ביטול היטלי פיתוח היתר בניה זמני

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול היטלי פיתוח היתר בניה זמני: 1. עתירה לביטול דרישות לתשלום היטל פיתוח ששלחו המשיבות לעותרת. 2. העותרת, חברה פרטית העוסקת בתחום מחזור פסולת בנין. העותרת מקבלת לרשותה פסולת בנין, הכוללת בטון, בלוקים וכדומה, ממיינת אותה, גורסת אותה ומוכרת את התוצר לצרכי עבודת תשתית של כבישים ומדרכות. 3. העותרת שהחלה פעולתה לפני שנים אחדות, בקשה לאתר מקרקעין בהם ניתן יהיה להציב את ציוד הגריסה ולאחסן את חומרי הפסולת עד לגריסתם. במסגרת זו איתרה העותרת מקרקעין המצויים באזור מפרץ חיפה, בסמוך למפעלי הזיקוק ואשר נמצאו מתאימים לפעילותה. מדובר במקרקעין הנוגעים בגוש 11611, חלקות 14-13 (להלן "המקרקעין"). ככל שניתן להבין, העותרת התקשרה עם בעלי המקרקעין בהסכם שכירות וקבלה את החזקה במקרקעין. המקרקעין מצויים בשטח הנתון לשיפוטן של המשיבות. 4. על פי תכניות המתאר שבתוקף, מיועדים המקרקעין לשימוש בחקלאות בלבד, אף כי הינם מצויים בסמיכות לשטחי תעשיה ומסחר. על מנת להכשיר את המקרקעין לייעודם בקשה העותרת לגדרם, לישר את הקרקע ולהניח עליהם מצעים מתאימים. כן בקשה להציב במקרקעין מכונת גריסה ניידת. אין חולק כי ביצוע עבודות אלו טעון קבלת היתר בניה על פי סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, (התשכ"ה-1965) (להלן "חוק התכנון והבניה"). הואיל וייעודם של המקרקעין הינו לחקלאות בלבד, ביקשה העותרת להתיר לה שימוש חורג במקרקעין ולו גם לתקופה מצומצמת. 5. העותרת הגישה למשיבה 2 בקשה להיתר לשימוש חורג במקרקעין וכן לקבלת היתר בניה לביצוע עבודת ההכשרה והגידור של המקרקעין (בקשה מיום 18/3/07) שסומנה כבקשה 20070116 בתיק בנין 116110013 - להלן "הבקשה להיתר"), מהמסמכים שהוגשו לעיוני עולה כי בבקשה להיתר עתרה העותרת לקבלת היתרים כדלקמן: שימוש חורג לאתר למיחזור פסולת בניין. גידור חלקות 13, 14 בגדר איסכורית בגובה 2.00 מ'. מילוי חלקות 13, 14 בכורכר מהודר" (מובא מתוך נספח ב' לעתירה). 6. ביום 4/6/07 החליטה הועדה המקומית לתכנון ולבניה לאשר את הבקשה בתנאים, וכך נאמר: 1. לאשר את הבקשה לשימוש חורג בקרקע חקלאית לתקופה של 3 שנים באישור הועדה המחוזית והועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים. פריסת גדרות סביב המגרש. אישור מחלקת תשתיות עבור המילוי שיבוצע. הבקשה הובאה גם לאישור ועדת המשנה של הועדה המחוזית אשר החליטה ביום 17/7/08 לאשרה בתנאים. הוועדה מציינת: הוועדה השתכנעה כי קיים צורך אזורי למגרסה לטיפול בפסולת בניין, וכי המיקום המוצע הינו בסמוך לאזור תעשיה ומרוחק ממקום מגורים. על כן אושרה הבקשה לשימוש חורג לתקופה של 3 שנים, תוך הצבת מספר תנאים בנוגע למפרטים שונים, נספחי ניקוז, פירוט מכונות, תאורה, מילוי הנחיות סביבתיות של המשרד להגנת הסביבה וכו'. בסופה של ההחלטה נרשם כי "בסיום מועד ההיתר לשימוש חורג, יוחזר השטח לקדמותו באישור המשרד להגנת הסביבה". 