ביטול החלטת שר הפנים בעניין איחוד משפחות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול החלטת שר הפנים בעניין איחוד משפחות: ההליך מדובר בעתירה להורות על ביטול החלטת שר הפנים ולשכת האוכלוסין בבאר שבע מיום 20.12.07 לדחות את בקשת העותרת 2, לקבל מעמד בישראל במסגרת הליך איחוד משפחות, מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב -1952, ולהורות על המשך ההליך המדורג, עד לקבלת מעמד של כאמור. 2. לטענת העותרים א. העותרים פנו אל המשיבים להסדרת מעמדה של העותרת 2, בסמוך לאחר נישואיהם, ולאחר שימוע שנערך להם, נרשמו העותרים כנשואים, וניתנה לעותרת אשרת שהייה מסוג א/5, אשר הוארכה מדי שנה לאחר בדיקות של המשיבים. בחודש דצמבר 2007, לאחר שיחה וראיון שנערך למשיבים בלשכת מרשם האוכלוסין באשקלון, הוחלט להפסיק את ההליך המדורג להתאזרחות של העותרת 2, בשל "התרשמות שלילית מקשר הנישואין". בערעור שהגישו העותרים על החלטה זו, ביום 27.1.08, טענו כי מסקנות הלשכה שגויות, בשל תקשורת לקויה בין העותרים לבין עובדי הלשכה, הנובעת מהחמרה במצבו הבריאותי של העותר 1, ובשל בדיקה שטחית ולא מעמיקה של המשיבים, ביחס לנתונים האישיים של העותרים. כמו כן ציינו, כי הם נשואים זה לזה משנת 2001, חיים יחד תחת קורת גג אחת ומנהלים משק בית משותף, אולם לא נתקבלה כל החלטה בערעור עד למועד הגשת העתירה, ולאור זאת, יש לקבוע כי החלטת המשיבים אינה סבירה ודינה להתבטל. לטענת העותרים, בשל החמרה במצבו של העותר 1, זקוק הוא להשתלת כליה בחו"ל, ומועמדותו לניתוח זה נבחנה ואושרה על ידי הגורמים המתאימים, אך העניין מתעכב בשל העדר מעמד לעותרת 2, וחוסר יכולתה להתלוות אליו לנסיעה זו. עוד נטען, כי העותרת 2 הינה אמה של אזרחית ותושבת ישראל (X X ת.ז.X ), שהינה בתה היחידה של העותרת, ועובדה זו כשלעצמה, מעניקה לעותרת 2 זכות להישאר בישראל מכוח נוהל "הורה קשיש בודד של אזרח ישראלי", אף בהעדר זכאות אחרת. מן ההיבט המשפטי, על פי סעיף 1(ב) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב - 1952, הסמכות למתן רישיונות ישיבה בישראל נתונה לשר הפנים או למי שהוסמך על ידיו. שיקול הדעת בקשר לכך הינו שיקול דעת רחב. (בג"ץ 758/88, קנדל נ' שר הפנים פ"ד מו (4) 505,520, בג"ץ 1031/93, פסרו (גולדשטיין) ואח' נ. שר הפנים ואח', פ"ד מט (4) 661, 677-678). שאלת האזרחות מוסדרת בסעיף 7 לחוק האזרחות, תשי"ב - 1952, לפיו בן זוג של אזרח יכול להתאזרח, כשלשר הפנים שיקול דעת אם להעניק את האזרחות, והשיקול לכך הינו שיקול הומניטרי, על מנת לאפשר לבני זוג להקים תא משפחתי. כתנאי לכך, יש להניח תשתית ראייתית לקיומו של קשר נישואין כן ותא משפחתי משותף. לשם כך נקבע נוהל של ההליך המדורג שנועד לבחון בחינה ממושכת את הענין לפני קבלת האזרחות. כאשר פוקע קשר הנישואין במהלך ההליך המדורג, פוקעת העילה להתאזרחות. (בג"ץ 4156/01, דימטרוב נ' שר הפנים, פ"ד נו (6) 289. בדרך כלל לא יתערב בית המשפט בהחלטות בדבר מהות הקשר הזוגי. (עת"מ (תא) 1335/07, ציון שמעוני ואח' נ' משרד הפנים תק-מח, 2007 (ד) 9546, 9549, עת"מ (תא) 2391/06 , טטיאנה גרושקה אברמוב ואח' נ' משרד הפנים, תק מח 2007 (3), 1233, 1236; עת"מ (ת"א) 1255/05, גרסיה ואח' נ' משרד הפנים, תק-מח, 2005, 5755 (3), 6125; עת"מ (ב"ש) 287/08, נייבס ואח' נ' משרד הפנים, תק-מח 2008(2) 9235). החלטת המשיבים להפסיק את הליך התאזרחות העותרת 2 וגירושה מהארץ, נתקבלה בהליך פגום שאינו עולה בקנה אחד עם כללי מנהל תקין, וכן, כי בהפעלת הסמכות על ידי המשיבים נפלו פגמים