הפניית הנאשם לקבלת תסקיר שירות המבחן

קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפניית הנאשם לקבלת תסקיר שירות המבחן: בתאריך 13.11.05 הוגש נגד הנאשם כתב אישום המפרט עובדות המקימות 4 עבירות של השמטת הכנסה מדו"ח למס הכנסה - עבירות על פי ס' 220(ו) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א- 1961 (להלן - "הפקודה"), וכן עבירות של דו"חות כוזבים למע"מ - עבירות לפי ס' 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף תשל"ו- 1975, ו- 4 עבירות של ניהול פנקסי חשבונות כוזבים - 4 עבירות לפי ס' 220(4) לפקודה. על פי המתואר בכתב האישום ניהל הנאשם, רופא שיניים במקצועו, בין השנים 2000-2003 עסק של רפואת שיניים. בחלק מן התקופה היו לנאשם, בנוסף להכנסות מן העסק, גם הכנסות ממשכורת. בתקופה הנדונה נהג הנאשם להוציא חשבוניות רק על חלק מן התקבולים שקיבל בעסק ולרשום בהנהלת החשבונות שלו רק חלק מן ההכנסות בסכומים שונים כמפורט בטבלאות שבכה"א. בסה"כ העלים הנאשם הכנסה בסך 653,692 ₪ ודיווח לרשויות מע"מ דיווחים כוזבים שלא כללו 629,560 ₪. החל מיום 22.2.06 נקבעו דיונים בתיק זה ועד לשמיעת טיעוני הצדדים לעונש, ביום 18.3.09 התקיימו בפועל 13 ישיבות. למקרא דפי הפרוטוקול המעידים על בקשות דחייה חוזרות ונשנות, קשה שלא לחוש כי אורך רוחו של בית המשפט לצד התנהלות הכוללת חילופי גברי בייצוג הנאשם, מנוצלים לרעה לצורך עיכוב ההליכים והשהייתם, כאשר בסופה של הדרך מתברר כי לא הייתה לכך כל הצדקה עניינית. בתאריך 11.1.09- מועד שנקבע לשמיעת ראיות בתיק, וכנראה כשהיה ברור באופן סופי שלא תינתנה דחיות נוספות, נוכח האמור בהחלטות מיום 22.10.08, הודה הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן שנמחקו ממנו שתי השורות האחרונות בטבלת הפרטים בדבר דיווחים כוזבים למע"מ וכן נמחקה הוראת החיקוק השלישית - 4 עבירות לפי ס' 220 (4) לפקודת מס הכנסה. הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישם שתוקן בהסכמת הצדדים. לא היתה הסכמה לענין העונש, אך הוסכם כי הנאשם יופנה אל שירות המבחן. התנגדתי להפניית הנאשם אל שירות המבחן והבהרתי זאת מיד לאחר הצגת ההסדר מפי ב"כ המאשימה ובטרם השיב הנאשם לכתב האישום המתוקן. ארשה לעצמי לסטות מן הנושא הנדון ולהתייחס להסכמת הצדדים להפניית הנאשם לשירות המבחן. ברור הוא כי בהיות הנאשם בגילאים שבין 29-32 שנים אין כל חובה, על פי החוק, להורות על הגשת תסקיר, גם אם לפי עמדתה של המאשימה לעונש היא עותרת להטלת מאסר על הנאשם. לבד מזאת, מדובר בסוג עבירות שעל פי מהותן אין בדרך כלל הכרח או צורך בתרומה המועילה של שירות המבחן להבנת הרקע לביצוע העבירות. למרבה הצער - מטרת ביצוען של עבירות מן הסוג הנדון הוא ברור ואינו נטוע, ושוב: בדרך כלל, בנסיבות צמיחתו של העבריין או בתנאי גדילתו מאז היה ילד, ולא בנסיבות