קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי הרשאה רשות שדות התעופה: לפניי בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שעניינה "דמי הרשאה" לשחרור משלוחי יבוא אוויריים בבית המכס נתב"ג, אשר לטענת המבקשת נגבו מהיבואנים שלא כדין (להלן: התובענה). המשיבה (להלן גם: רשות המיסים) הודיעה על הפסקת הגבייה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"). לפיכך, עניינו של פסק דין זה בגמול למבקשת ובשכ"ט לב"כ המבקשת לפי הוראות סעיפים 9(ג), 22(ב) ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות.   1. כללי המבקשת הינה חברה הרשומה כדין בישראל ועוסקת, בין היתר, ביבוא ושיווק מצלמות וידאו ואביזרים למצלמות וידאו. המשיבה, רשות המיסים, הינה הגורם המוסמך על פי דין לגביית מיסי יבוא. במהלך השנים 2007-2008 שחררה המבקשת משלוחי יבוא בבית המכס נתב"ג, כאשר מלבד מיסי היבוא ואגרות שונות, נגבו ממנה "דמי הרשאה" בסכום שנע בין 16-23 ₪ למשלוח.   ביום 21.1.09 הגישה המבקשת בקשה לאישור התובענה המנהלית שהוגשה על ידה כתובענה ייצוגית (בש"א 301/98). ביום 21.4.09 הודיעה רשות המיסים על הפסקת גביית "דמי ההרשאה" בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, וזאת מבלי להודות בטענות המבקשת.   רשות המיסים טוענת כי דמי ההרשאה הינם תשלום שנגבה למעשה על ידי מינהל המכס והוטל על סוכני המכס בגין ביצוע פעילות בשטח נתב"ג. בפועל, נגבו דמי ההרשאה ישירות מהיבואנים מתוך הנחה כי ממילא תשלום זה יגולגל על היבואנים. רשות המיסים שימשה, לטענתה, רק כשלוחה של רשות שדות התעופה בגביית דמי ההרשאה, כאשר סך דמי ההרשאה שנגבו הועבר לרשות שדות התעופה ולא לאוצר המדינה. לטענת רשות המיסים, הגבייה הופסקה לאור הסכמה בינה לבין רש"ת כי קיים קושי בגביית דמי הרשאה שמוטלים על סוכני המכס ישירות מהיבואנים. 2. שיקולים בפסיקת גמול ושכ"ט א. כללי השיקולים לפסיקת גמול לתובע ושכ"ט לבא כוחו מקום בו נדחתה התובענה על פי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, מפורטים בסעיפים 22 ו-23 לחוק זה. סעיף 22(ב) מפרט את השיקולים לפסיקת גמול לתובע, כדלקמן:  "בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה: הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי; התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית."   סעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות, קובע שבקביעת שכר טרחת ב"כ התובע יתחשב בית המשפט בשיקולים הבאים:   "התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך; מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית; האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך; הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית. (ג) בית המשפט רשאי לקבוע לבא כוח מייצג שכר טרחה חלקי על חשבון שכר הטרחה הכולל, אף בטרם הסתיים הליך הבירור של התובענה הייצוגית, אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות העניין, וככל הניתן, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף קטן (ב)."   