השארת ילד ללא השגחה במעון

קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השארת ילד ללא השגחה במעון: 1. כתב האישום: כתב האישום מייחס לשלוש הנאשמות, עבירה של השארת ילד בלא השגחה, עבירה בניגוד לסעיף 361 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - "חוק העונשין"). מכתב האישום עולה, כי הנאשמות, אשר שימשו בתקופה הרלוונטית כמטפלות במעון ילדים "אורנים" שבהר חומה ירושלים (להלן - "המעון"), השאירו את הקטין (להלן - "הקטין"), פעוט כבן שנה ועשרה חודשים, ללא השגחה ראויה, עת יצא מהמעון והסתובב בכביש הסמוך למעון, עד אשר הבחינה בו אמו של אחד מילדי הגן והכניסה אותו חזרה לכיתה. בנסיבות אלו, נטען, כי ברשלנותן סיכנו הנאשמות את חיי הקטין. הנאשמות כפרו במיוחס להן בכתב האישום ובהתאם לכך, נשמעו ראיות. 2. הטענות המקדמיות: בטרם נשמעו הראיות, טענו ב"כ הנאשמות לאכיפה בררנית לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1992 שעניינו "הגנה מן הצדק". טענות ב"כ הנאשמות בדבר האכיפה הבררנית התפצלו לשני מישורים - חיצוני ופנימי. במעגל החיצוני העלו ב"כ הנאשמות טענה, אשר לפיה, בעצם הגשת כתב האישום כנגד הנאשמות בסעיף האישום הנ"ל, מופלות הנאשמות לרעה, שכן, לגרסתן, ניתוח הנתונים הסטטיסטיים אשר הועברו לידיהם ממשטרת ישראל, הצביע על כך שרוב התיקים שנפתחו בגין סעיף האישום הרלוונטי, נסגרו מחוסר עניין לציבור. במעגל הפנימי, טענו ב"כ הנאשמות, כי בעצם חזרתה של המאשימה מהגשת כתב האישום כנגד מנהלת המעון, הגב' מרים שרביט (נאשמת מספר 2 בכתב האישום המקורי) שלטענתן, נושאת באחריות כבדה יותר מתוקף תפקידה כמנהלת המעון, הרי שהמאשימה הפלתה את יתר הנאשמות בכך שבחרה להמשיך בהליך נגדן. בנסיבות אלה, טענו ב"כ הנאשמות, יש לראות במעשי המאשימה כאכיפה בררנית שבגינה, ראוי לבטל את כתב האישום. מנגד, דחתה המאשימה את טענות ב"כ הנאשמות ועמדה על כך, שהחלטותיה נבעו משיקולים ענייניים גרידא. עם זאת, לגבי טענת האפליה ביחס למנהלת המעון, הסכימה ב"כ המאשימה, כי יש לשמוע ראיות. בהחלטה מיום 16.11.08, דחיתי את טענות ההגנה בדבר האכיפה הבררנית במעגל החיצוני. יחד עם זאת, מאחר שבחינת הטענות בדבר החזרה מכתב האישום כנגד מנהלת המעון הצריך בירור עובדתי מעמיק, קבעתי, כי אתייחס לטענה זו לאחר שמיעת כלל הראיות, במסגרת הכרעת הדין. 3. טענות הצדדים לטענת המאשימה, הנאשמות פעלו בניגוד להנחיות ולנהלים שהיו קיימים במעון ולא נקטו אמצעים סבירים למנוע את המקרה. הנאשמות מצידן טענו כדלקמן: הנאשמת 1, הגב' רוחמה ירושלמי (להלן: "רוחמה") טענה, כי הועסקה ככוח עזר בלבד ובשמירה על הניקיון ולא היתה מוטלת עליה החובה לשמור על דלת הכניסה (ראה ע’ 5 ש' 6-4). הנאשמת 2, הגב' איריס חכמון (להלן: "איריס") טענה, כי נקטה בכל האמצעים הסבירים שהיתה צריכה לנקוט בהם ואף יותר מכך (ראה ע’ 4 ש' 6-5). הנאשמת 3, הגב' שושנה עזרא (להלן: "שושי") טענה, כי עבדה כסייעת ברוטציה בכל יום עם קבוצה אחרת ופעלה על פי הסדרי הבטחון וההשגחה שנקבעו במקום, מילאה אחריהם במלואם ומשכך, לא התרשלה (ראה ע’ 4 ש' 11-9). 4. עדים וראיות לצורך הכרעה בין גרסאות הצדדים, הובאו בפני העדים והראיות שלהלן: מטעם המאשימה העידו: ע/ת1 גב' קרן חולי - האם אשר הבחינה בקטין מחוץ למעון והשיבה אותו למעון. ע/ת2 גב' ליאת ברקת - אמו של הקטין. ע/ת3 מר שלמה קדוש - גובה ההודעות מהנאשמות. ע/ת4 גב' מרים שרביט אבגי - מנהלת המעון. כמו כן, בהסכמה, הוגשו המסמכים הבאים: ת/1 הודעת הנאשמת 1 במשטרה מיום 26/04/2006. ת/2 הודעת הנאשמת 2 במשטרה מיום 26/04/2006. ת/3 הודעת הנאשמת 3 במשטרה מיום 26/04/2006. ת/4 מכתב רענון נהלים, לצוות המעון ע"י מנכ"לית מעונות נשי חירות, מיום 2/5/06. ת/5 מכתב רענון נהלים, לצוות הגן ע"י מנהלת המעון (ללא תאריך). ת/6 מכתב בדבר החמרת נהלי איסוף ילדים, להורי הגן ע"י מנהלת הגן (ללא תאריך). ת/7 שלט המורה להורים להקפיד על נעילת הדלת והשער של הגן. ת/8 מזכר שערכה השוטרת דנה אליהו, מיום 24/07/06. ת/9 מזכר שערכה השוטרת דנה אליהו, מיום 15/05/06. מטעם ההגנה העידו הנאשמות בלבד. כמו כן, הוגשו בהסכמה הראיות הבאות: נ/1 מכתב רענון נהלים, לצוות הגן ע"י מנהלת המעון מיום 5/5/06. נ/2 מכתב בדבר החמרת נהלי איסוף ילדים, להורי הגן ע"י מנהלת הגן ממאי 2006. נ/3 הודעת מנהלת המעון (ע/ת 4) במשטרה. נ/4 מספר תמונות של חדרי המעון (בצבע). נ/5 (א- ה) תמונות נוספות של המעון (שחור לבן). 5. גרסאות הצדדים להלן גרסאות העדים להתרחשות נשוא כתב האישום: גרסת המאשימה: ע/ת1 גב' קרן חולי: הגב' חולי הינה האם, אשר מצאה את הקטין מחוץ לתחומי המעון והחזירה אותו לידי הנאשמות. בעדותה בבית המשפט, אישרה העדה את גרסת המאשימה, לפיה, נמצא הקטין לבדו מחוץ לכותלי המעון, כל זאת, כאשר הוא משוטט לבדו על הכביש הסמוך לשער הכניסה למעון. על אף חלוף הזמן מיום האירוע (כשלוש שנים) עמדה העדה בהרחבה על הנסיבות בהם נמצא הקטין ותארה את האירוע באופן הבא: " ... הגעתי לקחת את הבן [צ"ל "בת" א.