קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביקור קרובי משפחה של אסירים ביטחוניים: בעתירות מבוקש ליתן היתר לביקורים מדרגה שנייה לעותרים, שהינם אסירים בטחונים. הדיון בעתירות שבכותרת אוחד מאחר והסוגיה המרכזית העולה בהם זהה. יצוין כי העותר בעע"א 112/09, מאהר יונס, הגיש ביום 26.12.07 עתירה קודמת, באותו ענין, לבית משפט זה [עע"א 2006/07]. ביום 19.02.08 ניתנה החלטה בעתירה הנ"ל [ואשר אוחדה יחד עם עע"א 1746/08 של אסיר נוסף באותו נושא], במסגרתה נדחתה העתירה. על ההחלטה הנ"ל הוגשה רע"ב 1948/08. בית המשפט העליון בהחלטתו מיום 13.11.08 הורה כי הטענות בנוגע לחוקיותה וסבירותה של ההוראה בפקודת הנציבות המבחינה לצורך ביקורי אסירים, בין אסירים ביטחוניים לפליליים ומאפשרת לאסירים ביטחוניים רק ביקורי משפחה מדרגה ראשונה, תידון בפני בית משפט זה. להוסיף, כי ההוראה הרלבנטית לדיון כיום הינה הוראת סעיף 17.א(3) לפקודת הנציבות 03.02.00 (להלן: "הפקודה") [יצוין כי הפקודה הנ"ל תוקנה לאחרונה בתאריך 30.10.2008. הגם שמספרו של הסעיף הנ"ל, העומד בלב דיוננו, השתנה מסעיף 15.א(3) לסעיף 17.א(3), הרי שנוסחו של הסעיף, לא השתנה. ההתייחסות מעתה ואילך תהיה לסעיף על פי מספורו העדכני, הגם שהצדדים ובית המשפט העליון הפנו אליו, על פי מספורו הקודם]. בהתאם להסכמת העותרים והמשיבים סוכם בדיון יום 25.03.09, כי טרם יעסוק בית משפט זה בטיעונים הפרטניים הרלוונטיים לכל עתירה בנפרד, יוכרעו בשלב ראשון ובמאוחד הסוגיות הבאות: סבירות הוראת סעיף 17א.(3) לפקודה, לעניין הגבלת הביקורים לביקורי משפחה מדרגה ראשונה בלבד. סבירות החריג שנקבע בסעיף 4.ב. לפקודה לעניין הטלת מגבלות על אסירים ביטחוניים [בעבר סומן הסעיף כסעיף 1.ג. בפקודה], על שני התנאים שבו. דרך יישום וברור החריג של סעיף 4.ב. לפקודה: האם יש צורך לבחון בכל מקרה את התקיימות התנאי השני בסעיף, גם שעה שהמשיבים הכריעו כי לא מתקיים באסיר התנאי הראשון, בדגש לטענה כי התנאי השני הוא עיקר והכרח לבוחנו תמיד. אופן בחינת התנאים - והאם יש רלוונטיות לזהות המבקרים באופן פרטני וכבר בשלב בחינת תכולת החריג בענין האסיר, אם לאו. ב"כ הצדדים הציגו מכלול טיעוניהם בכתב העתירה ובכתב התשובה והשלימו טיעונים בעל פה במהלך הדיונים. טיעוני הצדדים לסוגיות הרלבנטיות יפורטו להלן; טענות העותרים לטענת ב"כ העותרים, תיקון הפקודה משנת 02' (להלן: "התיקון"), אשר הגביל בס' 17.א(3) בו, את הביקורים לאסירים הביטחוניים, לביקורי משפחה מדרגת קרבה ראשונה בלבד, דינו להתבטל מאחר והוא סותר את הוראות סעיף 47(ב) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: "פקודת בתי הסוהר"), את תקנה 30 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח - 1978 (להלן: "תקנות בתי הסוהר") ואף את הוראות שירות בתי הסוהר [סעיף 5.08 (2)], אשר נמצאות כולן במדרג נורמטיבי גבוה יותר, והקובעות כללים ביחס לביקורי ידידים אצל אסירים. לטענתה, הוראות אלו אינן מעניקות סמכות לנציב שירות בתי הסוהר (להלן: "הנציב") למנוע ביקורי ידידים אצל אסירים ביטחוניים, כפי שנקבע בפקודה שבדיון. לגישתה, אף שהפסיקה הכירה בעבר כי יש הצדקה בקביעת הסדרים מיוחדים לגבי אסירים ביטחוניים [עע"א 1076/95 מ"י נ' סמיר קונטאר פ"ד נ(4), 492], הצדקה זו אינה יכולה לבוא במקום כיבוד ההוראות שנקבעו בחקיקה ראשית ובחקיקת משנה. לשיטתה אין הנציב רשאי לבטל באופן גורף זכות אשר הוענקה בדין לאסירים, ולאסירים ביטחוניים בכללם, זאת מכח חקיקה ראשית ובחקיקת משנה. עוד לטענתה, מקום בו ראה המחוקק כי יש טעם להבחין בין עצור פלילי לעצור בעבירות ביטחון, הוא עשה זאת בחקיקה ראשית [בעניין זה מפנה ב"כ העותרים לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, וכן לחוק סדר הדין הפלילי (עצור החשוד בעבירות ביטחון) (הוראת שעה) התשס"ו -2006], כשלענייננו לטענתה, ההגדרה של אסיר ביטחון הינה הגדרה אדמיניסטרטיבית בלבד ועל כן אין בכוחה לפגוע בזכויות מהותיות שהוקנו בחיקוק. עוד נטען כי התיקון האמור סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כשדינו להתבטל מאחר והפגיעה שהוא יוצר, היינו שלילת קשר עם העולם החיצון- פגיעה שלטענתה, אינה מתחייבת מעצם המאסר, הינה פגיעה אשר אינה נובעת מכוח חוק המסמיך אותו לעשות כן, וכן באה בגדר פגיעה בלתי מידתית. זאת ועוד, לטענתה, התיקון מהווה הוראה גורפת החלה למעשה על מחצית מן האסירים במדינה, ובהתאמה לכך, היא אינה מאפשרת ישום חריגים ובדיקה אינדיווידואלית אמיתית, ובשל כך פוגעת בזכויות יסוד של האסירים הביטחוניים מעל לנדרש ובאופן בלתי מידתי לשיקולים הנטענים להצדקה [שיקולי ביטחון]. לטעמה צמצום הביקורים לצרכי ביטחון בא על סיפוקו ובאיזון הראוי בהסדר שנקבע בתקנות בתי הסוהר, אשר מאפשר צמצום ואף שלילת ביקורים מכל אסיר שעולה חשש בענייננו. הדרך של שלילת ביקורים גורפת מכלל האסירים הביטחוניים היא דרך החורגת מן הצורך המידתי הנובע מצרכי ביטחון. בנוסף, יש בתנאי הביקורים [זכוכית מפרידה, דרך מערכת דיבור הניתנת להאזנה, נוכחות סוהר ובדיקה אינדיווידואלית של המבקר] כדי להעצים את הפגיעה הבלתי מידתית באסירים הביטחוניים זאת גם על רקע מכלול תנאיהם האחרים, לרבות על רקע זאת שהם אינם זכאים לשיחות טלפון מן הכלא. ב"כ העותרים הוסיפה כי לאור תכולתה הרחבה של ההוראה בדבר צמצום הביקורים, הרי מדובר בהסדר ראשוני, אשר לא יכול להיות מוסדר ברמה נורמטיבית של פקודת נציבות. בנוסף, הופנה בית המשפט לעובדה שבעבר אפשר השב"ס ביקורים מורחבים יותר גם לאסירים ביטחוניים, עובדה המעידה לטענתה, על כך כי שב"ס בעצמו כבר הכיר בעבר בעמדה לפיה הגבלת ביקורים לדרגה ראשונה בלבד היא בלתי סבירה ובלתי ראויה. לטענת ב"כ העותרים, החריג הקבוע בסעיף 4.