ד"ר אלון קלמנט, במאמרו "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006", הפרקליט מט תשס"ז 131, מחלק את השיקולים שנקבעו בחוק תובענות ייצוגיות לשלוש קטגוריות. הראשונה, שיקולי התשומה, הם שיקולים הנוגעים לעלויות ולסיכון שנטלו על עצמם התובע המייצג ועוה"ד, כגון שכר טרחה, סיכון, הוצאות ומורכבות ההליך; הקטגוריה השנייה, שיקולי התפוקה לקבוצה המיוצגת, הם שיקולים הנוגעים לתועלת שהביאה התובענה הייצוגית לקבוצה המיוצגת; הקטגוריה השלישית, שיקולי הכוונה ציבורית, הם שיקולים הנוגעים לתועלת הציבורית מן התובענה הייצוגית, כגון: קידום אכיפת הדין, הרתעה, יעילות והוגנות, ולהכוונת המשאבים להגשת תובענות ייצוגיות שתועלתן הציבורית גדולה ביותר.   בע"א 9134/05 אליעזר לויט, עו"ד נ' קו-אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ (לא פורסם, , ניתן ביום 7.2.08)(להלן: "פסק הדין בעניין לויט"), קבע כב' השופט א' גרוניס כי השיקולים הקבועים בסעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות מהווים רשימה לא ממצה. הסעיף נועד להתוות שיקול דעת לבית המשפט ואין לקבוע נוסחה קשיחה בעניין שכ"ט שנפסק לטובת ב"כ התובע הייצוגי. כב' השופט גרוניס הצביע שם על שלושה סוגי שיקולים המשתקפים בקריטריונים המנויים בסעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות:   "סוג שיקולים אחד נוגע לסוגיית התמריץ להגשת תביעה ייצוגית. בעניין זה קיים מתח בין שני שיקולים נוגדים אשר יש לאזן ביניהם: יצירת תמריץ חיובי להגשת תביעות ייצוגיות ראויות אל מול הצורך למנוע הגשתן של תביעות סרק ייצוגיות או מנופחות יתר על המידה ... מובן, כי ככל שגדלה החשיבות אותה יש לייחס לתובענה הייצוגית גדל העניין ביצירת התמריץ להגישה. מטעם זה מורה החוק כי בעת קביעת שכר הטירחה יש להתחשב באינטרסים שהוגשמו על ידי הגשת התובענה. בגדרה של נקודה זו ניתן משקל הן לאינטרס היחיד, שבא לידי ביטוי בקריטריון התועלת שצמחה לקבוצה המיוצגת (ס"ק (1)), והן לאינטרס הציבור, הבא לידי ביטוי בקריטריון של מידת החשיבות הציבורית הטמונה בתביעה (ס"ק (3)).... הצורך במתן תמריץ להגשת תובענות ייצוגיות ראויות מכתיב גם התחשבות בשאלה מה היה היקף ההשקעה בהגשתה ובניהולה של התובענה הייצוגית ומה היתה מידת הסיכון הכרוכה בה (ס"ק (2)). זאת, שכן כגודל הקושי והסיכון שבתובענה כך הצורך באיזונו על ידי קביעת שכר הולם. מנגד, השאיפה למנוע הגשת תביעות סרק או ניפוחן מעבר לראוי מכתיבה את הקריטריון הקבוע בס"ק 5, לפיו להתחשב בפער בין הסעדים הנתבעים לסעדים שאושרו. קריטריון זה מיועד להרתיע תובעים מפני הגשת תביעות בשיעור מופרז ובלתי מבוסס. סוג שיקולים שני עניינו הכוונת התנהגות "בא כוח מייצג", כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, בנוגע לאופן ניהול התובענה והבקשה לאישורה. החוק מבקש ליצור תמריץ לכך שהדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית ובתובענה עצמה ינוהל ביעילות ובהגינות. לאור מטרה זו קובע החוק כי בקביעת גובה שכר הטרחה יש להתחשב באופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את התובענה הייצוגית (ס"ק (4)). סוג שיקולים שלישי המשתקף בסעיף הינו השאיפה כי יהיה יחס הולם בין שכר הטירחה לבין התובענה הייצוגית. היינו, כי שכר הטרחה יהיה סביר והוגן בהתחשב בכלל מאפייניה של התובענה הייצוגית. חלק מהגורמים המשפיעים על סבירותו של גובה שכר הטירחה הינם המאמץ שהושקע בה והתועלת שהיא הניבה לקבוצה. כך, לדוגמה, יש להקפיד כי שכר הטירחה לא יעקר למעשה את טובת ההנאה האמורה לצמוח לחברי הקבוצה או יפחית ממנה באורח בלתי סביר."   