העסקת עובדים זרים ללא היתר דרך חברת כוח אדם

קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העסקת עובדים זרים ללא היתר דרך חברת כוח אדם: הנאשם הואשם בעבירה על סעיפים 2(א)(1), 2(א)(2) ו- 4 לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), תשנ"א - 1991 (כשמו במועד הרלוונטי לכתב האישום) (להלן - החוק וגם חוק עובדים זרים). בכתב האישום נטען, כי בתאריך 11/3/2002 בשעה 12:00 או בסמוך לכך, נמצאו בבניין קריית הממשלה, ברחוב פל-ים בחיפה (להלן - האתר), שם עסק הנאשם בביצוע עבודות אלומיניום כקבלן, שלושה עובדים זרים שפרטיהם מופיעים בכתב האישום, כשהם עוסקים בעבודות חיפוי אלומיניום. עובדים אלה לא היו במועד הרלוונטי אזרחי/תושבי ישראל, לא היו רשאים לעבוד אצל הנאשם והוא העסיקם בפועל שלא על פי היתר כדין. עוד נטען בכתב האישום, כי במועד הרלוונטי, היה מוסכם בין הנאשם לבין קבלן כוח אדם חברת מ.ד. חיימוביץ בע"מ, העוסקת במתן שירותי כח אדם ובהספקת עובדיה לשם עבודה אצל אחרים, כי החברה תספק לנאשם עובדים לביצוע עבודות שונות. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום. בתום פרשת התביעה, טען הנאשם, כי "אין להשיב לאשמה". טענתו זו של הנאשם נדחתה בהחלטה מיום 12/4/2007 . אלה העובדות שאינן שנויות במחלוקת: הנאשם, הינו קבלן לביצוע עבודות אלומיניום. הנאשם ביצע בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום, עבודות חיפוי אלומיניום באתר. לצורך ביצוע העבודות הנ"ל פנה הנאשם לחברת כח אדם בשם מ.ד. חיימוביץ בע"מ - השמת כח אדם זר (להלן - חברת חיימוביץ). בין הנאשם לבין חברת חיימוביץ נחתם בתאריך 20/3/2001 הסכם (מוצג נ/1) להספקת עובדים זרים. חברת חיימוביץ סיפקה לנאשם שלושה עובדים זרים בהתאם להסכם. הנאשם לא היה מעבידם הישיר של העובדים הזרים, והוא לא היה הגורם שהביא אותם ארצה; הנאשם היה מעסיקם בפועל של העובדים באתר. העדויות שנשמעו עדי המאשימה שהעידו בפני הינם - מר נאיף הינו, ראש ענף פיקוח במשרד המסחר והתעשייה בחיפה (להלן - המפקח הינו), אשר ביצע את הביקורת באתר בתאריך 11/3/2002 וגבה עדות מהנאשם (מוצג ת/5) ומאחד העובדים הזרים; מר אברהם לחיאני, מפקח על העבודה ביחידת עובדים זרים במשרד העבודה והרווחה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום (להלן - המפקח לחיאני), אשר נכח אף הוא בביקורת וגבה עדויות משני העובדים הזרים האחרים. כמו כן העיד מר משה סויסה, מפקח במשרד העבודה והרווחה בחיפה (להלן - המפקח סויסה). בנוסף הוגשו מטעם המאשימה צילום תעודות עובד של שלושת העובדים הזרים (מוצג ת/1); תעודות עובד ציבור באשר לנתוני העובדים הזרים ותעודות בירור פרטים על נוסע ממשרד הפנים (מוצגים ת/2 - ת/4); וכן דו"ח פרטי חברה מרשם החברות לגבי חברת חיימוביץ (מוצג ת/6). מעדות המפקחים עולה, כי ביום 11/3/2002 בשעה 12:00 או בסמוך לכך, ערכו מפקחי משרד העבודה והרווחה ביקורת באתר. בעת הביקורת נצפו שלושת העובדים הזרים אשר פרטיהם מופיעים בכתב האישום, כשהם עוסקים בעבודות חיפוי אלומיניום; העובדים