חמורים. בהקשר זה, הפנה ב"כ העותרים לע"ב 32/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת עשרה, פ"ד ל"ט (2) 225, וכן לבג"צ 135/75 סאיטקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר, פ"ד ל (1) 676, שם נקבע, כי: "כלל גדול הוא שרשות ציבורית חייבת לכלכל את צעדיה בתום לב, כלומר, לנהוג ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח". מדינת ישראל מכירה בשלמות התא המשפחתי כערך עליון, ובזכותו של האזרח לבחור את בחיר ליבו כרצונו ולהקים עמו משפחה בישראל, זכות שהינה מעוגנת באמנות בינלאומיות שישראל הינה צד להן. לאור זאת, החלטת המשיבים שרירותית, חסרת תום לב ופוגעת משמעותית בזכות חוקתית ברמה הגבוהה ביותר, זאת ללא בדיקת נתונים ראויה על ידי המשיבה, ועל כן הינה בלתי סבירה באופן קיצוני ודינה להתבטל. בכתב התשובה טענו המשיבים העותר 1 הינו אזרח ישראלי ותושב, יליד 1942, יהודי. העותרת 2 הינה אזרחית זרה, ילידת שנת 1946, אינה יהודיה . בני הזוג נישאו ביום 14.7.01 בנישואי פרגאווי. ביום 28/7/09, הגישו העותרים בקשה להליך מדורג, וניתנה לו אשרה - א/5, עד ליום 29.1.03. ביום 23.2.03 הוארכה אשרה זו עד ליום 29.1.04, וביום 16.2.04, הוארכה האשרה מיום 31.1.05 עד ליום 31.1.07. ביום 23.1.07, הוזמנו העותרים לראיון. ביום 4.9.07 נערכה שיחה טלפונית מלשכת המשיב לדירת העותר 1. באותה השיחה מסר העותר לפקידה, כי העותרת 2 אינה בבית ושוהה אצל בתה. העותר מסר, כי אינו יודע את מספר הטלפון של בת העותרת, וכן לא ידע את כתובת מגוריה. כמו כן, כאשר הוזמן להתייצב בלשכה למחרת היום, אמר העותר 1, שהוא אמור לבצע טיפול דיאליזה, ולכן לא יוכל להגיע. העובדה שהעותרת 2 לא תתלווה לעותר 1 לטיפול הייתה תמוהה בעיני פקידי המשיבים, ולאור זאת, התעורר החשד כי אין המדובר בקשר זוגי, אלא לשם קבלת אזרחות בלבד. ביום 6.9.07, הגיעו העותרים לראיון במשרדי המשיבים, אליו התלווה אחי העותר 1 - בוריס ביבצייב (להלן: "בוריס"). התרשמות המשיבים מהראיון הייתה כי בוריס כלל לא ידע על נישואי העותרים. הראיון עימו נערך עם פקיד דובר עברית ורוסית מלשכת המשיב. לעותרים נערך שימוע במשרדי העותרים, במסגרתו התרשמה פקידת המשיבים כי נתגלו סתירות וחוסר התאמה בתשובות שמסרו העותרים לשאלות זהות שהוצגו לכל אחד מהם בנפרד. פקידת המשיבים ערכה שיחה טלפונית, בנוכחות העותרים ומנהלת הלשכה, עם אחות העותר - פרידה, שהינה דוברת עברית, ממנה התרשמה הפקידה כי היא כלל לא ידעה על נישואי העותרים, טענה שהיא מכירה את העותרת 2 כמי שמגיעה אל העותר 1 לצרכי טיפול בלבד, בשל מצבו הבריאותי, והוסיפה כי הם אינם שוכרים עבורו מטפלת, בשל חסרון כיס. לאור האמור, התרשמות לשכת מנהלת מרשם האוכלוסין הייתה כי העותרת 2 הגישה בקשתה לקבלת מעמד בישראל על מנת לשהות עם בתה ונכדיה בישראל, באמתלה לקשר זוגי עם העותר 1, בעוד שהקשר ביניהם הינו קשר סיעודי, מה גם, שהעותר הינו יהודי חרדי, בעוד שהעותרת 2 הינה נוצרייה, אשר שללה כל כוונה להתגייר. לאור הממצאים שלו, הוחלט שלא לאשר מעמדה של העותרת. משנדחתה בקשת העותרת להארכה נוספת, ביום 20.12.07, מטעמים של העדר ראיות לכנות הקשר, נדרשה העותרת 2 לצאת מן הארץ תוך 14 יום. בהחלטה נכתב: "התרשמות שלילית מקשר הנישואין ביניכם. בראיון שנערך לשניכם נשאלתם שאלות זהות והתקבלו מכם תשובות סותרות, בנוסף, גם משיחות עם בני המשפחה שענו שאינם יודעים על קיומם של נישואים" (ע/3). על החלטה זו, הגישו העותרים ערעור, וביום 11.2.08, הועבר לעותרים מכתב מלשכת המשיב, לפיו השגותיהם נבדקות. בטרם