להלן אבחן שיקולים אלו במקרה שלפניי. ב. שיקולי תשומה (שכ"ט, הוצאות, סיכון ומורכבות ההליך) המבקשת טוענת כי במקרה זה הסיכון, הטרחה וההוצאות בגין הגשת התובענה היו גדולים היות ולא הוגשה בארץ תביעה ביחס לגבייה זו ואין בנמצא אסמכתאות, תקדימים או פרסומים בנושא. את טענותיה בנוגע לסיכון, לטרחה ולהוצאות תומכת המבקשת בתצהיר מנכ"ל המבקשת.   מנגד, טוענת רשות המיסים כי במקרה זה ההוצאות שנגרמו למבקשת כתוצאה מהגשת התובענה אינן עולות על הוצאות הגשת ההליך בלבד, שכן המבקשת לא נדרשה לטיעון משפטי מורכב וגם לא נדרשה לבסס תביעתה על יריעה עובדתית רחבה. בנוסף, טוענת רשות המיסים כי אילו היתה פונה אליה המבקשת טרם הגשת התובענה, אולי היתה נחסכת הגשת התובענה. בנוסף, יש להתחשב בכך שרשות המיסים כבר בתחילת הדרך פעלה על פי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות והפסיקה את הגבייה. אמנם בהיעדר תקדים בפסיקה בעניין גביית דמי הרשאה, הגשת התובענה היתה כרוכה בסיכון ואין ספק כי ב"כ המבקשת טרחו ועמלו על הגשת התובענה. יחד עם זאת, מקבלת אני כי השאלה שבמחלוקת לא דרשה בירור עובדתי רחב או בירור משפטי מורכב. בנוסף, כייוון שהרשות הודיעה על הפסקת הגבייה לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, מבלי לנהל את ההליך לגופו, נחסכו למבקשת זמן וטרחה.   אשר לטענת רשות המיסים בדבר העדר פנייה מוקדמת, ידוע כי פנייה לרשות בטרם הגשת תובענה ייצוגיות אינה מתיישבת עם הרציונל הכלכלי שבבסיס מוסד התובענות הייצוגיות. עמד על כך בית המשפט בת.א. 1065/05 אמיר שהי שאול נ' תדיראן מוצרי צריכה בע"מ (לא פורסם, , ניתן ביום 14.2.08):   "אכן, בתי המשפט פסקו לא אחת כי העדר פניה לנתבע טרם הגשת התביעה עלולה להשליך על שאלת תום הלב. עם זאת, הודגש באותם פסקי דין, כי אין כל חובה למצות את ההליך טרם הגשת התובענה הייצוגית... לדעתי, אין להקפיד יתר על המידה בעניין פניה מוקדמת לנתבע בטרם הגשת תובענה ייצוגית, כאשר ברור כי פניה שכזו תביא לכל היותר לפיתרון הבעיה האישית של הפונה, ולא לפיתרון בעייתה של הקבוצה כולה. מטרת התובענה הייצוגית היא לאכוף את החוק בנוגע לכלל הקבוצה. פניה מוקדמת לנתבע הייצוגי, מעוררת חשש שהנתבע יזדרז להסיר מעל דרכו את העילה האישית של הפונה, שהיא בדרך כלל בסכום פעוט, על מנת למנוע את הגשת התובענה הייצוגית, ובכך תקופח זכותה של הקבוצה כולה... לאור כל אלו, לדעתי יש להעניק משקל לטענה בדבר העדר פניה קודמת רק כאשר היא מועלית בתום לב על-ידי הנתבע ייצוגי, אשר יכול לשכנע את בית המשפט כי לו היו פונים אליו לפני הגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, היה מגלה נכונות להיענות לדרישת הקבוצה כולה- לא רק לפיתרון בעייתו האישית של המבקש. אין זה המקרה שבפנינו."   באופן דומה נקבע בע"א 10262/05 אביב שירותים משפטיים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, , ניתן ביום 11.12.08), כי:  "אשר לתום-הלב, לא מצאנו כי העובדה שהמערערים לא הקדימו פנייה רצינית לבנק עובר להגשת בקשתם מצדיקה את הקביעה שלא נהגו בתום-לב. לנוכח תכליותיה של התובענה הייצוגית קשה גם לקבל כי פנייה של התובע הייצוגי להשבת כספו-שלו תהווה תנאי בלעדיו אין לאישור התובענה." לא שוכנעתי כי במקרה זה מתקיימות נסיבות המצדיקות לייחס משקל להעדר הפנייה המוקדמת לרשות המיסים.   ג. שיקולי תפוקה לקבוצה המיוצגת (התועלת לחברי הקבוצה ואופן ניהול ההליך) לטענת המבקשת בידיה נתונים לפיהם מדי יום משוחררים בבית המכס נתב"ג כ- 2,000 משלוחי יבוא אוויריים, בגינם גבתה רשות המיסים בעבור דמי הרשאה כ- 40,000 ₪ בכל יום שהם כ- 15 מיליון ₪ בשנה. מכאן, לטענת המבקשת, התועלת שהביאה התובענה לחברי הקבוצה הינה "חיסכון" בסך מצטבר של כ- 15 מיליון ₪ בשנה, ו- 30 מיליון ₪ למשך התקופה בגינה הוגשה התובענה (שנים 2007-2008).   