הפרט תוך שלילת זכויותיו במקרקעין והעברתן לקניין הציבור (ראו: נמדר, לעיל, בעמ' 28). ההתערבות בקניינו של הפרט נעשית בנסיבות בהן קיים צורך ציבורי במקרקעין הגובר על אינטרס הפרט [ראו: בג"ץ 3421/05 מח'ול נ' שר האוצר (, 18.6.09), בפסקה 14 (להלן- פרשת מח'ול האחרונה)]. מכאן ש"הפקעה הינה רכישה כפויה של זכויות פרטיות במקרקעין המתבצעת על ידי המדינה או מי מטעמה, למען מטרה ציבורית וכנגדה משולמים פיצויים". דיון: ב"כ הצדדים חלוקים בשאלה העובדתית והיא תמונת המצב הנכוחה בקרקע המופקעת. משביקרתי ב"שטח המריבה" ביחד עם ב"כ הצדדים הנכבדים, אוכל לקבוע כי "שטח המריבה", רובו ככולו, מנוצל על ידי המועצה לצרכים שוטפים. הטענה כי בעתות חירום ינוצל השטח לטובת פעולות בטחוניות באה לכסות מצב עובדתי ה"חי ונושם" כיום. בעתות חירום כל מבנה וכל מקום בפעילות המועצה, וגם שלא בבעלותה, יעמוד על פי צורך לרשות גורמי הבטחון הרלוונטים ולטובת פעילות חיונית צריכה בשעת חירום. זה לא המצב השורר כיום. בשטח המופקע פועלת מסגריה של המועצה, נגריה ומחסן ברגים ואינסטלציה המשמשים את עובדי המועצה לצרכים שוטפים של המועצה ללא כל קשר וזיקה לבטחון ו/או לשעת חירום. מסכות האב"כ הזרוקות במקום ומספר מיכלי מים, אין בהם כדי להעיד על שימוש ממשי בקרקע למטרות ציבוריות - בטחוניות, שצויינו על ידי המשיבים. ראוי לציין כי בישיבות המועצה מימים 18.4.07 ו-30.10.07 לא צוין, ולו ברמז, על ייעוד "שטח המריבה" לצרכי חירום. אביא הדברים במלואם: "העברת מחסני המועצה למקום זמני אבי מסביר כי המחסן הפך למטרד לתושבי השכונה, רכבים וטרקטורים חונים על הכביש, העובדים משאירים המנוע דולק שפולט רעש ועשן ונכנסים לנוח ולשתות קפה במחסן. מבקשים לוח זמנים להעברת המחסנים מאחורי אולם הספורט. מהנדס המועצה יכין תוכנית להעתקת המחסן". (מתוך פרוטוקול ישיבת המועצה מיום 18.4.07). "אפי מעדכן שנושא העברת המחסן למקום חלופי מבתי מגורים מטופל באינטנסיביות בחודשים האחרונים, לאחרונה איתרנו קרקע שממוקמת מאחורי מגרש האימונים על רחוב דן, שכרנו אדריכל פרוגרמה ותכנון המקום. חלק מהמבנים יועתקו וחלק ירכשו. בעקבות תלונות תושבים הגיעו למקום המחסן הנוכחי נציגי המשרד לאיכות הסביבה והורו לנו על שורה של מטלות שעלינו למלא כמו למשל החלפת האדמה שהזדהמה. עלות ההעתקה תיעשה משינוי היעוד של הקרקע של המחסן הנוכחי. עם השינוי תוחזר הקרקע לבעלים והוא ידרש לשלם כספי השבחה ובעזרתם נממן את עלות ההעברה. אבישי מבקש לשקול פעם נוספת את המיקום המיועד של המחסן החדש בשל קרבה לבתי מגורים. אפי מסביר ששיקול זה נלקח בחשבון והמיקום מרוחק דיו מהבתים. אפי מבקש לנסות לזרז ולהעביר את הטרקטורים למקום החדש. אפי מקווה שעד סוף השנה תתחיל תזוזה החלטה: מאשרים תב"ר בסך 120,000 ₪ מכספי השבחה לטיפול בליקויים במחסן המועצה ברח' צאלון...". (מתוך פרוטוקול ישיבת המועצה מיום 30.10.07). דברים המתיישבים עם טענתם של העותרים כי לא מדובר בקרקע המשמשת לצרכים ציבוריים - בטחוניים, אלא, הקרקע, המשמשת את המועצה בפעולותיה