ביטול דרכון ישראלי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול דרכון ישראלי: 1. עתירה זו עניינה בהחלטתו של שר הפנים (להלן - המשיב) לבטל את דרכונו הישראלי של העותר, עבד אל כרים בעירת, ולהמירו בתעודת מעבר. רקע 2. העותר נולד בשנת 1956 במזרח ירושלים. ביום 13.9.67, בעקבות איחוד שני חלקי העיר, נרשם במרשם האוכלוסין וקיבל מעמד של תושב קבע בישראל. ביום 9.5.96 החליט המשיב להעניק לעותר אזרחות ישראלית, בהתאם לסעיף 5 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952, וביום 2.6.96 היה לאזרח ישראלי. ביום 10.6.96, בעקבות התאזרחותו, הונפק לעותר דרכון ישראלי, לשנה אחת בלבד, עד ליום 9.6.97. תוקף הדרכון הוארך מעת לעת. בפעם האחרונה הוארך מיום 22.3.01 עד ליום 21.3.02. מאז לא הוארך עוד. 3. ביום 20.6.96 נסע העותר לארצות הברית, ומאז הוא עובד שם לפרנסתו ולפרנסת משפחתו. מיום צאתו את ישראל ביקר בה העותר פעמיים. הביקור הראשון התקיים מיום 13.9.07 ועד ליום 10.10.07 (27 ימים), והשני, מיום 7.5.08 ועד ליום 29.5.08 (22 ימים) (ראו פלט הכניסות והיציאות של העותר מישראל, המצורף כנספח א' לכתב התשובה). מאז, כך נטען בכתב התשובה (שהוגש ביום 6.7.08), לא חזר העותר לישראל. יצוין, כי לעותר אין אזרחות אמריקאית, והוא שוהה בארצות הברית מכוח ויזה. האזרחות הישראלית היא האזרחות היחידה שיש לו. 4. בחודש אוגוסט 2007 פנה העותר לקונסוליה הישראלית במיאמי שבפלורידה, וביקש לחדש את דרכונו הישראלי. לדבריו, גילה אז לתדהמתו כי דרכונו בוטל, וכי במקום זאת, הונפקה לו תעודת מעבר, שתוקפה לשנה אחת, מיום 23.8.07 עד ליום 22.8.08. 5. ביום 8.10.07 פנה בא כוחו של העותר למשיב בבקשה להאריך את תוקף דרכונו ולבטל את תעודת המעבר שניתנה לו. ביום 28.10.07 הודיע המשיב לעותר כי מאחר שמיום התאזרחותו שהה בישראל חודש ושבעה עשר ימים בלבד, ונוכח העובדה שמרכז חייו הינו מחוץ לישראל והוא לא השתקע בה, הוחלט שלא לחדש את דרכונו אלא להעניק לו במקום זאת תעודת מעבר, בהתאם להוראת סעיף 4(א) לחוק הדרכונים התשי"ב-1952 (להלן - חוק הדרכונים) (ראו נספח ה' לעתירה). 6. ביום 12.5.08 פנה העותר פעם נוספת למשיב בבקשה להחזיר לו את דרכונו. בקשתו סורבה, והמשיב האריך את תוקפה של תעודת המעבר שלו לשנה נוספת, עד ליום 11.5.09. 7. ביום 19.5.08 הגיש העותר את עתירתו - לבטל את החלטת המשיב ולהשיב לידיו את דרכונו. עיקרי טענות הצדדים 8. העותר טוען כי החלטת המשיב מפלה בינו לבין אזרחים ישראלים אחרים, שהשתקעו בארצות הברית במשך שנים ארוכות ביותר, ולא נשלל מהם דרכונם ומעולם לא הונפקו להם תעודות מעבר. לטענתו, הוא הופלה לרעה אך בשל היותו ערבי תושב מזרח ירושלים. כן טוען העותר כי החלטתו של המשיב פוגעת באופן לא מידתי בזכותו החוקתית להיכנס לארץ ולצאת ממנה כפי שנקבעה בסעיף 