רשות המיסים לא הכחישה את הנתונים שהציגה המבקשת ולא הביאה נתונים סותרים מטעמה, אך טוענת כי לא מדובר בחסכון לחברי הקבוצה, שכן ממילא רשות שדות התעופה בוחנת דרכים חלופיות לגביית דמי ההרשאה מהיבואנים.   טענת רשות המיסים בעניין התועלת לקבוצה מושתת על הנחות כלליות ובלתי מבוססות שנטענות בעלמא, ולכן אין לקבלה. ראשית, רשות המיסים אינה יכולה להסתמך על הנחה שגוף אחר (רש"ת) יסדיר בעתיד את גביית דמי ההרשאה; שנית, ככל שדמי ההרשאה ייגבו בעתיד ממילא בדרך אחרת על ידי רשות שדות התעופה, הרי שאין מחלוקת שדמי ההרשאה הם תשלום שמוטל על סוכני המכס, כאשר הקבוצה הרלוונטית לענייננו הינה קבוצת היבואנים. רשות המיסים לא יכולה להיבנות מההנחה לפיה תשלום זה יגולגל על קבוצת היבואנים.   אמנם חוק תובענות ייצוגיות מגביל תביעת השבה ייצוגית לתקופה של שנתיים שקדמו להגשת התביעה, אולם לעניין התועלת לחברי הקבוצה, יש להתחשב גם בחסכון העתידי שפועל לטובתם, שכן סביר להניח שאלמלא הוגשה התובענה הייצוגית, הרשות לא היתה מפסיקה את הגבייה גם בעתיד. מכל מקום, גם אם מדובר בחסכון לתקופה של שנתיים, סכום החיסכון לכלל חברי הקבוצה נאמד בכ-30 מיליון, נתון שלא הוכחש ולא הופרך על ידי רשות המיסים. אם כן, בהתבסס על נתוני המבקשת שלא הופרכו, התועלת לחברי הקבוצה היא חסכון של כ-30 מליון ₪ לכל הפחות, עבור תקופה של שנתיים של גביית דמי ההרשאה. ד. שיקולי הכוונה ציבורית (חשיבות ציבורית והפער בין הסעד שנתבע לסעד שנפסק) לטענת המבקשת, במקרה זה הופסקה גביית דמי ההרשאה רק בשל הגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, ולכן יש לראות בתובענה כתובענה מוצדקת ובהפסקת הגבייה כ'הודאה באשמה' כי הגבייה היתה בלתי חוקית. המבקשת מונה מספר סיבות לחשיבות הציבורית של התובענה: היותה של המשיבה גוף ציבורי שכפוף לנורמות התנהגות וחובות הגינות מחמירות יותר בהשוואה לגוף פרטי; העובדה שהגבייה נעשתה מתוך 'חלל חקיקתי' ולא על סמך פרשנות של חוק קיים; חיוניות השירות של שחרור סחורות על ידי היבואנים והיותו מאפשר מימוש זכות היסוד לחופש עיסוק.   רשות המיסים עומדת על כך שבמקרה זה מדובר בגבייה כדין, כאשר רשות המיסים שימשה כשלוחתה של רש"ת לצרכיי גבייה, והתשלום הועבר לרש"ת ולא לאוצר המדינה. כאמור לעיל, רשות המיסים לא יכולה להיבנות מהנחות לפיהן רשות שדות התעופה היתה גובה ממילא את דמי ההרשאה מסוכני המכס ואלו היו מגלגלים את התשלום על ציבור היבואנים. מה גם שלשיטת רשות המיסים היא טעתה בדרך פעולתה, שכן לטענתה היא הפסיקה את הגבייה משום שהגיעה לכלל הסכמה והבנה יחד עם רשות שדות התעופה כי קיים קושי בגביית דמי ההרשאה שמוטלים על סוכני המכס ישירות מהיבואנים.   