ארנונה על החלק היחסי בבניין משרדים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארנונה על החלק היחסי בבניין משרדים: 1. עתירה להצהיר ולקבוע כי השינויים שבוצעו בצו המיסים של עיריית גבעתיים ללא קבלת אישור השרים מנוגדים לחוקי ההקפאה ועל כן בלתי חוקיים, ולהצהיר כי לא ניתן להטיל על העותרת חיוב בארנונה בגין חלקה היחסי בשטחים המשותפים על פי צו המסים החוקי. העובדות 2. העותרת הינה חברה בע"מ המחזיקה בנכס הנמצא בחנות במגדל הידוע כ"מגדל הורד" בדרך השלום 53 בגבעתיים. המגדל כולל שתי קומות מסחריות ומעליהן בנוי מגדל משרדים. עם סיום בנייתו של המגדל בינואר 2002, החלה העירייה לחייב את המחזיקים בו בארנונה. 3. בשלהי שנת 2002 ביצעה העירייה מדידות מטעמה לכל השטח במתחם. בעקבות המדידות נשלחה לעותרת הודעת שינוי שומה בתאריך 26.11.2002, לפיה הוסף לשטח הנכס שטח של 131.5 מ"ר עבור "שטחים ציבוריים יחסיים" (נספח א' לעתירה). 4. העותרת הגישה השגה וערר בשנת 2003 בהם טענה נגד חוקיות חיובה בארנונה בגין חלקה היחסי בשטחים המשותפים. בשנת 2004 נתנה ועדת הערר החלטתה לפיה החיוב בגין השטחים המשותפים הינו חוקי. על החלטה זו הגישה העותרת ערעור מנהלי לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב. בפסק הדין שניתן ביום 3.3.2008 על ידי כבוד השופטת גדות נקבע כי הסמכות לדון בטענת אי החוקיות הינה במסגרת עתירה מנהלית ולא ערעור מנהלי (נספח ב' לכתב העתירה), ולפיכך דין הערעור להידחות. מכאן באה עתירה זו. טענות הצדדים 5. העותרת טוענת כי בהתאם לצו הארנונה החוקי, שטחים ציבוריים משותפים אינם ברי חיוב. לטענת העותרת, הסמכות לחייב נישום בגין שטחים משותפים צריכה להופיע באופן מפורש בצו הארנונה. הוראה מפורשת שכזו לא נמצאת בצו הארנונה מכוחו מוסמכת הייתה העירייה להטיל עליה ארנונה. העותרת מפנה לנוסחו של צו הארנונה של עיריית גבעתיים לשנת 2002 ומציינת כי אין הוא קובע חיוב בגין שטחים משותפים. בעיקר מפנה העותרת לפרק ההגדרות בצו הארנונה שם הוגדרה שיטת המדידה באופן הבא: "דירה"- שטח דירה יחושב שטח הפנים הכוללני ברוטו במ"ר, כולל קירות פנימיים וחיצוניים". מהגדרה זו שהיא, לטענת העותרת, המקום היחיד בצו הארנונה בו מוזכרת שיטת המדידה של הנכסים, מבקשת היא ללמוד כי לא ניתן לחייב נכס בגין שטחים משותפים יחסיים בין אם מדבור בדירות מגורים ובין אם מדובר בנכסים עסקיים. 