ב. לפקודה אל מול המגבלות הכלליות שנקבעו על האסירים ביטחוניים באשר הם, אינו סביר לאור הפער העצום בין פקודת בתי הסוהר, המאפשרת ביקורי ידידים לאחר שלושה חודשי מאסר, לבין החריג המצומצם הקבוע בפקודה, באמצעותו למעשה ניתן לאפשר ביקורים מוגבלים, לאסירים ביטחוניים שהשתייכו בעבר לארגון עוין, זאת רק לאחר 10 שנות כליאה (או שליש מתקופת מאסרם, לפי המוקדם), באופן שאינו מידתי. נוסף על האמור, לטענתה, חוסר סבירותו של הסעיף גם עולה מכך שהוא אינו נותן משקל לחלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה, גם בנוגע לאסירים אשר היו חברים בארגון עוין עובר לביצוע העבירה, (מעבר לתקופה המינימלית הדרושה טרם שניתן יהיה לבחון החריג כמצוין לעיל), באופן שניתן יהיה להחילו על אסירים אשר ביצעו את העבירות לפני למעלה משני עשורים למשל, תוך החלת כללים גמישים יותר בכל הנוגע לשאלת ההשתייכות הארגונית, למשל. עפ"י הנטען, החריג על פי מבחניו מפלה למעשה את האסירים הביטחוניים הערבים בכך שהינו "מותאם" לאסירים ביטחוניים יהודים בלבד ואשר התנאי לענין ההשתייכות הארגונית למעשה אינו רלוונטי לגביהם. לגישת ב"כ העותרים, באשר לדרך יישום החריג של סעיף 4.ב. לפקודה, אם ייקבע בימ"ש כי החריג הוא סביר לאור תכליתו הביטחונית, הרי שיש ליישמו כך שהוא יהיה מכוון לתכלית הבטחונית ובהתאמה, לא ניתן לעצור את הבחינה לשלב ברור ההשתייכות הארגונית בלבד כקבוע בתנאי הראשון של הסעיף. לטעמה, בכל מקרה, יש הכרח גם לבחון את התנאי השני, בזיקה לברור השאלה, האם טמונה באסיר הספציפי סכנה לבטחון המדינה, כאשר תנאי זה הוא העיקר. לגישתה, שלוש העתירות שבכותרת, נותנות הזדמנות להראות כי אין בהכרח חפיפה בין השתייכות ארגונית, לסכנת ביטחון, כאשר ביחס לשניים מן העותרים [יונס מאהר וסמיר סרסאוי] ניתנו חוות דעת שב"כ בעתירות קודמות של השניים, לפיהן אין סכנה בהרחבת ביקוריהם. מכל מקום, לטענתה, ההשתייכות הארגונית של אסירים ביטחוניים בכלא, בבחינת בחירת האגף אליו ישויכו, הינה מנהלית בלבד, וזאת לצורך שיוכם לאגף עם אנשים השייכים לאותו ארגון בו הם בחרו, כאשר להשתייכות זו אין בהכרח היבט בטחוני או היבטי מסוכנות כלשהם. עוד בהקשר להשתייכות הארגונית, טענה ב"כ העותרים כי בפקודה אין התייחסות לשינויים הפוליטיים והמדיניים ביחס להגדרת הארגון העוין כשלטענה, לשם דוגמא, ארגון הפת"ח מוגדר עדיין כארגון עוין לצורך החלת הפקודה והחריג המצוי בה, וזאת למרות שמדינת ישראל מנהלת עימו מגעים מדיניים. לטענת ב"כ העותרים, יש לבצע הפרדה בין דרך בחינת החריג של סעיף 4.ב., לבין אישור מבקרים מדרגה שנייה באופן פרטני. לגישתה, רק אם מתגבשת עמדה ראשונית, כי יש מקום לאשר ביקורים מדרגה שנייה לאסיר, הרי יש בסיס לבחון את רשימת מבקריו, שאם לא כן, אין כל תכלית בענין. הפקודה קובעת בסעיף 17 נוהל נפרד לבדיקה של מבקרים אשר אינו תואם את הנוהל הקבוע בסעיף 4.ב. ביחס לאסיר עצמו. לטענת ב"כ העותר, הדבר מהווה חיזוק לטענתה כי לא צריך לכרוך הדברים כבר בשלב בדיקתו של סעיף 4.ב. טענות המשיבים ב"כ המשיבים הפנתה בכתב תשובתה גם לתשובת המשיבים ברע"ב 1948/08 הנ"ל. הצגת הטיעונים להלן, הינה הן מתוך כתבי התשובה בעתירות שבכותרת והן מתוך תשובת המשיבים ברע"ב ללא אבחנה. לטענת ב"כ המשיבים, המסגרת המשפטית הרלבנטית, מתוקפה נקבעו הוראות פקודת הנציבות ומתוקפה הן מופעלות בענייננו, עלתה לדיון בבית המשפט העליון בהקשרים דומים וקיבלה את אישורו. לטענתה, אף הרציונאל העומד בבסיס ההבחנה שבין אסירים ביטחוניים לאסירים פליליים והמשמעיות המיוחסת לה עמד למבחן שיפוטי של בית המשפט העליון. עמדת ב"כ המשיבים הינה כי בחינת המסגרת הנורמטיבית, המתייחסת להוראות סעיף 47(ב) לפקודת בתי הסוהר, סעיף 19 לתקנות בתי הסוהר, והוראות שירות בתי הסוהר [סעיף 5.08 (2)], מעלה כי בידי שב"ס מסור באופן מובהק שיקול הדעת להתיר ביקורי ידידים אם לאו, והכל בהתאם לשיקולים ולאחריות המקצועית המוטלת עליו מתוקף החוק. לטענתה, אין בלשונו של החוק כל אחיזה לטענת העותרים לפיה מוקנית להם-על פי דין - זכות לביקורים של כל מאן דהוא, ומכל מקום, אף אין צורך להכריע בעניין זה, עת ממילא ברור כי בידי המשיב סמכות שלא להתירם, כעניין שבשגרה לכל סוג מבקשים, אצל כל סוגי האסירים, בכל תדירות או היקף שהוא בהתאם למכלול השיקולים הרלבנטיים. לטענתה התקנות הנ"ל מבהירות כי ביקורים הינם טובת הנאה (להבדיל מזכות קנויה) אשר ניתן למנועם מקבוצת אסירים ע"פ שיקול דעת ובהתאם לכללים שקבע הנציב. פקודות נציבות בתי הסוהר, אשר מוצאות מתוקף סעיף 80א(ב) לפקודת שירות בתי הסוהר, מכילות מגבלות שונות על אסירים המאזנות בין האינטרסים הפרטניים של האסירים לבין אינטרסים כלליים שונים. ב"כ המשיבים הפנתה לפסיקה רלבנטית בעניין [עע"א 4714/04, רע"ב 5614/04 יגאל עמיר נ' שב"ס פ"ד נט (6)145 וכן רע"ב 6561/97 מ"י נ' מנדלסון, פ"ד נב(5), 849], ממנה ניתן ללמוד כי סעיף 80א הנ"ל הסמיך את נציב שירות בתי הסוהר מפורשות לקבוע מגבלות על ביקורים אצל אסירים. לטענת ב"כ המשיבים, יש ללמוד מדרך של קל וחומר, לעניין הסמכות להטיל מגבלות על אסירים ביטחוניים, מעע"א 4714/04 בענייננו של יגאל עמיר, שם נקבע בנוגע לזכות ההתייחדות אשר נידונה, כי אף שמדובר ב"מעין זכות יסוד" [שלא כבענייננו], הרי שהוראות הפקודה מאפשרות להטיל מגבלה על זכות זו. המשיבים מפנים עוד לשורה של פסקי דין אשר הכירו בצורך, להטיל מגבלות מיוחדות על האסירים הביטחוניים בין השאר ובמיוחד על קשריהם עם גורמי חוץ בכלא, זאת על רקע הסיכון המיוחד הטמון בקבוצת האסירים הביטחוניים, כפי שהאמור אף מפורט בסעיף 1.