נתקבלה ההחלטה בערעור, פנו העותרים לבית המשפט בעתירה זו (עת"מ 325/08). במהלך חודש מרץ ויולי 2008, נערכה בדיקת כנות נישואים נוספת על ידי יחידת התשאול. כעולה ממצאי הבדיקה מיום 11.7.08, ההתרשמות הייתה כי מדובר בקשר בין מטפל - למטופל ולא בקשר זוגי (נספח ב' לכתב התשובה). עוד צוין, כי העותרים חולקים יחד מרחב מחייה משותף, אולם מתוך סקירת דירת המגורים, נראה שהעותרת 2 שוהה במקום כמטפלת סיעודית המפרידה את חייה האישיים בהפרדה ברורה וחד משמעית מחייו האישיים של העותר 1, ועושה כל שביכולתה על מנת לדאוג לצרכיו על בסיס טיפול סיעודי. יש לדחות את העתירה, הואיל ולא נפל כל פגם בהחלטת המשיבים להפסיק את ההליך המדורג, לאור המסקנות בדבר העדר כנות קשר הנישואין. מבדיקות וראיונות שערכו המשיבים, עלה כי בני הזוג אמנם חיים תחת קורת גג אחת, אך העותרת משמשת לעותר כמטפלת סיעודית ולא מעבר לכך. תא משפחתי משותף מהווה תנאי הכרחי לקבלת מעמד מכוח נישואין. תנאי לאישור בקשה להתאזרחות מכוח נישואין, הוא הנחת תשתית ראייתית לקיומה של הדילמה האמורה, כאשר מרכז החיים הינו בישראל כשיש קשר נישואין ותא משפחתי משותף. יחידת התשאול התרשמה כי העותרת מנהלת את חיי הבית, על בסיס של מטפלת ולא בת זוג, וכך גם עלה מדבריה של אחות העותר, מיום 9.6.07, אשר טענה בנוכחות העותרים במשרדי המשיבים, כי היא מכירה את העותרת, ושהיא מגיעה אליו לביקורים תכופים בלבד ועוזרת לו עקב מצבו הבריאותי הקשה, והוסיפה כי לא ידוע לה על נישואי העותרים, והערכתה הייתה שהדבר נעשה לצורך הקניית מעמד לשהייה בארץ. דברים אלה נכונים אף לגבי אחי העותר - בוריס, שהתייצב בלשכת המשיבים ביום 6.9.07. בתצהירי אחי העותרים, שצורפו לעתירה, שינו את עמדתם ומסרו הסברים שונים לדבריהם, שלא נתקבלו על ידי המשיבים. אין חולק כי הרציונל העומד ביסוד הנכונות להתיר את שהיית בן הזוג בארץ במסגרת הליך מדורג, ולאפשר את התאזרחותו על פי סעיף 7 לחוק האזרחות, הוא הגנה על שלמות התא המשפחתי ומניעת הדילמה בין קיום תא משפחתי משותף לבין המשך המגורים בארץ, אולם בענייננו לא מתקיים תנאי זה, הואיל ובידי המשיבה ראיות שאין כנות קשר. בנסיבות אלה, טען ב"כ המשיבים כי לא נפל כל פגם בהחלטת המשיבים להפסיק את ההליך המדורג בעניינה של העותרת 2. כמו כן נטען, כי יש לחייב את העותרים בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. 4. בסיכומיהם טענו העותרים: אין חולק שהעותרים חיים יחד תחת קורת גג אחת, החל משנת 2001, וכי הם נשואים בנישואי פרגוואי מיום 14.7.01. זכות חוקתית היא לאדם לבחור לעצמו בן זוג ולבנות עימו את חייו בצוותא חדה, בהקשר זה, הפנה ב"כ העותרים לבג"צ 3648/97 סטמקה נ. שר הפנים, פ"ד נ"ג(2) 728), שם נקבע, כי: "כעוצמת הזכות הנפגעת או כעוצמתה הפגיעה בזכות כן תהא עוצמת הקפדתנו עם הרשות", והוסיף, כי החלטת המשיבים להפסיק את ההליך המדורג, ודרישתם כי על העותרת 2 לעזוב את הארץ, מהווה פגיעה קשה ביותר, אף שבעניינה לא נערכה כלל וכלל בדיקה יסודית וממצה, על בסיס ראיות מהימנות ורציניות. באשר לממצאי המשיבים מהשיחה הטלפונית שנערכה ביום 4.9.07, שעה שהעותרת 2 לא נמצאה בבית בני הזוג והעותר 1 הודיע כי היא נמצאת אצל בתה, בלי שידע למסור את מספר הטלפון או כתובת המגורים של הבת, אין בכך לעורר כל ספק בכנות הקשר בין העותרים, הואיל ואין המשיבים חולקים על כך שהעותרים חיים תחת קורת גג אחת, מה גם, שזכרונו של העותר 1 נפגע לאחר שחווה שבץ מוחי מספר חודשים קודם לכן. גם בטיעון, לפיו אחיו של העותר 1 - בוריס, לא ידע על דבר נישואיהם של