6. העותרת סבורה כי המקור להגדלת חיובה בארנונה בשלהי שנת 2002 הינו בשינוי ההגדרות בצו הארנונה לשנת 2003, אלא שלטענתה אף מלשון צו המסים לשנת 2003 לא ניתן ללמוד על כי הוא מתיר את חיוב השטחים המשותפים. העותרת מתייחסת ללשונו של סעיף 1.3.2 לצו הארנונה לשנת 2003, אשר שינה את הגדרות צו הארנונה לשנת 2002 וקובע כי : "מובהר בזאת כי המונח "מבנה" בהגדרתו של בנין לפי סעיף 269 שלעיל, כולל בתוכו את מבואות המבנה, חדרי שירותים שבו, פרוזדורים, מרפסות סגורות, פתוחות ו/או מקורות: חדרי עזר וכיו"ב שטחי שירות, וכן את שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה" בהתייחס להגדרה זו טוענת העותרת בראש ובראשונה כי גם מלשון סעיף זה לא ברור אם ניתן להצמיד לנכס שטחי מבואות ומסדרונות אשר אינם בתוכו אלא מחוצה לו. יתרה על כן, נטען על ידי העותרת כי מאחר שצו הארנונה לשנת 2002 לא חייב בגין שטחים משותפים, הרי שהניסיון ליצור חיוב חדש שלא היה קיים לפני כן במסגרת צו הארנונה של שנת 2003 במילא נוגד את חוקי ההקפאה ולפיכך בלתי חוקי. בהקשר זה מציינת העותרת כי המשיבה פנתה לשרי הפנים והאוצר על מנת לקבל היתר להעלאה חריגה בחיובי הארנונה ולהוסיף סיווג חדש לשטחים ציבוריים בקניונים ובמרכזי קניות החל משנת 2003. לדידה של העותרת, לו הייתה המשיבה רשאית לחייב בגין שטחים ציבוריים כטענתה, לא הייתה נזקקת לאישור החריג. 7. לבסוף מפנה העותרת לשינוי שערכה המשיבה בצו הארנונה לשנת 2005 עת קבעה מפורשות הטלת חיוב על שטחים משותפים בנכסים שאינם למגורים. גם מהוראה זו השונה שינוי רב מהקבוע בצווי הארנונה בשנים שקדמו לה מבקשת העותרת ללמוד על כי עד לשנת 2005 לא נקבע מפורשות בצווי הארנונה של המשיבה חיוב בגין שטחים משותפים. 8. באי כוח המשיבה מבקשים לדחות את טענות העותרת. לטענתם, הוכח בפני ועדת הערר כי שיטת המדידה של המשיבה בשנים שקדמו לשנת 2002 כללה גם את החלק היחסי בשטחים המשותפים בנכסים כגון נכסה של העותרת. המשיבה ממשיכה וטוענת כי עוד טרם תקופת ההקפאה קיימות היו בעיר גבעתיים שתי שיטות מדידה: שיטת מדידה אחת בה נמדדו דירות מגורים ובמסגרתה לא נמדדו שטחים משותפים, ושיטת מדידה שנייה בה נמדדו כל הנכסים שאינם דירות מגורים ובה נמדד כל שטח הבניין לרבות השטחים המשותפים. ההבחנה בין השיטות מבוססת על לשון צו הארנונה, ולפיכך ההבהרה בצו הארנונה של שנת 2003 אינה מנוגדת לחוקי ההקפאה. המשיבה מבקשת גם להצביע על כי חיובה של העותרת בשטחים המשותפים היחסיים נעשה עוד קודם להכנסת ההבהרה בצו הארנונה, קרי בשלהי שנת 2002, ולפיכך לטענתה של העותרת כי המשיבה הסתמכה על השינוי שערכה בשנת 2003 בצו הארנונה על מנת לחייבה בגין השטחים המשותפים אין על מה לסמוך. המשיבה מבקשת להפנות את בית המשפט להבהרות והצהרות שונות של גורמים מטעם העירייה במסגרת הבקשה לאישור חריג ולעיגון הגדרות צו היטל הארנונה, מהן עולה כי שיטת המדידה של המשיבה בכל הנוגע לנכסים שאינם למגורים כללה גם את החלק היחסי בשטחים המשותפים. 