ב לפקודה. ב"כ ציינה כי אף תנאי החזקתם של אסירים בטחוניים עמדו לא אחת במבחני הביקורת השיפוטית של בית המשפט העליון [עע"א 4714/04 הנ"ל, רע"ב 4251/99 שוכרי נ' שב"ס ; רע"ב 4044/98 מואיד סמד נ' שב"ס ] באשר לתקנה 30(ג) לתקנות בתי הסוהר, אליה מפנה ב"כ העותרים, טוענת ב"כ המשיבה, כי אין לתקנה הנ"ל נגיעה לענייננו, באשר שם מדובר על שלילת ביקורים באופן גורף ומוחלט לאסיר כלשהו, ומכאן הצורך וההצדקה לקבוע מגבלת זמן כמצוין בתקנה לשלילת הביקורים. מכל מקום, מבהירה ב"כ המשיבים, כי שב"ס מעניק משקל ראוי לחשיבות הביקורים לאסירים, ולכן ככלל פועל הוא כעניין שבמדיניות לאפשר ביקורים ביד רחבה, ככל שניתן, אולם זאת כפוף לשיקול הדעת והזהירות המתחייבים בענייני ביטחון המדינה, ושמירה על הסדר הציבורי בתחום בתי הסוהר ומחוצה לו. לסיכום טוענת ב"כ המשיבים בעניין זה, כי התשתית הנורמטיבית שפורטה לעיל מצדיקה דחיה של טענות העותרים לפיהן דין הפקודה להתבטל ביחס להוראות הרלוונטיות, לרבות בזיקה לחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. באשר לסבירות הוראת סעיף 17.א(3), טוענת ב"כ המשיבים, כי לאור המאפיינים החריגים של אוכלוסיית האסירים הביטחוניים, והסכנה הטמונה בהם כפי שמתוארת בפקודה, ובפסיקה [בעניין זה מפנה ב"כ לעע"א 1076/95 מ"י נ' סמיר קונטאר פ"ד נ(4) 492], נוסחה של ההוראה, המאפשר ביקורים של משפחה מדרגה ראשונה, מהווה את האיזון הראוי בין צרכי האסירים הביטחוניים לקבל ביקורים לבין מניעת סכנה ממשית לביטחון המדינה, זאת במציאות הנוכחית בה אנו מצויים וכן לאור כמות האסירים הביטחוניים ואמצעי הבטחון והזהירות המתחייבים מכך. ב"כ המשיבים ציינה כי בהתאם להערכת הגורמים המקצועיים בשירות הביטחון, המסוכנות הביטחונית אינה טמונה בהכרח בזהותם של הקרובים מדרגה שנייה או של הידידים, אלא באסירים הביטחוניים עצמם ובהרחבת מעגל קשריהם עם גורמים חיצוניים. גורמי הביטחון סבורים כי האיזון הקיים בין שיקולי הביטחון מזה, לתנאי הכליאה מביא בחשבון את הסיכון הביטחוני הכרוך בעצם קיום הביקורים. יחד עם זאת, אין מקום להעצים את הסיכון הקיים ממילא ולכן המלצתם היא שלא לשנות את המדיניות האחידה הנהוגה כלפי כלל האסירים הביטחוניים, בנוגע למעגל הביקורים. עוד לטענתה סבירות ההוראה המגבילה והיותה איזון ראוי, עולה בקנה אחד עם הפסיקה הנ"ל בעניין עמיר וקונטאר כפי שאוזכרו, ולאור ההלכות שנקבעו בעניין ההכרה במגבלות על אסירים ביטחוניים, בקשר עם גורמי חוץ. ב"כ הפנתה בעניין זה גם לרע"ב חמידה נ' שב"ס (טרם פורסם , 15.11.06), ורע"ב 9655/07 בזיאן עלאדין נ' משטרת ישראל (טרם פורסם , 17.04.08) שקבעו זאת באופן מפורש. לטענתה הוראות הפקודה עמדו למבחן ברע"ב 3097/08 פלוני נ' שב"ס (טרם פורסם , 07.12.08) שם עתר העותר (סא"ל בצה"ל אשר הורשע בין השאר בעבירות של מגע עם סוכן חוץ וריגול חמור) כי יוסרו מעליו המגבלות הכרוכות במעמדו כאסיר ביטחוני. לטענת ב"כ המשיבים, הוראת סעיף 4.ב. מהווה בהתאמה גם היא איזון ראוי בין צורכי האסירים הביטחוניים לקבל ביקורים מבני משפחתם, לבין מניעת סכנה ממשית לביטחון המדינה. הוראה זו על המנגנון הקבוע בה מעידה על סבירות ההגבלה לביקורי קרובים מדרגה ראשונה, ועל מידתיות הפקודה בעניין זה. באשר ליישום התנאים שבסע' 4.ב. סבורה ב"כ המשיבים כי לאור העובדה שמדובר בשני תנאים מצטברים, הרי מקום בו לא מתקיים התנאי הראשון לחריג [הוראת סעיף 4.ב.(1)], אין כל צורך לבחון את התקיימות התנאי השני [האמור בסעיף 4.ב.(2)] לפקודה ודי בכך כדי לדחות את תחולת החריג. לגישת המדינה אין מניעה לבחון את שאלת זהות המבקרים בזיקה ובמשולב לבחינת התנאי הראשון של סעיף 4ב. לעניין ההשתייכות הארגונית. דיון והכרעה התשתית הנורמטיבית ניהול בתי הסוהר בארץ מסור לנציבות שירות בתי הסוהר, בהתאם לסעיף 80 לפקודת בתי הסוהר. נציב שירות בתי הסוהר מוסמך להוציא הוראות ופקודות כלליות לעניין ארגון שירות בתי הסוהר, סדרי המינהל, המשטר והמשמעת בו, בהתאם להוראות סעיף 80א לפקודה זו: "(א) הנציב יוציא, באישור השר, הוראות כלליות שיקבעו עקרונות לענין ארגון השירות, סדרי המינהל, המשטר והמשמעת בו והבטחת פעולתו התקינה (להלן - הוראות שירות בתי הסוהר). (ב) הנציב יוציא פקודות כלליות שיקבעו פרטים בנושאים האמורים בסעיף קטן (א) (בפקודה זו - פקודות נציבות בתי הסוהר)" מכוחה של הסמכה זו, פורסמה הפקודה "כללים ביחס לאסירים ביטחוניים" שמספרה 03.02.00 נשוא ענייננו. מפסיקת בית המשפט העליון כפי שתפורט להלן ניתן ללמוד כי סעיף 80א הנ"ל הסמיך את נציב שירות בתי הסוהר מפורשות לקבוע מגבלות על ביקורים אצל אסירים, כאשר אין בהוראות פקודת בתי הסוהר, בתקנות בתי הסוהר ובהוראות שירות בתי הסוהר כדי לפגוע באמור. פקודת בתי הסוהר קובעת הסדר ראשוני בעניינים שונים הנוגעים לתנאי המאסר. באשר לביקורי אסירים נקבע בסעיף 47(ב) כי: "אחרי תום שלושת החדשים הראשונים של מאסרו, ולאחר מכן — כל חודשיים, מותר להרשות ביקורי ידידים לעיני סוהר ובטווח שמיעתו..." [כל ההדגשות להלן אינן במקור]; בתקנה 19 לתקנות בתי הסוהר נקבע, בהתייחס לביקורי אסירים כי: "19. (א) מנהל בית הסוהר רשאי, על-פי כללים שקבע הנציב, להעניק לכלל האסירים או לסוג אסירים או לאסיר מסויים טובות הנאה מעבר לזכויות מוקנות שנקבעו בחיקוק, כגון: ביקורים, מכתבים, חופשות, קניית מצרכים, האזנה לשידורים בכלי-תקשורת או צפייה בהם (להלן - טובות הנאה), המותנות בהתנהגותו הטובה של האסיר המסויים או בסוג בית הסוהר או האגף שבו הוא מוחזק או במצב בבית הסוהר. (ב) מנהל בית הסוהר רשאי, לפי שיקול דעתו, למנוע מאסיר שהתנהגותו איננה טובה או מסוג אסירים בבית הסוהר או מכלל האסירים בבית הסוהר טובות הנאה; מניעת טובות הנאה תיעשה על-פי כללים שקבע הנציב..." תקנה 30(ג) קובעת בנוגע למניעת ביקורים כדלקמן: "30.