העותרים, אין בו כדי להצדיק את עמדת המשיבים, מה גם, שבראיון זה אישר בוריס שהוא מתגורר בקרבה לעותרים ונפגש איתם שלוש פעמים בשבוע, וכן, שהם מתארחים בביתו בחגים ושבתות. כמו כן אישר שבתה וחתנה של העותרת 2 מגיעים אליהם בימי הולדת, ושהעותר גם מבקר אצלם. לטענת ב"כ העותרים, המשיבים התעלמו מדבריו של בוריס המעידים באופן חד משמעי על טיב היחסים בין העותרים באופן סלקטיבי. כמו כן, הוא לא נקרא על ידי המשיבים לחקירה ועדותו לא נסתרה. באשר לשיחת הפקידה עם אחות העותר 1 -פרידה, לפיה לא ידעה האחות על נישואי העותרים, וכי העותרת 2 מגיעה לביתו אך לצרכי טיפול, השיחה הנטענת לא תועדה על ידי המשיבים, ואין מחלוקת שהעותרים חיים בצוותא באותה דירה, והעותרת 2 אינה "מגיעה אליו" כפי שנטען. עוד נטען, כי בתצהיר של האחות שהוגש, פירטה את העובדות הידועות לה, וציינה, שכאשר העותרים ביקרו בביתה בתל אביב ונשארו ללון, הם ישנו במיטה אחת, דבר שאינו מותיר ספק בנוגע לטיב היחסים ביניהם, כבני זוג לכל דבר ועניין. כמו כן, האחות לא נקראה על ידי המשיבים לחקירה ועדותה לא נסתרה. יש לדחות את טענת המשיבים, לפיה מצבו הבריאותי של העותר 1 הינו קשה ביותר, והעותרת 2 הינה המטפלת שלו בלבד, הואיל וכל העדים שתצהיריהם הוגשו, אישרו כי לפני שלקה העותר 1 בשבץ מוחי בשנת 2007, הוא היה אדם בריא בהתאם לגילו, ולא נזקק לטיפול כלשהו, ורק לאחר האירוע הנ"ל והידרדרות בתפקוד הכליות, הפך העותר 1 לחולה סיעודי, אך גם זאת לזמן מוגבל, וניתן היה להתרשם התרשמות ישירה מהעותר 1, אשר התייצב לדיונים, ואף נסע בכוחות עצמו לטיפולי הדיאליזה, שאין מדובר בחולה סיעודי, ויש בעובדה שהעותרת 2 סעדה את העותר 1 בשנת 2007, כשנפל למשכב וטיפלה בו במסירות, כדי ללמד שמדובר ברעייה נאמנה. אין זה ברור על מה מבוססות המסקנות הנחרצות אליהם הגיעו בודקי יחידת התשאול, שהרי בתצפית שערכו הבודקים, היה ברור להם שהעותרים חיים יחד, והעותרת נצפתה כשהיא עוסקת בארגון דירת המגורים וטיפול בענייניו של העותר 1, וגם אם נכונה הטענה כי לכל אחד מהעותרים חדר נפרד, אין בכך כדי להפוך את העותרת 2 למטפלת סיעודית. דו"ח הבודקים מסתפק בתיאורים כלליים, הבודק לא שאל את העותרים היכן ישן כל אחד מהם, או אם הם מקיימים יחסי אישות. הקריטריונים להבחנה בין בני זוג לשותפים לדירה, נקבעה זה מכבר בפסיקה, והפנה לע"א 107/87 שרה אלון נ' פרידה מנדלסון, פ"ד מג(1), 431, שם אוזכרו דבריו של השופט י. שילה בת"ע (ת"א) 1180/69, עזבון המנוח אויגן שטרן ז"ל (לא פורסם), כאמור: "המבחן הוא גמיש ביותר, כי אין לך מתכונת אחת של 'חיי משפחה במשק בית משותף' המצויה אצל כל הזוגות הנשואים, ושונים הדברים כמעט מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, מזגם, השקפת עולמם, ארץ מוצאם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם, וגורמים רבים אחרים שלא נצליח למנותם ולמצותם כאן. כך שאין לך מבחן נוקשה אובייקטיבי אלא מעין תדמית משתנית של יחסים בין בני זוג שמרכיביה שונים מזוג לזוג. המבחן דומה באופיו למבחן ה'אדם הסביר' בדיני נזיקין. מאידך, ישנם גורמים קבועים באותו מבחן שמן הצורך לשקול את מציאותם הן מבחינת ישות והן מבחינת כמות...