ביטול רישיון נשק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול רישיון נשק: העתירה בתמצית: בפני עתירה להורות למשיבים 1 ו-2 לאפשר לעותר לבצע תבחין ואימון ירי לשם השבת רישיונו לנשיאת/החזקת כלי ירי וכן עתירה להורות למשיבה 3 להחזיר לעותר נשק מסוג ברטה 9 מ"מ שמספרו 3073642 BER (להלן: "האקדח"). הרקע לעתירה וטענות הצדדים: העותר טוען כי משנת 1996 עד שנת 2001 החזיק בציוד ובנשק, בין היתר האקדח והמחסנית שלו, זאת על פי אישור המשיבים, לאחר ביצוע אימון והתבחין הנדרש. בסוף שנת 2001 נתפסו האקדח והמחסנית על ידי משטרת אילת במסגרת ניהול חקירה והארכת מעצר לצורך השלמת חקירה לעותר בגין חשד לביצוע עבירה ללא קשר לשימוש באקדח. העותר טוען כי תיק המעצר נסגר מחוסר ראיות וחוסר עניין ציבורי והעותר השתחרר לאחר סיום הליכי חקירה שנמשכו כמה ימים. לטענתו, האקדח והמחסנית נלקחו ממנו על ידי משטרת אילת. העותר פנה בבקשה לבימ"ש השלום באילת להחזרת הציוד התפוס והוחלט שהחזרת הציוד תהיה בכפוף להצגת רישיון תקף להחזקת הנשק. העותר טוען כי רישיונו לנשיאת והחזקת כלי יריה היה בתוקף עד 31/5/04, אך העותר החזיק ברישיון לנשיאת והחזקת כלי יריה עד תאריך זה אך לא החזיק באקדח. בחודש 04/06 הגיש העותר בקשה לחידוש רישיון הנשק והמשיבים 1-2 השיבו כי על פי המידע שברשותם העותר מחזיק נשק ללא רישיון תקף ואם ברצונו לחדש את רישיון הנשק שברשותו עליו למלא טופס מסוים שנשלח אליו. כן צוין כי אם אינו מעוניין לחדש את רישיון הנשק, עליו להפקידו מיידית בתחנת משטרה ולשלוח אליהם את טופס ההפקדה. העותר טוען כי גם בתאריך 29/10/08, למרות הזמן הארוך שעבר, המשיבים דחו את בקשתו לאחזקת ולנשיאת נשק בטענה שהמשיבה 3 מתנגדת לכך. לטענת העותר, ההחלטה לבטל את רישיונו לוקה בחוסר סבירות קיצוני. העותר הינו בן 40 ללא עבר פלילי ומעולם לא יוחסו לו בעיות עם שימוש בנשק. העותר הינו נהג בקווי נהיגה בתל אביב בחברת "דן" והוא מסיים את עבודתו בשעה 03.00 בבוקר, דבר שלטענתו מחייב אותו בהחזקת אקדח להגנה עצמית. העותר טוען גם כי המשיבים לא השיבו לבקשתו בצורה מדויקת וחסמו את הדרך בפניו לפרוש טענותיו כנגד נימוקי המשיבים לסירוב לבקשה. העותר הגיש ערר על החלטת המשיבים מיום 29/10/08. ההחלטה בערר ניתנה ביום 16.4.09 ולפיה הוחלט לדחות את הערר מאחר שמדובר ברישיון לכלי יריה שלא חודש מאז 2004. על העותר היה לציין את העילה המצדיקה חידוש הרישיון ולעבור תבחין מאושר למתן רישיון. בנוסף, משטרת ישראל המליצה שלא לתת לעותר רישיון לכלי יריה. על כן, נדחה עררו של העותר. העותר טוען כי החלטת המשיבים נובעת משיקולים זרים ופסולים מאחר שאין לו רישום פלילי ומעולם לא היו לו התקלויות עם המשטרה ותיק החקירה שהיה נסגר מחוסר ראיות ומחוסר עניין ציבורי. לטענתו, החלטת המשיבים ניתנה שלא כדין וללא סיבה מוצדקת מאחר שעקב אי החזרת