(ג) הנציב רשאי להורות על מניעת ביקורים אצל אסיר, לתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים, אם יש לו יסוד סביר לחשוד כי האסיר עלול לנצל ביקורים לשם פעילות, שמטרתה פגיעה בבטחון המדינה או בביטחון הציבור. (ד) שוכנע הנציב כי עדיין קיימת עילה למניעת ביקורים כאמור בתקנת משנה (ג), רשאי הוא לחזור ולהורות על מניעת הביקורים לתקופות נוספות כאמור..." הוראות שירות בתי הסוהר [סעיף 5.08 (2)],קובעות באופן דומה להוראת סעיף 47(ב) לחוק כי: "ניתן לאפשר ביקורי מבקרים אצל אסיר בתום שלושה חודשים מתחילת מאסרו ולאחר מכן אחת לחודשיים (סעיף 47 (ב) לחוק)... (ד) סדרי הביקור, החיפושים, הרישום והאבטחה - יפורטו בפקודות הנציבות". עיון בלשונם הברורה של פקודת, תקנות והוראות שירות בתי הסוהר, כאמור לעיל, מעלה תחילה כי בניגוד לטרמינולוגיה בה משתמשת ב"כ העותרים בטיעוניה, הביקורים לא מהווים זכות קנויה לאסיר, אלא טובת הנאה בלבד. בנוסף, עולה כי המחוקק הותיר את שיקול הדעת להתרת ביקורים, ובפרט היקפם, לנציב שירות בתי הסוהר וע"פ הכללים שייקבע- בהוראות השירות ובפקודה, ביחס לכל סוגי האסירים, בכל תדירות או היקף שהוא בהתאם למכלול השיקולים הרלבנטיים, כשבהקשר זה מסמיכות הוראות שירות בתי הסוהר את הנציב לקבוע בפקודה את סדרי הביקור, החיפושים הרישום והאבטחה. מכאן שדין טענותיה של ב"כ העותרים, כי הוראות הפקודה לעניין הביקורים סותרות הוראות חוק אשר נמצאות במדרג נורמטיבי גבוה יותר ולכן דינן בטלות, להידחות. פקודת בתי הסוהר למעשה מעניקה בצורה ברורה סמכות לנציב למנוע ביקורי ידידים אצל אסירים ביטחוניים. לעניין זה רואה להוסיף, כי עצם העובדה שהסיווג עצמו, המבחין בין אסירים ביטחוניים לאסירים פליליים, נעשה מכוח פקודת הנציבות והגדרותיה בלבד, אבחנה שאושרה בפסיקה בית המשפט העליון, יש כדי לשפוך אור על הסמכות המוקנית לנציב, לקבוע הוראות ביחס לתנאי כליאתם של קבוצה זו, כקבוצה. מכל מקום, וגם לאור פסיקתו של בית המשפט העליון כפי שתוצג להלן, ברי כי אבחנה זו הוכרה כאבחנה עניינית, אשר מעוגנת בשיקולים ביטחוניים, כאשר אין מדובר בהפרדה אדמיניסטרטיבית בלבד, כטענות ב"כ העותרים. ההצדקה והצורך לאבחן ככלל בין תנאי כליאתם של אסירים פלילים, לעומת אסירים ביטחוניים, בדגש למסוכנות הנובעת מהם לביטחון המדינה, כמו גם לסדר ולמשמעת במתקן הכליאה, והסמכות שיש בעניין זה לנציב, מכוח סעיף 80 לפקודת בתי הסוהר, נבחנו ואושרו כאמור, בהלכה הפסוקה, לרבות התייחסות פרטנית בנוגע להגבלות עם קשרי חוץ, וביקורים. לעניין זה אין לי אלא להפנות להחלטתי בעע"א 1746/07 הנ"ל, והמפנה לעניין זה להלכות בית המשפט העליון בעע"א 1076/95 מדינת ישראל נ' סמיר קונטאר, פ"ד נ (4) 492 [ואשר, כשלעצמו עסק בקיום קשר טלפוני מעת לעת אל מחוץ לבית סוהר, אולם יפה בהתאמה גם לנושא הביקורים]. "האם מגבלה על קשר טלפוני היא אחת המגבלות המתחייבות משלילת החירות האישית? מבחינה עקרונית ומעשית גם יחד, הטעמים המחייבים מגבלות על ביקורים ועל מכתבים מצדיקים גם מגבלות על קשר טלפוני. כך, למשל, שיקולים של ביטחון וסדר, המצדיקים ביקורת על ביקורי ידידים, שלפי סעיף 47 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] ייערכו "לעיני סוהר ובטווח שמיעתו" ... מצדיקים גם ביקורת על שיחות טלפון. מכאן שהסמכות המוקנית לנציב בתי הסוהר בסעיף 80א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] להסדיר בפקודה את המינהל, המשטר, המשמעת והפעולה התקינה של שירות בתי הסוהר, כוללת גם סמכות לקבוע בפקודה כזאת הסדר לגבי קשר טלפוני על-ידי אסירים, כפי שנקבע בפקודת הנציבות" ובהמשך: "האם יש הצדקה להבדל הקיים בעניין זה בין אסירים ביטחוניים לבין אסירים אחרים? ...אוכלוסיית בתי הסוהר מחולקת לסוגים: נשים, קטינים, דתיים, טעוני הגנה, ועוד. הסיווג, אם אין הוא נדרש על-פי דין, אמור להתבסס על שיקולים ענייניים. ככל שהוא מתבסס על שיקולים ענייניים ומתבצע באופן סביר, הרי הוא כשר. הסיווג עשוי לגרור הבדלים בתנאי המאסר. ההבדלים, ככל שהם מתבססים על שיקולים ענייניים ומתבצעים באופן סביר, אף הם כשרים. במסגרת זאת, אסירים ביטחוניים, כלומר, אסירים שהורשעו בעבירות נגד ביטחון המדינה, מהווים סוג בפני עצמו. הסיווג של אסירים ביטחוניים כסוג בפני עצמו נובע מן הסכנה המיוחדת הטמונה באסירים אלה. ברוב המקרים הם משתייכים לארגונים בלתי חוקיים, ששמו להם למטרה לפגוע במדינה, וקיים חשש שהקשר בין האסיר לבין הארגון קיים ועומד גם בתקופת המאסר. קשר זה, וכן הקשר בין האסירים הביטחוניים לבין עצמם, טומן סכנות מיוחדות, הן מן הבחינה של הסדר בבית הסוהר והן מן הבחינה של ביטחון המדינה. סכנות אלה עשויות להצדיק כליאתם של אסירים ביטחוניים בנפרד והטלת