אולם, יסודות אלה הם דברים שאין להם שיעור וצמצום בממדיהם ואפילו היעדר טוטלי מתוך סיבה מבוררת של אחד מהם, אינם עשויים בהכרח לקלקל את השורה". הראיות שהוגשו מטעם העותרים מגוונות ומוכיחות מעבר לכל ספק את קיום היסודות לקשר של בני זוג, שבכללם: 6 תצהירים של קרובי משפחת העותר 1 אשר טענו שהעותרת 2 ידועה כבת זוגו של העותר 1 ומוצגת על ידיו ככזו, היא מארחת אורחים בביתם ומוזמנת לכל האירועים המשפחתיים כבת זוגו של העותר 1, ותצהירה של רעיה בייביצ'ייב, אלמנתו של אחי העותר 1, מלמד כי היא "שידכה" בין העותרים, במטרה ברורה להקים משפחה. כמו כן, העותרים ערכו מסיבת חתונה, אליה הוזמנו כל קרוביהם, וכן צורפו תמונות מחתונת העותרים. אף אחד מהקרובים שהגישו תצהירים לא נחקר, אף שהתייצבו בכל הדיונים, ועדויותיהם לא נסתרו. האח בוריס והאחות פרידה, הבהירו את דבריהם בתצהירים, כי לא ידעו להגדיר את מצבם של העותרים, הואיל והעותרים לא היו נשואים בנישואים דתיים כדין. עוד נטען, כי ב-2003, נסעו העותרים יחד לרוסיה, שם שהו כחודש ימים, כאשר ברישומי מרשם האוכלוסין הרוסי, תועד כי העותר התגורר בביתה של העותרת 2. בנוסף לכך, לעותרים חשבון בנק משותף, שכל משאביהם הכלכליים מאוחדים ואין ביניהם הפרדה רכושית. ב"כ העותרים העלה תהיות רבות, האם אדם סביר יציג את המטפלת שלו בפני קרוביו כאשתו, יזמינה לאירועים משפחתיים, ייסע ללא כל צורך עם "המטפלת שלו" לעיר מוצאה וישהה עימה שם כחודש ימים, יפתח עימה חשבון בנק משותף בהיותה מטפלת שלו, גם אם המטופל לא נזקק ממש לטיפול וכדומה, והוסיף, כי טענת המשיבים הינה שגויה וחסרת הגיון, כל שכן כאשר העותרת 2 אינה זקוקה להינשא לישראלי כדי לקבל מעמד בישראל, הואיל והיא זכאית למעמד בארץ מכוח היותה אם קשישה לאזרחית ישראלית, בהתאם לנוהל "הורה - קשיש בודד". בתצהיר של העותר נטען, כי אינו חרדי, אלא שומר מסורת בלבד, ואין לו בעיה עם נישואין לעותרת 2, שאינה יהודיה, אך אינה נוצרייה ואינה מקיימת מצוות דת כלשהי ומכבדת את אמונתו ושומרת על כשרות ושבת. 5. בסיכומיהם טענו המשיבים: בהסכמת העותרים, הוגש מסמך מהביטוח הלאומי בדבר נכותו של העותר 1, כבר משנת 2003. המשיבים חזרו על עיקרי טענותיהם, כי לאור בדיקותיהם נוכחו שאין כנות קשר נישואין וקיומו של תא משפחתי משותף בין העותרים, אלא שהעותרת משמשת לעותר 1 אך כמטפלת סיעודית, והוסיפו שכעולה משיחת הטלפון שנערכה בין פקידת הלשכה לעותר 1, במהלכה לא ידע להשיב מה שם העיר בה מתגוררת בתה של העותרת 2, אותה היא מרבה לבקר, וכן מהשיחה שנערכה עם אחי העותר, בה השיב האח באופן ברור וחד משמעי כי לא ידוע לו על נישואי העותרים, והוסיף: "לא ידוע לי על נישואין", ובהמשך אמר - "היא לא נשואה והם לא נשואים". שיחה טלפונית זו תועדה במחשב על ידי הפקידה. יש ליתן משקל אך לשיחות אלו, שהינן עובדתיות ספונטניות, ביחס לשאלה - האם העותרים חיים כזוג נשוי ומקיימים אורח חיים משותף, ולהתעלם מהתצהירים שהוגשו לאחר מכן מטעם העותרים, הבאים לתקן דברים שנאמרו בדבר עובדות הידועות לדוברים. טענת העותרים, לפיה מצבו הבריאותי של העותר 1 היה טוב, עד לשנת 2006, בה לקה בשבץ מוחי אינה מדויקת כלל ועיקר, שהרי כעולה מנספח א' לעתירה, החל מתאריך 31.12.97, היה זכאי העותר 1 לקצבת נכות כללית של 75% יציבה, ואך ביום 22.4.07, קיבל העותר 1 דרגת אי כושר של 100% יציבה. לאור התיאור העובדתי למה שנגלה לבודקים מטעם המשיבים, בביקור שערכו בדירת העותרים, מסקנת הבודקים הייתה, כי העותרים חיים בשני חדרים נפרדים ומנהלים מערכות חיים נפרדות בתוך מרחב מחייה משותף, כשחדרה של העותרת 2 משמש אותה בלבד (נספח ב' לכתב התשובה). יש לדחות את טענת העותרים בדבר ניהול חשבון בנק משותף, הואיל ומעיון בתדפיס החשבון שהוגש על ידי העותרים (נספח ה'), עולה שמדובר בחשבון שמתנהל בו חשבון אחד, מהכנסות העותרים מכספים שמגיעים אליהם ממשרד השיכון, אשר נמשכים מיד ובסמוך לקבלתם, ותו לא. לא נעשית