מיוחדות כלשהן. הגלריה האנושית המופיעה בבתי המשפט בהקשר לעבירות הנדונות כוללת בעלי אוּמנויות ואָמנויות שונות, בעלי צווארונים לבנים וכחולים, אנשי כפיים ועוסקים במקצועות חופשיים ועוד. הנאשמים השונים מופיעים בבתי המשפט השונים, כפי שניתן ללמוד מן הפסיקה הענפה המופקת מבתי המשפט לערכאותיהם השונות וגם מניסיון אישי שחווה כל אחד מן השופטים הדנים בתיקים מן הסוג של התיק לפניי. מה הטעם וגם מה התכלית שבהפניית נאשם כזה אל שירות המבחן? - בדרך כלל, וכפי שהתברר בדיעבד גם בתיק זה - אין טעם מיוחד ואין תכלית ראויה. מה התוצאה של הפניית נאשם כמו הנאשם בתיק זה אל שירות המבחן? התוצאה היא חד משמעית וברורה. דחיית הדיון בפרשת גזר הדין עד כדי 7 חודשים מראש ולעיתים עד כדי 9 ו- 10 חודשים בדיעבד. זאת- משום שהעומס בשירות המבחן, בירושלים בכל אופן, הוא כזה שלא ניתן לקבל תסקיר בטרם חולפים 6-7 חדשים מיום שהוזמן תסקיר ורבים הם המקרים שבהם נדחה מתן התסקיר, בין מסיבות ענייניות ובין מדחיות שנגרמות מסיבות טקטיות של בעלי העניין בדחייה. ברור, איפוא, שהכלי החשוב הזה, שלא ניתן להפריז בחשיבותו - הופך לאבן נגף של ממש ברצון לנהל דיון יעיל בהליך הפלילי. זאת גם במקרים שבהם הדחיות בהליך עצמו היו כבר לזרא ועל אפו ועל חמתו של בית המשפט, הושגו בדרכים שונות, שלעיתים נראו כתכסיסי השהיה ועיכוב ונגרמה כבר דחייה בלתי נסבלת ובלתי מתקבלת על הדעת בניהול ההליך. מדוע, איפוא, נוהגת המאשימה להסכים לבקשות של נאשמים, כמו הנאשם שלפני - להורות על הגשת תסקיר. תשובות שלי לשאלה זו, גם אם הן בגדר "ניחוש מושכל"- עדיין תהיינה בגדר השערות ואני מעדיפה להותיר את השאלה ללא מענה ולתשומת לבה של התביעה הכללית. זאת משום שהיא צריכה להיות הגורם הראשון שמעונין שההליך הפלילי יהיה אפקטיבי. ולא עוד - וזהו העיקר - התביעה הכללית צריכה להתנהל מתוך ראיית התמונה הכללית בכל הקשור לשירות המבחן. היא צריכה לראות ולדעת, כפי שהיא בוודאי רואה ויודעת, שהעומס הבלתי נסבל על קציני המבחן המעטים הנושאים בעול, בין היתר, בשל הזמנת תסקירים שאינם הכרחיים, גורם לכך שתסקירים שהם בגדר חובה - בשל הוראות החוק ותסקירים הנוגעים לעצורים שיש לבחון אפשרות לשחררם בתנאים מגבילים, מוגשים בחלוף שבועות רבים מיום שביהמ"ש מורה על הגשתם ובכל אותו זמן נתונים במעצר גם אנשים שבסופו של דבר - ועל יסוד תסקירי המעצר - מורה בית המשפט על שחרורם. אינני בת תשחורת וידועה לי היטב הגישה לפיה ראוי היה לכתחילה, שלגבי כל נאשם ונאשם יהיה בידי בית המשפט הכלי החשוב שהוא תסקיר שירות המבחן. אלא מאי? חזון זה, כמו חזונות רבים המזינים את תקוותינו לתקופה שמשום מה מכונה "אחרית הימים" - טרם מומש, ואיננו יכולים להתעלם מן החובה לנהוג לפי הכלל שהדחוף דוחה את החשוב. כל תסקיר הוא חשוב, אך במקום שאין מנוס מפשרות ומהסתפקות במה שהכרחי, חשוב