9. בנוסף לטענות המהותיות שהעלתה המשיבה, היא מבקשת לדחות את העתירה גם בגין מספר טענות מקדמיות. בראשן, הטענה כי העתירה הוגשה בשיהוי חמור שכן כבר בשנת 2003 היה ידוע לעותרת כי הפורום היחיד המוסמך לדון בטענותיה הינו בית המשפט לעניינים מנהליים. בנוסף נטען על ידי המשיבה כי העותרת מנועה מלטעון נגד פרשנות צו הארנונה שכן סמכות זו נתונה לועדת הערר בלבד. עוד נטען כי במילא ועדת הערר נתנה דעתה על טענה זו וקבעה כי החיוב בארנונה בהתאם לצו הארנונה חל גם על שטחים משותפים. מאחר שהערעור על החלטת ועדת הערר נדחה על ידי כבוד השופטת גדות, הרי שהחלטת ועדת הערר בעניין זה מהווה השתק פלוגתא. השתק פלוגתא מתקיים גם באשר לקביעת ועדת הערר כי העירייה חייבה את השטחים המשותפים עוד קודם לשנת 2003. דיון 10. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. טענתה העיקרית של העותרת היא כי חיובה בגין חלקה היחסי בשטחים המשותפים בבניין בו מצוי נכסה הינו בלתי חוקי. טענה זו נסמכת על נימוק מרכזי אחד ולפיו ראשית חיובה של העותרת בגין השטחים המשותפים היה מנוגד לצו הארנונה מכוחו מוסמכת הייתה המשיבה לחייב את העותרת. בהמשך נטען על ידה כי גם השינויים שנערכו בצווי הארנונה ברבות השנים לא יכלו היו להסמיך את המשיבה לחייב את העותרת בגין חלקה היחסי בשטחים המשותפים, אם משום ששינויים אלו נעשו שלא כחוק, ואם משום שגם על פי לשון צווי הארנונה לאחר הכנסת השינויים ספק אם המשיבה קנתה לעצמה סמכות לחייב את העותרת. דינן של טענות אלו להידחות. 11. המשיבה טענה כי היא נהגה למסות נכסים המוחזקים למטרת עסקים גם בגין השטחים המשותפים היחסיים עוד מקדמת דנא. טענה זו לא הועלתה לראשונה בבית משפט זה והיא באה לביטוי בין היתר גם בתשובותיו של מר עוזי שחורי, סגן הגזבר והממונה על הכנסות העירייה ומנהל הארנונה בתשובותיו להשגות המערערת (ראו נספח א' לכתב התשובה), וכן בהצהרתה של המשיבה במסגרת הבקשה שהגישה בשנת 2005 לאישור חריג ולעיגון הגדרות צו היטל הארנונה בה נטען כי : "במשך כל השנים חייבה עיריית גבעתיים את הנכסים שלא למגורים בשיטה הכוללת את הנכס עצמו, לרבות שטחים שמתחת לקירות חוץ ופנים וכן חלק יחסי מהרכוש המשותף" (העתק הבקשה- נספח ז' לכתב התשובה). קביעה זו לא נסתרה על ידי העותרת, והיא אף אושרה על ידי ועדת הערר בהחלטתה מיום 5.9.2004. 12. נוהגה זה של המשיבה לבדו אינו יכול לעקוף את דרישת החוק להצגתו של מקור סמכות ברור לחיובה של העותרת על פי צו הארנונה, כפי שנקבע בעת"מ (תל-אביב-יפו) 3035/04 טראב שרה ואח' נ' מועצה מקומית גבעת-שמואל ואח', : הכלל הוא, כי רשות ציבורית אינה רשאית להטיל היטלי חובה על האזרח והתושב - ובהיטלי החובה נכללים תשלומי ארנונה - אלא בחוק או על פיו כקבוע בסעיף 1(א) לחוק - יסוד: משק המדינה. ראו לעניין זה בג"צ 1640/95 אילנות הקריה (ישראל) בע"מ נ' ראש עירית חולון ואח', פ"ד מט(5) 582, 588. הנה כי כן- נוהגה של המשיבה לחייב נכסים עסקיים גם בגין השטחים המשותפים היחסיים אינו מספיק על מנת להכריע בחוקיות הגבייה, ומשכך יש לפנות ללשונו של צו הארנונה אשר הוא המקור הנורמטיבי הישיר לעיגון סמכותה של המשיבה בגביית ארנונה. 