נשאו תעודות עובד של חברת חיימוביץ; בבדיקה שנערכה על ידי המפקחים עם משרד הפנים, עלה כי לשני עובדים היתה בעבר אשרת עבודה על שם מעסיק בשם י. זקן ובניו וכי לעובד השלישי היתה בעבר אשרת תייר. העובדים עוכבו לחקירה והובאו לבית מעצר קישון; נגבו מהם הודעות והם גורשו מהארץ. מתעודות עובד הציבור (מוצגים ת/2 - ת/4), עולה כי לשניים מהעובדים מאוקראינה היתה אשרת עבודה על שם מעסיק בשם י. זקן ובניו בתוקף עד לתאריך 31/12/2001 ואילו לעובד השלישי מרוסיה לא היתה אשרת עבודה, אלא היתה לו אשרת תייר שהיתה בתוקף עד לתאריך 27/4/2001. הנאשם העיד כי איננו מכחיש את הדברים שמסר בהודעתו (מוצג ת/5) (ר' פ' עמ' 21 ש' 14). בהודעתו ציין הנאשם, כי במועד הרלוונטי, ביצע באתר עבודות חיפוי אלומיניום כקבלן משנה של חברה אחרת. הנאשם הודה, כי מזה שלושה חודשים הוא מעסיק בפועל את שלושת העובדים הזרים באתר וטען כי העובדים גויסו לעבודה אצלו על ידי חברת חיימוביץ, עימה התקשר בחוזה להספקת עובדים לפי שעות עבודה. הנאשם ניהל לכל אחד מהעובדים כרטיס נוכחות, אותו נהג להחתים בסוף כל יום עבודה; הנאשם שיכן את העובדים בשני חדרים בקיבוץ בית אורן ונשא בהוצאות השכירות. המסגרת הנורמטיבית בכתב האישום כאמור מיוחסת לנאשם עבירה על סעיפים 2(א)(1), 2(א)(2) וסעיף 4 לחוק עובדים זרים; זו לשונם של סעיפים אלה, כנוסחם בעת הרלוונטית לכתב האישום: "2. העבדה שלא כדין מעביד שעשה אחד מאלה - (1) העביד עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל, התשיב-1952 והתקנות לפיו; (2) העביד עובד זר בניגוד להוראות סעיף 32 לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959, דינו כפל הקנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וקנס נוסף פי ארבעה מהקנס בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לעובד, לכל יום שבו נמשכת העבירה, ואם נעברה העבירה לגבי עובד זר שהועסק במסגרת עסקו או משלח ידו של המעביד, דינו מאסר שישה חודשים או קנס פי ארבעה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וקנס נוסף פי ארבעה הקנס הקבוע בסעף 61(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לעובד, לכל יום שוב נמשכת העבירה." "4. מעביד בפועל נעברה עבירה לפי סעיף 2 בידי קבלן כח אדם, יואשם בעבירה כאמור גם מי שהעסיק בפועל את העובד הזר, אלא אם כן הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט את כל האמצעים הסבירים למניעתה." "עובד זר"? - מוגדר בסעיף 1 לחוק עובדים זרים : "עובד שאינו אזרח ישראלי, או תושב בה". חוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952 מסמיך את שר הפנים לקבוע סוגי אשרות כניסה ושהיה בישראל. בהתאם לכך, נקבע בתקנה 5(א) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד -1974, כך: "המבקש להיכנס לישראל כדי לעבוד בה זמנית בשכר, יגיש בקשה לאשרה ורשיון לישיבת ביקור מסוג ב/1 (עובד זמני); מעביד בישראל רשאי להגיש בקשה כאמור עבור תושב חוץ שהוא רוצה להעסיק." בסעיף 32(ב) לחוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959 