גזר דין בעבירת אלימות עם נשק

קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גזר דין בעבירת אלימות עם נשק: כללי 1. מהו העונש ההולם בגין מעשה של ירי, אשר גרם לפציעה בנסיבות מחמירות: שנה וחצי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצויים, כעתירת המאשימה; או, האם ניתן לאמץ את המלצת שירות המבחן, בדבר עונש של 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות? או שמא, יש לקבל את גישת סנגור, לפיה די בעונש של של"צ? או האם ראוי להטיל עונש אחר, תוך מתן משקל הולם לנתונים הספציפיים של נסיבות המקרה ואישיותו של הנאשם? 2. לאחר הצגת הנתונים העובדתיים, בהם הודה הנאשם, ואשר על פיהם הורשע, אציג, בתמצית, את ההליכים בפניי. בכך, יוסבר כיצד ניתן גזר דין בשנת 2009, בגין מעשה שבוצע בשנת 2005, וכתב האישום הוגש בשנת 2006. לאחר מכן, אסקור את אישיות הנאשם, כפי שעולה משני התסקירים שניתנו בעניינו, על ידי שירות המבחן. אביא את עמדת ב"כ שני הצדדים, ביחס לעונש, על נימוקיהם. בפרק הדיון, אתייחס לשיקולים, אשר, לפי השקפתי, יש להביאם בחשבון, לצורך הכרעה מה הוא העונש המתאים, שיש להטיל על הנאשם. פועל יוצא מדיון זה, תהיה התוצאה האופרטיבית של גזר הדין. כתב האישום המתוקן 3. לאחר ישיבות לא מעטות, ומשא ומתן ממושך, שנערך בין ב"כ הצדדים (מו"מ שנמשך כשנה, החל מהגשת כתב האישום המקורי ביום 24.5.06), הגיעו שני עורכי הדין (התובע והסנגור) להסכמה, ביום 10.5.07, בדבר נוסח כתב אישום מתוקן, אשר זה לשונו: " א. העובדות: הנאשם עובד בחברת האבטחה 'ארי' (להלן: 'חברת האבטחה') האמונה על שמירת ציוד בבניית גדר ההפרדה, ובמסגרת תפקיד זה מחזיק ברישיון ברובה מסוג קרבין מ.נ. 435120 (להלן: ' הנשק'). ביום 11.8.05 בשעה 17:45 או בסמוך, הגיע נגיב זרעי (להלן: 'המתלונן') לפתח שבגדר ההפרדה בסמוך לעיזריה שבירושלים, וביקש להגיע לעיזריה. הנאשם היה במקום במסגרת עבודתו כמאבטח, ובינו ובין המתלונן התפתחו דין ודברים, שבהמשך אף התפתחו כדי החלפת מהלומות. בהמשך, הצטרפו אל הנאשם מאבטחים נוספים מחברת האבטחה, והללו הכו את המתלונן, שבתגובה נטל אבנים וזרק אותן לעבר המאבטחים, שחלקן פגעו במאבטחים. בהמשך, ובשל אותן מהלומות, החל המתלונן לברוח לכיוון עזריה, ואז הנאשם - בעוד המתלונן בורח ובגבו אליו - ירה לעברו ירייה מהנשק. הנאשם ירה לכיוונו של המתלונן, באל שהרים את הנשק אל הכתף, ולא ירה דרך כוונות הנשק, ובלא שהתכוון לפגוע במתלונן, אולם היה אדיש לאפשרות פגיעה בו. הנאשם ירה את הירייה בשל העובדה שהיה עצבני על המתלונן אשר קיללו, וכן בשל זריקת האבנים, כמתואר בסעיף 4. בשל פציעת המתלונן, נוצרה התקהלות במקום של תושבי האזור, שהחלו ליידות אבנים לכיוון המאבטחים. המאבטחים נסוגו לכיוון מקום ריכוז, ושם ירה הנאשם מנשקו ירייה נוספת באוויר. בשל ירי זה נפגע המתלונן בירכו השמאלית, בכך שרסיסי מתכת שמקורם אינו ברור חדרו לירכו ושם נשארו, עד להוצאתם בניתוח בבית חולים. במעשיו אלו פצע הנאשם את חברו שלא כדין, ובנסיבות מחמירות בנושאו נשק חם. ב. הוראות החיקוק בה מואשם הנאשם: פציעה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 334 בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977". 4. בחרתי לצטט את נוסח כתב האישום המתוקן, במלואו, למניעת מצב בו כל צד, מציג את מערכת העובדות, באופן התואם את טענתו. תמצית ההליכים 5. כשנה לאחר הגשת כתב האישום המקורי, הנאשם הודה בכתב האישום המתוקן. מכוח הודאה זו, הורשע הנאשם (ראה: הכרעת דין מיום כה אייר תשס"ז (10.5.07), עמ' 21 של הפרוטוקול). 6. לאחר שהגיע תסקיר שירות המבחן (הראשון), מיום כג שבט תשס"ח (30.1.08), שנערך על ידי הגב' מיכל אליעזר, קצינת מבחן למבוגרים, בשירות המבחן בבאר שבע (להלן- "התסקיר הראשון"), הוברר כי הנאשם הציג בפני קצינת המבחן תמונה עובדתית של האירועים, הסותרת את הודאתו בפני בית המשפט, בעובדות כתב האישום המתוקן. 7. כאשר הנאשם הסביר את אותם פערים, נשאל האם הוא רוצה לחזור בו מהודאתו, לכפור, ולנהל משפט עם עדים. הנאשם, השיב על כך, בחיוב (עמ' 31, שורות 12-3 לפרוטוקול). ב"כ המדינה ביקשה כי הדיון, במסגרת ההוכחות, יהיה על בסיס כתב האישום המקורי (שם, שורה 15). לכך הסכים ב"כ הנאשם (שם, בשורות 19-18). 