7. עם קבלת החלטות אלו, פנתה העותרת למשיבות בבקשה לקבל היתר בניה. בתגובה המציאה לה הועדה המקומית דרישה לתשלום היטלים ואגרות (נספח "א" לעתירה). 8. הדרישה כוללת פירוט של אגרות בניה בגין עבודות כרייה וחציבה וכן תשלום היטלים שונים. אגרות הבניה אינן שנויות במחלוקת ולכן אפרט רק את ההיטלים והאגרות הנוספים. וכך נדרשה העותרת לשלם: סעיף תיאור אגרה/היטל כמות יחידה מחיר ליח' סכום 2.01.00 אגרת מים 2.02.05 פ.מ. מים לא למגורים מגרש עד 500 מ"ר 1.00 יח' 5929.80 5,929.80 2.02.06 פ.מ. מים לא למגורים מגרש מעל 500 מ"ר 6436.00 מ"ר 15.94 102,589.80 2.05 היטל כבישים 2.05.02 היטל כבישים לקרקע 6936.00 מ"ר 20.11 139,483.00 2.06 היטל מדרכה 2.06.02 היטל מדרכות לקרע 6936.00 מ"ר 9.96 69,082.60 2.07 היטל תיעול (ניקוז) 2.07.02 היטל תיעול (ניקוז) לקרקע 6936.00 מ"ר 12.54 86,977.40 סך כל ההיטלים שנדרשה העותרת לשלם עולה כדי 404,062.60 ₪. כמו כן נרשם בהודעה כי העותרת נדרשת לשלם אגרת ביוב על פי סעיף 16 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962. 9. העותרת שסברה כי אין מקום לדרוש ממנה לשאת בהיטלים האמורים וביקשה לקבל את היתר הבניה ללא תשלום. משבקשתה נדחתה הגישה העותרת את עתירה זו, בה בקשה כי בית המשפט יקבע שאינה חייבת בהיטלים. כמו כן הגישה בקשה למתן סעדים זמניים בה עתרה לחייב את המשיבים ליתן לה היתר בניה מבלי שההיתר יותנה בתשלום. בישיבה מיום 2/7/08 הסכימו הצדדים כי העותרת תפקיד בקופת בית המשפט ערבות בנקאית על מלוא סכום הדרישה ועם הפקדתה ומילוי שאר התנאים נמסר לה היתר בניה כמבוקש. הדיון נותר בשאלת תקפותה של דרישת התשלום. 10. יצוין עוד כי העותרת הגישה גם ערר על הדרישה לתשלום היטל ביוב. הערר הוגש על פי חוק רשויות מקומיות (ביוב), אולם כפי שאפרט להלן, סבורה העותרת כי ראוי שבית המשפט יביע דעתו גם לגבי תוקפה של הדרישה לתשלום היטל ביוב. טענות העותרת 11. העותרת מעלה טענות רבות, אולם עיקר טענתה הינה כי המשיבות אינן מוסמכות לחייבה בהיטלי פיתוח למיניהן בעקבות מתן היתר זמני בלבד להצבת מגרסה ניידת. לעותרת טענות במישור הדיוני בדבר אופן הטלת ההיטלים, במישור המהותי ובמישור החוקתי. במישור המהותי נטען כי לא נתקיימו הנסיבות המקימות למשיבות סמכות לדרוש את ההיטלים. במיוחד נטען כי אין כל זיקה בין המקרקעין לבין עבודת הפיתוח שלמענן ניתן לדרוש את ההיטלים. במישור החוקתי נטען כי אין להטיל היטל על מי שאינו צפוי להנות מהתשתיות, ולפיכך אין מקום להטיל היטל על מי שקיבל היתר זמני בלבד, הטלת התשלום בנסיבות אלו, כך נטען, אינה מידתית ופוגעת בקנייניה וזכויותיה של העותרת מעבר למידה ראויה. דיון 12. בטרם אתייחס לטענות העותרת אקדים מספר הערות על היטלי פיתוח ככלל. קיומם של חיים מודרניים מחייב את הרשויות המקומיות השונות לדאוג להקמת והחזקת תשתיות בתחום המוניציפאלי. תשתיות אלו כוללות כמובן גם דרכי גישה ממקום למקום בשטח הרשות, ולצורך כך מוסמכת הרשות להחליט על סלילת דרכים. סעיף 249 לפקודת העיריות [נוסח חדש] מגדיר את סמכויות העירייה (להבדיל מחובותיה), וקובע, בין היתר, את סמכותה לסלול כבישים ומדרכות (ס"ק (11) ו-(12)). אף שאין על הרשות חובה לסלול כבישים ומדרכות, דומה שאין חולק כי סלילת הכבישים הינה אחד התפקידים החשובים של עירייה בעיר מודרנית וחלק מחובתה לדאוג לרווחם של תושביה. 