כ.] שלי מהמעון בשעה 15:30 לערך ובעלי חיכה לי בחוץ שאצא לאסוף אותה. כשיצאתי ראיתי ילד כבן שנה וחודשיים לערך מתחיל ללכת על הכביש בכוון המדרכה, הוא בדיוק ירד מהמדרכה, ראיתי אותו אבוד וממלמל ולדעתי גם בכה. היה נראה מסכן ולא הבנתי לאן הוא שייך. חשבתי שאולי הרכב שלידו הוא של אמו ואחר כך ראיתי שאין אף אחד ברכב, שיערתי שהוא שייך למעון. הייתי בדרכי למעון ונכנסתי איתו והבנתי שלפי מה שראיתי מחפשים אותו באחת הכיתות ויש המולה. הייתה אמא עם הגב אלי שיערתי שזו אימו. שאלו אותי היכן הוא היה אמרתי שעל הכביש. אימו לקחה אותו ממני ויצאתי מהכיתה כי הבת שלי הייתה בכיתה סמוכה..." (ע' 17, ש' 8 - 14 לפרו'). יש לציין, כי הודעתה של הגב' חולי נגבתה באיחור רב ונמסרה למעלה משנתיים וחצי מיום האירוע וזאת, לדבריה, נוכח קשיים בתיאום המועד לגביית העדות במשטרה (ראה תיעוד במזכרים ת/8 ות/9) ואולם, מאחר שהגב' חולי הבהירה, כי אין מדובר בהתחמקות מכוונת וכי מסרה את עדותה באופן אובייקטיבי (ע' 22, ש' 8 לפרו'), לא מצאתי סיבה שלא להאמין לגרסתה, מה גם, שכפי שיובהר בהמשך, אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כי הקטין אכן יצא מתחומי המעון. ע/ת2 גב' ליאת ברקת: הגב' ברקת, אמו של הקטין, התייחסה בפירוט רב לנסיבות קרות האירוע ותיארה באופן עקבי ורצוף את גרסתה, אשר מתיישבת היטב עם תיאור הנסיבות כפי שהועלו על ידי הגב' חולי. מעדותה עולה, כי ביום האירוע, הגיעה כמידי יום בשעת האיסוף לאסוף את בנה מכיתתו במעון. לדבריה, כאשר נכנסה לכיתה, הבחינה בגב' חולי כאשר היא מחזיקה בידיה את בנה רביד וצועקת לעבר הנאשמות "... מצאתי את הילד הזה על הכביש, הילד כמעט מת, אני לא מבינה איפה הייתם ואף אחד לא ראה איך הוא יצא, שלוש מטפלות ואף אחד לא שם לב שהוא חסר? ..." (ע' 24 ש' 18 - 20). בשלב זה, הבינה העדה, כי מדובר בבנה והחלה לצעוק על מנהלת המעון ושלוש הנאשמות. העדה עמדה בהרחבה על הסכנות הגלומות ביציאת הקטין מתחומי הגן, היות ועל פי התיאור שמסרה "...המעון שוכן על כביש ראשי בפניה חדה בכניסה לשכונת מגורים שזו הכניסה היחידה למעון. מול המעון יש בית ספר. כלים מכאניים כבדים עברו הלוך ושוב. פועלים נכחו במקום כל הזמן. כל מיני כלבים שהיו במקום, לא יודעת מאיזה מטעמי ביטחון, הסתובבו בלי הרף המרחק בין השער הראשון לכביש מרחק יריקה ממש. הילד לא צריך להתאמץ הרבה כדי למצוא עצמו על הכביש ... " (ע' 24 ש' 22 - 26). לשאלות בית משפט לעניין שעות האיסוף המקובלות במעון, הבהירה הגב' ברקת , כי כל הורה יכול להגיע "כאוות נפשו" ואולם, עיקר האיסוף התבצע בין השעות 15:15 ל- 15:45 שהיו "השעות הקשות" לדבריה (ע' 35 ש' 3 לפרו'). לדבריה, העובדה, כי בנה הפעוט "כמעט מת" במהלך האירוע נשוא דיוננו, היא שהביאה אותה להגיש תלונה במשטרה וזאת, כאמור, כדי למנוע מצב שמקרה כזה יחזור על עצמו פעם נוספת (ע' 25 ש' 15 - 17). ע/ת3 מר שלמה קדוש: מר שלמה קדוש הינו החוקר המשטרתי, אשר גבה את הודעתן של שלוש הנאשמות ביום האירוע (ת/1 - ת/3). לא מן הנמנע, כי העד הוזמן לבית המשפט, בתגובה לטענות המקדמיות של ב"כ הנאשמות, אשר לפיה לעובדה שאבי הקטין - מר גבי ברקת, הינו מפקד יחידת הסיור בתחנת מוריה, הייתה השפעה על החלטת המאשימה להגיש כתב אישום כנגד הנאשמות. במהלך עדותו, הדגיש מר קדוש, כי פעל משיקולים ענייניים גרידא. לדבריו, אין לו כל היכרות אישית עם אבי הקטין (ע' 37, ש' 9 לפרו') ולדבריו הבין, כי מדובר בו רק לאחר שגבה את עדותה של הגב' ברקת. יתירה מזאת, לאחר שסיים את החקירה הראשונית בתיק (גביית עדותן של 4 הנאשמות ועדותה של הגב' ברקת), העביר את הטיפול בתיק לתחנה אחרת, בהוראת קצין החקירות, למיטב זכרונו בגלל היותו של אבי הקטין קצין בתחנה (ע' 36, ש' 25-26 לפרו'). לא מצאתי, כי מדובר בחקירה מגמתית וכי היתה השפעה כלשהי על החקירה בשל העובדה שאביו של רביד היה שוטר. ע/ת4 גב' מרים שרביט אבגי (להלן - "המנהלת"): במועד הרלוונטי, שימשה הגב' שרביט כמנהלת המעון ולמעשה, עדותה הינה העדות המרכזית בפרשת התביעה. בעדותה בבית המשפט, עמדה המנהלת על אמצעי האבטחה וההשגחה המצויים במעון, סקרה את תחום אחריותן של כלל העובדות, ותיארה את הנהלים הרלוונטיים אשר חייבו את כלל עובדות המעון, לרבות שלוש הנאשמות שבפנינו. שערים ואמצעי אבטחה: מעדותה של המנהלת עולה, כי במועד הרלוונטי, הכניסה לחדרי הכיתות במעון היתה כרוכה במעבר דרך שלושה שערים, עליהם עמדה באופן הבא: השער הראשון (להלן - "השער הירוק") הינו שער חיצוני שסגר גדר היקפית של כל המתחם מסביב למעון. לדבריה, שער זה ניתן היה לפתיחה אך ורק באמצעות הקשת קוד כניסה שפורסם בקרב הורי המעון (ע' 42 ש' 14 -15 לפרו'). במרחק של כ- 20 מטרים מהשער הראשון, מצויה דלת הכניסה למעון (להלן - "הדלת הלבנה"), מדובר בדלת כניסה מאסיבית וכבדה אשר נסגרת בנעילה אוטומטית. לדברי המנהלת, פתיחת דלת זו מתאפשרת רק על ידי פתיחה מרחוק,לאחר שההורה מזדהה באינטרקום בפני אחת מגננות הכיתה (ע' 13 ש' 17-26 לפרו'). הדלת השלישית והאחרונה, הינה דלת הכניסה לכיתה, מדובר בדלת עם חצי חלון, אשר ננעלת בבריח מתוך הכיתה. פתיחתה מתאפשרת רק לאחר שאחת המטפלות מזהה את ההורה, מסירה את הבריח ופותחת את הכיתה (ע' 42 ש' 27 לפרו'). חלוקת התפקידים: לדברי המנהלת, חלוקת העבודה התבצעה באופן הבא: במועד הרלוונטי, היו רשומים במעון 68 ילדים, אשר התחלקו לשלוש כיתות בהתאם לגילם (ע' 42 ש' 10 -12, ע' 51 ש' 2 לפרו). בכיתה הרלוונטית היו 23 ילדים (ע' 57 ש' 17 לפרו'), אשר חולקו משעות הבוקר ועד לשנת הצהרים לשלוש קבוצות נפרדות ולכל מטפלת הייתה קבוצה שאיתה עבדה, על פי סדר יום מוגדר (ע' 44 ש' 30 -31 לפרו') ואולם, נוכח ריבוי המטלות בשעות הצהרים, (החלפה, הלבשה, האכלה) ולאור הנחיית המנהלת, כי יש לסיים עם כל מטלות אלה עד השעה 15:15, סדר היום השתנה משעות הצהרים, החלוקה לקבוצות התבטלה וכל שלוש המטפלות עבדו יחד, כאשר "...