8. בעקבות זאת, ניתנה על ידי החלטה, שבה ביטלתי את הכרעת הדין הנ"ל (ראה: פיסקה 5 לעיל), וקבעתי כי התיק יתנהל על בסיס כתב האישום המקורי, ונקבע דיון לפי סעיף 144 (ראה: החלטה מיום ח אדר א תשס"ח, (14.12.08), עמ' 33-31 לפרוטוקול). 9. לאחר שקוים הדיון לפי סעיף 144, ונקבעו מועדי הוכחות ואף הוזמנו עדים, ביקש ב"כ הנאשם, עו"ד עאטף פרחאת, בישיבה שנועדה לשמיעת העדים, כי יאופשר למרשו לחזור בו מן הכפירה, ולשוב אל ההודאה בכתב האישום המתוקן (עמ' 37 לפרוטוקול, מיום יא חשון תשס"ט (9.12.08) ). 10. ב"כ המאשימה, עו"ד גדליהו, הדגיש, כי, בדרך כלל, המדינה אינה מוכנה למצב זה של הפכפכנות. אך, במקרה שבפנינו, הסכים התובע לבקשת ב"כ הנאשם, בכפוף לבדיקה שאכן זו עמדתו הסופית של הנאשם (ראה: עמ' 38, שורות 7-3 לפרוטוקול הנ"ל). 11. כדי לברר, אל נכון, את עמדתו של הנאשם, פניתי אל הנאשם, ועברתי עימו על כתב האישום המתוקן, כאשר ביחס לכל סוגיה, לאחר שכל שאלה תורגמה לו לערבית, השיב הנאשם, במפורט, ולעניין. 12. כדי שאוכל, בפרק הדיון, לתחם את "גבולות הגזרה" של המעשים שבוצעו בפועל על ידי הנאשם, ראיתי לנכון, פרט לכתב האישום המתוקן (שכבר צוטט במלואו, בפיסקה 3 לעיל), להביא את כל דברי הנאשם, כפי שנרשמו בפרוטוקול של יום 9.11.08 (עמ' 39-38): "לאחר שהדברים תורגמו לו מילה במילה אות באות על ידי המתורגמנית, עונה לשאלת בית המשפט, האם אתה מודה בעובדות שבכתב האישום המתוקן, דהיינו, שאתה ירית לכיוון המתלונן ואומנם לא התכוונת לפגוע בו אבל היית אדיש לאפשרות לפגוע בו והירייה הזאת שירית בו היא זו שפגעה בו בירך השמאלית, אני משיב : אני יריתי. לא התכוונתי לפגוע בו, אבל יריתי בכיוון אחר ולא בכיוון של הבן אדם. לאחר שבית המשפט מדגים בחדר לגבי כיווני ירי, מסביר הנאשם שהכוונה לירי למקום קרוב למקום הימצאו של המתלונן, אבל לא לעבר המתלונן במדויק. לשאלת בית המשפט האם ירית דרך הכוונות, אני משיב : לא. לא דרך הכוונות. לשאלת בית המשפט, איפה היה הנשק, אני משיב: שהיה הנשק תלוי ברצועה על הכתף. כאשר יריתי לא הרמתי את הנשק לעצם הכתף, אלא יריתי כאשר הנשק היה באזור המותניים שלי, לכיוון שהסברתי קודם. לשאלת בית המשפט, האם אתה מבין שהעבירה שאתה מודה היא פציעה בנסיבות מחמירות, אני משיב: שאני מבין. לשאלת בית המשפט, האם אתה יודע שהעונש המקסימלי שכתוב בחוק, שהיא [בגין] פציעה בנסיבות מחמירות של שימוש בנשק, על פי סעיפים 334 ו-335א(1) היא 6 שנות מאסר, אני עונה: אני מבין. לשאלת בית המשפט, האם ידוע שהסכמת הצדדים בהסדר הטיעון שהפנו לשירות המבחן ושירות המבחן ימליץ, הדבר איננו מחייב את בית המשפט, ובית המשפט רשאי ליתן עונש על פי שיקול דעתו. אני עונה: אני מבין. לשאלת בית המשפט: האם אתה מבין שבגלל שאתה עכשיו מודה אז כל העדים שיוזמנו היום לא יעידו, ואני אקבע שאתה אשם, וארשיע אותך. יבוא שירות המבחן וייתן המלצות ותהיה ישיבה אחרת לקביעת העונש. אני עונה: אני מבין ומסכים". 13. בעקבות זאת, ניתנה על ידי, באותה ישיבה, באותו יום - יא חשון תשס"ט (9.11.08) - הכרעת דין, שנייה, שבה נקבע כדלקמן (עמ' 39 לפרוטוקול הנ"ל): "לאחר ששמעתי את דברי הסנגור , ב"כ המאשימה, ובאופן מפורט את דברי הנאשם, אשר חזר בו מכפירתו והודה בכתב האישום המתוקן, אני מרשיע את הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 334, בנסיבות של סעיף 335(א)(1) של חוק העונשין, התשל"ז-1977". 14. בנוסף לכך, ניתנה על ידי החלטה, אשר מורה לשירות המבחן להכין תסקיר משלים (פיסקה 3 להחלטה מיום יא חשון תשס"ט (9.11.08), עמ' 40 לפרוטוקול). 15. בעקבות החלטתי זו, אכן הוגש תסקיר נוסף על ידי שירות המבחן, תסקיר הנושא תאריך ה כסלו תשס"ט (12.12.08), שאף הוא נערך על ידי קצינת המבחן, הגב' מיכל אליעזר (להלן- "התסקיר השני"). תסקירי שירות המבחן 16. כעולה מן התסקירים, ובמיוחד מן התסקיר הראשון, המפרט את הרקע המשפחתי, ניתן לתאר את הנאשם, באופן הבא: הנאשם הינו בן 27, נשוי ואב לשני ילדים קטנים בני שנתיים ושלוש. הוא לא למד במסגרת בית ספרית, ומגיל קטן עזר לאביו ברעיית העדר המשפחתי. מגיל 15, החל הנאשם לעבוד במספר עבודות, באזור מגוריו. כיום, הוא מתגורר בגבעת קנאים, סמוך לערד, ועובד בכפר נופש, כפר הנוקדים, בתפקידי אחזקה וניקיון. 