מגבלות מיוחדות עליהם, בעיקר בכל הנוגע לקשר עם החוץ." וכן: "המסקנה היא, שיש הצדקה לקבוע הסדרים מיוחדים לגבי אסירים ביטחוניים, ובכלל זה לעניין האפשרות של אסירים כאלה לעמוד בקשר טלפוני עם אנשים מחוץ לבית הסוהר. עם זאת ברור כי הסדרים אלה חייבים לעמוד במבחנים המשפטיים החלים בדרך כלל על החלטות מינהליות: הם חייבים להיות ענייניים, סבירים ומידתיים. כך, למשל, אין להטיל על אסירים ביטחוניים מגבלה על קשר עם אנשים מחוץ לבית הסוהר אם אין היא נדרשת על יסוד שיקולים ביטחוניים או שיקולים ענייניים אחרים, אלא נובעת רק משיקולים של ענישה או נקמנות, או אם היא פוגעת באסיר מעבר למידה הנדרשת על-ידי שיקולים ענייניים" בהקשר זה, ראה גם עע"א 4714/04 יגאל עמיר נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נט(6)145 הנ"ל שם נקבע: "כנדרש מפקנ"צ 03.02.00, יש להטיל מגבלות על אסירים ביטחוניים ככל שהמדובר הוא בקשרים עם החוץ, קרא בנושאים של חופשות, ביקורים, שיחות טלפון והתייחדות. כך למשל רשאי אסיר ביטחוני לזכות בביקורי ידידים, ואולם רק "לעיני סוהר ובטווח שמיעתו"; לא עוד אלא שאותם ביקורים נערכים "כאשר רשת חוצצת [או] מחיצת זכוכית בין האסיר למבקר". עוד ייאמר כי אסיר ביטחוני אינו רשאי, על דרך הכלל, לעמוד בקשרי טלפון עם החוץ, וכן אין הוא רשאי - והוא עיקר לענייננו - לקבל ביקורי התייחדות" סבירות הפקודה לעניין הגבלת הביקורים של אסירים ביטחוניים לביקורי משפחה מדרגה ראשונה [סעיף 17.א(3)]. משנמצא כי הוראות הפקודה לעניין הביקורים אינן סותרות הוראות חוק ברמה נורמטיבית גבוהות מהן, כי ההוראות הוצאו בסמכות וכן כי הפסיקה הכירה בסבירות המגבלות המוטלות על אסירים ביטחוניים בעיקר בכל הנוגע לקשר עם החוץ, נותר לבדוק האם סעיף 17.א(3) לפקודה, נשוא ענייננו, הקובע כי אסירים יורשו לקבל רק ביקורי משפחה מדרגת קרבה ראשונה, הינו ענייניי סביר ומידתי. נראה כי למעשה אין חולק שהטעמים להגבלה נשוא ענייננו, נעוצים בשיקולי ביטחון ענייניים הנוגעים לאסירים ביטחוניים. הפקודה מבהירה בסעיף 1.ב. בה, כי המגבלות המוטלות על אסירים ביטחוניים מכוחה, מוטלות לאור הפוטנציאל הממשי לסיכון ביטחון המדינה בכלל ולסיכון הסדר והמשמעת בבתי הסוהר בפרט, וזאת לאור סוג העבירות שביצעו, עברם, מניעיהם ומעורבותם בפעולות נגד ביטחון המדינה, כאשר רובם של אסירים אלו אף קשורים לארגוני טרור על ההשלכות המתבקשות מכך. מצאתי לקבל גם בעניין זה, את טענות ב"כ המשיבים לפיהן, ובהתאם להערכת הגורמים המקצועיים בשירות הביטחון, המסוכנות הביטחונית אינה טמונה בהכרח בזהותם של הקרובים מדרגה שנייה או של הידידים, המבקשים לבקר את האסיר הבטחוני, אלא במסוכנות הבטחונית הטמונה באסירים הביטחוניים עצמם ובהרחבת מעגל קשריהם עם גורמים חיצוניים. דהיינו, יש לתת משקל גם לכך כי חלק בלתי מבוטל מן הסיכון הביטחוני כרוך בעצם קיום הביקורים כשלעצמם, ומעוגן בנתוני האסיר הבטחוני הטבועים בו למעשה. בכך למעשה נוסחה של ההוראה, המאפשר ביקורים של משפחה מדרגה ראשונה, מהווה איזון ראוי וסביר בין צרכי האסירים הביטחוניים לקבל ביקורים כלשהם, לבין מניעת סכנה ממשית לביטחון המדינה, זאת במציאות הנוכחית בה אנו מצויים וכמות האסירים הביטחוניים. המסוכנות המעוגנת כאמור, בכלל האסירים הבטחוניים במצורף לכמותם מצדיקה את האיזון והקביעות הגורפים כפי שנקבעו בפקודה, והמתבטאים בכלל לפיו ככלל יש להתיר בהקשר לאסירים בטחוניים ביקורים מדרגה ראשונה בלבד, כאשר מתן היתר לביקורים רחב יותר הוא בגדר חריג המחייב הוכחה כמפורט בסע' 4ב' כאמור. האמור תקף גם לנוכח ההגבלות המוטלות על האסירים במהלך הביקורים עצמם [זכוכית מפרידה, נוכחות סוהרים ובדיקה פרטנית של כל מבקר], כאשר גם מגבלות אלו, מבוקרות ומאוזנות בפקודה על דרך של קביעת חריגים. כך למשל קובע סעיף 17 לפקודה כי תדירות הביקורים תהא אחת לשבועיים [בהתאם לכללי פקנ"צ 04.42.00] [סעיף 17.ה. לפקודה], כאשר מפקד בית הסוהר רשאי לאשר ביקורי משפחות אצל אסירים לקראת חגים בנוסף למכסת הביקורים הרגילה [סעיף 17.ו. לפקודה], וכן לאשר לאסיר המתפקד היטב, ביקור נוסף אחת לחודש [סעיף 17.ז. לפקודה]. עוד נקבעו מנגנוני בקרה על חיפושים של המבקרים [סעיף 17.ח. לפקודה] וכן מנגנון לאישור ביקור של בן משפחה מדרגה ראשונה שהינו אסיר לשעבר [סעיף 17.ט. לפקודה]. הפקודה גם קובעת תנאים בהם יתקיימו ביקורים ללא מחיצה, לרבות במקרה של עמידה בתנאי חריג סעיף 4 לפקודה [אליו אתייחס להלן], ביקורים של בן משפחה בנסיבות חריגות הומאניות, וכן מטעמים נוספים, כשמכל מקום, לאסיר מותר מגע פיזי, בהיעדר מניעה ביטחונית עם ילדיו שגילם אינו עולה על 6 שנים. הוראות אלו על האיזונים המעוגנים בהן, אושרו, למעשה, בפסיקת בית המשפט העליון, תוך התייחסות לגופם של נושאים, אם כי על דרך של הכרעות, מעבר לנדרש לאחר שנפסק כי המקרים אינם ראויים ממילא לדיון נוסף בהליך רשות הערעור. ברע"ב 7324/06 חמידה נ' שרות בתי הסוהר (טרם פורסם , 15.11.06), נקבע בעניין זה: "על רקע זה נראה כי יש מקום למשנה זהירות, שעל כן הגבלת הביקורים לביקורי משפחה מקרבה ראשונה בלבד מבטאת איזון ראוי. ברי, כטענת המשיב, כי הרחבת מעגל המבקרים הבאים במגע עם אסירים ביטחוניים, יש בו כדי להגביר במידה ניכרת את פוטנציאל הסיכון הטמון ממילא בעצם קיום הביקורים. משכך ההחלטה הינה סבירה, ראויה ואין כל הצדקה להתערב בה" כך גם רע"ב 9655/07 בזיאן עלאדין נ' משטרת ישראל (טרם פורסם , 17.04.08) נקבע: "הנחיות שירות בתי הסוהר קובעות כי אסירים ביטחוניים אינם זכאים לביקורי קרובי משפחה שאינם מדרגה ראשונה, אלא באישור מפקד המחוז ומטעמים מיוחדים. הגבלת הביקורים לביקורי משפחה מקרבה ראשונה בלבד מבטאת איזון בין חזקת המסוכנות המיוחסת לאסיר הביטחוני, ובין האינטרס של האסיר לקבל ביקורים מבני משפחתו (ראו רע"ב 7326/06 חמידה נ' שרות בתי הסוהר (לא פורסם, , 15.11.2006)). החלטת המשיבים הינה סבירה, ועניינית ולא מצאתי מקום להתערב בה" נוסף על האמור מצאתי לקבוע כי מידתיות הפקודה וסבירותה מתחזק על רקע החריג, הקבוע בה בסעיף 4.