כפי שהיה בעת הרלוונטית לאישום מושא כתב האישום, נקבע: "לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן אישר שירות התעסוקה בכתב את העסקתו של העובד הזר אצל אותו מעביד, ובהתאם לתנאי האישור; האישור האמור יכול שיהיה למכסה מסוימת של עובדים זרים שיועסקו אצל אותו מעביד או לפי רשימה שמית, הכל לפי החלטת שירות התעסוקה באישור שר העבודה והרווחה." האם הוכחו יסודות העבירה בסיכומיו מודה הנאשם כי ביום 11/3/2002 היה מעסיקם בפועל של שלושת העובדים הזרים, מושא כתב האישום, באתר בבניין הממשלה בחיפה (ר' סעיף 4ד' לסיכומי התובע). מעדויות המפקחים הינו ולחיאני, אשר בוצעו את הביקורת באתר בתאריך 11/3/2002, עולה כי שלושת העובדים הזרים נצפו באתר כשהם עוסקים בעודות חיפוי אלומיניום; אין חולק כי באותה עת ביצע הנאשם באתר עבודות אלומיניום. מתעודות עובד הציבור (מוצגים ת/2 - ת/4), עולה כי לשניים מהעובדים מאוקראינה היתה אשרת עבודה על שם מעסיק בשם י. זקן ובניו עד לתאריך 31/12/2001, שכלל לא עבד באותה עת באתר, ולעובד השלישי מרוסיה לא היתה אשרת עבודה, אלא היתה לו אשרת תייר עד לתאריך 27/4/2001. הנאשם אישר את נוכחותם של העובדים באתר ואת עבודתם עבורו בעבודות חיפוי אלומיניום. בהודעתו (מוצג ת/5) ציין הנאשם, כי במועד הרלוונטי, ביצע באתר עבודות חיפוי אלומיניום כקבלן משנה של חברה אחרת. הנאשם הודה, כי מזה שלושה חודשים הוא מעסיק בפועל את שלושת העובדים הזרים באתר וטען כי העובדים גויסו לעבודה אצלו על ידי חברת חיימוביץ, עימה התקשר בחוזה להספקת עובדים לפי שעות עבודה. הנאשם ניהל לכל אחד מהעובדים כרטיס נוכחות, אותו נהג להחתים בסוף כל יום עבודה; הנאשם שיכן את העובדים בשני חדרים בקיבוץ בית אורן ונשא בהוצאות השכירות. בעדותו בפני אישר הנאשם כי בעת שהעסיק את שלושת העובדים הזרים, לו אישית לא היה היתר להעסיקם (ר' פ' עמ' 22, ש' 13). בשים לב לראיות שהובאו בפני עולה, כי ביום ביצוע העבירה 11/3/2002, הנאשם העסיק בפועל שלושה עובדים זרים, שפרטיהם בכתב האישום, שלא היה להם היתרים כדין לעבוד בישראל ולא היה לקבלן כח האדם - חברת חיימוביץ או לנאשם, היתר משירות התעסוקה להעסיק את העובדים, או מי מהם. בנסיבות אלה יש לבחון האם הנאשם עומד בתנאי סעיף 4 לחוק עובדים זרים והשכיל להוכיח, כי העבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט בכל האמצעים הסבירים למניעתה. הנאשם טוען כי, לא התקיים בעניינו היסוד הנפשי של העבירה, הדורש קיום מודעות מצד הנאשם לנסיבות המקימות את העבירה; לשיטתו, לא ידע ולא חשד שהוא מעסיק עובדים זרים בניגוד לדין, וכי לא התקיימו נסיבות אשר היו צריכות לעורר אצל הנאשם חשד מסוג זה. העסקתם של שלושת העובדים הזרים על ידו נעשתה באמצעות חברת חיימוביץ, אשר ספיקה לו את העובדים, בהתאם להסכם מתאריך 20/3/2001 (מוצג נ/1); קבלן כח האדם אמר בצורה מפורשת לנאשם כי לעובדים יש אשרות מתאימות; הנאשם בדק את הדרכונים של העובדים ומסמכים אחרים בטרם העסקתם; הנאשם לא הסתמך רק על הצהרות קבלן כח האדם בעניין כשרות ההעסקה, ובירר את העניין בעצמו ע"י מסמכים שונים לרבות הדרכונים. על קיומו של היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה לפי סעיפים 2(א)(1) ו- 2(א)(2) לחוק עובדים זרים, עמד כב' השופט צור בפרשת יצחק יצחקניא ואלה דבריו: "....