השוטפות ללא זיקה רצינית ובוודאי ממשית לצרכים בטחוניים בעתות חירום. כמצוין לעיל, העותרים רכשו את "שטח המריבה" בשנת 1987. לטענת המועצה המקומית, המחסנים העומדים היום במקום, עמדו על תלם בעת הרכישה. בשנת 1990 פורסמה תוכנית להפקעת הקרקע המיועדת ל"צרכי ציבור" על פי סעיף 188(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"א - 1965. מאז ועד היום לא חל, למעשה, כל שינוי בקרקע. למותר לציין, כי לא הוגשה כל תוכנית, ולא הוחל בביצוע תוכנית כלשהי, למרות תחימת זמן של 5 שנים לביצוע התוכנית מיום אישורה. כמפורט לעיל, הקרקע המופקעת משמשת את המועצה המקומית בפעולותיה השוטפות, ללא זיקה ממשית לצרכים בטחוניים בעתות חירום, צרכים המשמשים, אליבא דמשיבים, בסיס חוקי להמשך החזקתם בקרקע. הלכה פסוקה מלפני בית משפט עליון, כי הפקעת מקרקעין הינה פגיעה ישירה וקשה בזכות הקניין, פגיעה שהינה בבחינת "הכרח בל יגונה", נוכח הצורך לענות על צרכים ציבוריים בדרך יעילה ומהירה. הפקעת מקרקעין פוגעת בלב ליבה של זכות הקניין של בעלי הקרקע (ראה דברי כבוד השופט גולדברג בבג"ץ 2939/95 מחול נ' שר האוצר, פ"ד נ(1) 309). המחוקק הגדיר במדויק מהי ה"מטרה הציבורית" בגינה ניתן להפקיע מקרקעין. הסמכות להפקיע מקרקעין הינה ל"מטרה הציבורית" לה יועדה תוכנית המתאר. הסמכות להפקיע היא למטרה זו - וזו בלבד. הפקעה על פי פרק ח' לחוק התכנון והבניה יכולה להיעשות אך ורק כאשר המקרקעין המופקעים לרשות דרושים ל"צורך ציבורי" (כמוגדר בסעיף 188(ב) לחוק) או ל"מטרה ציבורית" (כאמור בסעיף 189 לחוק). ההפקעה צריכה להיות לצורך ציבורי קונקרטי, ובלשון כבוד השופט דנציגר בעע"מ 1369/06 הלל הלביץ' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה , מיום 9.7.08): "ההפקעה הינה צמודת מטרה". בבג"ץ 4146/95 עזבון המנוחה לילי דנקנר ז"ל נ' מנהל רשות העתיקות, פ"ד נב(4) 878, 801, צוין באמרת אגב, שכאשר מדובר בהפקעה ללא תשלום פיצויים, ראוי שמבחן החוקיות ידרוש כי הצורך הציבורי במקרקעין מסוימים יהיה חזק יותר, והראיות המוכיחות צורך זה יהיו משכנעות יותר מאשר של הפקעה תמורת פיצויים מלאים (ראה אימוץ הדברים - על ידי כבוד השופט - דנציגר בעע"מ 1369/06). הצורך הציבורי אשר למענו הופקעו המקרקעין חייב להתקיים לא רק בעת ההפקעה, אלא חייב הוא להימשך ולהתקיים גם לאורך כל חיי ההפקעה (כמובא בעע"מ 1369/06 סעיף 55 המצטט מפסק דינו של השופט חשין בבג"ץ קרסיק וכבוד השופט זמיר באותו נושא). כבוד השופט גולדברג בעניין מח'ול: "בין הפקעת הקרקע ובין צרכי הציבור קיים קשר בל יינתק, עד כי ניתן לומר שמבחינה רעיונית זכות הקניים שרוכשת המדינה בקרקע שהופקעה מן הפרט - אף אם הושלמו הליכי ההפקעה - היא זכות 'מותנית', והתנאי הוא נחיצות הקרקע להגשמת צורך ציבורי". כבוד השופט דנציגר הוסיף וקבע בעניין הלביץ' כי: "התקיימותה של המטרה הציבורית לכל אורך חיי ההפקעה קיבלה חשיבות יתרה ודגש מיוחד לאחר הקניית המעמד החוקתי לזכות הקניין בעקבות חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". בשלנו, המועצה