להקל על שרות המבחן על דרך של המנעות מהזמנת תסקירים. ודוק: אין בכל האמור לעיל כדי להוות דעה נחרצת, לגבי כל מקרה שבו אין חובה על פי חוק, להורות על הגשת תסקיר. בודאי שרבים הם המקרים שהתסקיר נחוץ, אפילו הכרחי, נוכח טיב העבירה, נסיבות ביצועה והפרטים הידועים אודות הנאשם - כאשר יש צורך של ממש שתהיה לפני בית המשפט התמונה שכוללת את מירב הפרטים שיש לשקול אותם במלאכה הקשה והעדינה של קביעת העונש. אולם, התהליך שהתרחש בשנים האחרונות הוא כזה שסניגורים, בכל הכבוד, פוטרים עצמם מהכנת ראיות וטיעונים לעונש ומשליכים את יהבם על תסקיר שרות המבחן שיפרט את נסיבותיו של הנאשם, אותן נסיבות שהסניגור יכול וצריך היה להגיש לפני בית המשפט. מה שקורה בפועל הוא שהנאשם נפגש עם קצין המבחן, בדרך כלל פגישה אחת בלבד - ופורש לפניו את נסיבותיו האישיות. יש להניח כי ביכולתם של קציני המבחן לבדוק, בדרך כלל, את אמיתות הדברים ואת הזיקה בין אישיותו ונסיבות חייו של הנאשם לבין העבירה שביצע, עם זאת, אין להתעלם מכך ששרות המבחן אינו בנוי, לא לפי כח האדם שלרשותו ולא לפי מהותו המקצועית, לאמת את העובדות המהותיות. מדוע, איפוא, יש להעדיף את קבלת המידע האמור באמצעות שרות המבחן, תחת קיום הליך - הקבוע בחוק - של הבאת ראיות וטיעונים לעונש לפני בית המשפט ? גם אם נאמר שהמלצת שרות המבחן - שאשוב ואדגיש את חשיבותה - נבנית על הפרטים הנמסרים לו מתוך שיקול דעת מקצועי שהוא בתחום המומחיות של קציני המבחן, יש לקבוע כי לא בכל העבירות ולא לגבי כל נאשם - הדבר נחוץ, ושוב: במיוחד כשאין אפשרות לקבל את התסקיר משרות המבחן בתוך פרק זמן סביר, אשר אינו דוחה דחיה ארוכה כל כך את ההליך. יוזכר בהקשר זה עוד כי המלצת שרות המבחן איננה אלא אחד מן השיקולים שעל בית המשפט לשקול. בזכרנו כי שרות המבחן, על דרך הכלל וכשיטה, אינו מתחשב במדיניות הענישה הנקבעת בפסקי הדין בין כהלכה היוצאת תחת ידי ביה"מ העליון ובין כמדיניות ענישה המשתקפת מפסיקת בתי המשפט בכלל - הרי שבאותם המקרים בהם מותווית מדיניות ענישה מחמירה פוחת הצורך בהזקקות לתסקיר שרות המבחן. לפיכך, משעותרת התביעה לעונש מאסר בגין עבירות, כגון אלה הנדונות בתיק זה - לאיזה צורך מסכימה היא להזמנת תסקיר, במיוחד כשאין היא מצהירה שתהיה מוכנה לשקול שינוי בעמדתה אם התסקיר ימליץ על כך. ידוע הוא כי לעתים נדירות ביותר ממליץ שרות המבחן לבית המשפט לבחור ברכיב של מאסר, במיוחד מאסר לריצוי בפועל על הנאשם. מה, אם כן, הצפי הסביר שתהיה המלצת שרות המבחן במקרה כמו זה הנדון לגבי הנאשם הנדון? ספק בעיני אם המאשימה תהיה מופתעת אילו הוגש תסקיר בענינו של הנאשם ושרות המבחן היה ממליץ על ענישה אחרת שאינה כוללת ריצוי של מאסר ממש. מה הטעם, איפוא, בהסכמה להזמנת תסקיר? מצד הנאשם וסניגורו - אבהיר שאין מדובר בנסיון לחסום אמצעי חשוב שיכול לשמש את הנאשם בנסיונו לשכנע