שאלת המפתח העומדת על הפרק היא קיומו של היסוד הנפשי - הכוונה הפלילית - אצל המערער, היינו - ה"מודעות" שלו לביצוע העבירה. על סוגיה זו פסק בית המשפט העליון בפרשת סעדיה (בע"פ 1056/03 דוד סעדיה נגד מדינת ישראל; לא פורסם ) כדברים האלה: 'נראה שאין חולק באשר להיבט העקרוני המשפטי הנוגע להוכחת היסוד הנפשי הנדרש לצורך עבירת העסקה שלא כדין של תושב זר על פי סעיף 12א' לחוק הכניסה. עבירה זו מצריכה הוכחת מחשבה פלילית כהגדרתה בסעיף 20 לחוק העונשין. נדרש יסוד נפשי מסוג "מודעות", ומודעות זו מתקיימת גם בנסיבות בהן אדם חשד בטיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות ונמנע מלבררם...'. דברים אלה נאמרו על עבירה לפי חוק הכניסה לישראל, אך נדמה שהם יפים גם לענייננו. משמעות ה"מודעות" לפי סעיף 20 לחוק העונשין היא הצורך בקיומו של חשד בליבו של הנאשם שהנסיבות בפניהן הוא ניצב מלמדות על קיומה של עבירה על החוק. לצורך העניין מוכן אני להניח שאין להסתפק בהוכחת החשד במישור הסובייקטיבי, היינו - האם אמנם הוכח כי הנאשם עצמו אמנם חשד בקיומן של נסיבות ביצוע העבירה, אלא די להוכיח את ה"מודעות" בהיבט האובייקטיבי, היינו - האם נוצרו נסיבות שהיו צריכות לעורר את חשדו של הנאשם לקיומה של עבירה. זהו למעשה מצב של עצימת עיניים, בו קיימות "נורות אזהרה" אובייקטיביות בדבר קיומה של עבירה, מהן מתעלם הנאשם ודי בכך כדי לקיים את המצב הנפשי של "מודעות". כך למשל, בענייננו, לא היה צורך להוכיח כי הנאשם חשד בפועל בכך שמדובר בפועלים תושבי השטחים אלא שהתקיימו נסיבות שהיו צריכות לעורר אצלו את החשד לכך." ע"פ 11/06 יצחק יצחקניא נ' מדינת ישראל (ניתן בתאריך 31/12/2006). ועוד נספק בעניין היסוד הנפשי של מודעות ועצימת עיניים בפרשת יעקב רוזן ע"י כב' השופטת ארד: "8. היסוד הנפשי של מודעות ועצימת עיניים - המשיב הואשם בעבירות המנויות בסעיפים 2(א)(1) - (2) לחוק עובדים זרים. בפסק הדין בעניין באשר עמדתי על כך שהיסוד הנפשי בעבירות אלה דורש רמת כוונה פלילית של "מודעות", כפי שהוגדרה בהוראת סעיף 20(ג) לחוק העונשין תשל"ז-1977, לפיה "רואים אדם שחשד בטיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום נסיבות כמי שהיה מודע להם אם נמנע מלבררם" [עפ 16/06 שלמה באשר - מדינת ישראל - משרד התמ"ת, , ניתן ביום 7.12.06 (להלן: עניין באשר); וראו: ע"פ 11/06 יצחק יצחקניא - מדינת ישראל - משרד העבודה והרווחה, , ניתן ביום 31.12.06]. כלל הוא כי "עצימת עיניים" (shutting one's eyes) או "עיוורון מכוון" (wilful blindness) "הינם חריג לידיעה ממשית של רכיב הכוונה הפלילית ודרך חלופית להוכחת הידיעה הממשית. מצב נפשי של עצימת עיניים כמוהו, בעיני החוק, כידיעה ממשית, והוא נעוץ בהימנעות מלבחון ולבדוק מצב דברים