האקדח על ידי המשיבה 3 נמנע מהעותר לעבור אימון ירי ותבחין מאושר למתן רישיון, כדרישת המשיבים 1-2. המשיבים טוענים כי ההחלטה לדחות את בקשת העותר לקבלת רישיון לאחזקת כלי יריה (רישיון שלא היה בתוקף שנים ארוכות קודם לכן), התבססה, בין היתר, על רצף תלונות כנגדו משנת 2000 בגין תקיפה, אלימות ואונס כלפי גרושתו וכן על תיק חקירה תלוי ועומד נגדו בחשד לעבירות חטיפה ורצח של גרושתו, שהינה מוכרזת כנעדרת עד היום. בנוסף, הבקשה נדחתה מאחר שהעותר לא ציין בבקשתו כל עילה המצדיקה מתן רישיון ולא צירף מסמכים שיתמכו בבקשתו. לטענת המשיבים, העותר מעלה טענות עובדתיות בלתי נכונות ודי בכך כדי להעיד על חוסר תום ליבו ולהביא לדחיית העתירה על הסף. המשיבים טוענים כי בידי העותר היה רישיון לאחזקת כלי יריה בתוקף עד שנת 2004. רישיון זה פקע בשנת 2004 מבלי שהעותר פנה לבקש את חידושו. בשנת 2000 הגישה אשתו לשעבר של העותר מספר תלונות כנגדו בגין איומים, תקיפה ואונס. תלונות אלה נסגרו מחמת העדר ראיות ו/או העדר עניין לציבור ו/או חזרתה של האישה מהתלונה. בחודש 10/01 נפתחה כנגד העותר חקירה בחשד לעבירות חטיפה ורצח של גרושתו, שעד היום הינה בגדר נעדרת. במסגרת חקירה זו נעצר העותר למשך שבועיים ונשקו נתפס. תיק החקירה בחשד לעבירות חמורות אלה עודנו פתוח ומצוי בפרקליטות מחוז דרום לצורך החלטה בשאלת הגשת כתב אישום והעמדת העותר לדין. מכאן, שטענת העותר כאילו התיק נסגר מחוסר ראיות ומחוסר עניין ציבורי אינה אמת. כמו כן, טוענים המשיבים, העותר ביקש לקבל בחזרה את נשקו רק בשנת 2008 ובשל חלוף הזמן מאז נתפס הנשק הסכימה המדינה לבקשה, בסייג אשר אושר על ידי ביהמ"ש, לפיו החזרת האקדח, המחסנית והתחמושת תהיה בכפוף להצגת רישיון תקף להחזקת נשק. רק לאחר החלטה זו, ביום 12.10.08, פנה העותר לראשונה לפקיד הרישוי במשרד הפנים בבקשה לחידוש רישיונו, אליה צירף את החלטת ביהמ"ש הנ"ל. הבקשה שהגיש בשנת 2008, 4 שנים לאחר פקיעת תוקף רשיונו, מהווה בקשה חדשה לקבלת רישיון נשק. בבקשתו לא ציין העותר מהו התבחין עליו מתבססת בקשתו לקבלת רישיון לאחזקת נשק ודי בחוסר פירוט זה כדי להביא לדחיית בקשתו. בקשתו הועברה להתייחסות המשטרה, אשר התנגדה לאור חומר הראיות המנהלי שעמד בפניה, הכולל תיק תלונה שהגישה גרשתו של העותר בגין איומים משנת 00', שנסגר בשל חוסר עניין לציבור לאחר שהעותר הוזהר; תיק תלונה נוספת של הגרושה כנגד העותר משנת 00' בגין תקיפה הגורמת לחבלה, שנסגר מחמת העדר ראיות; תיק נוסף משנת 00' בגין תקיפה ואונס שהגישה הגרושה שנסגר מחמת העדר ראיות לאחר שהמתלוננת נעלמה; תיק משנת 01' בחשד לעבירות חטיפה ורצח של גרושתו של העותר שעד היום הינה בגדר נעדרת, במסגרת חקירת תיק זה נעצר העותר למשך שבועיים ונשקו נתפס. על כן, טוענים המשיבים, הודיע פקיד הרישוי לעותר ביום 29.10.08 על דחיית בקשתו. ביום 9.11.08 