13. לצורך הקמת תשתיות עירוניות זקוקה הרשות למימון. מימון זה עשוי להתקבל מגביית מסים עירוניים, מהקצבות ממשלתיות, ממכירת שירותים או מהטלת תשלומי חובה נפרדים על התושבים. סעיפים 250 ו-251 לפקודת העיריות מסמיכים את העירייה להתקין חוקי עזר ולהורות על הטלת היטלים, אגרות ודמי השתתפות על כל אדם, לצורך ביצוע "הדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשות על פי הפקודה או על פי דין אחר או לעזור לה בביצועם". 14. במסגרת זו התקינו מרבית הרשויות המקומיות בארץ חוקי עזר הקובעים הוראות בדבר סלילת רחובות והטלת תשלומי חובה לצורך מימונם. מקובל להבחין בין שתי שיטות מימון שונות על-פיהן נוהגות הרשויות המקומיות להטיל חיובים על התושבים; השיטה הראשונה אשר רווחה בעבר במרבית הרשויות המקומיות, הינה שיטת "דמי השתתפות". בשיטה זו מטילה הרשות על בעלי נכסים הגובלים בכביש שנסלל לשאת בעלות סלילת קטע הכביש הגובל עם נכסיהם. העירייה נוהגת לחשב את עלות סלילת הכביש ואת ההוצאות שהוציאה בפועל לסלילתו ולחלקן בין בעלי הנכסים הגובלים עם הכביש. חלוקה מקובלת הייתה על-פי אורך חזית הנכסים. שיטה זו יצרה עיוותים רבים וחוסר צדק. כך, למשל, גרמה השיטה לכך שבעלי נכסים שחזיתם ארוכה אך שטחם קטן ביותר, נאלצו לשלם היטל סלילה גדול מאשר שכניהם אשר הינם בעלי נכס גדול בהרבה, אך מסיבות תכנוניות שונות חזיתם קצרה יותר. בעלי נכסים פינתיים הגובלים בשני רחובות, שילמו יותר מאשר בעלי נכסים שכנים, אף על פי שהנאתם מהכביש הייתה זהה. נוצרה הפליה בין בעלי נכסים המצויים ברחוב ראשי, שעלות סלילתו גדולה, לבין בעלי נכסים סמוכים שגבלו רק ברחוב צדדי. שיטת דמי ההשתתפות הטילה גם מעמסה כלכלית כבדה על הרשות, אשר נדרשה בכל מקרה לחשב את ההוצאות בכל רחוב ולחלקן בין התושבים. חלוקה זו גם הצריכה הגדרת קטעי הרחוב הרלוונטיים, הגדרת ההוצאות בכל קטע, קביעת העלויות הרלוונטיות לחישוב (כמו האם יש לכלול עלויות עקיפות, הוצאות פיקוח וכיוצא באלו) וכדומה. כל אלו גם דרשו זמן רב וגררו מחלוקות בין הרשות לתושבים. שיטת דמי ההשתתפות הביאה לחשש שמא ראשי הרשות יושפעו מתוצאות החלטותיהם על בעלי עניין מוגדרים. כך נוצר החשש שמא, כדי להקל על מגזר כלשהו, או על מנת שלא להתעמת עם קשיי הגבייה, יוחלט להימנע מסלילת כביש במקום מסוים הגובל עם בעלי החלקות ממגזר זה, או שיינתנו הבטחות, במיוחד לקראת בחירות, להקלה בדמי ההשתתפות למגזר מוגדר וכדומה (ראה עו"ד עופר שפיר אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות, 112 (כרך א', מהדורה שנייה) וע"א 620/82 מועצת הרצליה נ' רשף, פ"ד לז(4) 57, 67 (1983)). 