מכל מקום, יש לראות בהפסקת הגבייה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות כהודאה של הרשות שהגבייה נעשתה שלא כדין, כפי שנקבע בבש"א (ת"א) 30948/08 קובי זמיר נ' עיריית רמלה, (לא פורסם) , ניתן ביום 6.1.09: "האפשרות של רשות מנהלית להודיע על חדילת גבייה - היא חריגה. באשר לנתבעים שאינם רשויות ציבוריות, לא קיימת אפשרות כזו, ולכן נתבע שאינו רשות ציבורית חשוף לסיכון של קבלת התביעה כנגדו במלואה, אף אם הוא מודיע על שינוי דרכיו ממועד הגשת התביעה ואילך. מובן כי זכות יתר זו מועילה מאוד לרשויות - אשר יכולות למנוע מעצמן סיכון של השבה בסכומים גבוהים שנגבו שלא כדין, בין אם הסכומים נגבו על ידיהן בתום לב ובין אם לא, בין אם ההשבה תגרום להם לנזק משמעותי ובין אם לא... אני סבורה לאור האמור לעיל, כי כאשר רשות מנצלת את הזכות שניתנה לה במסגרת החוק, ומודיעה על חדילת גבייה, על בית המשפט להתייחס להודעה זו כאל "הודאה" בכך שהגבייה לא היתה חוקית - ככל שמדובר בסוגיית הגמול לתובע ושכר טרחת עורכי דינו. אין מקום לאפשר לרשות להודיע על חדילת הגבייה, ובמקביל לטעון כי היא לא גבתה גביית יתר, וכי לכן אין מקום לשלם גמול לתובע המייצג, ושכר טרחה לבא כוחו".   חשיבותה הציבורית של הגשת התובענה היא ביישום עקרון שלטון החוק. בענייננו, סביר להניח שאלמלא היתה מוגשת התובענה, רשות המיסים לא היתה עומדת על טעותה והיתה ממשיכה לגבות את דמי ההרשאה. חשיבות התובענה נובעת גם מהאפקט ההרתעתי והחינוכי שהיא מפעילה כלפי רשויות ציבוריות, לפעול על פי חוק, ולהימנע מהטלת תשלומי חובה שלא כדין.   רשות המיסים מבקשת כי בית המשפט יביא בחשבון את השיקול של השמירה על הקופה הציבורית, ואת העובדה שהיא חשופה לתביעות השבה פרטניות. אין לקבל טענה זו. שיקולים אלה הם שהנחו את המחוקק להעניק לרשויות ציבוריות את ההטבה שבסעיף 9 לחוק תובעות ייצוגיות, שנוצלה על ידי רשות המיסים במקרה זה, ולכן לא נדרשה להשיב את מלוא הסכומים שגבתה ביתר. אין להביא שיקול זה פעם נוספת בחשבון, כאשר נבחן נושא הגמול לתובע הייצוגי ושכ"ט לבא כוחו. 3. שיעור הגמול לתובע ושכר הטרחה לבא כוחו שיעור הגמול לתובע ושכר הטרחה לבא כוחו, במקרים בהם הגבייה הופסקה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, נפסק בכל מקרה על פי נסיבותיו ולאור השיקולים בחוק התובענות הייצוגיות.   בת"מ 304/07 אלפסי נ' עיריית חיפה (לא פורסם, , ניתן ביום 13.4.08), קבע ביהמ"ש גמול כולל לתובע הייצוגי ובא כוחו, בסך של למעלה ממחצית הסכום ש"נחסך". במקרים בהם נפסקו סכומים נמוכים יותר, היה זה עקב נסיבות הקשורות לאותם הליכים, ולא כעקרון כללי. כך, בחלק מהמקרים נפסק סכום נמוך יחסית, משום שבית המשפט שדן בתובענה לא השתכנע שהגבייה הופסקה כתוצאה מהגשת התובענה (ת"מ 203/06 זאב אייזנברג נ' מחסני ערובה נעמן והיועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, , ניתן ביום 31.8.06); ת"מ 112/06 חיים אלבז נ' עיריית חולון (לא פורסם, , ניתן ביום 10.6.07); ת"מ 202/06 התנועה להגינות שלטונית נ' מ"י (לא פורסם, , ניתן ביום 20.8.07)).   במקרה זה שוכנעתי כי הפסקת הגבייה היא תוצאה של הגשת התביעה, ועל כן יש מקום לפסוק לתובע וב"כ סכום שישקף את הגמול בגין החסכון לציבור לו הביאו.   4. סיכום בהתאם להוראות סעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, ובשל העובדה שהרשות הודיעה על הפסקת גביית דמי ההרשאה, הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית.   לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את המשיבה לשלם למבקשת גמול בסך של 60,000 ₪, ולב"כ המבקשת 100,000₪ בצירוף מע"מ. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.   בהתאם להוראת סעיף 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, המזכירות תישלח הודעה על החלטה זו למנהל בתי המשפט בצירוף העתק ההחלטה, לשם רישומה בפנקס המתנהל לפי חוק זה.   תעופהדמי הרשאהרשות שדות התעופה