אחת משגיחה לקראת השעה שההורים נכנסים, אחת עם הילדים ואחת המגשרת, מחליפה, פותרת בעיות במידת הצורך..." (ע' 45 ש' 8 -9 לפרו'). האחריות על השערים: בהמשך עדותה, עמדה, המנהלת על החשיבות הרבה שבנעילת בריח הכיתה בייחוד בשעות "הקריטיות" כלשונה. לדבריה, בכדי "... שילד ייצא או יכנס הדלת צריכה להיות פתוחה, הכוונה שהדלת תהיה משוחררת, ושהבריח משוחרר... אם היא לא הייתה פתוחה, ילד לא יכול לצאת דרכה. אין מצב. היא הייתה פתוחה ביום האירוע..." (ע' 42 ש' 27 - 29). לשאלת ב"כ המאשימה, הדגישה העדה, כי האחריות לנעילת הבריח שבדלת הכיתה מוטלת על שכם המטפלות (ע' 43 ש' 17 לפרו'). יחד עם זאת, ציינה, כי למטפלות הכיתה, לא היה קשר עין עם שני השערים האחרים (הלבן והירוק) ואם אחד השערים היה נשאר פתוח לא היה ביכולתן לדעת זאת (ע' 55, ש' 19 - 20 לפרו'). נהלי ההשגחה: נוסף לאמור לעיל, עמדה המנהלת על הנהלים שהכתיבה לצוות המעון, בכל הקשור לביטחון והשגחה על ילדי המעון. מעדותה בבית המשפט, עלה, כי תקופה קצרה לפני המקרה נשוא כתב האישום, חודדו נהלי השגחה לשעות איסוף הילדים, בעקבות מקרה בו ילד אחר הצליח לחמוק מהשגחת המטפלות ויצא מכיתתו לחצר הפנימית של המעון (ע’ 43 ש' 1 - 6, ע’ 44 ש' 9 - 12 לפרו'). המנהלת הדגישה, כי נהלים והנחיות אלה היו תקפים גם בטרם המקרה הנ"ל ואולם, לנוכח חומרת האירוע, החליטה להפיץ את הנהלים פעם נוספת בכדי למנוע תקלה חוזרת (ע' 46 ש' 28, ע' 47 ש' 3,19 לפרו'). בנוסף, עולה מעדותה, כי בעקבות האירוע הקודם, כונס צוות המעון לישיבה בנוכחות המפקחת המקצועית, הגב' לאה רוזנפלד וזאת, בכדי לתת מענה "... שיאפשר למטפלת לעמוד בהנחיה שהיא צריכה להשגיח על הילדים שלא ייצאו מהכיתה ... " (ע' 42 ש' 25-27 לפרו'). לדבריה, רוזנפלד והיא, הדגישו בפני צוות המעון את החשיבות שבהקפדה על נהלי ההשגחה וחידדו בין היתר את הנחיות הבאות: הצוות הונחה, שלא לפתוח את דלתות המעון בטרם זיהוי של ההורה באינטרקום. לצוות הובהר, כי יש להקפיד על נעילת דלת הכיתה מיד עם כניסה או יציאה של הורה מהכיתה. (ע' 43 ש' 11-12) ובמעמד זה, אף נקבע, כי יש להציב מטפלת באופן קבוע, בפתח הכיתה על כסא נמוך בגובה הילד, לכל אורך שעת איסוף הילדים (ת/5) אם כי, חלוקת התפקידים הושארה לשיקול דעת צוות הכיתה. זאת, בנוסף להנחיה כללית, אשר לפיה, המטפלות צריכות להיות תמיד עם "עיניים כמו רדאר" (ע' 44 ש' 25 לפרו'). החשיפה לנהלים: על אף העובדה, שהמנהלת לא זכרה בוודאות אם שלוש הנאשמות נכחו בישיבה האמורה, היא הדגישה, כי הנחיות אלה הובאו לידיעת כלל צוות המעון בכל תחילת שנה, הן בהנחיות שפורסמו בכתב והן בשיחות שהעבירה לצוות המטפלות בעל פה (ע' 44 ש' 21-23 לפרו). בעדותה בבית המשפט, הציגה המנהלת את הנהלים הכתובים שנמסרו לצוות המטפלות (ת/5), שם נרשם במפורש, כי "בכל כיתה תשב מטפלת אחת ליד הדלת (מול ציר הפתיחה) ותדאג לפתיחה וסגירה של דלת הכיתה בעת שהורים מגיעים ויוצאים ותשגיח שלא יצאו ילדים מהכיתה ללא הורה. המטפלת שיושבת ליד הדלת, לא תיתן דיווח להורים על מהלך היום אלא תפנה לשתי המטפלות האחרות בכיתה לקבלת דיווח". הגם שמסמך זה לא נשא תאריך, טענה העדה, כי מדובר במסמך בסיסי ומפעם לפעם, היא מרעננת את הנהלים (ראה ע’ 47 ש' 4-3, ע' 54 ש' 19-20) והיתה נחרצת בדעתה, כי הנוהל היה קיים גם לפני המקרה נשוא דיוננו (57 ש'14). בנוסף, טענה, כי הוציאה מכתבים ושלטים באותו עניין שהופנו להורי המעון (ת/7), היות ולדבריה "...היה צריך לבקש גם את שיתוף הפעולה של ההורים. בלי זה, זה לא היה עובד..." (ע'47 ש'21). המנהלת תארה את תגובת הנאשמות כפי שבאה לידי ביטוי מיד לאחר הארוע באופן הבא: "... ת. הזכרתי את שושי ואת איריס. את רוחמה בויש קלטתי שהיתה מבוהלת. ש. מה אמרו לך? ת. הן היו מאוד מבוהלות. שושי היתה בבכי והן היסטריות. שאלתי את שושי מה קרה ואמרה לי שרביד יצא מהכיתה ואמא של גל או מירב, לא זוכרת, הכניסה אותו לכתה וצעקה על המטפלות וליאת היתה מאחוריה והבינה שמדובר ברביד. לא אמרתי שום דבר. שאלתי אותה איך קרה שהילד יצא החוצה, הופתעתי איך זה קרה. אז היא אמרה לי, שושי אני חושבת, אולי גם איריס היתה, היא אמרה לי... את הקטע הזה איריס אמרה לי - היו הרבה הורים ליד הדלת. ביקשתי מהורים לסגור את הדלת והוא יצא כנראה כשהדלת היתה פתוחה..." [הדגשה שלי א.כ.] (ע' 46 ש' 12 -19). 