שלגביו עשוי להיות חשד כי אסור הוא" [עפ 538/89 מיכאל ורשבסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 870, 874-875 (להלן: עניין ורשבסקי)]. ................... יסוד נפשי של עצימת עיניים בהעסקת עובד זר שלא כדין - חשד בדבר היעדר היתר כדין להעסקת עובד זר, מתקיים אל מול הצורך לבירור עובדות אלה: קיומו של היתר לעובד הזר לעבוד בישראל; תוקף ההיתר על פי מועדיו, ובהיקף תחולתו - האם ההיתר כללי לכל שטח בישראל ולכל משלח יד, או אם מוגבל הוא לאזור מסוים, לעיסוק מסויים או למעסיק מסויים. יסוד נפשי של "עצימת עיניים" מתקיים באחד משני מקרים: בנסיבות המקרה כפי שהוכחו, לא עלה חשד בלבו של הנאשם; או משקינן חשד בליבו של הנאשם, או שיכול היה לקנן בו החשד, בדק הנאשם את החשד והביא לאישושו או להפרכתו. 'הפרכת קיומו של חשד כאמור המגיע כדי 'מודעות' מוטלת על הנאשם ... והדרך לעשותה היא, בין על ידי הוכחה כי הנאשם בדק את מסמכיו של התושב הזר ועל פיהם הוא שוהה כדין בישראל, ובין אם בנסיבות הענין הוכיח כי לא חשד שמדובר בתושב זר השוהה שלא כדין בישראל' [רע"פ 10556/03 דוד סעדיה נ' מדינת ישראל, , ניתן ביום 19.12.04]. ודוק: משעלה חשד של העסקה שלא כדין, מוטלת על הנאשם החובה לברר את החשד ולהפריכו. כאשר מתעורר חשד רציונאלי ואדם נמנע מלבררו מתקיים היסוד הנפשי של עצימת עיניים. ............................ חובת בירור החשד הינה של בירור סביר וראוי, בהתאם לנסיבות המקרה. את חובת הבירור, כאמור, יש למצות עד תום. חובת הבירור החלה על הפרט שמתעורר אצלו החשד חלה, כדבריו של השופט בייסקי, אף כאשר "מתקשה הוא לערוך את הבירור עובר למעשה" [ראו: עניין ורשבסקי הנ"ל]. לא נעשה הבירור הנדרש, לפנינו "עצימת עיניים". כך דרך כלל, קל וחומר במקרה בו העובד הזר מחזיק רשיון עבודה בישראל. במצב דברים זה, בידי המעסיק הפוטנציאלי לצאת ידי חובת בירור החשד, בכך שידרוש מן העובד הזר להציג מסמכים מזהים, לרבות רשיון עבודה בישראל, ובכך שיבדוק באופן מדוקדק את פרטי המידע במסמכים אלה. במיוחד כן, כאשר מדובר בהתקשרות מזדמנת או ארעית. דרישת תעודת זהות ורשיון עבודה ובדיקת המידע שבהם, באה בגדר המאמץ הסביר והראוי אותו חייב למלא מי שחפץ להעסיק עובד זר. דרישה להצגת המסמכים ובדיקת פרטיהם, כאמור, אף עולה בקנה אחד עם האחריות המוטלת על המעסיק הפוטנציאלי שלא להעסיק עובד זר בניגוד לחוק. ............................. ודוק: חובת העיון במסגרת חובת הבירור דורשת עיון עירני ואין היא מתמצית בעיון במעטפת המסמך בלבד. על המעביד הפוטנציאלי חלה החובה לעיין היטב במסמך, גם אם העיון דורש השקעת זמן בהבנת הפרטים המצויינים בו ובירור והשלמת פרטים, ככל הנדרש." ע"פ 22/06 מדינת ישראל - משרד המסחר והתעשייה -יעקב רוזן (ניתן ביום 28/3/2007). באשר להסתמכות המעסיק בפועל על קבלן כח אדם, ביחס לכשרות ההעסקה של עובדים זרים - ציין בית הדין הארצי בפרשת עולם יפה מעץ כי אין לפטור מחבות את המעסיק בפועל על ידי גלגולה על אחר, במקום שמצפים מן המעסיק בפועל לדעת את העובדות ולפעול לכשרות ההעסקה, וכי הסתמכות המעסיק בפועל על קבלן כח אדם ביחס לכשרות ההעסקה של עובדים זרים, אינה פוטרת מאחריותו הפלילית של המעסיק בפועל, אם העסקת העובד הזר נעשתה שלא כדין, ואלה דברי כב' השופט רבינוביץ בפרשת עולם יפה מעץ: "לכאורה, על פי סעיף זה (סעיף 4 לחוק עובדים זרים, הערה שלי מ.