בקשה למינוי סניגור בוועדת שחרורים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה למינוי סניגור בוועדת שחרורים: השופט ר. שפירא [אב"ד]: העתירה בתמצית: בפנינו עתירת אסיר המופנית כנגד שתי החלטות של ועדת שחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001 (להלן: "חוק שחרור על תנאי ממאסר"), שמקום מושבה בכלא דמון (להלן: "ועדת השחרורים"), אשר דחתה את בקשתו של העותר למנות לו סנגור מהסנגוריה הציבורית כדי שזה ייצגו בדיון בפני הוועדה האמורה להכריע בבקשתו לשחרור מוקדם ברישיון. ביום 19/3/09 שמענו את טיעוני הצדדים. יצוין כי הפרקליטות הודיעה כי היא משאירה את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט (כפי שנהגה גם בעתירות קודמות מסוג זה, ולכך עוד אתייחס בהמשך). באותו מעמד, וכדי שלא יעוכב הדיון בבקשתו של העותר לשחרור מוקדם, החלטנו לקבל את העתירה ולהורות על מינוי סנגור ציבורי לעותר. הבהרנו בהחלטתנו כי אין במינוי סנגור משום הבעת עמדה לגופו של עניין. כמו כן, ומפאת חשיבותה של הסוגיה הודענו שאת נימוקינו להחלטה ניתן במועד מאוחר יותר. להלן יפורטו נימוקינו. הרקע העובדתי: העותר, תושב שטחי יהודה ושומרון, מרצה מאסר רביעי בגין עבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל. העותר צפוי לסיים את ריצוי מאסרו המלא ביום 13/6/09. תקופת שני השלישים של מאסרו הסתיימה אתמול, ביום 22/3/09. הסנגוריה הציבורית ייצגה את העותר בהליכים הפליליים בגינם נגזר עליו עונש המאסר אותו הוא מרצה כעת (וכן בהליכים פליליים קודמים). מכוח עקרון המשכיות הייצוג פנה העותר לועדת השחרורים בבקשה למנות לו סנגור מהסנגוריה הציבורית. ביום 18/1/09 ניתנה החלטת ועדת השחרורים בראשות כב' השופט (בדימוס) ע. רנד אשר דחתה את בקשתו. נימוקי וועדת השחרורים היו כדלקמן: "מדובר באסיר שמרצה עונש מאסר בגין כניסה לישראל שלא כחוק, כאשר המאסר כולל גם הפעלת מאסר על תנאי. בעברו של האסיר שני מאסרים קודמים, שמהראשון שבהם שוחרר האסיר שחרור מוקדם ע"י הנציב. בנסיבות אלה, כאשר מסתבר שהאסיר מזלזל בפסיקת בתי המשפט וחוזר ומבצע עבירות, אנו סבורים שאין עילה להורות על מינוי סנגור ע"ח הקופה הציבורית ומה גם שמינוי כזה עלול להוות עידוד לאסיר לשוב ולבצע עבירות בארץ. אין באמור לעיל כדי למנוע מהאסיר למנות לעצמו סנגור על חשבונו". החלטה זו לא הודעה, ככל הנראה, לסנגוריה הציבורית אשר פנתה בשמו של העותר בבקשה נוספת, מנומקת ומפורטת, למנות לעותר סנגור ציבורי. ביום 5/2/09 ניתנה החלטה ע"י יו"ר ועדת השחרורים, כב' השופט (בדימוס) ע. שרון, הקובעת כדלקמן: "אין עילה למנות סנגור על חשבון המדינה. הבקשה נדחית". מזכירות ועדת השחרורים העבירה במועד זה לסנגוריה הציבורית את שתי ההחלטות. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 26/2/09 הובא העותר בפני ועדת שחרורים בראשות כב' השופט (בדימוס) ח. שילוני וביקש דחיית הדיון כדי להסדיר מינוי של סנגור פרטי. עם זאת הגיש העותר את עתירתו ביום 2/3/09 ובה הוא מבקש כי בית משפט זה יתערב בשתי ההחלטות שדחו את בקשותיו למינוי סנגור מהסנגוריה הציבורית. הוראנו על מינוי הסנגוריה הציבורית כדי שתייצג את העותר בעתירה שבפנינו שעניינה, כאמור, סוגיית מינוי סנגור ציבורי לצורך הדיון בפני ועדת השחרורים. טיעוני הצדדים: הסנגוריה הציבורית אשר מונתה, כאמור לעיל, לייצג את העותר בעתירה זו מציינת כי סוגיית הזכות לייצוג אסיר ע"י הסנגוריה הציבורית היא סוגיה עקרונית ובעניין זה מפנה למספר החלטות שניתנו ע"י הרכבי בית המשפט המחוזי בחיפה שדנו בעתירות דומות. לטענת הסנגוריה הציבורית אין ועדות השחרורים, ובעיקר יושבי ראש הוועדה, מכבדים את החלטות בית המשפט אשר הנחו בעבר את הוועדות בכל הנוגע למינוי סנגורים ציבוריים לעותרים. עוד טוענת הסנגוריה הציבורית כי לגופו של עניין לא נשקלו בעניינו של העותר השיקולים הרלוונטיים למינוי סנגור, אותם שיקולים שעל פיהם נבחנת הזכות לייצוג בדרך כלל בהליכים פליליים. בנוסף, וככל שהדבר נוגע להחלטת ועדת השחרורים מיום 18/1/09, טוענת הסנגוריה הציבורית כי מדובר בהחלטה המבוססת על שיקולים זרים כאשר בפועל נימקה הוועדה את הטעמים לדחיית הבקשה למינוי סנגור ציבורי בטעמים שעניינם דחיית בקשת העותר לשחרור מוקדם ברישיון. מדובר בהחלטה המהווה קביעת עמדה בעניינו של העותר מבלי שנשמעו טענותיו לגופו של עניין. ומכאן שמדובר בהחלטה פסולה. נימוקי באת כוחו המלומדת של העותר, עו"ד גב' אורית בר מהסנגוריה הציבורית, פורטו בהרחבה בפנינו ובפרוטוקול הדיון. נציגת הפרקליטות חזרה בפנינו על העמדה שהוגשה בכתב לפיה משאירה הפרקליטות את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט. עם זאת ציינה הפרקליטה כי הסוגיה העקרונית של אמות המידה למינוי סנגור ציבורי לדיונים בפני ועדת שחרורים מצוי בדיון בפני ועדה במשרד המשפטים האמורה להסדיר את הנושא בחקיקה ראשית או חקיקת משנה. בהתאם סבורה היא כי אין מקום לעת הזו למתן החלטה עקרונית ע"י בית המשפט. הטעמים שהנחו את בית המשפט למנות סנגור לעותר זה: סבורים אנו כי יש מקום לנמק את הטעמים בגינם החלטנו למנות סנגור לעותר זה. נבהיר כי אין בית המשפט שם עצמו במקום גורמי משרד המשפטים העוסקים בתיקון החקיקה ובהתקנת תקנות. עם זאת, ומאחר ונושא זה חוזר לפתחו של בית המשפט פעם אחר פעם, ראוי הוא כי עמדת בית המשפט בסוגיה זו תובהר. מובן כי ככל שישונה החוק ו/או יותקנו תקנות כי אז יהיה באותם תיקוני חקיקה כדי להסדיר את הנושא. הזכות לייצוג ע"י עו"ד היא זכות יסוד מוכרת במשפט הישראלי (ראה סעיף 22 לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א - 1961; בג"ץ 1437/02 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון פנים, פ"ד נח(2) 746, 763-764). כך ככלל. בהליך הפלילי ניתנה לזכות לייצוג משמעות מיוחדת ומעמד מיוחד כאחת מזכויות היסוד לניהול משפט הוגן (ראו: בש"פ 5136/98 מנבר נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, , 1998); ע"פ 5889/01 נחום נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, , 2005); ע"פ 5121/98 טור' (מיל') רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, (טרם פורסם, , 2006). ראו גם: קנת מן "ביקורת שיפוטית וערכי יסוד