17. ההתרשמות של קצינת המבחן מן הנאשם היא, כי מדובר באדם בעל אינטליגנציה מתחת לנורמה, בעל יכולות קוגניטיביות דלות, ובשיחות עם קצינת המבחן התקשה להעמיק בתכנים אישים ולשתף את קצינת המבחן בתכנים אחרים של חייו. ההתרשמות היא כי הוא "מביע עמדה קורבנית", כאשר, לטענתו, הוא היה בפחד מתמיד שמא ייפגע, ולכן, כדי להגן על עצמו, היה נאלץ לירות. 18. בתסקיר השני (לאחר שהנאשם הודה בפניי בביצוע העבירות; ראה הדברים שצוטטו לעיל, בפיסקה 12), בשיחותיו עם קצינת המבחן, תופס הנאשם את התנהגותו, כפי שפורטה בכתב האישום המתוקן, "כתגובה להתנהגותו הבעייתית של המתלונן. עוד ניכר כי נוטה לצמצם את הבעייתיות בהתנהגותו". 19. ההתרשמות של קצינת המבחן היא, כי הנאשם מגלה תובנה ראשונית ביותר אודות הבעייתיות בהתנהגותו. אך, עדיין, גם בתסקיר השני, ההתרשמות של קצינת המבחן היא, כי הנאשם "מפחית מחלקו ומאחריותו לביצוע העבירה, כשנוטה להשליך את האחריות לביצועה על המתלונן". 20. עם זאת, שירות המבחן התרשם, במיוחד בתסקיר השני, כי ההליך המשפטי שניהל הנאשם, לראשונה בחייו, "היווה גורם הרתעתי מציב גבולות משמעותי עבורו". 21. בשני התסקירים מודגש, כי מדובר באדם המנהל אורך חיים נורמטיבי, אשר אינו מעורב בפלילים, וכי המקרה, נשוא משפט זה, הוא מעורבותו הראשונה של הנאשם בפלילים. להערכת קצינת המבחן, הנאשם חווה את ההליך המשפטי המתנהל נגדו כקשה, והוא מביע חשש מתוצאות ההליך, והשלכתו על משפחתו. לכן, סבורה קצינת המבחן, כי הליך פלילי ראשון זה בחייו "מהווה גורם הרתעתי משמעותי", כלשון התסקיר הראשון. 22. המלצת שירות המבחן, הן בתסקיר הראשון מיום 30.1.08, והן בתסקיר השני מיום 2.12.08, היא להטיל על הנאשם עונש של מאסר בעבודות שירות, שכן "עונש זה להערכתנו, יהווה עונש חינוכי והגדרתי הולם" (סיום התסקיר השני). מאחר ומדובר בעבירה ראשונה, "ומאחר והתרשמנו כי התנהגותו בעבירה אופיינה בהעדר שיקול דעת וקדמו תחושות של לחץ וחוסר אונים, ומאחר ונראה כי מבין את המחירים בביצועה, אין אנו ממליצים להטיל עליו עונש של מאסר בפועל" (סיום התסקיר הראשון). טענות המאשימה 23. ב"כ המאשימה, עו"ד יעל רוזנמן, ביקשה כי יוטל על הנאשם עונש מאסר בפועל ממושך, כשלא יפחת מ- 18 חודשים, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי. 24. המאשימה רואה בחומרה את השימוש בנשק שניתן לנאשם, כמאבטח, ברישיון מהמדינה, והוא ניצל את הכוח והסמכות שניתנו לו, כדי לפגוע במתלונן, הן במכות והן בירי. 25. העובדה כי המתלונן היה זה אשר החל בויכוח עם הנאשם, אין בה כדי לשנות את התמונה, שכן הנאשם ירה לעברו של המתלונן, כשהוא בגבו אליו, תוך אדישות לאפשרות שהמתלונן ייפגע. "זילות שימוש בכוח מקוממת ממש, והיא שגרמה לפציעה ברגלו של המתלונן. עצם השימוש בנשק בירי הינו נסיבה מחמירה באירוע שבפנינו, ונסיבה חמורה עוד יותר לאור שימוש בנשק והמניעה שנלווה לו, על ידי מי שניתנה לו אחריות מטעם המדינה" (עמ' 42, שורות 19-16; דברי ב"כ המאשימה, עו"ד יעל רוזנמן). 26. ב"כ המדינה סבורה, כי אין לקבל את עמדת קצינת המבחן. אם אכן הנאשם לא הפנים באופן מלא את חומרת מעשיו, אין הצדקה להסתפק במאסר בעבודות שירות. לעניין זה, הביאה המדינה כאסמכתא פסק דין של בית המשפט העליון (ע"פ 3924/05 אלמנך צאגיה נ' מדינת ישראל, , מפי כב' השופט אליקים רובינשטיין, שלדבריו הסכימו כב' השופט אדמונד לוי וכב' השופט סלים ג'ובראן). 27. אחד מן השיקולים, אשר עליהם עמדה ב"כ המאשימה, עו"ד רוזנמן, הוא ההרתעה של הרבים, ובמיוחד של מאבטחים שלהם ניתן נשק. 28. המדינה מבקשת גם להחזיר את הנשק לחברת האבטחה, ואת שאר המוצגים - לחלט ולהשמיד. טענות הסנגור 29. ב"כ הנאשם, עו"ד פראחת, איבחן את פסק הדין של בית המשפט העליון, שבו הנאשם דשם, הלך לביתו, וחזר עם נשק, וזאת כדי לפגוע במתלונן, בעקבות ריב שפרץ ביניהם קודם לכן; המקרה הנ"ל שונה, לחלוטין, מן הנתונים שבפנינו. 30. הסנגור תומך בעמדת שירות המבחן ביחס למאסר בדרך של עבודות שירות, ואף הציע "תיקון" להמלצה זאת, באופן שהעונש שיוטל על הנאשם יהיה של"צ, במקום מאסר בעבודות שירות, כדי לאפשר לנאשם לעבוד לפרנסת המשפחה. 