ב. [כפי שאתייחס אליו להלן], ואשר מאפשר לאסיר הבטחוני העומד בתנאיו להנות מהסרת המגבלות הקבועות והמתחייבות ביחס לכלל האסירים הבטחוניים, כמפורט. זאת ועוד, לא מצאתי בעובדה כי הפקודה לענין היקף הביקורים המותרים שונתה בעבר, ואפשרה בתקופת זמן עד ששונתה שוב, ביקורים מדרגה שניה, כדי ללמד על חוסר סבירות הפקודה, כשנדמה כי היפוכם של דברים נכון. המשיב במסגרת סמכותו, לרבות תוך מתן משקל לאקלים הבטחוני השורר במדינה בכלל ובזיקה לאסירים בטחוניים בפרט ותוך הסתמכות על הערכות ועמדות של גורמים בטחוניים מקצועיים, מוסמך לצמצם ולהרחיב את היקף הביקורים המותרים לסוגי אסירים שונים, כאשר כל הוראה יפה לשעתה. השנויים האמורים, יש בהם, כשלעצמם, ללמד כי המשיב קשוב ובוחן מעת לעת את האיזונים המתחייבים ביחס להוראות הפקודה תוך התנהלות סבירה. לסיכום נקודה זו, אם כן, הגבלת העותרים כמו גם כלל האסירים הביטחוניים לביקורים של בני משפחה מדרגה ראשונה בלבד, מעוגנת כדין בהוראות הפקודה כאמור, נשענת על טעמים ענייניים ובראשם חזקת המסוכנות המוגברת הנובעת מאותם אסירים המחייבת לסווגם כאוכלוסיה נפרדת בתוך בית הסוהר, בדגש לחומרת מעשיהם, אמונותיהם והרקע האידיאולוגי למעשיהם, כשבמסגרתה נקבע איזון ראוי ומידתי בין האינטרסים המנוגדים הקשורים בה, ואין מקום להתערבות שיפוטית בעניין זה. במכלול המפורט יש גם כדי לדחות את טענותיה של ב"כ העותרים הנוגעות לפגיעת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בדגש להגדרת הביקורים כטובת הנאה להבדיל מזכות קנויה, לסמכות הנציב שהוקנתה לו מכוח חוק לקבוע הוראות בפקודה לעניין ביקורים, ולסבירותה ומידתיותה של ההוראה המגבילה עצמה. רואה לציין כי למרות ההיקף הנרחב וכמותם של האסירים הבטחונים מתוך כלל האסירים במדינה, יש הגיון רב, בהסמכה שניתנה לנציב שירות בתי הסוהר לקבוע את תנאי הביקורים, והמגבלות עליהם בפקודה. הסמכה זו מאפשרת שמירה על גמישות תנאים אלו, ואפשרות לשינויים, בהתאם למצב הביטחוני השורר בארץ, והערכות גורמי הביטחון המותאמות אליהם והמתעדכנות באופן שוטף, כמו גם שיקולים רחבים אחרים עליהם אמון הנציב לענין שמירת הסדר והמשמעת במתקני הכליאה. לעניין זה ראה גם קביעת בית המשפט העליון בעע"א 1076/95 הנ"ל: "שיקול הדעת בעניין הצורך בהטלת מגבלות על אסירים ובעניין מהות המגבלות, מופקד לפי חוק בידי שב"ס: האחריות לשמירת הסדר והביטחון מוטלת עליו, ולפיכך גם הסמכות הנדרשת לצורך זה מוקנית לו. לו ולא לבית המשפט. בית המשפט לא הופקד על הפעלת הסמכות, כאילו הוא עומד במקום שב"ס, אלא רק על ביקורת ההפעלה, כדי לברר אם הסמכות הופעלה במקרה זה או אחר לפי כללים החלים על הפעלת סמכויות מינהליות" סבירות החריג שנקבע בסעיף 4 לפקודה להטלת המגבלות על אסירים בטחוניים. סעיף 4.ב. לפקודה [בעבר סעיף 1.ג. לפקודה] קובע: 4. ב. על אף האמור בסעיף קטן א', ניתן לאשר כליאתו של אסיר/עצור ביטחוני שלא בנפרד מאסירים פליליים, וכן להימנע מלהטיל עליו מגבלות כמפורט בסעיף 1ב' באופן מלא או חלקי, אם נתקיימו לגביו שני התנאים הבאים: מדובר באסיר שלא היה חבר בארגון עוין ולא סייע לארגון עוין עובר לביצוע העבירה או באסיר שהיה חבר בארגון עוין או סייע לארגון עוין עובר לביצוע העבירה, ריצה שליש מתקופת מאסרו או עשר שנים לפי המוקדם שביניהם, ושב"כ קבע לגביו כי ניתק כל מגע, ישיר או עקיף, עם ארגון כאמור ועם חברי ארגון כאמור. ניתנה חוות דעת שב"כ כי לא נשקפת כתוצאה מכליאתו שלא בנפרד ומאי הטלת מגבלות מיוחדות עליו, סכנה לפגיעה בביטחון המדינה. חוות הדעת כאמור לא תינתן אלא לגבי מי שנתקיים לגביו כל האמור בס"ק 1) לעיל.  כפי שניתן לראות, סעיף 4.ב. לפקודה, מאפשר סטייה מההגבלות הכלליות בה לעניין אסירים ביטחוניים, אם התמלאו שני תנאים מקדימים ומצטברים: האחד - האסיר לא היה חבר בארגון עוין ולא סייע לארגון עוין טרם ביצוע העבירה, או שהאסיר, בהתאם לקביעת שב"כ ניתק כל מגע, ישיר או עקיף, עם הארגון אליו היה קשור ועם חברי ארגון כאמור וריצה שליש מתקופת מאסרו או עשר שנים לפי המוקדם שביניהם. השני - ניתנה חוות דעת שב"כ כי לא נשקפת סכנה לפגיעה בביטחון המדינה בשל הסרת המגבלות. למעשה וככלל. הסעיף נותן אפשרות לבחינה פרטנית בנוגע לאסיר זה או אחר, על פי נסיבותיו, על מנת לאפשר לו להוכיח כי הוא ראוי להיות מוצא מחזקת המסוכנות ומהכלל המוחל באשר לאסירים בטחוניים כמפורט לעיל, ואשר כשלעצמו, וכפי שפורט, יוצר איזון ראוי ונכון באשר לאוכלוסיית האסירים הבטחוניים. בחינת תנאי הסעיף, לאור המסוכנות המוגברת המתקיימת באסיר מעצם הרשעתו בעבירות ביטחוניות, על ההיבטים הקשורים לכך, לרבות מניעיו, אמונותיו, החשש להישנות המקרים, וחומרת המעשים בהם הורשע כמפורט, מעלה כי, במתכונת האמורה שבחר בה הנציב, נשמר איזון ראוי בין האינטרס הציבורי המעוגן בהוראות הפקודה בכללותה, זאת על רקע הנימוקים הקבועים בסעיף 1.