א.ח.) מעסיק בפועל (להלן - המשתמש) המוכיח, שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט בכל האמצעים הסבירים למניעתה, לא יואשם כלל בעבירה על פי סעיף 2 לחוק עובדים זרים, ואם יואשם אפשר שיזוכה. ברם, יש לפרש סעיף זה לפי התכלית החקיקתית שלו, שחבוי בה העיקרון, שאין לפטור מחבות את המשתמש על ידי גלגולה על אחר, במקום שמצפים מן המשתמש לדעת את העובדות ולפעול לכשרות ההעסקה. הסעיף עצמו מונה שני תנאים מצטברים, שלכאורה, אינם מתיישבים זה עם זה. אם המשתמש אינו יודע שעבר עבירה, כיצד הוא יכול לנקוט בכל האמצעים הסבירים למניעתה. סתירה זו לא סתירה היא, אם מפרשים את 'הידיעה' המיוחסת למשתמש בסעיף 4 לחוק העסקת עובדים זרים כ'ידיעה קונסטרוקטיבית'. הווה אומר על המשתמש מוטלת החובה לדעת, האם העסקת העובדים היא כשרה או שמא היא בלתי חוקית. אין המשתמש יכול לעצום עיניים ולסמוך באופן עיוור על קבלן כח האדם בעניין זה, אלא עליו בטרם ההעסקה של העובדים הזרים לדרוש לחקור ולבקש הוכחות לכשרות ההעסקה ולמילוי כל תנאי ההעסקה בהתאם לחוק העסקת עובדים זרים. אין המשתמש יכול לרחוץ בניקיון כפיו, ולחסות בהסכם עם קבלן כח אדם, אלא עליו לוודא בטרם העסקת העובדים שהקבלן אכן פועל כדין. בית דין כבר חיווה את דעתו, כי המעסיק אינו יכול להיתלות ב'אישור' של חברת כוח אדם כתירוץ להעסקת עובד שלא כדין ולפתוח בכך 'מסלול עוקף' להכשרת ההעסקה (ראה ענין תמרי, ע"פ 4/03 מדינת ישראל -תמרי ברוך עבודות עפר ופיתוח סביבתי בע"מ ). במקרה הנוכחי, סמכה החברה על קבלן כח האדם, בשעה שהיה עליה לוודא, האם אכן דאג הוא להעסקת עובדים כשרים בלבד על ידה, ובתנאי העסקה התואמים את הוראות החוק. המסר שצריך לצאת מבית דין זה הוא, שהסתמכות המשתמש על קבלן כח אדם ביחס לכשרות ההעסקה של עובדים זרים, ככלל, אינה פוטרת מאחריותו הפלילית של המשתמש, אם העסקת העובד הזר נעשתה שלא כדין, וגם אינה מהווה כשלעצמה טעם מיוחד להקלה בעונש, אלא אם כן היו קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים פטור או הקלה בעונש על פי נסיבות המקרה". ע"פ 1005/04 מדינת ישראל - עולם יפה מעץ בע"מ ואח' (ניתן ביום 19.6.2005) (להלן - פרשת עולם יפה מעץ בע"מ); כך גם בפרשת תמרי פסק בית הדין הארצי כי חוק עובדים זרים מטיל על המעסיק בפועל חובה ישירה של "העבדה כדין" של העובד הזר, ו"אישור" של חברת כח אדם על כשרות העסקתו של העובד - הוא חסר תוקף, וכך צויין: "אין למצוא טעם לקולא, כפי שגרס בית הדין האזורי, בכך שהעסקת העובדים הללו נעשתה, לטענת החברה, מתוך "שסמכה על כך שחברת כח האדם שהעבירה אליה את אותם עובדים, דאגה להשיג את ההיתרים המבוקשים". חוק עובדים זרים מטיל על המעסיק חובה ישירה של "העבדה כדין" של העובד הזר. "אישור" של חברת כח אדם על כשרות העסקתו של העובד, הוא חסר תוקף ואינו יכול לבוא תחת היתר להעסקת עובד זר, כנדרש בחוק. המעסיק אינו יכול להיתלות ב"אישור" שנתנה לו חברת כח האדם כתירוץ להעסקת עובד זר שלא כדין, ולפתוח בכך "מסלול עוקף" להיתר בכתב של הממונה.