31. ב"כ הנאשם, מזכיר את נתוניו האישיים של מרשו, לרבות, ובמיוחד, כי לא למד, אפילו בבית ספר יסודי, ומסביר, כי בשל כך, הפעיל הנאשם שיקול דעת לקוי. הסנגור מדגיש, כי מעשיו של הנאשם אינם נובעים ממניעים פסולים או מכוונה פלילית ממוקדת. 32. לדעת הסנגור, הנאשם לוקח אחריות. לכן, אין עו"ד פראחת מסכים להערכת שירות המבחן, לפיה הנאשם נטל אחריות חלקית בלבד. אומנם הנאשם רואה עצמו כקורבן, אך, לשיטת סנגורו, אין זה סותר את הודאתו ואת קבלת האחריות על ידי הנאשם על מה שעשה. 33. הסנגור מדגיש בטיעוניו, כי הנאשם שילם מחיר כבד על המעשה שעשה, בכך שפוטר מעבודתו. הוא היה תקופה ממושכת ללא מקור פרנסה, כאשר מוטלת עליו החובה לפרנס את אשתו ואת שני ילדיו הקטנים. מזה תקופה מה, מצא הנאשם עבודה בכפר נוקדים, כאמור לעיל. 34. הסנגור מציין, כי גם במסגרת שיקולי ההרתעה, אין להתעלם מכך שהעבירה נשוא תיק זה היא הראשונה שעבר הנאשם מעולם, וכן הדגיש עו"ד פרחאת, כי במשך 3 וחצי שנים הנאשם לא פגע באף אדם אחר, ולא ביצע כל עבירה פלילית שהיא. על רקע זה, האירוע נשוא כתב האישום, הוא חד-פעמי לאורך כל חייו של הנאשם. לכן, על פי טענת הסנגור, אין למצות את הדין עם הנאשם, אלא יש לקבל את עמדת שירות המבחן ועמדת הסנגור, בדבר עבודות שירות או של"צ, ובכל מקרה אין מקום לשלוח את הנאשם, בגין העבירה הראשונה והיחידה בחייו, למאסר בפועל. 35. לעניין הפיצוי למתלונן, טענת עו"ד פראחת היא, כי אין הוכחות על הנזק שנגרם לו. בכל מקרה, הנאשם במצב כלכלי קשה, ואין להכביד עליו בהטלת פיצוי בסכום גבוה. ניתן להסתפק בקנס. דברי הנאשם 36. הנאשם הסביר את אשר ארע, במסגרת טיעוניו לביטול כפירתו וחזרתו מן ההודאה, על פי כתב האישום המתוקן. הוא השיב, במפורט, על שאלות בית המשפט בעניין זה, והדברים הובאו לעיל בהרחבה (ראה: ציטוט מלוא דבריו של הנאשם בתשובות לשאלות בית המשפט, כפי שהובא בפיסקה 12 לעיל). אעשה שימוש בדבריו אלה, גם לעניין עמדת הנאשם, בכל הקשור לעונש. 37. בנוסף לכך, ניצל הנאשם את זכות המילה האחרונה. וכך אמר הנאשם לבית המשפט, לאחר תום דברי סנגורו (עמוד 47, שורות 11-10, לפרוטוקול בית המשפט): "אני מתנצל על זה שיריתי ואני מצטער על זה. גם פיטרו אותי מהעבודה ובזה קיבלתי עונש". דיון 38. פסיקת בית המשפט העליון, ובמיוחד בשנים האחרונות, שמה לה למטרה להילחם בנגע האלימות, אשר פושה בחברה הישראלית. 39. ידועה ומצוטטת, לרוב, אמרתו של המשנה לנשיא, כב' השופט מישאל חשין, בדבר "תת תרבות הסכין", אשר הורחבה ויושמה גם לאלימות עקב שימוש בנשק. 40. ראיתי לנכון, בהקשר זה, להתייחס, בהרחבת מה, לדברי כב' השופט - כתוארו אז - מישאל חשין, בע"פ 5753/04 מדינת ישראל נ' ירון רייכמן (שלדבריו הסכימו כב' השופט אשר גרוניס וכב' השופטת מירה נאור), שבו התקבל ערעור המדינה והוחמר עונש של 3 שנות מאסר ל-6 שנות מאסר, בגין ירי של חייל שגנב נשק מנשקייה וירה במתלונן, בעקבות ריב במועדון לילה. ואלה דבריו, ביחס לעצם תופעת "תת תרבות הסכין": "לאחרונה נתקלים אנו במעשה בריונות שלא ידענו בעבר. שאם בעבר יישבו צעירים, וגם מי שאינו צעירים, חילוקי דעות ביניהם בסכינים שננעצו בגופו של הזולת - 'תת תרבות הסכין' קראנו לתופעה ממאירה זו - הנה כיום עלינו - או שמא נאמר: ירדנו - ברמה ובחומרה; לא עוד יישוב סכסוכים בנשק קר אלא יישוב סכסוכים בנשק חם. 'סכסוכים' קראנו לאותם חילוקי דעות שאנשים מבקשים ליישבם באלימות קשה, אלא שלמרבה התמיהה והצער אין המדובר, ברוב המקרים, בסכסוכים של ממש אלא בסכסוכים שניתן לכנותם סכסוכי-זוטא. סכסוכי-זוטא מעורבים בהם, על הרוב, אנשים צעירים, ועל דברים של מה בכך נשלפת סכין וננעצת בגוף הזולת. לאחרונה, כאמור, נשלף כלי ירי קטלני". 