בהליך הפלילי: זכות הייצוג במשפט האמריקני ופיתוח המשפט הישראלי", עיוני משפט יג (תשמ"ט), 557; איתן מגן "הזכות לייצוג בפלילים", הפרקליט מד (תשנ"ט), 243). בהליך הפלילי תפקידו של הייצוג המשפטי הוא מניעת פגיעה בהליך הוגן מחמת העדר הבנה של רזי ההליך עצמו (ע"פ 134/89 אברג'יל נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ה(4) 203; חיים ה' כהן "על זכויות הנאשם" הפרקליט כו (תש"ל), 42; קנת מן "ביקורת שיפוטית וערכי יסוד בהליך הפלילי: זכות היצוג במשפט האמריקאי ופיתוח המשפט הישראלי" עיוני משפט יג' (3), 557; מ' נאור, ארבעים שנה לסדר הדין ודיני הראיות במשפטים פלילים, משפטים יט (תש"ן), 725, 726; רינת קיטאי - סנג'רו, חובת המדינה למנות סניגור ציבורי לכל נאשם בפלילים, מחקרי משפט כג (תשס"ז), 195). בהליך פלילי עלול כשל בייצוג להוות גם חלק מעיוות דין ומעילה לקיומו של משפט חוזר (מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 569-570 ). הזכות לייצוג היא למעשה כלי שמטרתו להבטיח קיומן של הזכויות האחרות, הן במסגרת ההליך הפלילי והן במסגרות אחרות בהן נדונות ומוכרעות זכויותיו של אדם. הייצוג המשפטי דרוש על-מנת להבטיח כי הפגיעה בזכויות אלה, אם תיעשה - לא תיעשה אלא לאחר הליך הוגן ועל-פי הדין. בעבר נפסק כי בהעדר ייצוג משפטי נפגמה הזכות להליך הוגן וזאת גם בהליכים שאינם במסגרת המשפט הפלילי (ראה: רע"א 6810/97 יהודית בן שושן נ' רובט בן שושן, פ"ד נ"א (5), 375. השווה: בע"מ 4562/06 פלוני נ' פלוני, (2006)). בפרשת בן שושן הנ"ל העיר בית המשפט כי לזכות לייצוג יש בסיס חוקתי גם מכוח הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ההליך המתנהל בפני ועדת שחרורים אינו נחשב כחלק מההליך הפלילי. מדובר בהליך מנהלי. עם זאת לא ניתן לנתקו מההליך הפלילי מאחר ובמהות מדובר בהליך בו נקבע משכו הסופי של עונש מאסר שנגזר על אסיר במסגרת של הליך פלילי. המסגרת המשפטית בענייננו קבועה בהוראות סעיף 16(ד) לחוק שחרור על תנאי ממאסר המסמיך את ועדת השחרורים למנות סנגור ציבורי לאסיר המופיע בפניה ומחיל על המינוי את הוראות חוק הסנגוריה הציבורית, התשנ"ו -1995 . (להלן: "חוק הסנגוריה הציבורית"). סעיף 18 לחוק הסנגוריה הציבורית קובע אמות מידה של זכות לייצוג משפטי על חשבון המדינה. אמות המידה נקבעות בשים לב לטיב הליכים המתנהלים כנגד חשוד או נאשם וכן בשים לב למצבו של אותו אדם. כך למשל היותו של אדם קטין, מחוסר אמצעים, לוקה בנפשו, מפגר, וכן אדם שמתקיימים בו הוראות סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ"), כל אלו מהווים אמות מידה למינוי סנגור בהתאם להוראות חוק הסנגוריה הציבורית. הוראות חוק אלו מביאות לידי ביטוי את אמות המידה למימוש הזכות לייצוג כאשר נדרש מינוי של סנגור ציבורי. עם זאת יצוין כי בכל הנוגע לעילת מינוי סניגור במשפט הפלילי נפסק בעבר כי חובה לבחון את צרכיו של הנאשם בהסדרת ייצוגו גם על פי אמות המידה שקדמו לחוק הסניגוריה הציבורית ( בג"צ 6095/98 לוקסנבורג נ' השופטת גת ואח', (1998)). סבור אני, וכך אציע לחברי להרכב לקבוע, כי בבואה של ועדת