ו" ע"פ 4/03 מדינת ישראל -תמרי ברוך עבודות עפר ופיתוח סביבתי בע"מ (ניתן ביום 11.1.2004). כך גם בפרשת סמי סויסה ציין בית הדין הארצי כי מעורבותה של חברת כח אדם בהעסקת העובדים או בקבלת ההיתרים אינה פוטרת מאחריות פלילית את המעסיק בפועל: "מעורבותה של חברת כח אדם בצורה זו או אחרת בהעסקת העובדים או בקבלת ההיתרים פרק זמן מסוים, אינה פוטרת מאחריות פלילית את המעסיק בפועל הן בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק עובדים זרים והן בהתאם לפסיקת בית דין זה, לפיה אין להסתמך על פעילות חברת כח האדם בנושא העסקת היתרים מבלי לבדוק את הדברים" ע"פ 29/05 סמי סויסה - מדינת ישראל-משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (ניתן ביום 11.9.2006). לאחרונה, שב ואישר בית הדין הארצי פסיקה זו, בפרשת מקסימום, וכך נאמר שם מפי כב' השופט כהן בהקשר זה: "כללם של דברים: חוק עובדים זרים מטיל על המעסיק בפועל חובה ישירה של "העבדה כדין" של העובדים הזרים. כל "אישור" מטעם חברת כוח-האדם על כשרות העסקתו של העובד הזר, הינו חסר תוקף ואינו יכול לבוא תחת היתר כדין. האחריות לוודא כי ההעסקה אכן מתבצעת באופן חוקי מוטלת על כתפיו של המעסיק בפועל והוא אינו יכול לפטור עצמו ממנה בגלגולה לפתחו של קבלן כוח-האדם בלבד." (ע"פ 26/05 מדינת ישראל - משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה - מקסימום מסעדות בע"מ ואח' (ניתן ביום 28.6.2007). ברי כי הנאשם בענייננו ידע כי מדובר בעובדים זרים. הנאשם העיד כי כאשר הגיעו העובדים לאתר הוא בדק וראה שבדרכון שלהם רשום שיש להם ויזה ושהביטוח הרפואי בתוקף, ואלה דבריו: "לשאלתך, מה היה להם, אני משיב שהיה להם ציוד שלהם, דרכונים, תעודות ביטוח רפואי בתוקף. לקחתי אותם לבית הארחה בית אורן, שכרתי להם שני חדרים. כשהם הגיעו בדקתי וראיתי שבדרכון שלהם רשום שיש להם ויזה ושהביטוח הרפואי בתוקף." (פ' עמ' 20, ש' 4-1) ובהמשך העיד: "אני ראיתי את הדרכון של העובדים ובו היה רשום שיש להם ויזה. היה רשום דרכון בתוקף, זה מה שהראו לי. בחור בשם מישה, מחברת חיימוביץ, הביא את העובדים לאתר, והוא הראה לי שבדרכון שלהם יש תאריך של ויזה, ותעודות ביטוח רפואי. לשאלתך, אני לא זוכר אם ראיתי את הויזה של שלושת העובדים." (פ' עמ', 21 ש' 31 עד עמ' 22, ש' 4) עוד ציין הנאשם בעדותו: "התאריך שמישה הראה לי לאותו יום, היה התאריך תקף." (פ' עמ' 22, ש' 16). בנסיבות אלה ברי כי קינן בליבו של הנאשם החשד במישור הסובייקטיבי, היינו שהנאשם עצמו חשד בקיומן של נסיבות ביצוע העבירה, ולשם כך הוא בדק את הדרכונים של העובדים. משקינן החשד בליבו, היתה מוטלת על הנאשם החובה לברר את החשד ולהפריכו. חובת בירור החשד הינה של בירור סביר וראוי ויש למצות את חובת הבירור עד