הגיש העותר ערר על ההחלטה ולא ציין באיזה תבחין עומד הוא, כביכול, לצורך קבלת הרישיון. ערר זה הועבר להתייחסות המשטרה, אשר המליצה לא לתת לעותר רישיון לכלי יריה על סמך חומר הראיות המנהלי הרב המעלה חשד למסוכנות של העותר ושימוש לרעה בנשק. ביום 16.4.09 נמסרה לעותר החלטת ועדת הערר, בה מצוין כי מדובר ברישיון לכלי יריה שלא חודש משנת 2004 וכי הבקשה לקבלת רישיון נדחית מאחר שהוגשה ללא ציון עילה מצדיקה את חידוש הרישיון כיום ולאור המלצת המשטרה. המשיבים טוענים כי אין לאזרח זכות קנויה לקבל רישיון להחזקת נשק אישי והזכות להחזקת נשק מותנית בקבלת רישיון, אשר ניתן על ידי הגורמים המוסמכים שנקבעו בחוק כלי היריה, על פי שיקול דעתם. בהתאם להוראות החוק פרסם משרד הפנים תבחינים למתן רישיון לכלי יריה, אשר פורסמו. בקשות רישיון לכלי יריה נבחנות בהתאם לתבחינים הנ"ל, כאשר על המבקש מוטל הנטל להוכיח, בין היתר באמצעות מסמכים, כי הוא נכנס לגדר אחד התבחינים. הרשות המוסמכת למתן או ביטול הרישיונות הינה פקיד רישוי, בין היתר, על פי המלצת קצין משטרה בכיר. החוק אינו מפרט מהם השיקולים המנחים שצריכים לעמוד בבסיס שיקול דעתו של פקיד הרישוי. שיקולים אלה נגזרים מהמטרה שלשמה נדרש הרישיון מחד ומהצורך להגנה על שלום הציבור, מאידך. משטרת ישראל, האחראית על שלום הציבור, היא הגורם המקצועי המוסמך להמליץ לעניין מתן רישיון נשק, בהתחשב במידת הסיכון לשלום הציבור. מדיניותה הכללית של המשטרה היא כי יש לנקוט משנה זהירות בהענקת רישיונות לכלי יריה והיא אושרה על ידי ביהמ"ש העליון. המבחן המנחה את המשטרה הינו קיומו של חשש סביר לשלום הציבור כתוצאה מנשיאת נשק על ידי בעל הרישיון. המשיבים טוענים כי העותר לא ציין לגדר איזה תבחין הוא נכנס כביכול ולכן יש לדחות בקשתו. לחילופין, אפילו היה מוכיח כי הוא נכנס לגדר אחד התבחינים, עדיין דין בקשתו להדחות, לאור התנגדות משטרת ישראל לאחזקת נשק על ידו. לטענת המשיבים, ועדת הערר לא חרגה מסמכותה עת הסתמכה על עמדת המשטרה, לפיה די בחשדות חמורים וכבדים במסגרת מספר חקירות פליליות, שחלקן נסגרו שלא מחמת העדר אשמה ותיק נוסף עודנו פתוח, על מנת להמליץ לבטל את רישיונו של העותר. המשיבים טוענים כי חומר החקירה בתיקים השונים מצביע על כך שההחלטה הנ"ל סבירה ונכונה ואף מחויבת המציאות. המשיבים טוענים גם כי העותר לא הציג כל טעם מיוחד לבקשתו לשאת נשק. טענתו כי הוא עובד כנהג בקווי דן בתל אביב אינה מהווה טעם מיוחד כי לא מדובר במקום מסוכן שהנשק נדרש לשם נהיגה בו. דיון ומסקנות: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה ואין מקום להתערב בהחלטת המשיבים, אשר הינה סבירה וניתנה לאחר הפעלת שיקול דעת מקצועי ובדיקת כל השיקולים הרלוונטיים, מהם עולה כי קיים חשש סביר לפגיעה בשלום הציבור עקב החזקת כלי נשק על ידי העותר. כידוע, אין ביהמ"ש לעניינים