7. גרסת הנאשמות: לטענת הנאשמות, על אף שנקטו בכל האמצעים הסבירים למניעת האירוע ופעלו על פי הסדרי הביטחון וההשגחה שנקבעו במקום ומילאו אחריהם במלואם, לא יכלו למנוע את יציאתו של הקטין ולכן, לא נעברה עבירת רשלנות. בנוסף, נשמעה טענה, כי נהלי הבטיחות כפי שטוענת להן המאשימה (בהסתמך על עדות המנהלת), הופצו לראשונה רק לאחר האירוע דנן (על כך בהמשך). ע/ה 1 הגב' ירושלמי רוחמה (הנאשמת מס' 1): רוחמה, היום כבת 22, התחילה לעבוד במעון כשלושה חודשים לפני האירוע ככוח עזר למטפלות, על אף שלא היתה לה הכשרה פורמאלית. במסגרת תפקידה, התחלקה עם שאר המטפלות באופן שווה במטלות. יחד עם זאת, טענה, כי היות ושאר המטפלות היו יותר ותיקות ממנה, הן היו אומרות לה, בדרך כלל, מה לעשות (ע 66' ש' 31 לפרו'). בהודעה שמסרה במשטרה ביום האירוע, קיבלה רוחמה על עצמה אחריות למעשה ואמרה: "... זה קרה באשמתנו ... שלושתנו הינו צריכות לדאוג..." (ת/1 ע' 1 ש' 1 -5). ואולם, בבית המשפט, נראה היה, כי רוחמה שינתה גרסתה וחזרה בה מלקיחת האחריות וטענה, כי בזמן האירוע, הייתה בחדר ההחתלה, ממנו לא ניתן לראות את דלת הכיתה (ע' 64 ש' 11). לראיה, כי אין קשר עין בין פינת ההחתלה לבין החלל בו ממוקמת דלת הכניסה לכיתה, הוגשו תמונות, מהן ניתן להתרשם, כי מדובר בחדרון נפרד לכאורה (ראה נ/4). בנסיבות אלה, טענה רוחמה, כי האחראיות ליציאת הילד מתחומי המעון, היו דווקא שתי הנאשמות האחרות בפרשה, איריס חכמון ושושנה עזרא "... שושי ואיריס היו אמורות להיות עם הילדים ולהשגיח על הדלת. פתאום שמעתי רעש וצעקות יצאתי לראות מה קרה והבנתי שילד ברח...." (ע’ 64 ש' 14-12). רוחמה נשאלה על השוני המהותי בין גרסאותיה והשיבה, כי בהודעתה במשטרה התייחסה לאחריותה כגננת באופן כללי בלבד. לדבריה, לו החוקר היה שואל אותה לגבי חלוקת האחריות באופן ספציפי, הייתה מדווחת לו על חלוקת התפקידים המקובלת במעון (ע’ 66 ש' 4, 21). בהמשך עדותה, הכחישה הנאשמת את קיומם של נהלים ספציפיים לעניין חלוקת תפקידים בין הגננות ובכלל זה, את החובה לעמוד ליד הדלת: "... ש. איזה נהלים היו בענין הוצאת הילדים מהגן? ת. המנהלת רק אמרה שצריך להשגיח. לא היו נהלים. ... ש. לא אמרו לגננת ספציפית שזה תפקידה לעמוד ליד הדלת? ת. לא אמרו אך ברור שזאת החלוקה. שאחת ליד הדלת. ש. היא לא אמרה שצריך מישהי ספציפית בדלת. נכון? ת. היא לא אמרה שמישהי צריכה להיות ליד הדלת אלא שנשגיח..." (ע’ 67 ש' 12-8). ואולם, בהמשך, נשאלה לגבי החובה לעמוד ליד הדלת והשיבה באופן מפורש, כי המנהלת הנחתה לעשות כן: "ש. אך מי אמר לכן שמישהי צריכה לעמוד ליד הדלת תמיד? ת. המנהלת. ש. אמרת שלא אמרו את זה אך זה היה ברור ת. המנהלת אמרה שצריך יותר להשגיח." (ע’ 67 ש' 20-12). מדבריה, עולה, כי אכן ניתנה הנחיה על ידי המנהלת לכל הפחות לעמוד ליד הדלת ולהשגיח יותר בשעת האיסוף. ע/ה 2 הגב' איריס חכמון (הנאשמת מספר 2): איריס החלה לעבוד כמטפלת סוג 1 במעון, כחודשיים לפני יום האירוע. בהודעה שמסרה במשטרה ביום האירוע, נטלה גם איריס על עצמה אחריות לאירוע ובחרה לפתוח את הודעתה במשטרה באופן הבא (בטרם הוצגה לה שאלה כלשהי): "... פשוט לא שמתי לב שהילד יצא, אני מטפלת במעון אני קרוב מאוד לדלת אני רוב הזמן פתחתי את הדלת ואת האינטרקום. הייתה מסה של הורים שעמדו בדיוק בכניסה ואז אני לא ראיתי אותו יוצא ..." (ת/2 ש' 1 - 4). ואולם, על אף דבריה החד משמעיים במשטרה, נראה, כי בעדותה בבית המשפט ביקשה להקטין את חלקה באחריות להתרחשות האירוע וטענה כך: "... ש. כשאת אומרת במשטרה שרוב הזמן את היית ליד הדלת אני מניחה שאמרת את האמת. ת. רוב הזמן, זה לא עושה אותי כל היום. .. זה עושה אותי שאני הייתי כשהילד יצא? .." (ע’ 77 ש' 25-26 לפרו'). בהמשך חקירתה, אף ניסתה להתנער מאחריותה להתרחשות המקרה: "... את חושבת שעשית משהו לא בסדר? ת. לא. להיפך. ... אני פעלתי לפי מה שמירי ביקשה. להסתכל יותר להיות כמו רדאר ולא משהו מעבר לכך..." ע’ 75 ש' 5-6 לפרו'). במעמד זה, עמדה איריס על כך שלא היה שום נוהל אשר חייב אותה לעמוד ליד הדלת וכי הימצאותה ליד הדלת הייתה מקרית בלבד (ע' 77 ש' 4-7). לדבריה, החמרת הנהלים אותם תיארה מנהלת המעון בעדותה, הופצו בעקבות האירוע נשוא כתב האישום ולא בעקבות מקרה קודם, כפי שהעידה המנהלת ועמדה על כך "... לא היתה שום חלוקה. לא היתה ישיבה על חלוקת תפקידים עד המקרה. אחרי המקרה היתה ישיבה והיו נהלים והגדרת תפקידים..." (ע' 79 ש' 29 - 30 לפרו'). לראיה, הוגש מסמך החמרת הנהלים לו טוענת המנהלת. מסמך זה נושא תאריך מיום 05.05.06 (נ/1) דהיינו, לאחר הארוע דנן. איריס ביקשה להבהיר, כי בהעדר חלוקת תפקידים מפורשת, האחריות ליציאת הקטין מתחומי המעון לא היתה מוטלת עליה בלבד: "... ש. הרגשת אחראית? ת. בודאי. עבדתי שם ומן הסתם שלושתנו... אנו אמורות להשגיח. .... ש. בהנחה שאת היית ליד הדלת בצהריים, מי אחראי? ת. כולנו אחראיות. ..." (ע' 84 ש' 17 - 23 לפרו'). ע/ה 3 הגב' עזרא שושנה (נאשמת מס' 3): שושי עבדה כמטפלת במעון כשנה וחצי לפני האירוע ועד לחודש אוגוסט של השנה שעברה. בדומה לשאר הנאשמות, גם שושי קיבלה אחריות לקרות האירוע בהודעתה במשטרה. כך, לשאלת חוקר המשטרה מי אחראי שאף ילד לא יצא מהדלת של הכיתה, השיבה בקצרה: "... שלושתינו..." (ת/3 ע' 1 ש' 6- 7), כאשר לעניין התקיימות נהלים מיוחדים לשעות העומס השיבה: "... הנהלים אותו דבר. רק שיש מישהו ליד הדלת..." (ת/3 ע' 2 ש' 42). בעדותה בבית המשפט, ציינה, כי היא ישבה עם קבוצת ילדים בפינת הכיתה ולא ישבה ליד הדלת (ע' 85 ש' 20 -21 לפרו'). כמו כן, אישרה, כי כל אחת מהמטפלות נטלה על עצמה תפקיד באופן עצמאי - רוחמה תיפקדה כמטפלת מגשרת "שילד באותו רגע לכלך אחרי ההחלפה רוחמה צריכה להחליף לו. רוחמה היתה מגשרת אם ילד רץ או בכה" (ע' 86 ש' 8) ואילו לגבי איריס "אני זוכרת שאיריס היתה ליד הדלת" (ע' 86 ש' 4-3). בנוסף, ציינה, כי איריס נטלה על עצמה את התפקיד באופן אקראי (ע’ 86 ש' 19-21). בהמשך, הדגישה, כי "איריס היתה ליד הדלת באותו יום אחרי הצהריים" ובמענה לשאלה האם היתה מגדירה אותה כשומרת הסף השיבה "לאותו יום כן" (ע’ 92 ש' 21-18). בנוסף לכך, אישרה שושי את גרסת המנהלת לעניין מועד הפצת הנהלים ולדבריה, במקרה נשוא כתב האישום, על פי הנהלים היתה חובה להציב מטפלת בפתח הכיתה בשעות העומס. עניין זה עולה בברור מתשובות העדה לשאלות עוה"ד פוגודה : ".... ש. מי אמר לכן שמישהי צריכה להיות ליד הדלת? ת. במקרה של הילד לפני רביד שיצא היתה הוראה לשבת ליד הדלת עם כסא נמוך. ש. היתה הנחיה לפני האירוע של רביד אחרי האירוע הראשון לשבת ליד הדלת? ת. עד כמה שזכור לי, אולי בגלל זה היא ישבה שם. כן. עכשיו אני נזכרת. לשבת בגובה העיניים. כן..." [הדגשה שלי א.כ.] (ע’ 86 ש' 23-27). ניכר, כי מקננת בשושי (נאשמת 3) תחושת אשמה כבדה נוכח עדותה, לפיה, שלושתן אחראיות למקרה הגם שאיריס עמדה ליד הדלת: " ... ש. נכון שמבחינתך איריס אחראית לכך שרביד יצא? ת. לא אמרתי שאיריס אחראית. ש. האם רוחמה אחראית? ת. אחראית למה? של הדלת? ש. לזה שרביד מצא עצמו בחוץ על הכביש. ת. אני גם בעדות אמרתי ששלושתנו. לא אמרתי איריס. איריס עמדה ליד הדלת. ש. אני שואל מה את אומרת עכשיו. לא בעדות. איריס עמדה ליד הדלת והיא לא אחראית? נכון שגם את אחראית? ת. שלושתנו אחראיות..." (ע’ 90 - 91 ש' 30-7). 8. דיון והכרעה החלטתי לזכות את רוחמה ושושי (הנאשמות 1 ו- 3) מהמיוחס להן בכתב האישום ולהרשיע את איריס בעבירה בניגוד לסעיף 361 לחוק העונשין וזאת, על יסוד הנימוקים שלהלן: מן התשתית הראייתית שהוצגה בפני, ברור, כי אין מחלוקת עובדתית לעניין יציאת הקטין מתחומי המעון ועל כן, עסקינן בשאלה נורמטיבית - משפטית: האם בשל רשלנות הנאשמות התאפשרה יציאת הקטין את תחומי המעון? סעיף 361 לחוק העונשין קובע, כי "... המשאיר ילד שטרם מלאו לו שש שנים בלא השגחה ראויה , ובכך מסכן את חיי הילד , או פוגע או עלול לפגוע פגיעה ממשית בשלומו , דינו - מאסר שלוש שנים, עשה כן ברשלנות דינו מאסר שנה , עשה כן במטרה לנטוש את הילד , דינו - מאסר חמש שנים ... ". בעבירה לפי סעיף זה שלוש חלופות: הראשונה מדברת בעשיית מעשה העבירה מתוך מצב נפשי של "פזיזות" (כלפי התרחשות התוצאות) כאמור בסעיף 20(א); השניה מדברת בעשיית המעשה מתוך מצב נפשי של "רשלנות" כאמור בסעיף 21; והשלישית מדבר בעשיית המעשה "במטרה לנטוש את הילד", כאשר "מטרה" משמעותה כוונה כמשמעותה בסעיף 20(א) לחוק (י' קדמי "על הדין בפלילים" 1453). במקרה דנן, כתב האישום מייחס לנאשמות עבירה לפי הסיפא של הסעיף, לאמור, עשיית המעשה מתוך מצב נפשי של רשלנות, כאמור בסעיף 21 לחוק העונשין הקובע כדלקמן: "21. רשלנות (א) רשלנות - אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד - (1) שלענין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור; (2) שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיבון הסביר. (ב) רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע". היסוד העובדתי הנדרש לקיום העבירה הינו, כי הילד 'יופקר' במובן זה, שיושאר ללא השגחה ראויה בנסיבות המסכנות את חייו או את בריאותו. כאשר לעניין זה יובהר, כי "השגחה ראויה" הינה השגחה שבכוחה לקדם את פני הסיכונים המפורטים בהגדרת העבירה, דהיינו סיכון לחיי הילד או סיכון של פגיעה ממשית בשלומו (י' קדמי "על הדין בפלילים" ע’ 1453 - 1454). אין ספק, כי בנסיבות העניין התגבש הרכיב העובדתי של העבירה. במועד הרלוונטי, הקטין (פעוט כבן שנה וחצי), יצא את תחומי המעון אל הכביש הסמוך, מבלי שהבחינו בכך שלושת המטפלות, אשר היו מופקדות על שלומו ובריאותו, בנסיבות אלו, חייו היו נתונים לסכנה של ממש (בעניין זה ראה גם עדותה של הגב' ברקת שעמדה על הסיכונים ביחס למיקום המעון בע' 24 ש' 22 - 26 לפרו'). עתה נשאלת השאלה, האם התגבש היסוד הנפשי? אין חולק, כי האחריות המוטלת על שכם המטפלות הנה כבדה, היות ומדובר בפעוטות, אשר מטבע הדברים, אינם מודעים לסכנות. אופיו המיוחד של התפקיד, דורש מצוות המעון מידה רבה של זהירות והקפדה יתירה על נהלי ההשגחה שנקבעים במקום, כאשר מידת הפיקוח הנדרשת גדלה, עם גבור הסיכון הצפוי (ע"פ 402/75 אסתר אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 561, פסקה 9). לעניין זה, יפים דבריו של כבוד השופט א' ריבלין בע"א 10083/04 חגי גודר נ' המועצה האזורית מודיעים ואח', , פסקה 8: "... ילד רך בשנים מתאפיין, לרוב בסקרנות רבה ביצר הרפתקנות, ולעיתים בקונדסות, כל אלה מחייבים את אנשי צוות הגן , המופקדים על שלומם