שחרורים לשקול בקשה למנוי סנגור לאסיר שעניינו בא בפניה, עליה לבחון את בקשתו באמות מידה זהות לאלו שלפיהן נבחנת הבקשה בהליך הפלילי, כמפורט בחסד"פ, בחוק הסנגוריה הציבורית וכן בדברי חקיקה נוספים המסדירים מינוי של סנגור על חשבון המדינה (סעיפים 15 עד 17 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991; סעיף 18(א) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971; סעיף 6(ד)(1) ו 24 לחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006; חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 וחוק הסיוע המשפטי, תשל"ב - 1972). בהתאם, על ועדת השחרורים לשקול במסגרת שיקוליה, בין היתר, את הנתונים הבאים: גיל האסיר (האם הוא קטין), שליטתו בשפה העברית ויכולתו להבין את ההליך, מגבלות בריאות ככל שהדבר משליך על יכולתו לנהל את ההליך ( כגון, עיוורון, חירשות וכד'), מצב נפשי, פיגור שכלי, יכולת כלכלית לשכירת שירותי סנגור וכד'. כמו כן, ככל שמצבו המשפטי של האסיר סבוך וככל שעל כף המאזניים עומדת להכרעה תקופת מאסר ארוכה יותר, כך תגבר זכותו לקבל סיוע בדרך של ייצוג משפטי על חשבון המדינה. בכך יש כדי להביא לידי ביטוי את עקרונות הבסיס למינוי סנגור המעניקים את הזכות לנאשם בפלילים ככל שהעבירה חמורה יותר, ובעבירות חמורות אף קובעות חובה למינוי סנגור, כל זאת כדי להבטיח שאדם לא ירצה מאסר רק מחמת העדר יכולת כלכלית להסדיר את ייצוגו. על אלו נוסיף גם את עקרון המשכיות הייצוג הקבוע בחוק סדר הדין הפלילי. כאשר יוצג בעבר אסיר ע"י הסנגוריה הציבורית ראוי כי עקרון זה ינחה גם את ועדת השחרורים בבואה לשקול את בקשתו למינוי סנגור. לעניין זה סבור אני כי גם ראוי להביא בחשבון, במסגרת שיקול דעתה של ועדת שחרורים, את עמדת הסנגוריה הציבורית. זאת ככל שבקשת האסיר נתמכת ע"י הסנגוריה הציבורית. הסנגוריה הציבורית היא הגוף האמון על בדיקת זכאותם של נאשמים לייצוג ע"י סנגור. "הסניגוריה הציבורית היא גוף ציבורי, הממלא תפקיד על פי דין. זאת ועוד, החוק אף מעניק לסניגוריה הציבורית ועובדיה מעמד מקביל לזה של פרקליטות המדינה (ראו סעיף 13 לחוק; כן ראו בג"צ 4495/99 הסניגוריה הציבורית המחוזית נ' ועדת הערר לפי סעיף 12(ב) לחוק הסניגוריה הציבורית, פ"ד נג(5), בפיסקה 4 לפסק הדין). משכך, עילות ההתערבות בהחלטותיו של גוף זה מצומצמות, ומתמקדות באפשרות של חוסר סבירות קיצוני בהחלטתו". ראה לעניין זה בש"פ 3618/01 פסטיק אלכסנדר נ' מדינת ישראל (2001), החלטת רשם בית המשפט העליון שאושרה בבש"פ 32/02 פסטיק אלכסנדר נ' מדינת ישראל (2002). ראה לעניין מעמדה של הסנגוריה הציבורית בהחלטה על מינוי סנגור בעע"א (מח' נצרת) 1162/07 אדרי יותם נ' שב"ס (החלטה מיום 22/4/07). בהתאם, ככל שהבקשה למינוי סנגור נתמכת ע"י הסנגוריה הציבורית, לאחר שזו שקלה את בקשתו ומצאה כי הוא עמד בתנאים הקבועים בחוק למנוי סנגור ציבורי, הרי ראוי שגם נתון זה יבוא בחשבון במסגרת שיקולי ועדת השחרורים הדנה בבקשה למינוי סנגור. לעניין היקף הזכות לייצוג על חשבון המדינה ראוי להדגיש כי אין בהוראות החוק השונות הדנות בזכות לייצוג במסגרת