6(ב) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לשיטתו, ניתן היה בעניינו לנקוט בדרך שפגיעתה פחותה מזו של שלילת הדרכון והנפקת תעודת מעבר, כגון מתן דרכון לתקופה קצרה מעשר שנים. עוד מלין העותר על כך שתעודת המעבר הונפקה לו לתקופה של שנה אחת בלבד, ולא לתקופה של שנתיים, כפי שנקבעה בברירת המחדל שבסעיף 5 לחוק הדרכונים, וזאת ללא כל הסבר או נימוק מדוע הוחלט לקצר את התקופה האמורה. 9. עוד טען העותר בעתירתו, כי לא ניתנה לו הזדמנות להשמיע את דבריו בטרם בוטל דרכונו, וגם לא ניתנה לו כל התראה מראש בדבר הכוונה לשלול את דרכונו. כן טען, כי המשיב הפר גם את חובת ההנמקה של ההחלטה המנהלית, משהחליט לבטל את דרכונו מבלי לנמק מדוע עשה כן. 10. מנגד, טוען המשיב, ראשית, כי דין העתירה להימחק על הסף מחמת שיהוי בהגשתה. שנית, לגוף העתירה, טוען המשיב כי החלטתו בעניין העותר נתקבלה בהתאם לחוק ולנהלים שהוציא, וכי בנסיבותיו של המקרה, הינה החלטה סבירה ואין מקום להתערב בה. אשר לטענת ההפליה שהעלה העותר, גורס המשיב כי מדובר בטענה בעלמא, שאין לה כל ביסוס עובדתי. לדבריו, מדיניותו גבי בקשות להארכת תוקף של דרכון למי שחלפו חמש שנים מיום שהתאזרח, היא כי הארכת הדרכון תישקל בהתאם לתקופת השתקעותו בישראל מיום שהתאזרח ועד למועד הגשת הבקשה (ראו נהלי הטיפול בבקשה להארכת תוקף דרכון למי שהתאזרח, נספח ג' לכתב התשובה). הרציונל שבבסיס מדיניות זו הינו, למנוע מצב בו אדם מבקש להתאזרח רק לצורך קבלת דרכון ישראלי, במטרה להשתמש בו כדי להיכנס לארצות אחרות, וללא כל כוונה להשתקע בישראל לאחר קבלת הדרכון. לפיכך, טוען המשיב, כי מדיניותו אינה מפלה את העותר לעומת מתאזרחים אחרים. עוד הוסיף, כי מדיניות דומה נהוגה גם לגבי עולים חדשים, ולפיה, לעולה שנמצא בישראל פחות משנה, כמו גם לעולה שחלפה שנה מיום עלייתו אך הוא אינו משתקע בישראל, לא ניתן דרכון ישראלי אלא מונפקת לו תעודת מעבר בלבד (ראו נהלי הטיפול בבקשה למתן דרכון לעולה, נספח ב' לכתב התשובה). לבסוף, טען המשיב, כי דרכונו של העותר לא בוטל, אלא תוקפו פג מאליו. בהקשר זה ציין, כי רק לאחר תקופה ממושכת בה לא החזיק בדרכון תקף, פנה העותר אל המשיב בבקשה לחדשו, והוחלט שלא להיעתר לבקשתו זו. הליך השימוע 11. בתום הדיון שהתקיים ביום 7.7.08 הוריתי למשיב לערוך שימוע לעותר, באמצעות בא כוחו, וליתן את החלטתו המנומקת בעקבותיו. 12. ביום 13.8.08 התקיים השימוע, בנוכחות בא כוח העותר בלבד (משום שהעותר חזר לארצות הברית מיד לאחר הדיון שהתנהל בבית המשפט). במהלך השימוע ציין ב"כ העותר כי טענתו היא עקרונית, ולפיה "ביטול דרכון נעשה כלפי חלק מהאזרחים ולא כלפי כלל האוכלוסיה". השימוע לא חולל שינוי בעמדת המשיב, שבהחלטתו מאותו יום דחה את טענת ההפליה, כלהלן: "מדובר בתושב קבע שהתאזרח ביום 2.6.96 וביום 20.6.96 עזב את הארץ ומאז שוהה בחו"ל למעט ביקור בישראל בשנת 2007 לתקופה קצרה וביקור נוסף ביום 7.5.08 עד 29.5.08. מכל מקום, אין מדובר בהפליה, מדובר במדיניות עפ"י חוק לכלל האזרחים ללא יוצא דופן". בהמשך לכך, ביום 2.9.08 הודיע המשיב לב"כ העותר כי הוחלט שלא להעניק לעותר דרכון כל עוד הוא ממשיך לשהות מחוץ לישראל (ראו נספח א' לתשובת העותר מיום 15.9.08). 