את ביה"מ להקל בעונשו. כפי שהבהרתי בדברי ביום 11.1.09 מוזמנים הנאשם וסניגורו להביא לפני בית המשפט כל עובדה רלבנטית וכל נסיבה שיש בה, לדעתם, לסייע בידי הנאשם בהשגת השכנוע האמור. יש בידיהם להמציא ראיות ובדרך כלל התביעה גם אינה מתנגדת להשמעת עובדות ונסיבות במסגרת הטיעונים לעונש ללא הבאת כל ראיות. בנוסף - חשיבותו העיקרית של התסקיר הוא בשלב שביה"מ גוזר את הדין. אם החומר המובא לפני בית המשפט מצדיק הגשת תסקיר יכול ביה"מ להורות על הגשתו של זה לפני שיגזור הדין ואף ראוי הוא שיתן לצדדים להתיחס לתסקיר, אך זאת אם ביה"מ סבור שהוא אכן נזקק, בנסיבות כאלה ואחרות שנפרשו לפניו, בעת הדיון בפרשת גזר-הדין, לעמדת שרות המבחן ולנקודת מבטו של זה על הנדון ועל העבירה שביצע. סופם של הדברים במקרה זה הוכח כי הנסיבה המיוחדת היחידה שהנאשם היה פורש לפני שרות המבחן היא העובדה שנטענה על ידי הנאשם בעדותו בעת הדיון בפרשת גזר-הדין והיא כי בתקופת ביצוע העבירות חלה אביו בשבץ מוחין ופלג גופו נותר משותק. על הנאשם הוטל נטל קשה של טיפול באביו ובסיוע לאמו ולשתי אחיותיו. לאור זאת, לא ראיתי לנכון, גם בדיעבד, להפנות הנאשם אל שרות המבחן. עד כאן הערותי לענין ההוראה שנתבקשה על הזמנת תסקיר ועל הסרוב לתיתה. כעת אחזור לשיקולים הרלבנטיים לעונשו של הנאשם, בין לכף החומרא ובין לכף הקולא. טוען ב"כ המאשימה כי בבוא ביה"מ לשקול ענשו של הנאשם עליו לתת הדעת לנקודות הבאות: א. עבירותיו של הנאשם נתגלו בביקורת אקראית שנעשתה במרפאתו, שאלמלא כן, לא היו נחשפות כלל. ב. סכום העלמת ההכנסה עומד על סך 650,000 ₪. ע"פ המדיניות הנהוגה מדובר בסכום שאינו שולל הליך של קנס מנהלי, אשר נוסה במקרה הנדון, אולם מאחר שהנאשם לא שילם הסכום שנקבע, קוים ההליך הפלילי הנדון. ג. לא נמצא כל קשר בין מחלתו של אבי הנאשם לבין העבירות שבוצעו, שכן הנאשם עבד ורק לא רשם כדין את מלוא הכנסותיו. אלה נרשמו בפנקסים אישיים לצורך גבייתם ולידיעת הנאשם, אך לא דווחו במלואם. ד. בהיות הנאשם אדם בעל מעמד בחברה, המחזיק במקצוע חפשי - יהיה לענישתו ההולמת הד מתאים, אשר ירתיע אותו וגם אחרים יושפעו מענישה זו. ה. בהתחשב במהות העבירות, מעמדו של הנאשם, העדר נסיבות אישיות מיוחדות שהן ברקע ביצוע העבירות, יש להטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל, על פי מדיניות הענישה הקבועה בפסיקת ביה"מ שטרח להביאה לפני. ב"כ הנאשם פרש לפני בית המשפט את השיקולים הבאים להקלה בענשו של הנאשם: א. נגע העבירות מן הסוג הנדון לא בוער עקב ענשי מאסר כאלה ואחרים, אף ענישתו של הנאשם שלפנינו לא תשיג תכלית זו. ב. הנאשם היה יכול לקנות חרותו אילו שילם הכופר שהושת עליו ומכאן ששליחתו למאסר תהיה עונש על חסרון הכיס שלו. ג. עם תחילת חקירתו של הנאשם הודה בכל העובדות פרט את הדברים ופירש את המסמכים כפי שעולה מהודעתו שב"כ הנאשם