ובריאותם של הטף, לשיקול דעת זהיר ולנקיטת אמצעי זהירות קפדניים, פן יאונה לילדים רע. ההורים המותירים את היקר להם מכל בידי אנשי צוות הגן צריכים לדעת, כי אלה האחרונים נוקטים בכל צעד סביר להטיב עם ילדם ולהשיבם בשלום לחיק ההורים ...". ברוח דברים אלו, העידה גב' שרביט (המנהלת), כי בעקבות אירוע קודם בו הצליח ילד לחמוק בלא השגחה מכיתת הלימודים, זמן קצר לפני האירוע נשוא דיונינו, זומן צוות המעון לישיבה בו תודרך לעניין החשיבות הרבה שבהקפדה על נעילת הדלת בכיתה בשעות איסוף הילדים. במיוחד חודדו נהלי ההשגחה המחייבים הצבת מטפלת מצוות המטפלות על כיסא נמוך בפתח הכיתה, בשעות העומס של איסוף ילדים על ידי ההורים, בכדי למנוע יציאה של ילד תוך כדי ההמולה (ע' 43 ש' 4 - 6). אמנם, בנוהל שהציגה המנהלת (ת/5) לא נרשם תאריך הפצה ומנגד, אותו מסמך, הנושא תאריך 05.05.06, הוגש על ידי ההגנה (נ/1) כדי להוכיח, כי הנוהל הופץ לאחר שארע המקרה דנן ואולם, אין בכך, כדי להחליש את גרסת המנהלת, כי מפעם לפעם רעננה את אותו נוהל קיים, כפי שעולה גם מעדותה של הגב' ברקת שלדבריה, לאחר המקרה של בנה "חודדו הנהלים הראשונים שלא הוקפדו בעבר" (ע’ 28 ש' 20), מה גם, מעדותה של שושי, עולה, כי היה קיים נוהל קודם המחייב הצבת מטפלת אחת ליד דלת הכניסה לכיתה, על כיסא נמוך, בשעות העומס של איסוף הילדים והקפדה על נעילת הדלת לאחר כל כניסה ויציאה של הורה מדלת הכיתה (ראה עדותה של שושי בע’ 86 ש' 25). כמו כן, העידה רוחמה, כי המנהלת אמרה שמישהי צריכה לעמוד ליד הדלת ולהשגיח יותר (ע’ 67 ש' 20-12). הגם שמדובר בעדות של בעלי עניין בתוצאות המשפט, גרסתן לא עורערה בחקירה הנגדית. למעלה מן הנדרש, יצוין, כי גם אם אניח לטובת הנאשמות, כי לא היה נוהל כתוב, ברור לכל בר דעת שדלת הכניסה לכיתה צריכה להיות נעולה, על מנת למנוע בריחת ילדים החוצה (ראוי להדגיש בעניין זה, כי התרשמתי ששני השערים החיצוניים מטרתם למנוע כניסה של זרים לתוך המעון ואילו דלת הכיתה מטרתה המרכזית למנוע יציאה של הילדים; הראיה לכך, התקנת בריח בדלת הכיתה באופן שמאפשר נעילה רק מתוך הכיתה. אין מדובר, אלא בכללי שכל ישר הנמצאים גם בידיעת הנאשמות שאישרו, כי ברור להלן שדלת הכיתה צריכה להיות נעולה (ראה ע' 70 ש' 21, ע' 81 ש' 3-6, ע’ 92 ש' 4-5). אין ספק, כי לו המטפלות היו מצייתות לנוהל ואחת מהן הייתה יושבת על כיסא נמוך בפתח הכיתה ודלת הכיתה הייתה ננעלת לאחר כל כניסה או יציאה של הורה, הקטין לא היה מצליח לצאת את תחומי המעון. משכך, לא נותר לקבוע, אלא, כי הופר נוהל מנהלי הבטיחות וההשגחה של המעון. עתה, נשאלת השאלה, האם הפרה זו נגרמה בשל רשלנותן של הנאשמות, או שמא מדובר במחדל שיש לייחס רק למי שהופקדה על השמירה על הסף, אם אמנם חילקו ביניהן את התפקידים. ביחס לחלוקת האחריות בין הנאשמות, טענה המנהלת, כי חלוקת התפקידים הפנימית נשארה לשקול דעת הצוות המטפל. במשטרה, נשאלה המנהלת "מי היה אמור לוודא שאותו ילד לא ייצא מהכיתה?" השיבה "מבחינתי כל המטפלות" (ראה נ/3 ע' 3 ש' 50-49). עם זאת, בעדותה בבית המשפט הבהירה, כי "אם מתייחסים לנקודת זמן ספציפית, זאת שישבה ליד הדלת וקמה ועזבה את הדלת היא אחראית" (ע' 56 ש' 31 עד ע' 57 ש' 2). כמו כן, הדגישה בהמשך, כי "זו שישבה ליד הדלת ההנחיה היתה שלא מדברת עם הורים, כי שהורים מדברים זה מסיט את תשומת הלב. היא מפנה את ההורים למטפלת אחרת" (ע' 57 ש' 12-11). המנהלת הדגישה בעדותה, כי הנחיה זו היתה קיימת לפני המקרה של רביד. באשר לחלוקת התפקידים באותו יום, ציינה המנהלת, כי בבירור פנימי שערכה בנוכחות המדריכה החינוכית - הגב' לאה רוזנפלד, התברר כך: "שושי סיפרה שהיא ישבה עם הקבוצה שלה בקצה החדר, יכול להיות שלא כולם, כי הבנו מרוחמה שהיו איתה עוד 3,4 ילדים. שושי ישבה עם השאר על השטיח וסיפרה סיפור או שרה. לא זוכרת. אז סיפרה שנכנסה אמא, לא יודעת של מי, ששושי היתה צריכה לעדכן אותה על כך שילד שרט את הילד שלה. התחילה לדבר איתה וקמה בשלב מסויים וזזה מהשטיח והילדים היו על השטיח. ש. מה היה תפקידה אותו יום? ת. לשבת עם הילדים על השטיח. בקצה השני של החדר. צריך ללכת 15 מטר עד הדלת. ש. מי חילק את התפקיד הזה? ת. כל צוות החליט מי עומדת בשער ומי עם הילדים ומי המגשרת. אותו יום לפי מה שהבנו בשיחה, הבנו שהתפקיד של שושי היה לשבת על השטיח. ליד הדלת היתה צריכה לשבת איריס. ש. איריס אמרה שהיתה צריכה לשבת? ת. היא אמרה שמרבית הזמן ישבה. שאלה אותה המדרכה מדוע מרבית הזמן? אמרה שקמה להגיד לאמא של אחד הילדים משהו והדגישה שליד הדלת עמדו הרבה הורים וכנראה שזו השניה שהילד ברח בה. זו הנחה שלנו. צריך להבין את הפרופורציות. עומדים קבוצה של הורים בגובה ממוצע 1.65 מ' וזאטוט קטן יכול לחמוק בקלות לצערי. ש. היו שם הרבה הורים בכניסה? ת. כן. כך היא תיארה. ישבתי בחדר שלי עם הורים. ש. מה היה תפקידה של רוחמה? ת. להיות מגשרת" (ע' 48 ש' 28-9). בנסיבות העניין ובהסתמך על חריגי הכלל הפוסל עדות שמועה, ניתן לראות בדברים שנאמרו על ידי איריס, כאמרה מסבכת (ראה בעניין זה ע"פ 2948/03 - אולג ברזובסקי נ' מדינת ישראל, , שם נאמר: "...על פי סעיף 11 לפקודת הראיות, ניתן להוכיח אמרת נאשם בעדות אדם ששמע אותה; ....