14. השיטה השנייה הינה שיטת ההיטל. על-פי שיטה זו מנותקת זיקת המימון, דהיינו מנותקת הזיקה שבין ההוצאות שהוצאו בפועל, לסכום החיוב המוטל על בעל כל נכס גובל. בשיטה זו מחושבת העלות הכוללת הצפויה (העתידית) של הוצאות הרשות לסלילת הכבישים ברחבי הרשות ומחולקת בין כלל התושבים על-פי תעריף קבוע מראש. תעריף זה נקבע על-פי קריטריונים שונים כגון שטח המגרש, השטח הבנוי, סוגי השימוש בשטחים השונים וכדומה (ראה ע' שפיר הנ"ל, עמ' 114). במקרה שכזה אין הכרח שההיטל המוטל על בעל נכס פלוני ישקף בדרך כלשהי את עלות הכנת התשתית המשרתת את אותו נכס, ודי בכך שסך הוצאות הסלילה בתחומי הרשות בעבר ובעתיד ישתקף בסך ההיטלים המוטלים על התושבים (ראה ע"א 620/82 הנ"ל, עמ' 66, ע"א 4435/92 עיריית ראשון לציון נ' חברת מאיר סדי בע"מ, פ"ד נב(3) 321 (1998)). מובן שרשות אינה רשאית לגבות היטל בשיעור שאינו משקף בפועל את הוצאותיה הריאליות של הרשות ולעשות שימוש בהיטל כמסווה להעשרת קופת הרשות (ראה גם ע"א 263/78 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' המועצה המקומית נשר, פ"ד לג(1) 757, 765, 774 (1979); ע"א 2939/93 המועצה המקומית ראש העין נ' בן יקר גת בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 18.8.96). 15. חלק נכבד מהרשויות שינו את שיטת חישוב היטל סלילת כבישים ועברו משיטת דמי ההשתתפות שנהגה בעבר לשיטת ההיטל. יתרונותיה של שיטה זו הינם, בין היתר, חלוקה שווה יותר, חלוקה צודקת יותר המתייחסת למספר שיקולים ולא למקריות מקום ומבנה כל חלקה, אפשרות הגבייה של הוצאות עוד בטרם הוצאו וכדומה. 16. לשיטת ההיטל נמצאו גם חסרונות. הבולט שבהם היה החשש שמא לא תהא התאמה בין ההוצאות שיוצאו בפועל לבין הסכומים שייגבו. חישוב הוצאות עתידיות כרוך מטיבו בפן ספקולטיבי, וקיים חשש שמא תטעה הרשות בחישוביה ותטיל היטלים גבוהים מדי, או להפך - לא תגבה די למימון ההוצאות (שפיר הנ"ל, עמ' 118). קיים כמובן חשש שמא התשלומים ישמשו להוצאות אחרות של הרשות שלא לצורכי הפיתוח לשמם נגבו. בע"א 889/01 עיריית ירושלים נ' אל עמי ייזום השקעות ובניה בע"מ, נז(1) 340, 361 (2001) מדגיש השופט אנגלרד כי ניתוק הזיקה בין הוצאות הסלילה בפועל למימונן משמעו כי ההיטל הינו למעשה מס אשר לרשות אין סמכות להטלתו: אם נפעיל כעת את המבחנים הנזכרים שהתגבשו בספרות ובפסיקה בדבר ההבחנה בין תשלום חובה שהוא מס ובין תשלום חובה שאינו מס, הרי נראה כי המאפיינים של היטל הסלילה הנדון מקיימים את היסודות של מס, וזאת מן הטעמים הבאים: אין זיקה אמיתית בין התשלום ובין השירות; התשלום משמש למימון הוצאות כלליות ולא כהחזר עבור הוצאות מוחשיות ומסוימות של סלילה; התשלום אינו נגבה בצמוד לשירות הניתן בעדו, ולא מבעלי הנכסים הנהנים מהשירות יותר מאחרים. עם זאת החליט בית המשפט להותיר את הדברים בגדר תמרור אזהרה, ולא פסל את גביית ההיטל. 17. על בסיס עקרונות אלו ותכליות אלו של הדינים המעניקים סמכויות לרשויות המקומיות והועדות לתכנון ולבניה לדרוש תשלום היטלי פיתוח יש לבחון גם את הטענות שמעלה העותרת. 