מנהליים מציב את שיקוליו במקום שיקולי הרשות המנהלית המקצועית ואינו מתערב בהחלטת הרשות אם ההחלטה סבירה במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסיבות ואם לא נפל בה פגם המצדיק התערבות. ראה: בג"צ 376/81 משה לוגסי ואח' נ' שר התקשורת ו-2 אח', פ"ד ל"ו(2), 449; בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון נ' המועצה הארצית, פ"ד מ"ה(3), 678; בג"צ 4539/94 ד"ר נקסה נביל נ' ד"ר אפרים סנה ו-2 אח', פ"ד מח(4), 778, עמ' 786-787; בג"צ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל, לא פורסם, , 15.4.07; בג"צ 4004/07 רימה טרונישבילי נ' משרד הבריאות, לא פורסם, , 19.7.07. כאמור, סבורני כי בנסיבות מקרה זה אין עילה להתערבות בשיקול דעתה המקצועי של הרשות, אשר שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים והגיעה למסקנה, לאור המלצת המשיבה 3, כי קיים חשש סביר לפגיעה בשלום הציבור עקב החזקת כלי נשק על ידי העותר. מדובר בהחלטה סבירה ובמקרה זה אין טעם מיוחד להתערב בה. על פי סעיף 11 לחוק כלי היריה, התש"ט - 1949, מתן רישיון או הרשאה להחזקת נשק יהיה על ידי פקיד רישוי על פי המלצת קצין משטרה בכיר. לעותר אין זכות קנויה להחזקת נשק וזו מתאפשרת רק לאחר קבלת רישיון מאת הרשות המוסמכת ומותנית בעמידה בדרישות סף ובתבחינים שנקבעו על ידי משרד הפנים לאחר תיאום עם גורמי הביטחון. ראה: בג"צ 423/84 מחמד עבדל רחמן עזאם נ' שר הפנים ואח', פ"ד לט(1), 337 (1985); עע"מ 1444/07 אחמד אגבאריה נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2008). אחת מדרישות הסף לתבחינים למתן רישיונות היא שהמבקש יהיה כשיר לשאת כלי יריה מבחינתה של משטרת ישראל. מטבע הדברים, שיקוליה של המשטרה הינם שיקולים של הגנה על שלום הציבור ושמירה על בטחונו. המבחן המנחה את המשטרה הינו קיומו של חשש סביר לשלום הציבור כתוצאה מנשיאת נשק על ידי בעל הרישיון. מדיניות המשטרה מביאה בחשבון את הצורך בצמצום מספר כלי הנשק שבידי הציבור. מדיניות זו אושרה על ידי ביהמ"ש העליון. ראה: בג"צ 190/80 חיים בוחבוט נ' שר הפנים, פ"ד לה(2), 415; בג"צ 423/84 הנ"ל; עע"מ 1444/07 הנ"ל. המשטרה מעריכה את הסיכון לשלום הציבור בהתאם לשיקולים המבוססים על עברו הפלילי של מבקש הרישיון ובעיקר על מעשים פליליים שיש בהם יסוד של אלימות פיזית או מילולית, איומים לבצע עבירות אלימות או מעשים המעלים חשש למעשי אלימות מצד המבקש רישיון. כפי שציינו המשיבים בתגובתם, מדובר בהערכת סיכון שנעשית על פי כלל הראיה המנהלית ולכן מסתמכת המשטרה על מידע אודות ביצוע מעשים המהווים עבירה פלילית גם אם אין בידיה פסק דין מרשיע, לרבות חקירה פלילית, כתבי אישום, תיקים סגורים ומידע מודיעיני. קצין משטרה המוסר המלצתו לפקיד הרישוי אינו צריך להתבסס אך ורק על חומר ראיות אשר יביא להרשעה בפלילים ואף לא להגשת כתב