13. העותר טוען כי השימוע האמור נעשה למראית עין בלבד, ללא רצון כן ואמיתי לשמוע את טענותיו. לדידו, המשיב לא סיפק מענה לטענותיו של ב"כ העותר, ואלה "נותרו מרחפות בחלל בלא כל התייחסות" (סעיף 7 לתשובתו מיום 15.9.08). כן טוען העותר כי ההחלטה שנתן המשיב לאחר השימוע לא נומקה כנדרש. המשיב חולק על הטענות הללו. לדבריו, השימוע המאוחר נערך בלב פתוח ובנפש חפצה. מכל מקום, טוען הוא, כי המכתב בו שטח ב"כ העותר את כל טענותיו היווה שימוע לכל דבר ועניין, בגדרו יצא המשיב ידי חובתו, ומכאן, שהשימוע המאוחר היה אף למעלה מן הצורך. 14. לאחר שעיינתי בפרוטוקול השימוע שנערך, ובטענותיהם של הצדדים בהקשר זה, אין בידי לקבל את טענותיו של העותר בנוגע לשימוע המאוחר. אכן, כלל יסוד הוא כי רשות ציבורית, הפוגעת במעמדו של אדם, לא תעשה כן בטרם תעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דבריו (ראו בג"צ 654/78 גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה, ניתן ביום 8.10.78). לפיכך, דרך המלך במשפט המנהלי היא, עריכת שימוע בטרם קבלת ההחלטה, ולא לאחריה. הטעם העיקרי לכך הוא, שפני הדברים שונים כמובן כאשר השימוע נערך מראש, בטרם ניתנה ההחלטה, לעומת עריכתו של שימוע בדיעבד, לאחר שההחלטה כבר ניתנה. מטבע הדברים, קשה יותר לשנות את דעתה של הרשות לאחר שזו כבר נתגבשה, וקשה יותר לבטל החלטה מאשר שלא ליתן אותה מלכתחילה. עם זאת, הפרת חובת השימוע אינה בהכרח מבטלת את ההחלטה מעיקרה, והדברים תלויים בנסיבות המקרה ובשאלה האם ההפרה גרמה לעוול (ראו בג"צ 3486/94 מסאלחה נ' ועדת התכנון והבניה, ניתן ביום 6.11.94; בג"צ 4726/07 סלאמה נ' שר הפנים, ניתן ביום 19.1.09) . במקרה שלפנינו, סבורני כי יש בשימוע המאוחר שנערך בעניינו של העותר כדי לרפא את הפגם שנפל באי קיומו של שימוע מלכתחילה. התרשמתי, כי השימוע המאוחר נערך בנפש חפצה ומתוך נכונות להשתכנע לאור הדברים שהוצגו במהלכו. יש לזכור גם כי העותר פרש את יריעת טענותיו בפני המשיב במספר הזדמנויות (בין היתר בכתב באמצעות בא כוחו), ונחה דעתי כי טענותיו נשמעו, נבחנו לעומקן והובאו בחשבון בעת דחיית בקשתו להשבת דרכונו. לפיכך, מגיע אני למסקנה כי בסופו של יום זכותו של העותר לשטוח טענותיו במלואן, לא נפגעה ולא נגרם לו עוול. בהמשך לדברים אלה, אני גם סבור כי בהחלטתו מיום 28.10.07 נימק המשיב כנדרש את סירובו לחדש את דרכונו של העותר, כאשר הטעם שביסוד החלטתו זו עולה ממנה בבירור. זוהי גם מסקנתי באשר להחלטה שנתן המשיב בהמשך לשימוע (ביום 13.8.08) ולהחלטתו מיום 2.9.08. אוסיף, כי להיעדרו של נימוק לעניין תוקפה של תעודת המעבר לשנה אחת בלבד, אתייחס בהמשך. ועתה, אפנה לדון בעתירה גופא. דיון 15. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים ובנספחיהם, ולאחר ששקלתי את טענותיהם של הצדדים, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות (בכפוף להארכת תוקפה של תעודת המעבר שהונפקה לעותר). 16. כידוע, אזרחות ישראלית כשלעצמה אינה מקנה למחזיק בה את הזכות לקבלת דרכון ישראלי. הסמכות להעניק לאזרח ישראלי דרכון או תעודת מעבר, כמו גם הסמכות להאריך את תוקפם, נמסרה בחוק הדרכונים לשיקול דעתו של שר הפנים (המשיב). בסעיף 4(א) לחוק, נקבע כי "תקופת תוקפו של דרכון היא עשר שנים מיום שניתן, ואולם אזרח ישראלי שלא השתקע בישראל רשאי השר להעניק לו דרכון לתקופה הקצרה מעשר שנים או תעודת מעבר". ברם, שיקול הדעת האמור כפוף, ככל החלטה מינהלית, לביקורת שיפוטית. שיקול דעת זה "אינו מוחלט. אסור לו, לשר הפנים, לשקול שיקולים זרים. אסור לו להפלות. צריך שהשיקול יהיה סביר" (ראו בג"צ 3282/98 לוצ'נסקי נ' שר הפנים, ניתן ביום 14.3.99) . 17. העותר טוען כי המשיב הפלה אותו לרעה על שום היותו ערבי ממזרח ירושלים. לטענתו, "עמדת המשיב איננה עמדה אחידה הננקטת כלפי כל אזרחי ישראל השוהים בחו"ל; העותר ישוב ויטען כי נטילת דרכונו של העותר קשורה קשר הדוק עם היותו ערבי תושב מזרח ירושלים שזכה לאזרחותו עם סיפוחו של החלק המזרחי; העותר ישוב ויטען, כי אין המשיב מתייחס לאזרחים דוגמת העותר ביחס זהה לזה שזוכים לו אזרחי ישראל היהודים ומלידה" (הדגשה שלי - ד' ח') (סעיף 18 לתשובתו מיום 15.9.08). 18. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שנפסק לא אחת, ההבדל בין הפליה פסולה לבין הבחנה כשרה טמון בשאלת השונות הרלוונטית: "עקרון השוויון בא לשרת מטרה של השגת תוצאה צודקת. לא השוויון ה'טכני' או 'הפורמאלי' הוא הראוי להגנה, אלא השוויון המהותי, דהיינו השוויון בין שווים ... לפיכך, השאלה המתעוררת כשנטענת טענת הפליה אינה רק אם פלוני מופלה לטובה לעומת אלמוני, אלא יש גם לברר, אם ההפליה היא בלתי מוצדקת. דהיינו, האם מסיבות זהות גררו אחריהן יחס שונה. ההבחנה בין מסיבות שונות, מאידך, אין בה משום הפליה ... הנה-כי-כן, עצם ההחלטה לנהוג בקבוצה זו או אחרת באופן שונה אינה מקימה, לכשעצמה, טענת אפליה. החלטה תיחשב למפלה באם החילה יחס שונה כלפי מי ששווים במאפייניהם הרלוונטיים. אותם 'מאפיינים רלוונטיים' המחייבים יחס שווה נמדדים, לא אחת, באספקלריה של 'קבוצת השוויון' אליה משויכות הקבוצות נשוא הדיון - 'החובה לנהוג בשוויון חלה תמיד כלפי קבוצה מסוימת של אנשים או גופים, המהווים את קבוצת השוויון, ולא כלפי אנשים או גופים מחוץ לקבוצה זאת'" (בג"צ 986/05 פלד נ' עיריית תל אביב-יפו, ניתן ביום 13.4.05, בפסקאות 8 - 9) . 