מנסיבות אמירתה של האימרה אין גם ספק כי היא מקיימת את תנאי סעיף 12 לפקודה בדבר היותה חפשית ומרצון. יחד עם זאת, קבילות האימרה עדיין מחייב הערכה של משקלה, ומקום שהעד המעיד על דבר האימרה הנו נוגע בדבר בדרך זו או אחרת, ראוי להקפיד הקפדה יתירה במשקל שמייחסים לעדותו"). גם לפי גרסת רוחמה ושושי, היתה זו איריס שלקחה על עצמה את השמירה על הדלת. אמנם, מדובר בעדות שותף לכתב האישום ואולם, משהעיד כעד הגנה, אין מניעה, כי עדות כזו תשמש ראיה לחובתם של השותפים האחרים לאישום ובלבד, שלא ניטלה כשרותו להעיד (ראה י' קדמי, "על הראיות", תשס"ד-2003, חלק ראשון, עמ' 468). מנגד, איריס אמנם הכחישה את העובדה, כי עמדה ליד הדלת במשך כל זמן איסוף הילדים ואולם, אישרה בעדותה, כי "רוב הזמן" היתה ליד הדלת (ע' 77 ש' 26) ולגבי רוחמה, ציינה, כי היא עמדה בדלת ליד פינת ההחתלה ואח"כ שטפה כלים (ראה ע' 74 ש' 27-23) וביחס לשושי, ציינה, כי בעודה מדברת עם אחד ההורים, לפתע הצטרפה גם שושי (ע' 74 ש' 25). נראה, כי במכוון איריס מנסה להמנע ממתן גרסה לגבי תפקידה באותה שעה ונמנעת מלמקם עצמה פיסית במעון. מדבריה, עולה המסקנה, כי היא נטלה על עצמה את תפקיד שומרת הסף וברגע שנכנסה האם שביקשה מידע על בנה (ראה ע' 74 ש' 25), שסביר להניח שאותה אם עשתה כן, מאחר וראתה את איריס ראשונה (משמע היתה ניצבת בפתח הכיתה), נסחפה לשיחה והוסחה דעתה מהדלת. מסקנה זו מתיישבת גם עם הגירסה שמסרה במשטרה, שם טענה "פשוט לא שמתי לב שהילד יצא. אני מטפלת במעון אני קרוב מאוד לדלת ואני רוב הזמן פתחתי ונעלתי את הדלת ואת האינטרקום" (ת/2 ש' 2-1). שקלתי בכובד ראש את האפשרות שרוחמה ושושי חברו יחד, בכדי להטיל את מלוא האחריות על איריס ובכך, להסיר את האחריות מעליהן. מנגד, לא יכולתי להתעלם מכלל השיקולים, אשר תומכים בקבלת גרסתן. הבאתי בחשבון את משקל גרסתן של רוחמה ושושי, לנוכח העובדה, שלא התערערה גרסתן בחקירה נגדית. כמו כן, גרסתן נהנית מתמיכה בעדותן של המנהלת ושל הגב' ברקת. נוסף על כך, הגרסה מתיישבת היטב עם האמרה המסבכת של איריס וכן בחוסר היכולת שלה, למקם עצמה בנקודת הזמן הרלוונטית והימנעותה מלמסור גרסה ביחס לתפקיד שביצעה באותה העת. משכך ולאחר שבחנתי את גרסתה למול יתר הראיות, אני מעדיף את גרסת הנאשמות רוחמה ושושי, הנתמכת בגרסת המנהלת, לפיה, איריס היא ששמרה על דלת הכיתה באותו היום. בהתחשב בעדויות הצדדים, מהן עולה, כי רוחמה נטלה על עצמה את התפקיד של המטפלת "המגשרת", לאמור, מתן מענה לצרכים המיידים של הילדים (החלפה, שתייה, בטיחות וכו') ואילו שושי נטלה על עצמה לרכז ולהפעיל את הילדים בקצה הכיתה ומשנתברר, כי תחום האחריות של תפקידים אלה מוגדרים באופן ברור בנהלי והנחיות ואלה אינם מחייבים את המטפלות בפקוח על דלת הכיתה, היות ותפקיד זה מוטל באופן ייחודי על "שומרת הסף", הרי שלא ניתן לקבוע, כי רוחמה או שושי התרשלו בביצוע תפקידן. שוכנעתי, כי לא מן הנמנע, שרוחמה, שהיתה בתפקיד מטפלת מגשרת, הייתה בחדר ההחתלה, מקום בו אין קשר עין עם דלת הכיתה, כפי שניתן להתרשם מהתמונות נ/4 (ראה לעניין זה ע"פ 70626/00 מדינת ישראל נ' תמירי בן דניאל גולן תהילים). כך גם מצאתי, כי בעת ששושי ישבה בקצה החדר, כשכל תשומת הלב מופנית לריכוז והפעלה של הילדים, כפי שנדרש ממנה בנהלי ההשגחה, לא ניתן לצפות ממנה שתשגיח גם על דלת הכיתה. ער אני לעובדה, כי הנאשמות נטלו על עצמן את האחריות ליציאת הקטין מתחומי המעון ואולם, יש להבחין בעניין זה בין קבלת אחריות מוסרית לאירוע מתוך רגשות אשם, לבין קבלת אחריות פלילית לביצוע עבירה, הדורשת חריגה מסטנדרט התנהגות מקובל. אציין, כי אם הייתי מגיע למסקנה, לפיה לא היתה חלוקת תפקידים ברורה בין המטפלות, הייתי מרשיע את שלוש הנאשמות בעבירה שיוחסה להן בכתב האישום. משכך ומכל הטעמים שפירטתי לעיל, החלטתי, כי יש לזכות את רוחמה ושושי (הנאשמות 1 ו- 3) מביצוע העבירה. עתה, אתייחס בקצרה לטענות הגנה נוספות, אותן אינני מקבל: אחריות ההורים: ההגנה טענה, כי על ההורים הייתה מוטלת האחריות לסגור את השער הירוק ולא פעם השאירוהו פתוח לרווחה. אף אם הייתי מוצא טענה זו מוצדקת, אין בה, כדי לשנות מהמסקנה הסופית, שכן, האחריות על דלת הכיתה הייתה ונשארה בתחום אחריותו הבלעדית של הצוות המטפל ואין בכך, כדי לגרוע מאחריותו " ... התערבותו של גורם זר, המשתלב לתוך מעשה הרשלנות המקורי או בא אחריו, ונוטל חלק ביצירת הנזק, אין בה שלעצמה כדי לפטור את גורם הנזק הראשוני מן האחריות למעשה ..." (ע"פ 402/75 אסתר אלגבישי, פ"ד ל(2) 561, פסקה 9 לפסק דינו של כב' השופט מ' שמגר). צוות המעון: טענת הגנה נוספת שהעלו ב"כ הנאשמות, הינה, כי צוות המעון לא עמד בדרישות משרד התמ"ת לעניין הרכב הצוות מבחינת הכשרה מקצועית. בחינת העדויות מראה, כי אכן אלה הם פני הדברים ובצוות הכיתה לא היה מטפלת "מסוג 2", כפי שנדרש בהנחיות אלה (ע' 57, ש' 20 לפרו'). מנהלת המעון העידה לעניין זה, כי מדובר בתופעה נפוצה, הנובעת ממצוקה ארצית בכוח אדם. יתירה מזאת, לדבריה, בעיה זו ידועה לכל הגורמים הנוגעים בדבר ואלו - "מעלימים עין" (ע' 57 ש' 27-31). מבלי להמעיט בחשיבות