אישום, אלא די בכך שהתבסס על ראיה העומדת במבחן הראיה המנהלית והגיע למסקנה כי קיימות ראיות מנהליות לביצוע עבירות פליליות או מעשים המעלים חשש למעשי אלימות. מבחן הראיות להפעלת הסמכות המנהלית שונה מהמבחן שיש להפעיל לצורך קבלת החלטה שיפוטית שענינה הרשעה בפלילים. בהתאם, העובדה כי לא נמצאו ראיות מספיקות, לעת הזו, להעמדת העותר לדין במסגרת הפלילית אינה חוסמת דרכה של הרשות המנהלית לעשות שימוש בתשתית הראיות כדי לקבל החלטה במסגרת המנהלית. ראה לעניין זה, על דרך ההיקש ובהתאמה המתחייבת, את הדברים שנאמרו ברע"ה 426/06 נאסר חווא נ' שרות בתי הסוהר (2006): "הפעלת סמכות מינהלית מצריכה בראש וראשונה קיומה של תשתית עובדתית עליה מבססת הרשות המינהלית את שיקול דעתה בבואה לקבל החלטה. החלטה מינהלית המצריכה הפעלת שיקול דעת מתבססת דרך כלל על ראיות מינהליות הפורשות את תשתית העובדות הנדרשת. כמותן ועוצמתן של הראיות המינהליות נדרשת במידה הראויה לצורך ביסוס החלטה סבירה של הרשות המינהלית (בג"צ 8093/03 ארטמייב נ' משרד הפנים, , תק-על 2004(4) 2470; בג"צ 4370/01 לפקה נ' משרד הפנים, פד"י נז(4) 920, 929; רע"ב 10331/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים; עע"מ 693/05 פונטנוס נ' משרד הפנים ; בג"צ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, סעיף 10; בג"צ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פד"י כו(2) 337, 357; ב' ברכה, משפט מינהלי, כרך ב', תשנ"ו, עמ' 288-297; עע"ם 9018/04 מונא נ' משרד הפנים (טרם פורסם) ). ההחלטה המינהלית עומדת לביקורת שיפוטית, בין היתר, מבחינת סבירותה, וסבירות זו נבחנת, בין השאר, על פי השאלה האם התשתית העובדתית עליה נסמכת ההחלטה בנויה על ראיות מינהליות המספקות, בנסיבות הענין, בסיס סביר לאותה החלטה. קביעת העובדות לצורך קבלת החלטת הרשות המינהלית נתון לרשות עצמה, והיא זו שעליה לקיים את הליך בירור העובדות וקביעתן (עע"ם 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, (טרם פורסם) .   טיבן של הראיות המינהליות הנדרשות, כמותן ואיכותן נגזרים מאופיו של הענין העומד לדיון, וממשמעות ההחלטה המינהלית המתקבלת. אין דומה עוצמת הראיות הנדרשת לצורך החלטה שלה השלכה ישירה על זכויות היסוד של הפרט,  והיא עלולה לפגוע בזכויות אדם כענין שמשמעותו שולית לאינטרס הפרט ואינטרס הציבור. ישנה קורלציה ישירה בין נושא ההחלטה והשלכותיה על הפרט ועל הכלל לבין מידת הביסוס הראייתי הנדרש לגיבוש התשתית העובדתית עליה היא נשענת (עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פד"י מו(2) 765, 772-3; בג"צ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, שם, פסקה 10)." וכן ראה: עע"מ 2827/07 רחל חיות ואח' נ' משרד הבינוי והשיכון ואח' (2008): "כידוע, הפעלת סמכות מינהלית מצריכה בראש וראשונה קיומה של