כל פעילות אחרת, וברור הוא שאין המדובר בחשבון בנק משותף. קצבת הנכות של העותר 1 מהביטוח הלאומי, כמו גם תשלומים אחרים המאפיינים משפחה סבירה, אינם מנוהלים על ידי העותרים במשותף, ויש בתצהיר שצורף מטעם העותרים כדי ללמד שאין המדובר בחיים משותפים, שהחשבון אינו מנוהל לצרכים יום יומיים שוטפים, אלא לצורך קבלת סכום חודשי קבוע ממשרד השיכון. יש לדחות את טענת העותרים, כי נישואיהם אינם פיקטביים שנועדו אך לקבלת מעמד, הואיל ובהיותה אם קשישה לאזרחית ישראלית, יכולה הייתה לקבל זכאות לאזרחות מכוח "נוהל הורה - קשיש". מכוחו של נוהל זה, שהינו חריג למדיניות הנהוגה בישראל, כדי להצדיק מתן רישיון לישיבת קבע בישראל, יכול תושב זר, שגילו מעל 60 שנים והוא הורה של אזרח ישראל, לקבל אשרה לישיבת קבע בישראל, ובלבד שאין לו ילדים אחרים או בן זוג מחוץ לישראל, כשהרציונאל בבסיס הנוהל הינו הומניטארי. בשנים הראשונות להחלת הנוהל לא הוגדר גיל מינמאלי כתנאי סף, אך הלכה למעשה הוחל הנוהל לגבי הורים בודדים וקשישים שגילם עלה על 65 שנה, ובשנת 2003, הוחלט להפחית את סף הגיל ולהעמידו על 60 שנים, והדבר אף עוגן רשמית בנוהל מעודכן. בעניין זה, הפנה ב"כ המשיבים לעע"מ 11538/05 זינאידה נטיוסוב ואח' נ' שר הפנים ואח', תק-על 2007(4), 2328, וטען, כי גם אם לעותרת 2 בת יחידה בישראל, הרי שבשעה שנישאה לעותר 1 בנישואי פרגוואי בשנת 2001, הייתה העותרת 2 בגיל 55, ולא מילאה אחר דרישת הנוהל הנ"ל. מידת התערבותו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים בהחלטות הינה מצומצמת, והואיל והחלטת המשיבים לא נעשתה בחוסר סמכות, חוסר סבירות או תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי, יש לדחות את העתירה. 6. דיון ככלל, למשיב שיקול דעת רחב בבואו לבחון את השאלה אם להעניק מעמד בישראל מכוח נישואים לתושב ישראל. ההחלטה בעניין זה מסורה לשיקול דעתו של המשיב, אשר הנהיג בעניין זה את נוהל ה"הסדר המדורג". בית המשפט העליון חזר וקבע כי ה"הסדר המדורג" הינו הסדר חוקי וסביר בתנאיו (עת"מ 529/02 לאורה אלנה גרים בוראנה ואח' נ' שר הפנים תשס"ב -2002, 740), כאשר ההתקדמות במסגרת ההסדר המדורג והמעבר משלב לשלב, מותנים בין השאר בהיעדר פגיעה באינטרסים ציבוריים. סעיף 1(ב) לחוק הכניסה לישראל קובע כי: "מי שאיננו אזרח ישראלי, או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על פי רשיון ישיבה לפי חוק זה." שר הפנים רשאי ליתן רשיון ישיבה מסוגים שונים, והוא רשאי להאריך רשיונות אלה מעת לעת. חוק הכניסה נוקט בלשון הסמכה רחבה, ואינו קובע אמות מידה להפעלת סמכותו זו של שר הפנים. העיקרון המקובל במדינות הדמוקרטיות המודרניות, הינו כי למדינה שיקול דעת רחב בנושא כניסתם של זרים לתחומיה, ואין לו לזר זכות לבוא לארץ אם כתייר ואם כתושב. כפועל יוצא של מהות הסמכות, שיקול דעתו של שר הפנים בנושאים כגון אלה הוא שיקול דעת רחב, כפי שנקבע בבג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113, 117 ובבג"צ 4156/01 דימיטרוב נ' שר הפנים, פ"ד נו(6) 289, 293. נוהל המשיב שעניינו הסדרת מעמד בן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי, בו נקבע כדלקמן: "ככלל, במהלך בדיקת הבקשה ינתן רשיון ב/1 היתר מת"ק עד ל-6 חודשים. עם אישור הבקשה ינתן רשיון לישיבת ארעי (א/5) לתקופה של שנה וזאת למשך 4 שנים, שלאחריהן - בהעדר מניעה - התאזרחות. הכל כפי שיפורט להלן". סעיף ה.12 לנוהל קובע כדלקמן: "ההחלטה לאישור הבקשה והכנסת בני הזוג להליך המדורג, תתקבל לאחר בדיקה מקיפה, לרבות שימוע, בהתאם