41. לאחר "תאור" המחלה החברתית, מציב השופט חשין את השאלה, כיצד על הרשות השופטת להביע עמדתה - במסגרת הענישה - כגורם חברתי רב חשיבות במדינה, על התופעה האמורה. בעניין זה, ראוי לשנן שוב ושוב את דבריו אלה (שם): "תופעה נוראה זו פשתה בחברתנו, היתה כמחלה ממארת, וחובה היא המוטלת עלינו, על בית-המשפט, להעלות תרומתו למלחמה קשה זו. מלחמה היא שאסור לעשות בה ויתורים, שאם נוותר ונסלח תתגבר התופעה ותלך. חברתנו הפכה להיותה חברה אלימה, ותרומתו של בית-המשפט למלחמה באלימות היא בהטלת עונשים ראויים. בבואנו לגזור עונשים על עבריינים כמשיב שלפנינו, שומה עלינו לשוות נגד עינינו לא רק את המשיב ואת צורכי שיקומו; לא רק את משפחתו הסובלת בשל מעשיו; אלא גם את הנפגעים ממעשיו של המשיב ואת הנפגעים ממעשים-בכוח שייעשו אם לא נגיב בחומרה על מעשים כמעשה המשיב". 42. השופט חשין, מנתח את מטרות הענישה הידועות, ומיישם אותן, ביחס לענישתם של מבצעי מעשי אלימות, באמצעות ירי (כמו המקרה שלפנינו). וכך הוא כותב (שם, בהמשך פסק הדין): "ראשית לכל נזכור את יסוד הגמול שבענישה. אדם העושה מעשה רע, מעשה הפורע סידרי חברה, חייב לדעת כי החברה תשיב לו כגמולו. מעשה רע ייגמל בעונש קשה, מעשה רע מאד ייגמל בעונש קשה מאד. כך הוא אף באשר להרתעה, הרתעת היחיד והרתעת הרבים. יד קלה על סכין, אצבע קלה על הדק, כף יד קלה על רימון יד, כל אלה ייענשו בחומרה להרתעת היחיד והרבים. אין צורך בדמיון מפליג כדי להבין ולידע איזה אסון נורא - נורא מתיאור - עלול היה להיגרם כתוצאה ממעשהו הנפשע של המשיב. אכן-כן: שלא כמחבלים רוצחים לא זרק המשיב את הרימון אל עבר הקהל שנאסף במקום אלא השליך אותו על הכביש. ואולם רימון רסס יכול אדם שידע היכן נופל הוא, אין אדם יודע במי יפגע. והרי הרימון שהשליך המשיב יכול היה בנקל לקפח חיי אדם. המשיב אף ידע זאת, וכדברו של כתב האישום, השליך את הרימון 'בכוונה לגרום לאזרחים חבלה חמורה'. בא-כוח המשיב הסביר לנו כי אותה 'כוונה' לגרום חבלה חמורה היתה כוונה על פי הילכת הצפיות. ואולם מה לי כוונת מכוון מה לי כוונת צפיות, שזו כן זו עלולה לגרום נזקים נוראים לאדם ולרכוש. מבחינה חברתית ומוסרית נתקשה להבחין בין אדם העושה מעשה מסויים בכוונה לגרום חבלה חמורה לזולתו לבין אדם העושה אותו מעשה ביודעו כי קרוב לוודאי תיגרם לזולת חבלה חמורה. המשיב השליך רימון במקום הומה אדם. מעשה מעין זה מעשה חמור הוא עד למאד, ומעשה חמור עד למאד מחייב עונש כגמולו. לצערנו לא הסיק בית-משפט קמא את המסקנה הראוייה ממעשיו של המשיב ועל-כן באנו אנו לתקון את הצורך תיקון. גם כך, לא נמצה את הדין עם המשיב כפי שהיינו ממצים עימו את הדין לו ישבנו בערכאה קמא". 43. אני ער לכך, כי במקרה שלפנינו, כתב האישום המקורי אכן עסק במעשה מכוון כדי לגרום חבלה חמורה, בעוד כתב האישום המתוקן כלל עובדות אחרות, וממילא האישום היה בגין עבירה פחותה בחומרתה, אך עדיין הסיכון של הפגיעה בחיי אדם, כאשר אדם יורה, עומד בעינו. בשל השוני בין הנתונים העובדתיים שבפרשת רייכמן הנ"ל, לבין העובדות בכתב האישום המתוקן, בפרשה שבפניי, העונש שאגזור על הנאשם יהיה נמוך יותר, משמעותית, מזה שנקבע בערעור הנ"ל (6 שנות מאסר), אך, עדיין, אין בית המשפט המחוזי פטור מליישם את רוח פסיקת בית המשפט העליון, ככל שהדבר נוגע לעבירות אלימות. 44. אם ביחס לסכין, נאמרו דברים אלה, קל וחומר שיש להחילם על מי שהאלימות מבוצעת על ידו באמצעות ירי בנשק, שהוא, לכל הדעות, בעל יכולת פגיעה ופוטנציאל של גרימת נזק ואף מוות, בעוצמות רבות יותר מזה של שימוש בסכין, כפי שמדגים כב' השופט מישאל חשין בלשונו הזהב, שצוטטה לעיל בפיסקה 42 לעיל. 45. קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, הוא כי יש לראות, במסגרת ספקטרום הסיכון, וממילא, במסגרת מדרג הענישה, את השימוש בנשק על ידי מי שמחזיק בנשק כמאבטח, כמעשה מסוכן וראוי לענישה מחמירה, בהיותו בקצה הסקלה של עבירות האלימות והשימוש בכוח. במיוחד נכונים הדברים, כאשר במקרה שלפנינו, הירי "הניב" תוצאות של "פציעה בנסיבות מחמירות", עבירה לפי סעיף 334, לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "חוק העונשין"), בנסיבות האמורות בסעיף 335(א)(1) לחוק האמור, כאשר העונש המירבי בגינה הוא 6 שנות מאסר. 46. העובדה שלנאשם יש יכולת ביטוי דלה, או השכלה נמוכה ביותר, שהיא כמעט חוסר השכלה, אינה יכולה לשמש, לפי עניות דעתי, שיקול מכריע לטובת הקלה כה משמעותית בעונש, עד לדרגה של מאסר בעבודות שירות (כהמלצת שירות המבחן), ולא כל שכן עד לדרגה של של"צ (כהצעת הסנגור). 