19. לעניין הארכת תוקף דרכון, מצא המחוקק להעניק למשיב את הסמכות לחרוג מן הכלל וליתן לאזרח ישראלי שלא השתקע בישראל דרכון לתקופה קצרה מעשר שנים או תעודת מעבר (סעיף 4(א) לחוק הדרכונים). ביוצרו הבחנה זו, קבע המחוקק כי השונות בין אזרחים שהשתקעו בישראל לבין כאלה שלא השתקעו בה היא רלוונטית לעניין מתן דרכון, ומצדיקה חריגה מעקרון השוויון. בהמשך לכך, קבע שר הפנים בנהלים שהוציא, כי הגבלת הדרכון למי שאינו משתקע בישראל מתייחסת לעולים חדשים ולמתאזרחים. הבחנה זו באה "על מנת למנוע מקרים של מי שמבקש להתאזרח רק על מנת לקבל דרכון ישראלי וללא כוונה להשתקע בישראל לאחר קבלת הדרכון. (חוזר על סעיף 2)" (סעיף 6 ל"נהלי טיפול בבקשה להארכת תוקף דרכון למי שהתאזרח" (להלן - הנוהל)). לגוף העניין קובע הנוהל הסדר מיוחד לגבי בקשות להארכת תוקף דרכון או תעודת מעבר של מתאזרחים בתוך חמש השנים הראשונות מיום שהתאזרחו, או של מתאזרחים ותיקים יותר שאינם משתקעים בארץ לאחר קבלת האזרחות הישראלית. ולענייננו, בהתייחס לאדם שחלפו חמש שנים מיום שהתאזרח (דוגמת העותר), נקבע: "נמצא כי רוב הזמן אינו שוהה ומשתקע בישראל, אלא רוב זמנו שוהה בחו"ל, אין לאשר הארכת תוקף הדרכון, אלא יש לנפק תעודת מעבר במקום דרכון לאומי לתקופה של שנתיים ואסמכתא 69" (סעיף ג.4.1.2. לנוהל). 20. על רקע דברים אלה, איני רואה לקבל את טענת ב"כ העותר כי "ההתייחסות אליו, בפירוש אינה זהה לאזרח ישראלי מכח לידה, חרף העובדה שהמצב החוקי מחייב התייחסות זהה, וזאת כאשר אין כל בסיס שבדין או בצדק להתייחסות שונה. הח"מ הדגיש כי ביטול הדרכון כאמור נעשה כלפי חלק מהאוכלוסייה בלבד" (ההדגשה שלי - ד' ח') (סעיף 6.4 לתשובתו מיום 15.9.08). אשר להגבלת תוקפו של דרכון או הנפקת תעודת מעבר במקומו, נקבעה קבוצת השוויון (מתאזרחים ועולים חדשים שלא השתקעו בישראל), באופן מפורש, בחוק הדרכונים ובנהלים הנלווים לו. המשיב מצא להתייחס אליהם אחרת לעומת מי שהינו אזרח המדינה מלידה, וזאת מפאת החשש כי ביקשו להתאזרח רק על מנת לקבל דרכון ישראלי ולהשתמש בו כדי להיכנס למדינות אחרות. מכאן, שהשאלה הנכונה לענייננו אינה האם העותר הופלה לרעה לעומת אזרחים מלידה, אלא האם הוא הופלה לרעה לעומת קבוצת השוויון אליה הוא משתייך - מתאזרחים, אשר כמותו, השתקעו מחוץ למדינה למשך שנים רבות, אך למרות זאת דרכונם לא נשלל מהם. לשון אחר, טענת העותר היא כי יחסו של המשיב אליו לא היה זהה לזה שזוכים לו "אזרחי ישראל היהודים ומלידה". ואולם, עניינו אינו צריך להיבחן אל מול כלל אזרחי המדינה, אלא בהשוואה לקבוצת המתאזרחים בלבד - האם יחסו של המשיב לעותר אינו זהה לזה שזוכים לו מתאזרחים אחרים. באופן ספציפי, לאור טענתו של העותר כי נטילת דרכונו "קשורה קשר הדוק עם היותו ערבי תושב מזרח ירושלים", הרי שהשאלה שיש לבחון היא האם הנוהל יושם באופן שונה כלפי מתאזרחים יהודים, או כלפי מתאזרחים ערבים שאינם תושבי מזרח ירושלים. 