ב כאמור, אל מול האינטרס הפרטני של האסיר הקבוע בהוראת החריג, בהתאם לנסיבות המוכחות בעניין הפרטני המובא לדיון ביוזמת האסיר. להדגיש, כאמור, כי בחינת סבירות החריג צריך ותעשה על רקע ההנחה, כי עצם הגבלת הביקורים לדרגה ראשונה, ביחס לאסירים בטחוניים ככלל, הינה הגבלה סבירה מתחייבת ומאזנת, לרבות בזיקה לאינטרס של האסיר ומשפחתו כפי שפורט בהרחבה לעיל. בהתאמה לאמור, יש בסיס לקבוע, כי צמצום תכולת האסירים הבטחוניים, הבאים בגדרו של החריג, על דרך של הקפדה דווקנית אחר קיום הוראות ותנאי החריג, לרבות דרכי יישומם, אין בה פגיעה בלתי מידתית באסיר, וככלל באה בגדר פרשנות ומדיניות סבירה וראויה. בית המשפט העליון ניתח למעשה יישומו של החריג לאחרונה הן ברע"ב 3097/08 פלוני נ' שב"ס (טרם פורסם , 07.12.08), והן ברע"ב 8571/07 מ"י נ' גמליאל (טרם פורסם , 21.02.08) כאשר נדמה כי אף שלא הועלו שם טענות מפורשות כנגד סבירות הסעיף, הרי שניתן לקרוא מכללא לכל הפחות כי בימ"ש בנתחו את הסעיף, ראה בו סעיף סביר, אשר מאזן נכונה את האינטרסים המנוגדים הרלבנטיים, כפי שפורטו. בהקשר זה לציין כי בית המשפט העליון ברע"ב 8571/07 במסגרתו נדרש לדרישות התנאי השני פסק כי המסוכנות שעל חוו"ד שב"כ להציג אף אינה צריכה להיות מסוכנות קונקרטית. מפנה לפסקה 9 ברע"ב 8571/07 בעניין זה וכן לסעיף 19 ברע"ב 3097/08, שם נקבע כי: "אמת, נכון הוא כי פקודת הנציבות, ובמיוחד סעיף 4 שבה, מאפשרת להתגבר אפילו על חזקה זו של מסוכנות מוגברת המתקיימת במבקש מעצם הרשעתו בעבירות ביטחוניות. ואולם, בהקשר זה צודקת המדינה בטענתה כי על פי סעיף זה, גם ההחלטה על הסרת המגבלות המיוחדות היא החלטה שברשות, ולא בחובה, המסורה לשיקול דעתו הרחב של השב"ס (בעקבות חוות דעת של השב"כ), ובית המשפט לא ייכנס בנעליו של זה בהחלטה מעין זו. למעשה, סעיף 4 לפקודת הנציבות מציג את התנאים להתגברות על קביעת המסוכנות הגלומה באסיר ביטחוני, ומחייב, בעיקר, את הקביעה העובדתית כי האסיר הביטחוני ניתק כל קשר או מגע, עקיף או ישיר, עם הארגון העוין מזה, ובקבלת חוות דעת חיובית מצד השב"כ כי לא גלומה באותו אסיר ביטחוני עוד סכנה לביטחון המדינה מזה". תקופת הזמן הקבועה בתנאי הראשון [שליש מתקופת המאסר או 10 שנים, לפי המוקדם], הינה תקופת זמן סבירה וראויה טרם שיהיה מקום לבחון פרטנית האם הוכח ניתוק אמיתי של קשרי אסיר אשר ביצע עבירות בטחוניות בעקבות או בזיקה לחברותו בארגון עוין, עם אותו ארגון, על המניעים האידיאולוגיים הנלווים לכך. למותר להוסיף, כי תקופת זמן של 3 חודשים, לאחריהם מותר להרשות ביקורים לאסירים בהתאם להוראת סעיף 47 לפקודת בתי הסוהר, כאמור לעיל, או להגביל ביקורים כקבוע בסעיף 30 לתקנות בתי הסוהר, אין בה כדי להשליך מכל וכל לענייננו גם לא כמדד כלשהו לתקופה ראויה וסבירה להגבלת ביקורים. מכל מקום, בשתי ההוראות הכלליות הנ"ל אין מדובר באסירים עם מסוכנות מוגברת טבועה וקבועה כפי שנכון ביחס לאסירים בטחוניים. על כל פנים, ההוראות הנ"ל מותירות כשלעצמן את שיקול הדעת המלא בעניין לנציב, והן אף מוחלות על אסירים ביטחוניים בהתאם לסעיף 17.ד. לפקודה אשר קובע כי: "תקנה30 (ג) לתקנות בתי הסוהר מקנה סמכות לנציב או לסגנו למנוע ביקורים אצל אסיר לגביו קיים יסוד סביר לחשוד כי האסיר עלול לנצל ביקורים לשם פעילות שמטרתה פגיעה בביטחון המדינה. תקופה זו ניתנת להארכה לתקופות נוספות של 3 חודשים בכל פעם". לאמור יש להוסיף אבחנה בסיסית לפיה הוראות תקנה 30 הנ"ל עוסקות בהגבלת ביקורים גורפת [לרבות קרובים מדרגה ראשונה] בשונה מבענייננו. לא מצאתי לקבל טענות ב"כ העותרים בנוגע להתייחסות הפקודה להגדרתו של ארגון עוין. "ארגון עוין" מוגדר בפקודה ככל ארגון שהוכרז כארגון טרוריסטי לפי פקודת מניעת טרור התש"ח, - 1948 או שהוכרז כהתאחדות בלתי מותרת לפי תקנות ההגנה (שעת חירום)-1945 או שהוצא כנגדו צו החרמה לפי התקנות הנ"ל. בפקודה מצוין עוד כי רשימה מעודכנת של הארגונים העוינים מצויה בידי היועמ"ש ובמקרה של ספק יש להיוועץ בו. ניתן לראות כי סופו של יום הפקודה מפנה לרשימה מעודכנת המצויה בידי היועמ"ש, כאשר הסגות לעניין רשימה זו, מקומן אינו בעתירה זו. דרך היישום של בירור החריג הקבוע בסעיף 4.ב. לפקודה: כאמור, לטענת ב"כ העותרים יש צורך לבחון את המסוכנות הנובעת מן האסיר לביטחון המדינה, בהתאם לתנאי השני, גם מקום בו נקבע כי האסיר אינו עומד בתנאי הראשון ולא נסתר כי הוא משתייך לארגון עוין, שעה שלגישתה, השתייכות ארגונית אינה מעידה בהכרח על מסוכנות האסיר. בעניין זה מצאתי לקבל את עמדת המדינה, לפיה מקום בו לא מתקיים התנאי הראשון לחריג, אין כל צורך לבחון את התקיימות התנאי השני. כאמור, הוראת החריג שבסעיף 4.ב. ברורה והיא קובעת שני תנאים מצטברים. הוראת סעיף 4.ב.