47. האינטרס החברתי, על פי השקפתי, מחייב ענישה משמעותית של מאבטח, אשר עושה שימוש בנשקו, וכתוצאה מכך פוצע אדם אחר. 48. אין להתעלם מכך שמדובר בעבירה ראשונה, ואפילו יחידה, בחייו של הנאשם, ולכך אתן משקל, במסגרת נסיבותיו האישיות של הנאשם. אולם, בשל החשיבות החברתית של ענישה משמעותית ומרתיעה של מבצעי אלימות, בכלל, והעושים כן תוך שימוש בנשק, בפרט, לא אוכל לקבל את טענת הסנגור, כי מאחר ומדובר במקרה ראשון, יש לנאשם מעין "חסינות" מפני מאסר בפועל, ויש להסתפק בעבודות שירות או בשל"צ. 49. אין צורך להזכיר למי שגר בארץ הזאת, כי מאבטחים נמצאים על כל צעד ושעל: בפתח הסופרמרקט, בכניסה לקולנוע, בשערי הגנים ובתי הספר, ואפילו כאשר רוצה אדם להיכנס לבית קפה ולשתות כוס קפה, מאבטח חמוש בודק את תיקו. 50. כיצד ניתן לאפשר מצב, שבו מאבטח יהיה, כטענת סנגורו, במצב השכלתי כה ירוד, ובעל אישיות כה דלה, אשר ריב קטן עם המתלונן, גרם לו להתפרצות כזו, שתחילתה במכות פיזיות, כנאמר בסעיפים 3 ו-4 לכתב האישום המתוקן, ושיאה הוא בירי, כאשר הנאשם יורה והמתלונן בורח, כשגבו אל היורה (סעיף 5 לכתב האישום). לכן, אין לנאשם כל טענה שהיא על סכנה, או חשש מפגיעה, או שמץ של צורך בהגנה עצמית, ככל שהדבר נוגע לירי שפצע את המתלונן. אינני דן בעניין זה בירייה הנוספת, אותה ירה הנאשם באוויר לאחר ההתקהלות (סעיף 7 לכתב האישום), שכן באי כוח שני הצדדים לא נתנו משקל ולא שמו דגש על הירייה השנייה, במסגרת טיעוניהם לעונש. אף אני, התרכזתי בירייה שפגעה במתלונן ולא באותה ירייה שנייה באוויר. 51. בנסיבות אלה, גם אם הנאשם הפסיק לעבוד כמאבטח, ועל כן אלמנט ההרתעה, כלפיו, אינו מרכזי כל כך, עדיין הצורך בהרתעה של כלל המאבטחים בארץ, שכאמור, מספרם הולך וגדל, מחייב ענישה הולמת. 52. ההרתעה הנדרשת, אינה מיועדת אך ורק למאבטחים בחברות שמירה, כמו הנאשם שבפניי, אלא יש להרתיע משימוש בנשק, כאמצעי יישוב סכסוך בדרך אלימה, את כל נושאי נשק מכל מין וסוג שהוא, גם כאשר הנשק ניתן להם לצורך הגנה עצמית או לצורך תפקידם, כשוטרים או חיילים (ראה, הדוגמא בפרשת רייכמן הנ"ל, שם היה המשיב חייל במג"ב). 53. אכן, צודקת ב"כ המדינה, בהביאה את פסק דינו של בית המשפט העליון הנ"ל ( ע"פ 3924/05 אלמנך צאגיה נ' מדינת ישראל, , כאסמכתא לטיעוניה. 54. אמנם, הנסיבות באותו מקרה שונות מאלה שבפניי, אך האמירה הנורמטיבית, בפיסקה ה של פסק דינו של כב' השופט אליקים רובינשטיין, ישימה היא, וראוי לראות בה קו מנחה, ביחס לענישה בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות. וכך, נכתב בפסק הדין הנ"ל (שם, בפיסקה ה): "(1) לאחר העיון, נוכח חומרת העבירה, אין בידינו להיעתר לערעור, בעיקר מנימוקי בית המשפט קמא. (2)  בין השאר כתב בית המשפט: 'תמונת האירוע שנצטיירה באולם בית המשפט בלתי נתפסת. הצרה, שלא מדובר באירוע חריג שאינו מוכר במקומותינו. בשנים האחרונות למדנו להכיר שימוש חריף ומהיר בכלי נשק. מחיר חיי אדם קל. אנשים משתמשים בנשקם קרים וחמים כנגד בני אדם אחרים כאילו היה אלה 'מטרות דמות' במגרש משחקים וירטואלי. הגדרות נפרצו והדם נשפך. בית המשפט מצווה ליתן יד לסכירת נתיב פציעה והרג . . . ידע כל איש ואשה, כי שימוש בנשק קר או חם ישימו במהרה מאחורי סורג ובריח לשנים ארוכות . . . '. ועוד ציטט בית המשפט את פסק דינו של בית משפט זה, ברע"פ 5753/04 מדינת ישראל נ' ירון רייכמן (טרם פורסם) [קטעים מפסק דין זה, כולל הקטע הקטן המובא לעיל, צוטטו בפסק דין זה, בפסקאות 42-40] בדבר 'חובה המוטלת עלינו, על בית המשפט, להעלות תרומה למלחמה קשה זו ... חברתנו הפכה להיות חברה אלימה. תרומתו של בית המשפט למלחמה באלימות היא בהטלת עונשים ראויים ...'