21. העותר לא תמך טענתו להפליה בהבאת דוגמה כלשהי ממקרה אחר, בו בנסיבות דומות לשלו לא נשלל הדרכון ממתאזרח שהינו יהודי, או ממתאזרח שהוא ערבי, אך לא ממזרח ירושלים. זאת ועוד, נסיבותיו של העותר כלל אינן תומכות בטענתו כי שיקולים זרים הנחו את המשיב בהחלטתו שלא לחדש את דרכונו. בסעיף ג.4.1 לנוהל נקבע כי "מקבל הבקשה יבדוק את תקופת השתקעותו של המבקש בישראל מיום שהתאזרח ועד למועד הגשת הבקשה". בענייננו, האזרחות הישראלית הוענקה לעותר ביום 9.5.96. כחודש וחצי לאחר מכן, ביום 20.6.96, הוא עזב את ישראל ונסע לארה"ב. מיום צאתו את הארץ לא ביקר בה במשך קרוב ל- 11 שנים, עד לביקורו בישראל ביום 13.9.07, במסגרתו שהה בארץ במשך 27 ימים. ביקורו השני בישראל היה כשבעה חודשים מאוחר יותר, למשך 22 ימים. ביום 23.8.07 ביקש לחדש את דרכונו. נמצא, כי מאז שקיבל את אזרחותו הישראלית, לא התגורר העותר בישראל ברציפות יותר מחודש וחצי, ואף זאת לפני 11 שנה. בדומה לכך, שני ביקוריו בארץ היו אך הם לפרק זמן קצר, מה שמלמד כי נועדו למטרת חופשה בלבד, ועל כל פנים, ודאי שלא ניתן להסיק מהם על רצון כלשהו של העותר להעתיק את מרכז חייו בחזרה לישראל. בנסיבות אלה, כאשר מיום התאזרחותו (2.6.96) ועד למועד בו ביקש העותר לחדש את דרכונו (23.8.07), דהיינו, כ- 11 שנים, הוא שהה בישראל רק כחודשיים וחצי, המסקנה אליה הגיע המשיב כי מרכז חייו של העותר אינו בישראל אלא מחוץ לה, הינה סבירה והגיונית, וככזו אין מקום להתערב בה. משכך, סבירה היא גם החלטתו של המשיב לפעול על פי סעיף ג.4.1.2 לנוהל, המורה בזו הלשון: "נמצא כי רוב הזמן אינו שוהה ומשתקע בישראל, אלא רוב זמנו שוהה בחו"ל, אין לאשר הארכת תוקף הדרכון, אלא יש לנפק תעודת מעבר במקום דרכון לאומי לתקופה של שנתיים ואסמכתא 69". 22. לאור האמור, ומאחר שהעותר אינו טוען כנגד עצם חוקיותם של הוראת סעיף 4 לחוק הדרכונים והנוהל שהוציא המשיב ביחס למתאזרחים, הרי שהיחס השונה לו זכה העותר, לעומת אזרח מלידה, אינו נובע מהפליה פסולה אלא מהבחנה לגיטימית המעוגנת בדין ובנוהל. בהינתן שהעותר עזב את הארץ כחודש וחצי לאחר שקיבל את אזרחותו, עשרה ימים בלבד לאחר שניתן לו הדרכון, והוא ביקר לראשונה בישראל רק 11 שנים לאחר מכן, הרי שנראה כי המקרה של העותר הוא בדיוק מסוג המקרים שלאורם נקבעה המדיניות לגבי מתאזרחים, בעוררו את החשש כי רכישת האזרחות הישראלית נעשתה אך ורק לצורך קבלת דרכון ישראלי. אוסיף, כי העובדה שנוהל דומה קיים גם לגבי עולים חדשים, מחזקת את המסקנה כי ההחלטה שלא לחדש את דרכונו של העותר כלל אינה קשורה למוצאו הערבי ממזרח ירושלים. 