לא הוציאה את התוכנית ששימשה בסיס להפקעה מן הכוח אל הפועל. המחסנים שעמדו קודם ההפקעה נותרו במקומם במשך למעלה מ-19 שנה, כשהם משמשים, ככלל, לצרכים שוטפים של המועצה. המועצה אינה מתכחשת כי אין בכוונתה לבצע את התוכנית - שהייתה אמורה להתבצע תוך 5 שנים - בוודאי לא ב"שטח המריבה". הלכה פסוקה ועקיבה היא מלפני בית המשפט הגבוה לצדק, כי חובת הרשות הינה לפעול בהגינות. חובתה של הרשות לפעול בשקידה ראויה להגשמת הצורך הציבורי בגינו הופקע והועבר לידה המקרקעין, זאת תוך זמן סביר (ראה עע"מ 1369/06 בעקבות בג"ץ מח'ול עמ' 326; עע"מ 10398/02 וייס נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון , מיום 25.5.05). כבוד השופטת ארבל ציינה בעע"מ 10398/02, כי רשות שאינה עושה שימוש בקרקע במהירות ראויה, משמיעה לציבור למעשה שאין היא זקוקה לקרקע שהופקעה, לא למטרה שלשמה הופקעה ולא בזמן שהופקעה. ובלשונה: "מתחזק הרושם כי לא הייתה הצדקה לכתחילה לנטילת הקרקע מבעליה". בשלנו - לא נעשה דבר ולא מתוכנן לעשות דבר. אם בכך לא סגי, המועצה הצהירה כי תמורת סכום כסף, נכונה היא להחזיר הקרקע הנדונה לבעליה. כבוד השופט דנציגר בעע"מ 1369/06 סוקר הפסיקה וקובע כי זניחת מטרת ההפקעה או שיהוי במימוש ההפקעה, עשויים להוביל להורות על ביטול ההפקעה ועל השבת הקרקע המופקעת לידי בעליה המקוריים. בשלנו, הדברים מוחוורים בעליל. לא נעשה שימוש בקרקע שהופקעה למטרה שבגינה הופקעה, ואין כל כוונה למימוש ההפקעה. המועצה המקומית מוכנה להשיב את הקרקע לבעליה תמורת תשלום - נכונות המעידה, למעשה, כי אין צורך חיוני המחייב הפקעת הקרקע, בוודאי לא צורך המצדיק פגיעה בזכות הפרט לקניינו. דברים אלה אינם מתיישבים עם חובת ההגינות של הרשות המנהלית, ועם חובתה לפעול בשקידה ראויה למימוש מטרת ההפקעה. ובלשונו של כבוד השופט דנציגר בעע"מ 1369/06 (סעיף 79): "התנהלות זו מעידה על זלזול בזכות הקניין של הבעלים המקורי ועל חוסר כבוד לזכויות היסוד של תושבי הרשות, אשר למענם היא קיימת. התנהגות כזאת אין בית משפט זה יכול לעודד". בעתירה שלפני נטלה המועצה מקומית קרקע של העותרים ללא מתן פיצוי לצורך צרכים ציבוריים - בטחוניים. המועצה לא עשתה, ואין בכוונתה לבצע תוכניתה. הקרקע משמשת את המועצה, כמפורט לעיל, לצרכים יום יומיים מנותקים מזיקה בטחונית. משלא הייתה עילה חוקית ואין כיום סיבה להמשך החזקת הקרקע על ידי המועצה, אין לי אלא להורות על ביטול ההפקעה ביחס ל"שטח המריבה". ביטול ההפקעה יבוצע לא יאוחר מ-12 חודשים מהיום, זאת, על מנת לנסות להגיע להסכמות ויכול לגיבוש תוכנית לשינוי ייעוד ו/או תוכנית מוסכמת אחרת בהמשך לדיונים שנתקיימו בין הצדדים במהלך ניהל עתירה זו וקודם לכן. המשיבה 1 תשא בהוצאות העותרים ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪. המשיבה 2 תשא בהוצאות העותרים ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. הסכומים יהיו בצירוף מס ערך מוסף כדין, כשהסכומים נושאים ריבית והפרשי הצמדה עד התשלום המלא בפועל. הפקעהקרקעות