. באותו מקרה נעשה שימוש ברימון. (3)  במקרה דנא, ירה המערער בזולתו במכוון, בשל סכסוך של מה בכך; 'מה-בכך' היא כמעט לשון המעטה בנסיבות אלה. כסדום היינו, לעמורה דמינו. ראשי הממשל, ראשי התביעה הכללית, ראשי המשטרה ובתי המשפט מכבירים בכאב דברים על הצורך להיאבק באלימות, אך השוקת שבורה והדברים נותרים כחרס הנשבר. מה ניתן לעשות כדי לשרש את תרבות אנשים חטאים שצמחה בקרבנו, שהסכין הנשלפת וגם הנשק החם הם בני בית בה? אמנם אודה, כי נטייתי הבסיסית הכמעט 'גנטית' מקדמת דנא וגם כיום, היא לכיוון של מאמץ לשיקום עבריינים; מי שצלח שיקומו יועיל לחברה ולעצמו, ויחסוך לציבור נזקי עבירות להוצאות של מאסרים לעתיד. ואולם, במה דברים אמורים, בימים כתיקונם, אך משנקלענו לימות מלחמה - והמאבק באלימות אין מנוס מהגדרתו כמלחמה, כפיקוח נפש, נפשות הרבים הנדקרים, הנורים והנהרגים, ואין אלה מלים רמות בעלמא - צריך שתקבל זו עדיפות ובמקרים הראויים, בתבונה ובשים שכל, תדחה מפניה שיקולים אחרים. אני אומר דברים אלה בצער. אם אין ההרתעה עד כה מצליחה די הצורך, אולי ייצא קולה של הגישה המחמירה למרחוק כך שתהא שדרכה תצלח יותר. אך גם עד אז, למצער יש להרחיק עברייני אלימות ככל הניתן מן הרבים, מן היכולת לפגוע בזולת על-ידי אלימות. לכן אין מקום להתערבות בגזר דינו של בית המשפט קמא. בדומה בהקשר אחר של אלימות ראו ע"פ 2163/05 אלייב ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) . (4)  אוסיף, כי בית המשפט קמא ציין שאת המערער שלפנינו לא ראה כעבריין אלים טיפוסי אלא כ'דמות של צעיר, שקט, המבקש להשתייך לחברה, כאזרח מן השורה'. לכן הדגיש את הרתעת הרבים ולא את גמול היחיד. ואולם, לדידי גם גמול היחיד רלבנטי במקרה דנא: יתכן שביסודו המערער אינו עבריין ואינו אלים. אני רוצה לצאת מהנחה זו. אך הוא נטל את אקדחו, שניתן לו כמאבטח, וירה בזולת בשל לא כלום. לא אכחד: גם גמול ממלא תפקיד; גם לתסמונת 'הדם החם', במקרה זה ובאחרים, יש מחיר. כאן יש לומר, כי שלא כטענת הסנגור המלומד, הקביעה הפסיכיאטרית והאבחנתית אינה של פיגור המערער ואדרבה. (5)  ועם זאת, נוכח התנהגותו הטובה של המערער בכלא, כעולה מן התסקיר, דבר שראוי לציינו, מבקש אני לקוות כי יתמיד בכך, ומן הסתם יישקל הדבר לזכותו במועד המתאים. כמובן אין בידי להביע דעה ספציפית על כך, והדבר יהא מסור בבוא העת לנוגעים בדבר. (6)  בטרם סיום, אציע כי הפרקליטות תבדוק כיצד מי שלא שירת בצה"ל ושנטען לגביו - אף כי חוות הדעת אינן כאלה - שהוא סובל מליקויים בתחום המנטלי, נעשה מאבטח וניתן בידו נשק. (7)  אין בידינו איפוא להיעתר לערעור. עם זאת ינוכו בהסכמה 46 ימי מעצר מן העונש שנגזר על המערער". 55. אכן, מן הראוי היה, כי גם בפרשתינו תיערך אותה בדיקה (שהציע כב' השופט רובינשטיין בפרשת צאגיה הנ"ל, בסעיף ה(6)), כיצד ניתן נשק לנאשם, אשר אישיותו היא כמתואר בתסקיר שירות המבחן, כאשר הסנגור רואה בכך דווקא נימוק לקולא, מבחינתו האישית של הנאשם, בעוד שבית משפט רואה את התופעה, מנקודת מבט חיצונית, והיא חמורה מבחינת סיכון הציבור. 56. אולם, נמנע אני מלהורות כן, באופן אופרטיבי, וזאת לאור הצהרת עו"ד פראחת, כי הנאשם אינו עוסק יותר בענייני אבטחה. 57. על כל פנים, מן הראוי כי אנשי הפרקליטות ידווחו על תיק זה (כמו על תיקים אחרים שבהם מעורבים מאבטחים), לרשויות המוסמכות המטפלות ברישוי נשק ובפיקוח על חברות שמירה המעסיקות מאבטחים [בימים אלה, אני שוקד על מתן פסק דין, בתיק אזרחי, שבו קרוביו של מי שנהרג על ידי מאבטח, תוך שימוש בנשק שקיבל המאבטח מחברת השמירה, תובעים פיצויים מן היורה, מחברת השמירה וממדינת ישראל; ת"א 5380/03 עזבון המנוח אלכסנדר רחלין ז"ל נ' דניאל ציסין . במסגרת פסק דין זה, יש דיון מקיף בסוגיית האחריות של הגורמים הרלוונטיים, לעניין פיקוח על מאבטחים מחזיקי נשק, בהיבטים האזרחיים. לא ארחיב את הדיבור כאן, והרוצה לעיין בפסק הדין, כשיינתן, יוכל לעשות כן]. 58. אין להקל ראש בירי שביצע הנאשם. הירי, אכן, לא היה דרך הכוונות, כפי שהסביר הנאשם בבית המשפט (ראה הדברים שצוטטו בפיסקה 12 לעיל). לפיכך, העבירה בה הורשע הנאשם אינה ניסיון לרצח (שעונשה המרבי הוא 20 שנות מאסר, על פי סעיף 305 לחוק העונשין), ואף לא חבלה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333, בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין (דהיינו: עונש מרבי של 14 שנות מאסר) - העבירה על פי כתב האישום המקורי - אלא ההרשעה, על פי כתב האישום המתוקן, היא בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות (שעונשה המרבי הוא 6 שנות מאסר). 