23. העותר מוסיף וטוען כי ההחלטה להנפיק לו תעודת מעבר אינה מידתית. לדבריו, הנפקת תעודת מעבר מהווה את הדרגה הנמוכה ביותר של אישור כניסה לאזרח ישראלי, בעוד שלמשיב היו אפשרויות אחרות, פוגעות פחות, בהן יכל לבחור, כגון הארכת תוקף הדרכון לתקופה קצרה מעשר שנים, או הנפקת דרכון מוגבל. לטענתו, החלטתו של המשיב אינה עולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות הקבוע בסעיף 8 לחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. בנוסף, טוען הוא, כי תעודת המעבר שניתנה לו אף היא אינה עומדת במבחן המידתיות, משהונפקה לו לשנה אחת בלבד, ולא לשנתיים כקבוע בחוק הדרכונים, מבלי שניתן לו כל הסבר מדוע הוחלט לחרוג בעניינו מן הכלל. כן טוען העותר כי הוא רואה בשלילת דרכונו והנפקת תעודת המעבר במקומו כהליך לביטול אזרחותו. 24. בהתחשב בכך שחופש התנועה של העותר להיכנס לארץ ולצאת הימנה כלל לא נפגע מכך שניתנה לו תעודת מעבר במקום דרכון, ובשים לב לדבריו של ב"כ המשיב, ששב וציין כי אם העותר יחזור וישתקע בישראל, הוא יקבל לאחר שנה דרכון ישראלי רגיל, הרי שסבורני כי עצם החלטתו של המשיב להעניק לעותר תעודת מעבר בלבד, ולא למשל דרכון שתוקפו יהא לפרק זמן קצר מ- 10 שנים, אינה חורגת בנסיבות אלה מעקרון המידתיות שבפסקת ההגבלה, ואיני מוצא מקום להתערב בה. החלטה זו גם נעשתה, כאמור, בהתאם לסעיף ג.4.1.2 לנוהל, שם נקבע במפורש כי אין לאשר הארכת תוקף דרכון למתאזרח שרוב הזמן אינו שוהה או משתקע בישראל, אלא יש להנפיק לו תעודת מעבר במקום. 25. ואולם, בעוד שהחלטתו של המשיב להעניק לעותר תעודת מעבר במקום דרכון, כשלעצמה, הינה מידתית, הרי שמבחינת תוקפה של אותה תעודה, סבורני כי ההחלטה לוקה בחסר. כאמור, תחילה הונפקה התעודה לתקופה של שנה אחת, מיום 23.8.07 עד ליום 22.8.08, ובעקבות פנייתו של העותר ביום 12.5.08, הוארך תוקפה עד ליום 11.5.09. הגם שבסעיף ג.4.1.2 לנוהל נקבע במפורש כי תעודת המעבר תונפק לתקופה של שנתיים. אף סעיף 5 לחוק הדרכונים קובע כי תוקפה של תעודת המעבר יהא לשנתיים, תוך שהוא מותיר בידי המשיב את שיקול הדעת להורות על תקופה קצרה יותר. המשיב לא הציג כל הסבר או נימוק מדוע החליט בעניינו של העותר להנפיק את תעודת המעבר לתקופה של שנה בלבד. גם בהחלטות השונות שנתן בעניינו של העותר, לא ציין המשיב מדוע נקבע כי תוקפה של התעודה הוא רק לשנה, ולא לשנתיים. בנסיבות אלה, אני מוצא כי הנפקת התעודה לפרק זמן של שנה בלבד, פוגעת בעותר במידה העולה על הנדרש, שלא לצורך וללא כל הצדקה. 