בקש להגישה (נ/1). ד. הנאשם עלה לדוכן העדות, במסגרת ראיותיו לעונש, כדי לפרט את חובותיו - במיוחד על רקע העובדה ששילם את מרבית חובו למס הכנסה, כשהוא כולל גם ריבית וקנס פיגורים ואינו כולל דיווח מלא על תשומות, שכן לא היו בידיו ראיות וקבלות על אותן הוצאות. ה. ב"כ הנאשם בחר לתת תשובה עמומה לשאלתי מדוע כפר הנאשם בעובדות כתב האישום נוכח הודאתו המלאה כבר בראשית חקירתו. ו. הנאשם הביע חרטה מיד עם תפיסתו והבטיח שמעשה העבירה לא יישנה על ידו ואמנם חלפו כבר 6 שנים מאז ביצוע העבירות האחרונות והנאשם נוהג על פי הדין. ז. חלק מן העבירות בוצעו על ידי הנאשם ביחס להכנסות שקיבל מאונר"א, כי "אנשים לא יודעים שצריכים להגיש דיווח על הכנסות מהשטחים". ח. ב"כ הנאשם המציא פסיקה לתמיכת עמדתו. ט. לבסוף ביקש לקבל חרטה שהביע הנאשם וכן בקש להתחשב במשפחתו הצעירה של הנאשם שהוא נשוי, אב לבת ואשתו הרה ללדת. מאסר, אם יושת עליו, יפגע במשפחה וביכולתו של הנאשם לפרוע את חובותיו. לפיכך, בקש להסתפק בהטלת מאסר בעבודות שרות. עיינתי היטב בכל החומר שהגישו ב"כ הצדדים. גם בהודעתו של הנאשם ובפסיקה. עיון בהודעתו של הנאשם כפי שנמסרה בחקירתו מעלה כי אכן מסר הנאשם הודאה מלאה, דבר דבור על אופניו, על אופן ניהול רישומיו והעלמת ההכנסות. עם זאת, אין בהודעתו-הודאתו של הנאשם את ההסבר לביצוע העבירות כפי שהעיד הנאשם לפני. הסבר זה שאינו הסבר כלל ואין בינו ובין ביצוע העבירות ולא כלום אינו יכול לשמש שיקול בעל משמעות לענין העונש. זאת לא רק מפני שלמרבה ההפתעה לא באה על הטענה כל ראיה של ממש, בדמות תעודות רפואיות שבנקל ניתן להגישן, אלא גם מפני שמחלת אביו של הנאשם לא מנעה ממנו לעבוד, ואין היא הסיבה שבעטיה לא נרשמו בפנקסי הנאשם, כדין, כל ההכנסות שהיו לו מעסקו. גם אם ביקש הנאשם לומר שמחלת אביו הסבה לו הוצאות שהכריעו בצורך להשמיט הכנסות מדיווחיו כדי להותיר בידו נתח גדול יותר של המחזור הכספי שהיה לו - הרי שמהודעתו של הנאשם עולה כי משפחתו אינה דלת אמצעים וסכומי כסף של בני המשפחה הופקדו בחשבון בבנק בגדה. באותו אופן ניתן לומר כי עדותו של הנאשם בגין חובות בהם הוא נתון היום גם כן נמסרה על פה ללא כל תמיכה בראיות. אמנם ב"כ הנאשם שקל את צעדיו והעמיד הנאשם לחקירה נגדית, אך לאמיתו של דבר עובדה שיכול היה להוכיחה בראיה כתובה או אפילו ברשומה בנקאית טובה מעדות בעל פה גם אם החקירה הנגדית לא מוצתה בענינה. לענין נתח ההכנסות שהועלמו מיוחד המקרה הנדון שבו סכומי ההעלמה גדולים פי כמה וכמה מן הסכומים שדווחו, והעבירות בוצעו על ידי הנאשם בצורה בוטה. הנאשם דיווח על כרבע או כשליש מהכנסותיו וחלק הארי הועלם. עוד יש לציין כי הנאשם החל בביצוע העבירות מיד עם הקמת עסקו. כפי שציין ב"כ המאשימה - קורה לא אחת שבעסקים הנקלעים לקשיים מבוצעות לעתים עבירות מס ולו מפאת הרצון לשרוד ולתפקד כעסק, ויש