18. הערה נוספת נדרשת בטרם הדיון בטענות לגופן. העותרת מבקשת להלביש את העתירה באצטלא של עתירה עקרונית, בענין תקפות דרישות לתשלום היטלי פתוח בעקבות מתן היתר לשימוש חורג, אלא שלא כך הדבר. טענות העותרת מחייבות בדיקה פרטנית של תוקף בכל היטל והיטל שנדרשה לשלם. 19. בחינת תוקפו של היטל שהוטל על אזרח, כמו בחינת תוקפו של מס שהוטל עליו, מחייבת בחינה של ארבע שאלות עקרוניות; האם התקיים אירוע המס - דהיינו האירוע המקים חבות; מיהו החייב בתשלום; מהו המועד לתשלום; ושיעורו של התשלום. לעיתים יש לבחון גם שאלות נוספות כמו מקום הסמכות להטלת החיוב, קיומם של פטורים והנחות וכו'. אולם שאלות אלו אינן שנויות במחלוקת במקרה שבפני. 20. טענות העותרת אינן סדורות על פי השאלות האמורות. הטענה העיקרית הינה כאמור כי מתן היתר לשימוש חורג והיתר בניה לזמן קצוב אינם יכולים להצדיק חיוב בהיטלים, אולם ברי שזוהי אמירה בלתי ברורה, שכן לא ברור האם הטענה הינה נגד עצם החיוב או כנגד עיתוי הדרישה. לפיכך יש לבחון את הטענות בשים לב להוראותיו של כל היטל והיטל. 21. עם זאת, ניתן לקבוע שהעותרת אינה מעלה כל טעה בנוגע "לזהות החייב בהיטל". העותרת לא צירפה מסמכים לתצהירה. אילו זכויות דרשה במקרקעין, אולם אין בסיכומיה טענה כלשהי כנגד זהויה כמי שחייבת לשאת בהיטלים. מכל מקום לשאלה זו אין גם כל חשיבות, שהרי אין חולק כי העותרת היא שבקשה את קבלת היתרי הבניה וההיתר לשימוש חורג, וכי תנאי להעתקתם הינו סילוק כל האגרות ההיטלים והתשלומים האחרים שיש לשלם על פי דין בגין הנכס כאמור בסעיף 145(ב) לחוק התכנון והבניה. זיקה 22. העותרת טוענת בהרחבה ביחס לכל אחד מההיטלים כי אין זיקה בין העבודות שבכוונתה לבצע במקרקעין לבין ההיטלים הנדרשים. לגישתה גם בחיוב בהיטלי פיתוח על פי שיטת ההיטל, נדרשת זיקה "עובדתית ועניינית בין גובה ההיטלים לבין עלות הקמת התשתיות הנוגעת למקרקעין נשוא החיוב". בעע"מ 11646/05 מרכז השלטון המקומי לישראל נ. צרפתי (לא פורסם, , ניתן ביום 5/9/07) מבהיר בית המשפט כי לא חייבת להימצא זיקה ממשית בין ההוצאה הציבורית לבין המקרקעין נשוא החיוב ודי בזיקה רופפת ובכך מתקרב החיוב בהיטל לחיוב במס. וכך אומר השופט רובנשטיין: דהיינו, החוק המסמיך - פקודת העיריות - דורש אמנם זיקה מסוימת בין התשלום לשירות הניתן, אך הוא מתייחס לשלושה סוגי תשלומים - שעניינם, בין היתר, עוצמות, או סוגים, שונים של זיקה (רע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עירית חיפה, פ"ד נד (2) 16; א' נמדר, דיני מיסים - מיסי הכנסה (תשנ"ג) 31-29; שפיר, 121-120). קביעת עוצמתה של הזיקה הנדרשת, היא שאלה של פרשנות המונחים בחוק המסמיך - והתשובה לה צריכה להימצא בתוך מתחם הפרשנות האפשרית. שיטת ההיטלים משמרת זיקה מסוימת - התשלום נגבה רק בהתקיים זיקת הנאה מינימלית (נכס גובל לסלילה), בכפוף להתחלת עבודות הסלילה, ובכספים שנגבו ניתן לעשות שימוש רק לתכלית הספציפית