13. באת כוח העותרת מפנה את בית המשפט לשינויים השונים שהוכנסו בצווי הארנונה של המשיבה בין השנים 2002 עד 2005. לדידה, חיוב הארנונה שהוטל על הנכס לראשונה בשנת 2002, עם השלמת בנייתו, ואשר לא כלל חיוב בגין השטחים המשותפים, הינו החיוב החוקי הנשען על לשון צו הארנונה התקף לאותה שנה. החלטת המשיבה בשלהי שנת 2002 להגדיל את חיובה כך שיכלול גם את חלקה היחסי בשטחים המשותפים של המגדל נוגדת את לשון צו הארנונה של שנת 2002 ואינה יכולה להיגזר מהשינויים שהוכנסו בצו הארנונה לשנת 2003. לעומת זאת, טוענת המשיבה כי השינוי שנערך בשומה שנערכה לנכס בשלהי שנת 2002 אינו נובע משינוי מדיניות או משינוי ההגדרות בנוסח צווי הארנונה לשנים הבאות, אלא מטעות במדידת הנכס. לדידה, היא הייתה רשאית להטיל חיוב ארנונה בגין השטחים המשותפים היחסיים עוד קודם לשינויים ולהבהרות שהוכנסו בצווי הארנונה החל משנת 2002 וזאת על פי נוסחם של צווי הארנונה באותם שנים. בחינת ההגדרות הרלוונטיות בצו הארנונה של שנת 2002 הינה אם כן המפתח להכרעה בטענותיה של העותרת. 14. לשונו של צו הארנונה של המשיבה לשנת 2002 אינה בהירה ונהירה כפי שראוי היה לצפות והתייחסותו של הצו לשיטות המדידה ביחס לנכסים השונים לאקונית ביותר. על אף זאת אני סבורה כי למרות לשונו המסורבלת של צו הארנונה, יש בה כדי לבסס את נוהגה של המשיבה להבחין בין שיטת המדידה של דירת מגורים לבין שיטת המדידה של נכסים שאינם למגורים. 15. שתי ההגדרות הרלוונטיות למחלוקת שבפניי מופיעות בחלק ההגדרות של צו הארנונה משנת 2002 (סעיף ד)- האחת ל"דירה" והשנייה ל"בניין". ההגדרה לדירה כוללת התייחסות מפורשת לאופן המדידה באלו המילים: "כשטח הדירה יחושב שטח הפנים הכוללני ברוטו במ"ר, כולל קירות פנימיים וחיצוניים". ברור מהגדרה זו כי החלק היחסי בשטחים המשותפים אינו נכלל בשטחה של דירה. העותרת טוענת כי "דירה" הינה הגדרה רחבה הכוללת גם נכסים עסקיים, וכי מאחר שסעיף זה הינו הסעיף היחיד בצו הארנונה המבאר את שיטת המדידה, יש להחילו גם על נכסים עסקיים. אלא שטענה זו מתעלמת, כאמור בטענות המשיבה, מהמשכו של צו הארנונה אשר מגדיר נכסים נוספים שאינם דירות, ובעיקר מהגדרת המונח "בניין" המצויה בסיפא של סעיף ד' לצו הארנונה, וזוהי לשונה: "כל שטח בנוי קירות וגג". על פי טענת המשיבה, הגדרת המונח "בניין" כוללת "כל שטח בנוי" דהיינו גם את השטחים המשותפים היחסיים, ולפיכך יש בהגדרה זו כדי לשמש בסיס לחיובה של העותרת בגין השטחים המשותפים. 