שמבצעים את העבירות מן הסוג הנדון אנשים שגדלו במצוקה קשה ומוצאים "לפצות" את עצמם או להגיע לרמה כלכלית טובה שלא כמו זו בה צמחו. לא כן הנאשם אשר מיד עם הקמת עסקו השמיט הכנסות מדיווחיו. הנאשם עשה כן ברציפות מדי חודש, בדיווחיו למע"מ ובשלושה דיווחים שנתיים למס הכנסה כמו שאמר הנאשם עצמו בחקירתו - אלמלא נעצר באותה ביקורת אקראית, היה הנזק גדל והולך. והכל כאשר אין בפי הנאשם שום נסיבה מיוחדת המסבירה את ביצוע העבירות על ידו. עומדות לזכותו של הנאשם, איפוא, הודאתו בחקירה ובבית המשפט, הודאה שכוחה המקל נפגם נוכח התחושה הקשה שהותירה ההתנהלות בבית המשפט. חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות היא עובדה אוביקטיבית שיש לשקול אותה, אך גם זאת מבלי לשכוח שלמעלה משלוש שנים מאז הוגש האישום הצליח הנאשם לבלום את ההתקדמות בהליך. יש משמעות לחרטה המידית שהביע הנאשם כבר בחקירתו ובודאי שיש משמעות רבה מאד לפרעון החוב שפרע הנאשם לרשויות המס, כשהחוב כולל לא רק הצמדה אלא גם קנסות פיגורים שיש בהם מטעמו של עונש. ולבסוף הטענה שאילו שילם הנאשם סך 150,000 ₪ שנקבע כסכום הקנס המנהלי - היה פוטר עצמו מן ההליכים בתיק זה. ב"כ המאשימה מחה על העלאת הטענה ולא מצאתי לנכון שלא לאפשר לנאשם להשמיעה. אולם זאת יש לציין - ולהדגיש - בהדגשה יתירה, כי התלבטתי בנקודה זו שהעלתה - שכן לכאורה מדובר בהצעה של המדינה שאילו הנאשם עמד בה היה פוטר עצמו מן ההליך הפלילי. אולם יש לראות את ההימנעות מתשלום הכופר עקב מצב כלכלי גם כחוסר יכולת של הנאשם לעמוד בקנס משמעותי. בכך נוטה ביה"מ אל הענישה הקבועה לכתחילה לעבירות מן הסוג הנדון. לפיכך אני מוצאת להדגיש כי העונש שיושת על הנאשם הוא עונש על מעשיו ומחדליו ולא על הימנעותו לשלם את סכום הקנס המנהלי - תהא הסיבה לאי תשלומו אשר תהא. הנאשם יתן את הדין על העבירות, על פי חומרתן, נסיבות ביצוען, נסיבותיו האישיות ומדיניות הענישה הנקוטה בידי בתי המשפט. המדיניות האמורה באה לידי ביטוי בשורה של פסקי דין שב"כ הנאשם הציגו לפני איש איש לתמיכה בעתירתו. כחוט השני עובר בגזרי הדין שהטילו בתי המשפט במקרים דומים הצורך בהבעת היחס החמור שיש להעניק לעבירות הנדונות שמבצעיהן משתמטים מחובתם כלפי הציבור וגוזלים ממנו את המגיע מהם. חוקי המס חוקים הם ככל חוב אחר וגם אם אינם אהודים אין איש רשאי לפטור עצמו מהם אם חלים הם עליו. הציבור ככזה אינו יכול להסכין להשתמטות יחידיו מן החובות הכספיות המוטלות עליהם. החברה מתנהלת על בסיס כלכלי מורכב, הכולל גם את ההכנסות מן הנישומים השונים ובכך יש להפוך את המס הנגבה מן הציבור ל"רשות הרבים" ששיכת לכל ואין למי מן הציבור הזכות לגזול ממנה. השתמטות מתשלום מסים נראית בעיני בית המשפט כפגיעה בערכים של שוויון בין בני אדם וכפגיעה בכלכלה ובמרקם החיים החברתיים [ר' ע"פ 5060/04 דוד הגואל נ' מדינת