תשתית עובדתית שעליה מבססת הרשות המנהלית את שיקול דעתה בבואה לקבל החלטה. "קביעת העובדות לצורך קבלת החלטת הרשות המינהלית נתון לרשות עצמה, והיא זו שעליה לקיים את הליך בירור העובדות וקביעתן" (רע"ב 426/06 חווא נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה) (2006); בג"צ 3136/98 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' שר התחבורה, פ"ד נב(5) 705, 714 (השופט, כתארו אז, מצא) (1999)). היקפו ויסודיותו של ההליך הנדרש לאיסוף נתונים נקבע "בהתאם לנושא העומד למחלוקת ולחשיבותו" (בג"צ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865, 899 (המשנה לנשיא אור)(2004)(להלן פרשת מוסטקי); בג"צ 7664/06 ע.נ אתמר נ' משרד החקלאות (טרם פורסם) (2006)). למונח "חשיבות הנושא" שני פנים: מחד גיסא יש לבחון את השלכות ההחלטה המינהלית, ומנגד יש לבחון את ההשלכות על האינטרס הציבורי עליו באה הרשות להגן. כגודל הזכות העלולה להיפגע כך גודלה ועוצמתה של הראיה הנדרשת (פרשת מוסטקי,899). " מידעים מודיעיניים וראיות פליליות שטרם הבשילו לפתיחתו של הליך פלילי יכולים לשמש כראיה מנהלית את הרשות המנהלית הדנה בבקשה לביטול רישיון (או למתן רישיון מלכתחילה). סבירות המשקל שניתן לראיה המנהלית, נבחנת בשים לב לטיב ההחלטה המתקבלת על בסיס אותה הראיה. ככל שעצמת הפגיעה בזכויות רבה יותר כך יש לבסס את ההחלטה בעובדות הנסמכות על ראיות טובות יותר. כאשר משמעות ההחלטה הינה פגיעה בזכויות קיימות ובעיקר פגיעה בזכויות יסוד, כי אז יש לבסס את ההחלטה בעובדות שנתמכות בראיות מנהליות ברורות ומשכנעות. ככל שהפגיעה בזכויות גדולה יותר, כך גם טיב הראיות הנדרשות לביסוסה של ההחלטה המנהלית השוללת את אותן זכויות. ראה: ע"פ 232/55, היועמ"ש נ. גרינוולד, פ"ד יב(2) 2017, 2063 ; בג"צ 394/99, מקסימוב נ. משרד הפנים, (2003) ; בג"צ 3615/98, נימושין נ. משרד הפנים, פ"ד נד(5) 780, 787 ; בג"צ 1227/98, מלבסקי נ. משרד הפנים, פ"ד נב(4) 690, 704; בג"צ 7015/02, עג'ורי נ. מפקד כוחות צה"ל, (2002). ראה גם: ברכה ברוך, "המשפט המנהלי", כרך ב', עמ' 297-307. על היחס שבין הראיות הפליליות למנהליות בבואה של הרשות המנהלית להכריע בזכויות של האדם שבפניה וסמכותה שלא לאשר מימושה של זכות בהתבסס על ראיות מנהליות המצביעות על מעורבות אפשרית בפלילים ראה: בש"פ 5816/09 מדינת ישראל נ' אברהם זגורי (החלטה מיום 9/9/09), פורסמה באתר בתי המשפט: במקרה שבפני שקלה הרשות המנהלית, תוך שהיא מחילה את מבחן הראיה המנהלית ושיקול הדעת המנהלי, את בקשתו של העותר לקבלת רשיון לנשיאת נשק, ודחתה את בקשתו. החלטתה התבססה על חוות דעת המשטרה המעוגנת בתשתית ראיות מנהלית מספיקה. בהתקיים ראיות מנהליות, עליהן התבססה ההחלטה, לא ניתן לקבוע כי ההחלטה איננה סבירה. ראה: עע"מ 693/05 פרנקלין פונטנוס נ' משרד הפנים, טרם פורסם (2005). בנסיבות המקרה, לאור החשדות הכבדים שעלו כנגד העותר בתיקים שנסגרו מהעדר ראיות, בחלקם הוזהר העותר בטרם נסגרו התיקים ואין המדובר בתיקים שנסגרו מחוסר אשמה, וכן לאור הראיות הקיימות בתיק שעודנו פתוח, על אף שטרם הוגש בו כתב אישום, סבורני כי די בחומר הראיות הלכאורי המצביע על חשש למעשי אלימות מצד העותר כדי להגיע למסקנה כי ההחלטה שלא ליתן לעותר רישיון נשק הינה החלטה סבירה שהתקבלה בהתאם לסמכויות המשיבים וכי אין להתערב בה. מדובר במקרה בו יש ראיות העומדות במבחן הראיה המנהלית, המעידות על חשד לשימוש באיומים על חייה של גרושתו ואף שימוש באלימות מצד העותר וכן ישנו, כאמור, תיק שעודנו פתוח, בעניין העלמותה של גרושתו אשר טרם נמצאה. על כן, ובנסיבות המקרה, מדובר בהחלטה סבירה המבוססת על ראיות מנהליות ושיקולים ענייניים ואין מקום שביהמ"ש לעניינים מנהליים יתערב בה. לעניין היקף התערבותו המוגבל של בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטות הרשות המנהלית ראה עע"מ 2827/07 הנ"ל. עוד יש לציין כי העותר לא הוכיח קיומה של עילה כנדרש בדרישות הסף לתבחינים למתן רישיונות נשק. העותר לא הציג גם כל טעם מיוחד לאשר לו להחזיק בנשק. היותו נהג בקווי דן בתל אביב אינה מהווה נסיבה מיוחדת, מאחר שאין המדובר במקום מסוכן לנהיגה ועיסוק זה אינו מחייב החזקת כלי נשק. על כן, אין במקרה זה נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות בהחלטת המשיבים, שהינה סבירה. סיכום: אשר על כן, אני קובע כי המשיבים הפעילו סמכותם כדין, בחנו את בקשתו של העותר על בסיס תשתית ראייתית מספיקה, והחליטו את החלטתם שהיא החלטה סבירה שהתקבלה מטעמים ענייניים. לא מצאתי כי מתקיימים התנאים המצדיקים את התערבות בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטות הרשויות המנהליות בעניין בקשתו של העותר לקבלת רשיון לנשיאת אקדח. מובן כי ככל שיחלוף הזמן ולראיות המנהליות לא יתווסף כל נתון חדש, כי אז ניתן יהיה לבחון שוב את בקשתו של העותר ולשקול שוב האם התשתית הראייתית מצדיקה את המשך הגבלתו מקבלת רשיון הנשק בחזרה. שלילת זכות המתבססת על ראיות מנהליות שעניינן ביצוע עבירה פלילית צריכה להיות מוגבלת בזמן, במיוחד כל עוד אין בראיות די כדי להגיש כתב אישום, לא כל שכן להרשעה. ככל שעם הזמן לא יתווספו ראיות נוספות ולא ינקטו הליכים פלילים כנגד העותר, כי אז יהיה מקום לשקול שוב את בקשתו של העותר ולבחון האם יש עוד עילה להמשיך ולהגביל את זכויותיו. ראה על דרך ההיקש: בג"צ 7584/03 לואי סלאמה נ' מפקד כוחות צה"ל ואיו"ש ואח', (2003); עמ"מ 5652/00 שיח' עבד אל כרים עוביד נ' שר הביטחון, פ"ד נה(4) 913, 921-922. בהתאם, ולאחר שיחלוף זמן סביר, יהיה זה נכון לאפשר לעותר להגיש בקשה נוספת שתיבחן לפי העניין ועניינו של העותר ישקל שוב. בכפוף לאמור לעיל, העתירה נדחית. רישיון נשקנשק