(2) מנחה אותנו בברור כי אין להדרש לחוו"ד שב"כ לענין התנאי השני אלא לגבי מי שנתקיים לגביו כל האמור בתנאי הראשון. בהתאמה כלל אין מקום לחייב בדיקה מלאה של שני התנאים, זאת גם בהנחה, המקובלת עלי עקרונית, כי התנאי השני הוא התנאי המרכזי והמהותי יותר. מקום בו לא נוכח המשיב, כי האסיר ניתק קשריו עם ארגון עוין, די באמור לצורך שלילת החריג. ביטוי למשקלו של אותו תנאי יכול ויעשה בדרך של בדיקת אותו תנאי, אולם לא מעבר לכך. הקביעה שפורטה לעיל כי נכון לבדוק את קיום הוראת התנאים שבחריג על דרך ההקפדה והדווקנות, מהווה חיזוק למסקנה הפרשנית האמורה. משמעותו של התנאי הראשון הינה, שכל אסיר אשר היה חבר או סייע לארגון העוין עובר לביצוע העבירה בגינה הורשע, יראו אותו כעומד בתנאי הסעיף הקטן הנ"ל, זאת אם ריצה שליש מתקופת מאסרו, או עשר שנים, לפי המוקדם שביניהם, ובנוסף השב"כ קבע לגביו כי ניתק כל מגע, ישיר או עקיף, עם ארגון כאמור ועם חברי ארגון כאמור. קביעות אלה, וכן חוות הדעת החיובית הנדרשת מן השב"כ, מעצם טבען, הן קביעות עובדתיות פרטניות המתבססות על ראיות מנהליות, לרבות מידעים רלבנטיים והן דורשות מעקב אחר האסיר הספציפי, היכרות עם פעילותו בעבר ועם אפשרויותיו לפעילות עבריינית בהווה, זיהוי של קשריו וכדומה [רע"ב 3097/08 פלוני נ' שב"ס (טרם פורסם , 07.12.08)]. בחוות דעתו נדרש השב"כ ככלל, בהתאם לתנאי הראשון, לבחינה מהותית של ההשתייכות הארגונית, בהתאם להערכה מודיעינית על סמך המפורט לעיל. [ככלל, בהקשר זה ומבלי לקבוע מסמרות, יש מקום לבחון בזהירות ובאבחנה המתחייבת מה המשקל הסגולי שיש לייחס להשתייכותו של האסיר לאגף בטחוני המזוהה עם ארגון כזה או אחר, לרבות הטענה, כי יש פעמים בהם ההשתייכות בכלא הינה אדמיניסטרטיבית בלבד, ואין בה כדי להעיד על השתייכות ארגונית אמיתית לארגון עוין מבחינה פעילה ואידיאולוגית]. מקום בו ימצא על בסיס הערכה מקצועית ראויה, כי מתקיים התנאי הראשון והשב"כ לא נוכח כי האסיר התנתק מן הארגון, על ההשלכות האידיאולוגיות והמניעים שיש לייחס לו בהסתמך על כך, מן הדין לקבוע כי החריג לא חל בענין אותו אסיר. בהקשר כזה אכן אין כל טעם, כטענת ב"כ המשיבים, לבחון את התקיימות התנאי השני הקבוע בסעיף. בחינה מהותית וראויה של סוגית השתייכות אסיר לארגון עוין, כנדרש ואשר לכל הפחות, יש בה להוות אינדיקציה וכלי עזר ראוי, נכון ופרטני לבדיקת סוגית המסוכנות הבטחונית כמפורט ועפ"י קביעת הפקודה תמנע מצב כטענת ב"כ העותרים בהם לכאורה למרות קביעה של השתייכות אסיר לארגון עוין, תינתן חוות דעת שב"כ כי לא צפויה מאסיר זה סכנה בזיקה לתנאי השני. במילים אחרות, מקום בו נעשתה כנדרש, בחינה מהותית של התנאי הראשון, ונמצא כי האסיר אינו עומד בו, אין כל צורך ותכלית לבחון את התנאי השני, המחייב ברור רחב וכולל של מכלול האינדיקציות הרלוונטיות להיבטים הבטחוניים עליהם אמון שב"כ ולצורך בחינתו, האם יש מקום ונתונים ביחס לאסיר ספציפי ליתן בעניינו חוו"ד חיובית לפיה לא נשקפת מאי הטלת מגבלות בעניינו, סכנה לפגיעה בבטחון המדינה. באשר להתייחסות לזהות המבקרים בשלב בדיקת החריג הקבוע בסעיף 4, אני סבור כי בידי הצדדים נפלה טעות בהבנת דרישת השב"כ בתיק 112/09 שבכותרת, לקבל את זהות המבקרים של האסיר הרלבנטי. דרישת השב"כ עלתה בעקבות החלטתי מיום 11.02.09, לבחון ביחס לאסיר זה את שאלת המסוכנות ולהכין חוו"ד מקיפה בענין. לא נטען [גם לא בתגובת שב"כ מיום 25.02.09] כי שב"כ מעוניין ברשימת המבקרים הצפויה על מנת לקבוע לשאלת ההשתייכות הארגונית של האסיר. בהקשר להחלטתי מיום 11.2.09, רואה להבהיר, כי ההחלטה הנ"ל ניתנה בזמנו מטעמי יעילות דיונית בלבד, ובאופן פרטני בנוגע לאסיר דנן שהינו תושב ישראל ואשר הוכרו לגביו ביקורי ידידים בעבר (ומבלי שנקטתי עמדה בשאלה האם יש לבחון את שני התנאים במשולב, בכל מקרה, כפי שנידונה לעיל). על כל פנים ועל רקע המפורט בהחלטתי לעיל ואשר חודד בסוגית השלביות רואה לחזור מהנחיה זו, גם ביחס לעותר הפרטני לגביו התייחסה ההחלטה הנ"ל. מכל מקום, חוו"ד שב"כ הן לעניין ההשתייכות והן לעניין המסוכנות לביטחון המדינה העולה מן האסיר, לא צריך ותתבסס על זהות המבקרים הצפויים של האסיר, ויש לבחון את עמידת האסיר בתנאי החריג של סעיף 4 במובחן מכל רשימת מבקרים ספציפית. בשלב מאוחר יותר ועפ"י ההחלטה שתינתן באשר לתכולת החריג לגבי אסיר כזה או אחר, יינתן מענה לזהות המבקרים בהתאם להוראות סעיף 17, לפיו, בין השאר, רשאי מפקד בית הסוהר לאסור כניסת אדם לבית סוהר או להפסיק ביקור או פגישה עם אסיר, אם יש לו יסוד סביר לחשד, שאותו אדם, יעביר מידע בין עבריינים או יגרום לפגיעה בביטחון המדינה, בביטחון בית הסוהר, הסדר הטוב והמשמעת. יחד עם זאת ועל מנת להסיר ספק, לא יכולה להיות מחלוקת כי אם בידי שב"כ ראיות מנהליות ו/או מידעים הקשורים לזהות המבקרים המשליכים על בחינת איזה מן התנאים הראשון או השני בחריג, דהיינו השתייכות האסיר לארגון עוין, או הסכנה הצפויה ממנו לביטחון המדינה, הרי שמדובר במידע רלבנטי ויש לעשות בו שימוש. כמו כן ובעתיד יכול ויהא בזהות המבקרים ואינדקציות הנלמדות מכך כדי להצדיק החלטה עדכנית של המשיב, על ביטול החריג בענין אסיר כזה או אחר, ככל שההערכה העדכנית לגביו תוביל למסקנה כי היתר הביקורים מדרגה שניה יש בה לסכן את בטחון המדינה. לסיכום, המכלול המפורט בהחלטה זו, מוביל למסקנה כי סעיף 17א.(3) לפקודה, המגביל את הביקורים לאסירים ביטחוניים לביקורי משפחה מדרגה ראשונה בלבד, הינו סעיף סביר, עניינני ומידתי כשהאמור נכון גם לגבי החריג שנקבע בסעיף 4.ב. לפקודה לעניין הטלת מגבלות על אסירים ביטחוניים לרבות המתווה לישומו כפי שנקבע בו. לאור האמור, אם כן, וביחס לשלוש העתירות מורה על הכנת חוות דעת שב"כ בעניינם של העותרים ואשר תקבע עמדה, לגבי כל אחד מהם, האם ניתקו כל מגע ישיר או עקיף עם ארגון עוין ועם חברי ארגון, כאמור, וזאת בזיקה להוראת סעיף 4ב[1] לפקודה. חוות הדעת תוגש תוך 20 יום, במצורף לכתב תשובה משלים בו תפורט החלטת המשיב בעניינם. בפרק זמן זה תודיע ב"כ העותרים האם נתונה הסכמה לצרוף מכלול המידע המודיעיני עליו תסתמך חוו"ד שב"כ האמורה, בתואם לתוכנה וככל שידרש. בית סוהר / כלאביקור אסירים / עצוריםאסיריםאסירים בטחוניים