59. התוצאה היא, כי קווי הענישה וגבולותיה הם אלה של עבירת הפציעה בנסיבות מחמירות, ובמסגרתה, עתירת המדינה היא ענישה של מאסר בפועל של שנה וחצי (שכן בעבירות החמורות יותר של ניסיון לרצח או חבלה בנסיבות מחמירות, רמת הענישה חמורה הרבה יותר; בפרשת רייכמן, העונש הועמד בבית המשפט העליון על 6 שנות מאסר בפועל, ובפרשת צאגיה, העונש שנקבע בבית המשפט המחוזי - 5 שנות מאסר - נותר כזה גם בבית המשפט העליון, לאחר דחיית ערעור הנאשם). 60. עיינתי, בכובד ראש, בתסקירי שירות המבחן, ושמעתי, בקשב רב, את טיעוני הנאשם ובא כוחו, בכל הקשור לנסיבותיו האישיות של הנאשם. אכן, הנאשם סבל מילדות קשה, אישיותו דלה, הוא פוטר מעבודתו, ובנוסף לכך עליו לפרנס אישה ושני תינוקות קטנים. 61. ברם, אין בנסיבות אישיות אלה, כדי להטות את הכף לעבר מאסר בעבודות שירות (כהמלצת שירות המבחן, המתרכז, מטבע הדברים, באישיות הנאשם, ואינו נותן משקל מספיק לשיקולים הציבוריים, כולל: הרתעה), ולבטח לא בשל"צ (כפי שהציע הסנגור). אינני סבור, כי אותם דרכי "ענישה" רכות יותר, של מאסר בעבודות שירות, ולא כל שכן של"צ, מתאימות להבעת עמדת בית המשפט, ביחס לעבירות אלימות, תוך שימוש בנשק, ובמיוחד כאשר היורה מפעיל נשק שנמסר לו כמאבטח. 62. כוחן של הנסיבות האישיות של הנאשם, כפי שפורטו לעיל, הוא להפחית, במקצת, את העונש של מאסר בפועל, אותו דרשה המדינה, ותו לא. 63. לעניין הפיצוי למתלונן, אינני סבור שיש ממש בטענות הסנגור, לפיהן לא הוכח בצורה נדרשת במשפט הפלילי, מהו הנזק הספציפי שנגרם למתלונן. נכון הוא, כי המידע שיש בפניי - כפי שנמסר והוכח על ידי הפרקליטות - הוא דל יחסית. אף ייתכן, כי אילו היינו במשפט בדיני נזיקין, הייתי אומר שהתובע הוכיח רק מעט (כמפורט בפיסקה הבאה), והדבר היה משפיע על גובה הסכום שייפסק לזכותו. אולם, הפיצוי למתלונן, במסגרת הליך פלילי (כאמור בסעיף 77 לחוק העונשין), בסכום שאקבע להלן, אינו נועד להוות סכום מדויק, המשקף את הנזק הספציפי אשר סבל המתלונן, אלא יותר בגדר פיצוי "כללי", כאשר החוק מציין אמת מידה זו בלבד: "קביעת הפיצויים... תהא לפי ערך הנזק או הסבל שנגרמו" (סעיף 77(ב) לחוק העונשין). 64. אין מחלוקת שהמתלונן הוכה, ולאחר מכן ירה עליו הנאשם. המתלונן נפצע בירכו השמאלית, רסיסי מתכת חדרו לירכו, והוא עבר ניתוח בבית חולים. נתונים אלה כתובים בסעיפים 4 ו-8 לכתב האישום המתוקן, שבהם הודה הנאשם. על כן, הם התשתית העובדתית היחידה לפסיקת סכום הפיצוי. אין בפניי כל נתון, מהו סוג הניתוח אותו עבר המתלונן, כמה ימים אושפז, והאם נותרה לו נכות, זמנית או קבועה, בעקבות אותו אירוע. בנסיבות אלה, היעדר הראיות, יפעל לטובת הנאשם, כמו בכל צומת של המשפט הפלילי. 65. המדינה מבקשת, כי בנוסף לפיצוי, יוטל על הנאשם קנס. ב"כ הנאשם הציע כי במקום פיצוי ישולם קנס. 66. אינני סבור, כי לפנינו תיק כלכלי, אשר בו הקנס הוא תגובת החברה לעבריין, אשר עבר על החוק, בשל בצע כסף. 67. מאחר ושוכנעתי כי מצבו הכלכלי של הנאשם איננו מזהיר, בלשון המעטה, וכי עליו לפרנס את אשתו ואת שני התינוקות שבביתו, ובנוסף לכך אני מטיל עליו תקופת מאסר בפועל, די בכך שהסכום שייצא מקופת משפחת הנאשם, יינתן למתלונן, במסגרת פיצוי, ואין צורך - חברתי או אחר - בנסיבות אלה, להטיל על הנאשם גם קנס. 68. ב"כ המדינה ביקשה גם, כי ייגזר על הנאשם מאסר על תנאי. הסנגור, בהעדר התנגדותו, מבין כי זה עונש הולם. על כן, אכליל אותו במסגרת ענישה, שתפורט עתה. 69. לאחר ששקלתי את כל הנתונים, ובהתחשב בטיעוני הצדדים והנאשם, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: א. 18 חודשי מאסר, אשר מתוכם 12 חודשים לריצוי בפועל, ו-6 חודשים מאסר על תנאי, אשר אותם ירצה הנאשם, אם יעבור עבירת אלימות על פי פרק י, סימן ד לחוק העונשין, תוך שלוש שנים. ב. הנאשם יפצה את המתלונן בסך של 5,000 ₪, אשר ישולמו על ידי הנאשם למרכז לגביית קנסות ואגרות, שליד הנהלת בתי המשפט, והמרכז יעביר סכום זה למתלונן. התשלום יבוצע בתוך 30 יום מהיום. 70. הנשק בו בוצע הירי - יוחזר לחברת האבטחה. 71. שאר המוצגים בתיק - יחולטו ויושמדו. 72. הנאשם יתייצב במשטרת מחוז ירושלים (מגרש הרוסים) ביום ראשון, ז שבט תשס"ט (1.2.09), בשעה 9:00, לתחילת ריצוי עונש המאסר בפועל, כאמור בפיסקה 58(א) לעיל. 73. זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום.אלימותנשקמשפט פלילי