ישראל, ; רע"פ 512/04 אבו עבייד נ' מדינת ישראל, ]. אפילו בימים האחרונים שב ביה"מ העליון ופסק [ברע"פ 184/09 אליאס שלופה נ. אגף המכס והמע"מ ], כי יש צורך להחמיר בענישה בגין עבירות מס מכח שכיחותן, היקפן ופגיעתן בחיי הכלכלה התקינים ובאזרחים שומרי החוק. נוכח מהות העבירות, מטרת ביצוען, הקושי לגלותן ולהוכיחן, רואים בתי המשפט את עונש המאסר כעונש הולם שיש בו להתמודד מול הפיתוי הגדול שבביצוע העבירות וכאמצעי הרתעה ממשי. עונש שיהפוך את העבירה לבלתי כדאית - כמעט בכל תועלת כלכלית שניתן להפיק ממנה - הוא עונש המאסר. מבחינה זו זהו העונש ההולם והצופה פני עתיד הן לגבי הנאשם שכבר הורשע בכגון דא ויש להרתיעו מלבצע שוב והן עברינים פוטנציאליים לביצוע אותן עבירות. עונש המאסר - מבטא גם את ההוקעה שהציבור מבקש להוקיע את מבצעי העבירות מן הסוג הנדון כגמול על המעשה וכביטוי להדדיות מסוימת בבחינת מי שהדיר עצמו מביצוע חובותיו כלפי הציבור מדיר אותו הציבור מתוכו לפרק זמן שביה"מ יטיל עליו כמאסר. בהטלת עונש המאסר יש גם כדי להביא לידי ביטוי את היפך התחושה שעברינות מסים אין בה להכתים את המבצע באותו כתם כהה ומעיק המוכתם כל מי שמבצע עבירות אחרות, כגון עבירות רכוש כאלה ואחרות. השוואת היחס לשני סוגי עברינים אלה הוא מסר שמבהיר שאלה כאלה גזלנים הם והעונש שמוטל עליהם מיועד, בין היתר, להפקיע את כדאיות הביצוע של העבירות. מן הטעם האמור - יש מקום גם לענישה כספית שהיא מענה הולם למטרת ביצוע העבירות. בדוגמאות השונות שצורפו בטבלת הפסיקה שהגיש ב"כ המאשימה ניכרים מאמצי בתי המשפט לאזן בין רכיבים שונים של העונש שכלל מאסר וגם קנס, תוך התחשבות, כמובן, בסכומי ההעלמה בכל מקרה. אשר לנאשם שלפני - צעיר היה בעת ביצוע העבירות, ככל הנראה לא שנים הרבה מאז שזכה לתואר הנכסף של ד"ר לרפואת שינים. הכנסתו עד לפתיחת עסקו היתה מועטה, בהשוואה להשכלתו ולהכשרתו וכשהקים לעצמו מרפאה משלו חישב להמנע מתשלום מס על מלוא הכנסותיו וגם את הראיות על תשומותיו לא תמיד שמר, שהרי לא יכל היה להצהיר על הכנסות זעומות יחסית לגודל ההוצאות אילו הצהיר עליהן. סוף דבר - נתפש בקלקלתו, הודה, התחרט, שילם חובותיו והודה בסופו של דבר בבית המשפט. משפחתו של הנאשם צעירה והיא מצפה לצאצאו השני. לאחר ששקלתי כל הטענות והנסיבות אני דנה את הנאשם לאלה: מאסר 7 חדשים. מאסר 10 חדשים אותו לא ירצה, אלא אם כן, יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו מן הכלא, עבירה מן העבירות בהן הורשע. קנס בסך 18,000 ₪ או 90 ימים תמורתו. הנאשם יהא רשאי לשלם את הקנס ב- 9 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 1.1.2010 ובכל 1 בחודש שלאחריו. לא ישולם אחד השיעורים במועדו תעמוד כל יתרת הקנס לפרעון מידי. זכות ערעור לפני בית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום.שירות המבחןמשפט פלילי