לנהלי השימוע לגבי המרכיבים הבאים: כנות קשר הנישואין בין בני הזוג ומשך קיומו. בדיקת מרכז חייהם בישראל. העדר מניעה בטחונית או פלילית..". חוק האזרחות, התשי"ב-1952, מאפשר לבן זוגו הזר של אזרח ישראלי להתאזרח. ביסוד נכונות זו עומד שיקול הומניטרי שעניינו ההגנה על התא המשפחתי, ומניעת הדילמה בין הקמת תא משפחתי להמשך המגורים בארץ. לפיכך, הדרישה העיקרית להחלת הליך ההתאזרחות על בן זוג זר של אזרח ישראלי, היא כי בין בני הזוג יהיה קשר זוגי כן ואמיתי והם מקיימים תא משפחתי בישראל. מתן המעמד לבן זוג זר של אזרח ישראלי מבוסס רובו ככולו על הרצון להגן על בן הזוג הישראלי ולאפשר לו לחיות עם בן זוגו הזר בישראל, בלי שיאלץ לבחור בין חיי נישואין משותפים לבין המגורים בישראל. בחינה זו היא העומדת ביסוד הנהלים שקבע המשיב המחייבים את בני הזוג לעבור תהליך מדורג וממושך שבמהלכו תיבחן, בין השאר, כנות קשר הנישואין שביניהם. אין מדובר בזכות מוחלטת, אלא בזכות יחסית, וההחלטה לגבי העותרת 2, שהינה אזרחית זרה שאינה יהודיה, מסורה לשיקול דעת המשיב, ומותנית בקיומו של תא משפחתי אמיתי. לפיכך, גם החלתו של ההליך המדורג, אשר בסופו מוענק לבן הזוג הזר מעמד של אזרח, נתונה לשיקול דעת המשיב ומותנית בבחינת כנות הקשר. גם העובדה שהעותרת 2 שהתה בארץ מספר שנים וניתנו לה היתרי שהיה זמניים, אין בה כדי להצדיק הענקת היתר להמשיך ולשהות בה או להעניק לו זכות לישיבת קבע, ואין בעובדה שהעותרת נישאה לתושב ישראל, כשלעצמה, כדי להעניק לעותר זכות לקבלת היתר, כאשר יש נימוקים לאי מתן היתר כזה. במקום שקיים מידע מבוסס וקונקרטי, כי הקשר הזוגי של העותרת 2 עם העותר 1 הינו קשר פיקטיבי המנוצל לרעה, על מנת להקנות לה מעמד בישראל, קמה למשיב עילה לסרב לבקשה לקבלת מעמד בישראל. כל מהותו של ההליך המדורג הינו המשך הבדיקות הנערכות, ואלה נועדו לוודא את קיומם של התנאים שנקבעו, בטרם יקבלו מעמד קבע בישראל. בענייננו, המשיבים לא השתכנעו באופן מוחלט בדבר כנות הקשר בין העותרים, וסברו כי המדובר הוא בנישואים פיקטיביים, אשר מטרתם הבלעדית היא להקנות מעמד בישראל לבת הזוג הזרה ומשום כך, הוחלט שלא ליתן לעותרת 2 מעמד קבע. זכותו של האזרח הישראלי לקיים חיי משפחה בישראל היא זכות חוקתית הנובעת מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (בג"צ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הפנים, ). לפיכך הפגיעה בזכות זו על ידי הרשות חייבת להיות מידתית, ומכאן שעל הרשות לנקוט בעניין זה באמצעי שפגיעתו פחותה, במידת האפשר. בחינת הבקשה המובאת בפני משרד הפנים צריכה להיעשות בשים לב לתכלית החוק ולמטרות עליהן מופקד משרד הפנים, שהן בענייננו מניעת כניסה לישראל של אנשים שאינם זכאים לכך. בהקשר זה חובה על משרד הפנים לראות לנגד עיניו את המטרות האלה בלי לחרוג מהן ולהיכנס שלא לצורך ומעבר למידה לתחום הרגיש והחשוב של חייו הפרטיים של האדם, התא המשפחתי ו"כדאיות" קשר הנישואין במקרה נתון. בנסיבות העניין, השאלה המרכזית שהיה על המשיבים לבחון, היא האם הנישואין נועדו אך ורק לשם השגת זכויות לבת הזוג הזרה. בה במידה והתשובה לכך תהא חיובית, יהיה זה מוצדק לנקוט באמצעי של דחיית הבקשה לקבלת מעמד בישראל. בע"פ 3363/98 קניטז'ינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2), 479 ,עמ' 518-519, קבע בית המשפט העליון (מפי כבוד הנשיאה ד. בייניש), כי נישואין פיקטיביים הם: "נישואין שמלכתחילה נוצרו במגמה להשיג תוצאה שאינה קשורה בגורלם המשותף של בני הזוג; ללא כל כוונה ליצירת קשר משפחתי כלשהו; תוך