תום. על הנאשם היה לברר קיומם של היתרים לעובדים הזרים לעבוד בישראל; כן היה עליו לברר תוקפם של ההיתרים על פי המועדים, והיקף תחולתם - האם ההיתרים כלליים לכל שטח בישראל ולכל משלח יד, או שמא מוגבלים הם לאזור מסוים, לעיסוק מסויים או למעסיק מסויים. לשם כך היה על הנאשם לדרוש מהעובדים הזרים להציג בפניו מסמכים מזהים לרבות רשיון עבודה בישראל, והיה עליו לבדוק באופן מדוקדק את פרטי המידע במסמכים אלה, תוך השקעת זמן בהבנת הפרטים ובירור והשלמת פרטים. הנאשם העיד כי במועד הביקורת ב- 11/3/2002, העובדים עבדו אצלו תקופה של שלושה חודשים, מכאן שקיבל אותם לעבודה, בחודש נובמבר 2001 או תחילת חודש דצמבר 2001; על פי תעודות עובד הציבור (מוצגים ת/2 - ת/4) לשני העובדים מאוקראינה היתה אשרת עבודה ותוקפה היה עד לתאריך 31/12/2001 בלבד, יתירה מכך אשרת עבודה זו הייתה על שם מעסיק בשם י. זקן ובניו ולא על שם חברת חיימוביץ; באשר לעובד השלישי מרוסיה, לעובד זה לא היתה כל אשרת עבודה, אלא היתה לו אשרת תייר שתוקפה פג בתאריך 27/4/2001. מהבירור שערך הנאשם,לדבריו, היינו בדיקת הדרכונום והויזות היה הנאשם חייב לדעת שהאשרות של שני העובדים מאוקראינה אינן על שם חברת חיימוביץ וכי החל מ- 1/1/2002 האשרות אינן בתוקף; באשר לעובד מרוסיה, הוא היה חייב לדעת שלעובד זה אף פעם לא היתה אשרת עבודה, אלא אשרת תייר אשר פגה בתאריך 27/4/2001, עוד בטרם התייצב העובד בפניו; המסקנה העולה מכאן היא, כי משבדק הנאשם את הדרכונים והויזות הוא היה חייב להיות מודע לעובדות מושא העבירה בה הוא נאשם וחייב היה לדעת שהעסקת העובדים הזרים היתה שלא כדין ושלא על פי היתר כדין. הנאשם טוען כי לאחר שבדק את הדרכונים והויזות הוא סבר כי העסקת העובדים הזרים היתה כדין. לנאשם לא היה כל יסוד סביר לסבור כי העסקת העובדים היתה כדין, ואמונתו בכך שהעסקרת העובדים היתה כדין מלמדת על כך, שהבירור שערך לא היה בירור מקיף וראוי, וכי הבדיקה שערך אינה מפריכה את החשד שקינן בלבו; לו הנאשם היה עורך בירור ראוי ומקיף, כפי שנקבע בפרשת יעקב רוזן, לבטח היה מגיע למסקנה שהעסקת העובדים הזרים אינה כדין מתחילת העסקתם. משקינן החשד בלב הנאשם והוא נמנע מלבררו עד תום - מתקיים היסוד הנפשי של עצימת עינים. עוד נוסיף כי אישור חברת חיימוביץ, שלעובדים יש אשרות מתאימות, הינו חסר תוקף ואינו יכול לבוא במקום היתר כדין. האחריות לוודא כי העסקת העובדים נעשית כדין, מוטלת על כתפיו של הנאשם - המעסיק בפועל ואין הוא יכול לפטור עצמו ממנה בגלגולה לפתחה של חברת חיימוביץ - קבלן כח האדם. בנסיבות אלה הנאשם לא השכיל להוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט בכל האמצעים הסבירים למניעתה, כנדרש בסעיף 4 לחוק עובדים זרים. משאלה פני הדברים הנני קובעת כי הוכחו בפני, מעל לכל ספק סביר, יסודות העבירה בה הואשם הנאשם ואני מרשיעה את הנאשם בעבירה על הוראות סעיפים 2(א)(1) ו- 2(א)(2) וסעיף 4 לחוק עובדים זרים, בגין העסקת שלושה עובדים זרים, ששמותיהם מפורטים בכתב האישום.עובדים זריםחברות כוח אדםהעסקת עובדים זרים