ההליך הפלילי הבחנה בין אזרחי ישראל לזרים המבצעים עבירות בישראל ועומדים לדין בבתי המשפט שבישראל. אינני רואה כל עילה להבחנה זו גם במסגרת שיקולי ועדת השחרורים. ולסיום אוסיף הערה בנוגע לעמדת התביעה בסוגיה שבנדון. הפרקליטות הבהירה כי לטעמה יש להשאיר את נושא מינוי הסנגור לשיקול דעתה של וועדת השחרורים. אכן, הדבר מסור לשיקול דעת הוועדה ואולם גם על התביעה החובה הציבורית להציג בפני הוועדה את הנתונים והשיקולים הרלוונטיים שיש להביא בחשבון בטרם מתן החלטה. לאחרונה דן בית המשפט העליון בסוגיה של הצטברות עונש המאסר שיהיה על האסיר לרצות עקב הפקעת עבודות שירות לעונש מאסר אחר. במסגרת אותו פסק דין, רע"ב 5114/08 מדינת ישראל נ' רועי גלם (פסק דין מיום 11/11/08) העירה כב' השופטת פרוקצ'יה כי: " ...טוב תעשה התביעה, בנסיבות בהן הנאשם אינו מיוצג, אם תציין בפני בית המשפט במפורש את קיומה של סוגיית הצבירה או החפיפה של העונשים, בבחינת "את פתח לו" עבור הנאשם." והוסיף כב' השופט רובינשטיין: "במקרה שבו משמעות ההחלטה הכרוכה בהפסקת עבודות השירות היא תוספת מאסר בפועל, יש לקוות כי תקוימנה הוראות סעיף 15א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982,קרי, יהא לנאשם ייצוג מראש. במקרה כזה לא תתעורר השאלה שעוררה חברתי. במקרים שבהם מטעם כלשהו אין הנאשם מיוצג, יש לקוות כי התביעה - חרף "תביעתיות" תפקידה - תפעל כפי שהציעה חברתי, וראוי לעגן זאת בהנחיות פנימיות מתאימות". סבור אני כי דברים אלו נכונים גם לדיון בפני ועדת שחרורים שהשלכותיו משך מאסר אותו ירצה אסיר. במקרה זה ראוי כי התביעה תבהיר בפני הוועדה הנכבדה את אמות המידה הראויות להפעלת שיקול הדעת בעניין מינויו של סנגור ציבורי לאסיר. בחינת ההחלטות שהתקבלו ע"י ועדת השחרורים בעניינו של העותר: בפנינו הוגשה עתירה המתייחסת לשתי החלטות. הראשונה התקבלה ע"י ועדת שחרורים בראשות כב' השופט (בדימוס) רנד. השנייה התקבלה ע"י יו"ר ועדת שחרורים, כב' השופט (בדימוס) שרון. ראשית יצוין כי מעיון בהחלטות עולה כי כלל לא התקיים "דיון" בבקשות הנ"ל כמשמעו בהוראות סעיף 16 (א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר הקובע כי: "דיון בועדה, למעט דיון בבקשת אסיר לקיים בענינו דיון חוזר ולמעט דיון לפי פרק ה', יתקיים בנוכחות האסיר ובא כוחו אם הוא מיוצג, וכן בנוכחות בא כוח היועץ המשפטי לממשלה;..". מדובר בשתי החלטות שהתקבלו על בסיס בקשות שהוגשו בכתב ולא ברור כלל כי אכן התקיים דיון ובכל מקרה לא התקיים דיון בנוכחות האסיר. יתרה מזו, החלטתו של כב' השופט (בדימוס) שרון התקבלה על ידו בלבד, בניגוד להוראות סעיף 16(ד) לחוק שחרור על תנאי ממאסר הקובע כי החלטה בעניין מינוי סנגור לאסיר תתקבל ע"י הוועדה. מכאן שכבר מטעם זה דינן של שתי ההחלטות להתבטל. מעבר לכך, וגם לגופו של עניין, סבור אני כי נפלו פגמים בהחלטות המחייבים ביטולן. בכל הנוגע להחלטת הוועדה ברשות השופט (בדימוס) רנד - אציע לחברי לקבוע כי החלטה זו התקבלה משיקולים פסולים, כאשר הוועדה אינה מביאה בחשבון כלל אף לא אחד מהשיקולים הרלוונטיים למינוי סנגור. עמדת הועדה