הסכמה מראש לפירוד מוחלט בין בני הזוג; ומתוך מטרה יחידה להשיג זכויות שמעניק החוק - הם נישואין פיקטיביים. לא לאלה תוענק זכות האזרחות, אף לא הטבות וזכויות אחרות שהמדינה רואה לתת לבני זוג נשואים." בפס"ד זה, ציין השופט קדמי כי יש להבחין בין נישואין פיקטיביים (נישואין למראית עין) ובין נישואי תועלת: "אין מקום להשוואת נישואים "פורמליים" של מי שאינו יהודי ליהודי, שתכליתם היחידה היא השגת אזרחות ישראלית מכח חוק השבות, ל"נישואי "תועלת". "נשואי תועלת" נעשים למטרת נישואים, כאשר ה"תועלת" היא רק המניע העומד בבסיסם; ובתור שכאלה, הרי הם נישואים "אמיתיים", להבדיל ממה שקרוי בציבור נישואים "פיקטיביים". מאידך גיסא, נישואים שתכליתם היחידה היא השגת אזרחות ישראלית למי שאינו יהודי מכח חוק השבות כבמקרה דנא - אינם נעשים למטרת נישואים כלל; ובתור שכאלה אין הם מהווים נישואים אמיתיים, אלא נישואים "למראית עין" בלבד. הנישואים "למראית עין" הם הנישואים ה"פיקטיביים", שבהם מדברת התביעה; וכך הם מכונים בפיה העם. המאפיין נישואים כאלה ומבדיל אותם מ"נישואי תועלת" נעוץ בכך שהם רק "נחזים" כנישואים, כאשר למעשה אינם כאלה". בפרשת סטמקה (בג"צ 3648/97 פטל נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728), התייחס השופט מ. חשין לסממנים המיוחדים שיש בהם כדי להעיד על פיקטיביות ברורה מאליה של קשר הנישואין: "יהיו מקרים, כך יש להניח, בהם פיקציית הנישואין תצוץ ותיראה לכל במלוא-כיעורה, גם בלא כל חקירה ודרישה מעמיקות. כך, למשל, משמסתבר בראיון עם בני-הזוג כי האישה מכירה בקושי את בן-זוגה ולהיפך, כל שכן שאין כל אחד מן השניים מכיר את בני-משפחתו של בן הזוג האחר, את מקום מוצאו וכיו"ב. הוא הדין במקום בו מוכח בעליל כי תעודת הנישואין הינה מעשה זיוף". לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות הצדדים, נראה לי כי נפלו פגמים בהליך השימוע ובקבלת ההחלטה. לא הוצגה על ידי המשיבים ראיה מנהלית מספקת, על פיה היתה נסמכת רשות מנהלית סבירה שאין מדובר בנישואין כנים. בנסיבות העניין כאשר ניתנו ארכות של רישיונות לישיבה ארעית, על יסוד נישואי העותרים מיום 14.7.01 ועד ליום 31.1.07, היינו במשך שש שנים, היה מקום לבצע חקירה יסודית יותר, ולקיים שימוע ראוי, המחייב הצגת כל הראיות שיש בידי המשיבים, תוך מתן אפשרות להתייחס לאותן הראיות, ומתן אפשרות לעותרים להביא ראיות נגדיות ולהשמיע טענות. כמו כן, ניתן וראוי היה לשקול משיקולים הומניטריים הארכת הרישיונות לישיבה בארץ, במסגרת הסמכויות השונות הנתונות למשיבים, בהתחשב במצב הבריאותי של העותר 1, ולאור העובדה שהעותרת 2 הינה אמה של אזרחית ישראלית. כמו כן, נראה לי כי בנסיבות העניין ניתן וראוי היה לזמן את המצהירים שתמכו בבקשת העותרים, ולבקש את הסבריהם לסתירות שנמצאו בין דבריהם, ובין ממצאי הבדיקה שנעשתה. לאור האמור, אני מקבל את העתירה, במובן זה שאני מבטל את החלטת המשיבים מיום 20.12.07 לפיה מופסק ההליך המדורג וכי על העותרת 2 לעזוב את הארץ, כך שעל המשיבים לבחון את העניין מחדש, באמצעות גורמים שלא היו מעורבים בעניין, בהקשר להחלטה הנ"ל, תוך קיום שימוע ראוי, ומתן אפשרות להביא ראיות ולהשמיע טענות. במקרה של תשובה שלילית, ביחס למעמד בשל נישואין לעותר 1, יש לאפשר לעותרת 2 להגיש בקשה לשהייה בארץ מנימוקים אחרים, בהתחשב בטיפול שניתן לעותר 1, בהיותה אם לאזרחית ישראלית ומסיבות הומניטריות. כמו כן אני מחייב את המשיבים לשלם לעותרים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.איחוד משפחותשר הפניםמשרד הפנים