16. מבין שתי הפרשנויות לצו הארנונה שהעלו הצדדים אני מבכרת את פרשנותה של המשיבה. על אף לשונו העמומה של צו הארנונה, לא ניתן להתעלם מקיומה של הגדרה נפרדת ל"בניין", הממוקמת בחלק שונה של צו הארנונה מהגדרתה של "דירה" ומפירוט אופן מדידתה. הגדרת המונח "בניין" בניגוד ל"דירה" הינה הגדרה רחבה יותר הכוללת "כל שטח בנוי" בניגוד להגדרתה המצמצמת של "דירה". מההגדרות השונות הללו וממיקומן השונה בצו הארנונה בהחלט ניתן היה להגיע למסקנתה של המשיבה לפיה שיטת המדידה של דירת מגורים הינה בבחינת החריג (במובן זה שאינה כוללת שטחים משותפים) בעוד שברירת המחדל המתייחסת ליתר הנכסים באה לידי ביטוי בהגדרתו של "בניין" כאמור בצו הארנונה. ההבחנה בין דירת מגורים לבין נכסים שאינם מיועדים למגורים מובהקת עוד יותר משבוחנים את צו הארנונה של המשיבה לשנים 1986-1985 טרם תחילת תחולתה של חקיקת ההקפאה (נספח ד' לכתב העתירה). הגדרתו של "בניין" באותו הצו מופרדת מהגדרותיה השונות של דירת מגורים על ידי הכותרת "מבנים אחרים למעט חדרי מגורים". כותרת זו מעידה על כוונתו של מנסח הצו להבחין בין שיטת המדידה המיועדת לדירות מגורים לבין שיטת המדידה של נכסים אחרים. על אף שכותרת זו הושמטה מצו הארנונה לשנת 2002 נשוא המחלוקת, הרי שעצם העובדה כי מיקום ההגדרות נותר כפי שהיה, כמו גם הצהרת המשיבה כי לא שונה היקף החיוב לעניין זה בין השנים 1985 ל-2002 מעידה על כוונת מנסח צו הארנונה. הנה כי כן, ניסוחו הבהיר יותר של צו הארנונה משנת 1985-1986 בצירוף נוהגה הבלתי מוכחש של המשיבה לחייב נכסים שאינם למטרות מגורים גם בחלק היחסי המשותף, מחזקים את עמדתה של המשיבה בעתירה שלפניי (לעניין ההסתייעות בבחינת הפרקטיקה הנוהגת בעת בחינת פרשנותו של דבר חקיקה ראו את האמור ברע"א 3527/96 דונין דוד צ'צ'קס נ' מנהל מס רכוש-אזור, פ"ד נב(5), 385). המסקנה העולה מהמפורט לעיל הינה כי חיובה של העותרת בגין השטחים המשותפים היחסיים נעשה כדין ובהתאם להוראת צו הארנונה של המשיבה משנת 2002 עוד קודם לשינוי שנערך בצו הארנונה לשנת 2003. 18. לאור מסקנתי זו, ברי כי צווי הארנונה שהוצאו על ידי המשיבה בשנת 2003 ובשנת 2005 אינם בלתי חוקיים בכל הנוגע להבהרתו של החיוב בגין שטחים משותפים יחסיים, שכן הם לא שינו את אופן המדידה והיקף החיוב של נכסים שאינם למגורים. משכך, הן הבהרתו של המונח "מבנה" בסעיף 1.3.2 לצו הארנונה של שנת 2003 (נספח ה' לעתירה), והן השינוי שנערך בהקשר זה בלשונו של צו הארנונה לשנת 2005 (נספח ט' לעתירה) אינם נוגדים את חקיקת ההקפאה המחייבת את הרשויות המקומיות שלא לשנות את נוסח צו הארנונה באופן שיביא לשינוי החיוב על הנכסים המצויים בתחומה ללא אישור השרים. לעניין זה יש לדחות גם את טענת העותרת כי האישור החריג שהתבקש