העניין, אין בעובדה זו, כדי להסיר את מחדלן של המטפלות. טענת האפליה - החזרה מכתב האישום כנגד המנהלת: כזכור, במסגרת הטענות המקדמיות, העלו ב"כ הנאשמות טענה, אשר לפיה, החזרה מכתב האישום כנגד מנהלת המעון, בעוד ההליך ממשיך כנגד יתר הנאשמות, מהווה אפליה פסולה, שבגינה יש לבטל את כתב האישום כנגד יתר הנאשמות, זאת, כאמור, מתוקף היותה מנהלת המעון ובשים לב לעובדה, כי במהלך עדותה של המנהלת, היא נטלה על עצמה חלק מהאחריות לאי סגירת השערים החיצוניים של המעון: "... ש. אם המטפלות אחראיות רק על הדלת של הכיתה שלהן מי אחראי על הדלתות האחרות? ת. מן הסתם אני, אך אולי אפילו לא. לא מצפים ממני להיות שוער. זה עקב אכילס. זה בעייתי. אני צריכה לקבל הורים. לא נשכרתי לתפקיד שעור סף [צריך להיות "שוער סף" א.כ.] ... (ע' 55 ש' 28 - 30 לפרו'). זאת ועוד, ב"כ הנאשמות הגישו את הנחיות ממשרד התמ"ת לעניין התקנים המחייבים מעון יום. בין היתר, בהנחיות אלו נדרש, כי חלון חדר המנהלת יצפה על המבואה והכניסה למעון וכי הסף התחתון של החלונות יהיה בגובה 80 ס"מ. מקובלת עלי טענת ההגנה, כי בעצם הצבת סף נמוך לחלון המנהלת, ביקשו הנחיות אלה להבטיח, כי גם המנהלת תוכל לפקח על ילדים קטנים באזורים הנצפים; ואכן, אין חולק, כי החלונות, שבחדרה של המנהלת, לא עמדו בתקנים האמורים, דבר העולה בבירור מעדותה של הגב' שרביט: "... ש. כתוב בתקנים של המבנה שחדר המנהלת צריך לכלול חלונות שיצפו על המבואה ויש לו סף תחתון. זו הגדרה שהחדר של המנהלת צריך להיות מיועד לתחום האחריות שלה, מהמבואה, דלת הכניסה והדלת החיצונית. היה לך חלון. ת. היה חלון למבואה אך הגובה שלו לא היה 80. יכלתי לראות את החצר רק אם הייתי עומדת. החלון לא אפשר לי לראות את השער החיצוני גם אם אני עומדת. ש. כלומר, המבנה לא היה תיקני. ת. גם את זה אני צריכה לקחת עלי?..." (ע' 60 שי 15 - 21). ברור, אם כן, כי המבנה אשר יועד להיות מעון יום, לא עמד בתקנים האמורים (ע' 60 ש' 1-4 לפרו') וכפועל יוצא מכך, לא יכלה המנהלת לפקח כראוי מחלון חדרה על שערי הכניסה. בנסיבות אלה, לא נראה לי ראוי לזקוף עובדה זו לחובתה. באשר לנטילת האחריות על שני השערים הנותרים , לא הוכח, כי אכן היה זה מחובתה של המנהלת לפקח על שערים אלה וזאת, גם נוכח העובדה, כי הנ"ל הועסקה רק בחצי משרה (ע' 42 ש' 1 לפרו') ומתוקף תפקידה, נדרשה להתפנות לפניות של הורים בחדרה. לא שוכנעתי, כי המנהלת התרשלה. גיבושה של עוולת הרשלנות בפלילים איננה טומנת בחובה את הצורך לנקוט בכל אמצעי זהירות האפשריים, אלא רק באמצעי זהירות הסבירים בנסיבות העניין. אמת המידה נקבעת על בסיס קריטריונים המשתקפים מהתנהגותה של "מנהלת מהישוב", לאמור, מנהלת העושה כפי יכולתה להגן על שלומם ובטיחותם של הילדים הרכים הנמצאים תחת חסותה (ע"פ 8356/04 - אנגל שרה נ' מדינת ישראל, , פסקה 54). מסקירת העדויות בבית המשפט, שוכנעתי, כי מנהלת המעון, הגב' שרביט, נקטה בכל האמצעים הסבירים, בכדי להדגיש בפני צוות הגן את חשיבותם של נהלי הבטיחות לענין נעילת דלת הכיתה ואת חובתם כגננות להקפיד, הקפדה יתירה, בשעות העומס המועדות לפורענות, דבר, אשר התבטא, בין היתר, בתליית שלטים, חידוד נהלים ושיחות עם צוות הגננות. לכך, יש להוסיף את הנימוקים והפסיקה שצויינו בהחלטתי מיום 16.11.08. בנסיבות אלו, לא מצאתי, כי בהחלטת המאשימה לחזור בה מהגשת כתב האישום כנגד המנהלת, יש משום "אכיפה בררנית". לקראת סיום: כפי שעולה מהכרעת הדין ובעיקר מעדותה של המנהלת, נתגלו כשלים מערכתיים לא מבוטלים, עליהם יש ליתן את הדעת בעתיד. מתברר, כי במעונות יום הנמצאים באחריות משרד המסחר והתעשייה, לא קיימת חובה להציב שומר בפתח המעון, גם אם מדובר במעון הכולל 100 ילדים. אין צריך לומר, כי עלולות להיות לכך השלכות בטחוניות ובטיחותיות ודי לחכימא ברמיזא. המעון עצמו אושר על ידי הגורמים האחראיים, למרות שהחלון בחדרה של המנהלת אינו תיקני ואינו מאפשר למנהלת לראות מה מתרחש בשער המעון. בנוסף, עולה, כי גם "מעלימים עין" (כלשונה של המנהלת) מהעובדה, שכח האדם שמועסק במעון, אינו תואם בהכשרתו לנדרש בהוראות משרד המסחר והתעשייה. התברר, כי בהתאם להנחיות, בכיתת פעוטות של 22 ילדים, יש צורך, בין היתר, במשרת מטפלת אחראית - "סוג 2" ובמשרת מטפלת מוסמכת - "סוג 1" ואולם, במקרה דנן, לא נמצאה במעון מטפלת אחראית סוג 2. בענין זה, השיבה המנהלת לשאלות בית המשפט כדלקמן: "ש. צריך סוג 1 וסוג 2 והם יודעים שאין סוג 2 ומעלימים עין? ת. זה נכון. ש. היו ביקורות של התמ"ת אצלך? ת. כן. הם ידעו מה הצוות שלי. מהו מבחינת ההכשרה שלו. ודאי. ש. אמרת שאי אפשר לעמוד בזה? ת. לא רק זה. זה לא בית ספר של מטפלות שאפשר בסוף של שנת לימודים לקחת מטפלות. הם צריכים לכסות את עצמם לכן מוציאים את התקנות הללו" (עמ' 57 שורה 27 ע' עמ' 58 שורה 2). בנסיבות אלה, אני מורה להעביר העתק מהכרעת דין זו לשר המסחר והתעשייה. סוף דבר: אני מזכה מאשמה את הנאשמת 1 מהמיוחס לה בכתב האישום. אני מזכה מאשמה את הנאשמת 3 מהמיוחס לה בכתב האישום. אני מרשיע את הנאשמת 2 - בעבירה של השארת קטין ללא השגחה ראויה, עבירה בניגוד לסעיף 361 לחוק העונשין. קטיניםהשארת ילד ללא השגחה