לשמה נגבו ודוק, הזיקה אותה מחפש בית המשפט הינה בין ההוצאה הציבורית למימון התשתיות לבין החיוב בהיטל על בעל הזכות בנכס; אין צורך בזיקה בין השימוש שעושה בעל המקרקעין לבין התשתיות. כך אם הרשות סללה כבישים ומדרכות בסמוך למקרקעין, או התקינה תשתיות מים, אין כל צורך להצביע על זיקה בין השימוש בפועל שנעשה במקרקעין לבי הכביש שנסלל או למים שבצנרת וגם אם הבעלים אינו נוסע בכביש או אינו משתמש במים, אין בכך כל רבותא. גם במצבים כאלו יש זיקה בין ההוצאה לתשתיות לבין ההיטל שהרי התשתיות נועדו למען בעל הזכויות, גם אם אינו עושה בהם בעצמו שימוש כלשהו. (ראה לענין הזיקה המינמלית הנדרשת גם עע"מ 3962/06 עירית חדרה נ' משה קוטלר (לא פורסם, , ניתן ביום 10/12/07). אזכיר גם כי החיבור בין המקרקעין לתשתיות אינו האירוע המקים את החיוב בהיטל אלא רק משקף מועד שבו הרשות רשאית לממש את דרישת התשלום (ראה שפיר, לעיל, עמ' 243-242 ועמ' 387). נעבור כעת לבחון את ההיטלים השונים. היטל סלילת רחובות ומדרכות 23. העותרת נדרשה לשלם היטל כבישים בסך של 193,483 ₪ והיטל מדרכות בסך של 69,082,260 ₪. היטלים אלו חושבו לפי שטח הקרקע (6,936 מ"ר) ולפי סכום ההיטל שנקבע לכל מ"ר. 24. על פי חוק העזר לסלילת רחובות, החייבים בהיטל הם בעלי הנכס הגובלים בעת התחלת הסלילה או לאחריה (סעיף 4(א)). סעיף 4(ב) קובע חיוב בהיטל גם בגין בניה נוספת לנכס קיים, אולם הואיל והדרישה מהעותרת התייחסה לחיוב בגין הקרקע ולא בגין כל עבודת בניה נוספת אין כל רלבנטיות להוראה זו. 25. העותרת חייבה על פי שטח הקרקע בהתאם להוראת סעיף 5(ב)(5) לחוק העזר הקובע: בשטחים המשמשים לתעשיה או למלאכה או להחסנה וכיוצא בזה, אשר בהעדר תקנה לא ניתן לחשב את נפחם - לפי שטח הקרקע ולפי נפח הנכס, ולצורך כך יראו את גובהו 3 מטרים הואיל ולא מדובר במבנה כלשהו, חויבה העותרת לפי שטח הקרקע בלבד. 26. מועד תשלום ההיטל קבוע בסעיף 6 לחוק העזר הקובע: (א) ראש העירייה ישלח הודעה בכתב לבעלי הנכיסם החייבם בהיטל ויודיע בה את מועד התחלת הסלילה ויפרט בה את שיעורי ההיטל. (ב) ההיטל ישולם תוך 30 ימים מיום שנשלחיה ההודעה לפי סעיף קטן (א). (ג) מועד תשלום ההיטל לפי סעיף 5(ב)(6), (7) ו-(8) יהיה בעת מתן היתר בנייה. (ד) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) עד (ג), בכל מקרה שבעל נכס גובל מבקש מהעיריה תעודה או אישור על סילוק חובותיו לעיריה לפי חוק עזר זה או לפי כל דין אחר, יוקדם מועד תשלום ההיטל למועד מתן תעודה או האישור, ובלבד שהוחל באותו מועד בעבודות הסלילה. המועד לתשלום הינו על כן כאמור בס"ק 6(ג), בעת מתן היתר הבניה. העותרת מקשה וטוענת כי "היתר הבניה" אשר בעקבותיו על בעל המקרקעין לשלם הינו רק היתר בניה קבוע ולא היתר בניה זמני. לגישתה הואיל וניתן היתר לשימוש חורג מוגבל בזמן על כן היתרי הבניה לגידור ולמילוי החלקות אינם מהווים "היתר בניה" במובן הוראת סעיף 6 הנ"ל. לטענה זו אין בסיס. "היתר בניה" מוגדר בסעיף 1 לחוק העזר "היתר