26. עוד רואה אני להתייחס לטענתו של ב"כ העותר כי הוא רואה את שלילת דרכונו כהליך לביטול אזרחותו. אכן, שלילת אזרחותו של אדם הינה בעלת השלכות מרחיקות לכת לגביו, ולפיכך, יש לנקוט במשנה זהירות בפעולות העשויות לכרסם במעמד של אדם כאזרח. בהקשר זה, יפים לכאן הדברים שנאמרו בפסק דינו של בית המשפט העליון של ארצות הבריתAFROYIM v. RUSK 387 U.S. 253 (1967) , שם נקבע כי לאור התיקון ה- 14 לחוקת ארצות הברית, אין ניתן לשלול את אזרחותו של אזרח אמריקאי, שהינו אזרח מכוח לידה או מכוח התאזרחות, מבלי שנתן הסכמתו לכך. בפסק דינו התייחס בית המשפט האמריקאי לחשיבות מעמדו של אדם כאזרח המדינה, מפי השופט Black: “Citizenship is no light trifle [387 U.S. 253, 268]  to be jeopardized any moment Congress decides to do so under the name of one of its general or implied grants of power. In some instances, loss of citizenship can mean that a man is left without the protection of citizenship in any country in the world - as a man without a country. Citizenship in this Nation is a part of a co-operative affair. Its citizenry is the country and the country is its citizenry. The very nature of our free government makes it completely incongruous to have a rule of law under which a group of citizens temporarily in office can deprive another group of citizens of their citizenship. We hold that the Fourteenth Amendment was designed to, and does, protect every citizen of this Nation against a congressional forcible destruction of his citizenship, whatever his creed, color, or race. Our holding does no more than to give to this citizen that which is his own, a constitutional right to remain a citizen in a free country unless he voluntarily relinquishes that citizenship.” במקרה דנן, לא מצאתי כי יש בשלילת דרכונו של העותר כדי להשליך על עצם מעמדו כאזרח ישראלי, או על הזכויות שמגיעות לו מתוקף אזרחותו. כך למשל, בתשובה לשאלת בית המשפט, הבהיר ב"כ המשיב, על דרך ההפניה לסעיף 5 לחוק יסוד: הכנסת, כי שלילת דרכונו של העותר אינה פוגעת בזכותו לבחור בבחירות לכנסת, מניעה שהיתה יכולה להעיד באופן מובהק כי שלילת דרכונו פוגעת במעמדו כאזרח ישראלי. עוד יש לשים לב לכך שאם העותר יחזור וישתקע בישראל, הוא יקבל לאחר שנה דרכון ישראלי רגיל. משכך, ולאחר שנתתי דעתי לסוגיה ושקלתי את טענות הצדדים, איני רואה לקבל את הטענה כי שלילת דרכונו של העותר מהווה צעד בדרך לשלילת אזרחותו הישראלית. 27. ואחרון, בנסיבות המקרה לא ראיתי לדחות את העתירה מחמת שיהוי. 28. לסיכום: לאור האמור בסעיף 25 לפסק הדין, אני מורה למשיב להאריך את תוקפה של תעודת המעבר בשנה נוספת, כך שתהא לתקופה של שנתיים, וזאת בתוך 20 יום מהמצאת פסק דין זה לידיו, ובכפוף לכך - העתירה נדחית. 29. בהינתן שהשימוע נערך לראשונה רק לאחר הגשת העתירה, יישא המשיב במלוא הוצאות האגרה ששילם העותר. פרט לכך לא ייעשה צו להוצאות. דרכוןמשרד הפנים