על ידי המשיבה לשנת 2003 באשר לחיוב שטחי מעברים בקניון מעיד על כי המשיבה לא הייתה מוסמכת לחייב בגין שטחים משותפים. על פי העותרת, לו הייתה המשיבה מוסמכת לחייב בגין שטחים משותפים מכוח צו הארנונה משנת 2002 לא הייתה מוצאת לנכון לבקש אישור חריג לחיוב נכסים המשמשים למעברים בתוך הקניונים. אלא שגם בעניין זה מקובלת עליי תשובת המשיבה, כי מטרת הבקשה לא הייתה לקבל אישור להטלת ארנונה בגין שטחי המעבר, כי אם לקבוע סיווג ותעריף מיוחד לשטחי המעבר בקניונים. עמדה זו נתמכת בלשון הבקשה (נספח ה' לכתב התשובה) ועולה בקנה אחד עם המפורט בה. טענה נוספת המובלעת בכתב העתירה מתייחסת ללשונו של צו הארנונה לשנת 2003. על פי טענה זו, גם בלשון צו הארנונה לשנת 2003 לא ניתן למצוא חיוב מפורש בגין שטחים משותפים. דינה של טענה זו להידחות בראש ובראשונה מאחר שהיא נוגדת את לשונו הברורה של סעיף 1.3.2 לצו הארנונה אשר לפיו: "מובהר בזאת כי המונח "מבנה" בהגדרתו של בניין לפי סעיף 269 שלעיל, כולל בתוכו את מבואות המבנה, חדרי שירותים שבו, פרוזדורים, מרפסות סגורות, פתוחות ו/או מקורות: חדרי עזר וכיו"ב שטחי שירות וכן את שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה". אינני רואה כיצד ניתן לפרש את הגדרתו הרחבה של המונח "מבנה" על כל חדרי העזר הנמצאים בו, הפרוזדורים, מבואות וכיו"ב על פי גישתה של העותרת, דהיינו כהגדרה הכוללת רק שטחים המצויים בתוך הנכס ולא מחוצה לו. יתרה על כן, כאמור לעיל, די לי בהגדרת המונח "בניין" בצו הארנונה של שנת 2002. מאחר שהשינוי הלשוני בצו הארנונה של שנת 2003 מוגדר כהבהרה בלבד ברי כי אין הוא יכול להוריד או לסייג את האמור בצו הארנונה של שנת 2002. ובנוסף לכל האמור לעיל, מפסק דינה של כבוד השופטת גדות בערעור שהגישה העותרת עולה כי : "המערערת אינה חולקת על כי צו הארנונה לשנת 2003 מתיר חיוב בארנונה בגין שטחים משותפים/ציבוריים". טענתה של העותרת במסגרת עתירה זו נוגדת את הצהרתה בערעור שהוגש על ידה. מעבר לנדרש אציין כי שאלת פרשנותו של צו הארנונה הינה עניין המסור לסמכותו של מנהל הארנונה. ככל שטענה זו לא הועלתה בעררים שהוגשו על ידי העותרת בשנים הקודמות, אין לה להלין אלא על עצמה. העלאת שאלת פרשנותו של צו הארנונה לשנת 2003 במסגרת עתירה זו אינה יכולה להתקבל. 20. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי חיובה של העותרת בתשלום ארנונה עבור חלקה היחסי בשטחים המשותפים במגדל הורד נעשה כדין ובהתאם להוראות צווי הארנונה. משהגעתי למסקנה זו, מתיתר הצורך לדון בטענת השיהוי ובטענות המקדמיות הנוספות שהעלתה המשיבה. 21. דין העתירה להידחות. העותרת תשלם למשיבה את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪+מע"מ. משרדים (ארנונה)ארנונהבניין