לבניה שניתן לפי כל חיקוק שבתוקף בעת נתינתו". לשון ההוראה אינה מבחינה בין סוגי ההיתרים. זאת ועוד, היתר הבניה כשלעצמו אינו היתר זמני, אלא הזמניות נובעת מההיתר לשמוש חורג. היתר הבניה שניתן לעותרת הינו ככל היתר בניה אחר שניתן על פי חוק התכנון והבניה. אין גם כל טעם להבחין בין היתר בניה שניתן במסגרת היתר זמני לשימוש חורג לבין היתר בניה אחר שניתן על פי יעודם של המקרקעין. כאמור לעיל, לא נדרשת זיקה מדויקת בין היקף השירותים והשימוש בתשתיות הציבוריות לבין השימושים שעושה בעל המקרקעין בנכס. ההיתר רק מגדיר את מועד החיוב בהיטל ולכן גם אם מדובר בהיתר לשימוש בזמן מוגבל הרי שמתן ההיתר הוא הגורם "המפעיל" את מנגנון החיוב. 27. צריך לזכור כי גם בשטח חקלאי יחויב בעל המקרקעין בהיטל, אף אם מדובר בהיטל מופחת (סעיף 5(9) לחוק העזר). העותרת בקשה לעשות שימוש בשטח החקלאי ליעודים אחרים ועל כן אין כל פסול כי חויבה בתשלום היטל על פי השימושים שיבוצעו בפועל. נזכיר שוב, גם אם בעל המקרקעין מפסיק את השימוש או משנה אותו, בין ביוזמתו ובין בשל הוראת דין, אין בכך כל רלבנטיות, שהרי לא נדרשת זיקה עובדתית מלאה. 28. מאותם נימוקים אין גם כל בסיס לטענות בנוגע להיטל סלילת המדרכות, שהרי אין חולק כי לצידי הכביש הגובל במקרקעין הותקנו מדרכות. השאלה האם לצרכי עסקה של העותרת צפוי כי עוברי אורח ישמשו במדרכה אם לאו אינה רלבנטית לחיוב בהיטל. היטל תיעול לפי חוק עזר לקרית אתא (תיעול) תשמ"א - 1981 29. העותרת חויבה בהיטל תיעול בסך של 86,977.40 ₪ שחושב לפי היטל בסך של 12.54 ₪ למ"ר ועל פי שטח קרקע של 6,936 מ"ר. סעיף 2 לחוק העזר לתיעול קובע את חובת העירייה לפרסם את ההחלטה בדבר התקנת תיעול לכל בעלי הנכסים הנמצאים באזור האיסוף. סעיף 3 לחוק קובע: (א) בעל של נכס שביחס אליו נמסרה או נתפרסמה הודעה כאמור בסעיף 2, ישלם לעיריה היטל תיעול בשיעורים שנקבעו בתוספת. (ב) ההיטל ישולם תוך שלושה חודשים מיום שנמסרה לבעל הנכס הודעה על סכום ההיטל המגיע ממנו, או תוך 30 יום מיום התחלת התקנת התיעול, לפי המאוחר; תעודה מאת המהנדס בדבר מועד תחילת העבודה תשמש ראיה בדבר. (ג) נוספה בניה לנכס לאחר שנמסרה או נתפרסמה הודעה כאמור בסעיף 2, ישלם בעל הנכס, בשעת קבלת היתר הבניה, היטל תיעול נוסף לכל מ"ר משטח הבנין הנוסף ובשיעורים שנקבעו בתקנות. העותרת חויבה כאמור בהיטל על פי הוראת סעיף 3(א) לחוק העזר תיעול ולא לפי סעיף 3(ג) לחוק. אין חולק כי המקרקעין מצויים באזור האיסוף של תעלות הניקוז ואין חולק כי בקרבת המקרקעין הותקנו תעלות ניקוז (ראה נספח יד' לתשובת המשיבה). הואיל ואין חולק כי היטל התיעול לא שולם עם פרסום ההודעה ולא בסמוך להתקנת התיעול אין כל מניעה שהמשיבים ידרשו את התשלום כעת, בעת מתן היתר הבניה ובהתאם להוראות סעיף 145(3) לחוק התכנון והבניה. היטל מים - חוק העזר לקרית אתא (אספקת מים) התשמ"ב - 1981 30. העותרת חויבה בהיטל פיתוח מים בסך של 5,929 ₪ בגין מגרש בשטח עד 500 מ"ר ובהיטל נוסף בסך של 102,589.80 ₪ שחושב לפי 15.94 ₪ למ"ר עבור יתרת השטח. סעיף 4 לחוק העזר - מים קובע: (א) בעלו של נכס או המחזיק מטעמו, אשר אין מסופקים לו מים ישלמו לעיריה היטל פיתוח מפעל מים בשיעורים שנקבעו בתוספת. (ב) היטל פיתוח מפעל מים ישולם לעיריה לפני מתן היתר בניה שנתבקש לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, וכשאין בקשה למתן היתר בניה - עם הגשת בקשה לחיבור מים לפי סעיף 3(ב), לפי המועד המוקדם יותר; לא שולם ההיטל במועד כאמור וקיים חיבור למפעל מים שנעשה ללא היתר, ישולם ההיטל בעת שייודע למנהל דבר החיבור או בעת מתן תעודה לפי סעיף 324 לפקודת העיריות להעברת הנכס בלשכת רישום המקרקעין, לפי המועד המוקדם יותר. (ג) קיים חיבור למפעל מים והוגשה בקשה להיתר בניה או לבניית בנין חדש בנכס, ישולם לעיריה לפני מתן היתר בניה בהתאם לחוק, היטל פיתוח מפעל מים בשיעורים שנקבעו בתוספת לגבי הבניה שבעדה נתבקש ההיתר האמור. מטענות העותרת עולה כי לגישתה מדובר בקרקע חקלאית שחוברה למערכת המים ואין מקום לדרוש כעת כל היטל פיתוח חדש. 31. כדי להבין את הטענה יש לפנות לסעיף 3(ג) לחוק העזר - מים המתייחס לבעל מקרקעין שמחוברים למערכת המים ומבקש לבצע בו עבודת בניה. (ג) בעל נכס שיש לו אספקת מים לנכס והוא עומד להקים בו בנין חדש או להוסיף בניה לבנין קיים, או שעומד לבצע בפועל בניה בנכס כאמור, יגיש למנהל בזמן הגשת הבקשה להיתר בניה לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, בקשה לחיבור נוסף למפעל מים כאמור בסעיף קטן (ב); המנהל רשאי, במקום לעשות חיבור נוסף, להתקין מד-מים, או לאשר שימוש בחיבור הקיים, לפי שיקול דעתו. רואים אנו שהוראה זו מטילה על כל מי ש"עומד לבצע בפועל בניה" במקרקעין חובה לבקש חיבור מים מחודש ובהתאם מחויב הוא בהיטל פיתוח. היקף השימוש במים על ידי המחזיק אינו רלבנטי ודי בהגשת בקשה להיתר לביצוע עבודות בניה כלשהן כדי להטיל על המבקש חובה לשלם היטל פיתוח מים. אין חולק כי העותרת בקשה היתר לעבודת בניה וכי הינה מבצעת עבודות בניה בנכס ועל-כן מוטל עליה לפעול על פי סעיף 3(ג) לחוק העזר, ובהתאם לשאת גם בתשלום היטל פיתוח המים. היטל הביוב 32. אין חולק כי על פי חוק רשויות מקומיות (ביוב), תשכ"ב 1962, הסמכות לדון בערר על הטלת היטל ביוב מסורה לועדת הערר. כפי שפרטתי לעיל, לא מדובר בשאלה עקרונית רחבת היקף, או בשאלה הנוגעת לשורש הסמכות ועל כן איני סבור שיש לדון בטענות אלו במסגרת העתירה הנכחית. העותרת תפנה טענותיה לועדת הערר שתבחן האם יש מקום לחיוב העותרת בהיטל על פי הדין הרלבנטי. סוף דבר 33. העותרת העלתה טענות פרוצדוראלית שונות לגבי אופן ניסוח הדרישה, החותמים על הדרישה וכו', אולם בכל אלו אין כל צורך לדון, שכן בסופו של דבר העתירה התבררה לגופן של טענות. 34. בשים לב לכל האמור הנני דוחה את העתירה. העותרת תשלם למשיבה הוצאות בסך של 15,000 ₪. הערבות שהופקדה בקופת בית המשפט תועבר לבא כוח המשיבה לשם מימושה וגבית ההיטלים. היתר בניהבניהאגרות והיטלי פיתוח