הייתה כי אין למנות סנגור לעותר עקב חומרת התנהגותו והיותו עבריין חוזר. עוד סברה הוועדה כי מינוי סנגור מהווה עידוד לחזור ולבצע עבירות. שיקולים אלו, כאמור, אינם מבין השיקולים הרלוונטיים למינוי סנגור כלל. יתרה מכך, הזכות לייצוג גוברת ככל שמצבו המשפטי של נאשם, ולעניין זה אסיר, סבוך יותר וככל שצפוי הוא למאסר ממושך יותר. מכאן שהחלטת ועדת השחרורים התקבלה משיקול פסול העומד בניגוד לאמות המידה הקבועות בחוקים המסדירים ייצוג ע"י סנגור ציבורי. בהתאם, יש לבטל את החלטת הוועדה הנ"ל. בכל הנוגע להחלטתו של כב' השופט (בדימוס) שרון - כאמור, החלטה זו התקבלה ע"י ראש ועדה בלבד ולא ע"י הוועדה, כנדרש בחוק שחרור על תנאי ממאסר. ההחלטה אינה מנומקת ורק קובעת כי אין עילה למינוי. אין בהחלטה כל התייחסות לפניית הסנגוריה הציבורית, כפי שהובאה בפניו, לרבות כל הנימוקים שבה. סבור אני כי בהעדר כל התייחסות לנימוקי הסנגוריה הציבורית המפורטים במכתבה נפל פגם המצדיק את בטול ההחלטה. כמו כן העדר כל התייחסות לעובדה שהסנגוריה, כרשות מנהלית האמונה על בחינת זכאות לייצוג, קבעה כי העותר עומד בתנאי הזכות, מצביע כי לא נשקלו השיקולים הראויים. גם מטעם זה דינה של ההחלטה להתבטל. בסיכומו של דבר אציע לחברי להרכב לקבוע כי שתי ההחלטות שהתקבלו בעניינו של העותר התקבלו בהליך פגום, משיקולים פסולים, ומבלי שנשקלו השיקולים הראויים למינוי סנגור. האם העותר זכאי למינוי סנגור: העובדה שנפל פגם בהחלטות הנ"ל אינה מובילה אל המסקנה המיידית כי ראוי למנות לעותר סנגור. עם זאת, בהביאנו בחשבון כי העותר עומד בפני החלטה שמשמעותה המשך מאסר, בהיותו זר שאינו בקיא בניהול הליכים משפטיים, ובשים לב למצבו הכלכלי, וכן בשים לב לעקרון המשכיות הייצוג ועמדת הסנגוריה הציבורית, סבורים אנו כי במקרה זה ראוי היה להורות על מינוי סניגור ציבורי שייצג את העותר בדיון בפני ועדת שחרורים. בהתאם גם ניתנה החלטתנו ביום הדיון. בשולי החלטה זו ראוי לציין כי בהחלטת ועדת השחרורים בראשות כב' השופט (בדימוס) רנד, שדנה בבקשת העותר למינוי סנגור, נקבעו גם קביעות לגופו של עניין, זאת על אף שלא התקיים דיון בפני הוועדה ולא נשמעו טיעוני העותר. בהתאם, ראוי הוא כי כאשר יובא עניינו של העותר לדיון בפני ועדת שחרורים תהיה זו ועדת שחרורים בהרכב אחר של כל שלושת חברי הוועדה. כפי שהובהר בהחלטה שניתנה ביום הדיון - אין בעצם ההחלטה למינוי סנגור הבעת עמדה כל שהיא בכל הנוגע לגוף בקשתו של העותר לשחרור מוקדם ברישיון. בקשה זו תישקל ע"י ועדת שחרורים בהרכב אחר שתשמע את טענות הצדדים ותכריע בסוגיה בהתאם לשיקול דעתה ואמות המידה הקבועות בחוק בבקשות מסוג זה. ר. שפירא, שופט[אב"ד] השופט ע' גרשון: אני מסכים. ע' גרשון, שופט השופט א' קיסרי: אני מסכים. א' קיסרי, שופט כאמור בהחלטתנו מיום 19/3/09, ומהנימוקים שפורטו בחוות דעתו של האב"ד, ימונה לעותר סנגור ציבורי ועניינו ידון בהקדם האפשרי בפני ועדת שחרורים בהרכב אחר, הכל כמפורט לעיל. כאמור, בעניין הבקשה להורות על שחרורו המוקדם של העותר ברשיון לא הבענו כל עמדה. ועדת השחרוריםשחרור מוקדם מהכלאמאסרסניגורעורך דין