השעיית עובד בגלל כתב אישום

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השעיית עובד בגלל כתב אישום: פתח דבר בפנינו בקשה לסעד זמני של צו עשה להורות למשיב לבטל את השעיית המבקש ממקום עבודתו ברשות הדואר, כיום "דואר ישראל" עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית. הסעד בתביעה העיקרית הוא זהה למעט העובדה שמדובר בצו עשה קבוע. הרקע העובדתי במהלך שנת 2007 נעלם סכום של 250,000 ₪ מכספי סניף הדואר בשכונת "גאולים" בירושלים, בו שימש המבקש כמנהל. המבקש לא דיווח על כך ואף ביצע רישומים שונים בכדי להסוות את האובדן. ביום 16.1.08 נתגלה הענין בביקורת שנערכה בסניף. ביום 2.4.08 נודע למשיב, לדבריו, על פתיחת חקירה פלילית כנגד המבקש בגין חשד לביצוע עבירות של גניבה בידי עובד ציבור ומרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 390, 415(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בחודש אפריל 2008 היה המבקש בחופשת מחלה. החל מיום 1.5.08 הושעה המבקש בהשעיה דחופה ולאחר מכן לתקופות קצובות כל פעם, עד ליום 4.5.09. בחודש מרץ 2009 הוגש כנגד המבקש כתב אישום בת.פ. 2027/09 בגין עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ורישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיפים 415, 423 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ביום 4.5.09 החליט המשיב על השעייתו של המבקש עד לתום ההליכים הפליליים והמשמעתיים בעניינו (להלן: "ההחלטה"). כנגד החלטה זו מכוונת התביעה וצו המניעה שבפנינו, שהוגש ביום 25.6.09. טענות הצדדים לטענת המבקש, הגורם שהמריצו לפנות בבקשה דנן היה הנימוק השונה להשעיה בהחלטה מיום 4.5.09 - מאחר שלדידו אין הצדקה להשעיה האחרונה, שהינה עקב הגשת כתב אישום ביחס לקבלת דבר במרמה ודיווח כוזב, זאת במובחן מההשעיה עד לאותו מועד שהייתה בגין הליך החקירה נגדו בשל חשד לגניבה. שינוי נסיבות זה, הטומן בחובו קבלת גרסת המבקש ביחס לכך שהכספים לא נגנבו על ידו, היה צריך, לשיטת המבקש, להוביל לתוצאה שונה. לטענת המבקש השתהותו עד להגשת הבקשה היתה סבירה ואיננה בגדר שיהוי. בדיון ובסיכומיו טען המבקש גם כנגד תקינות ההליך, כאשר טענותיו התמקדו בשלושה עיקרים: העדר קלון, אי קיום חובת ההיוועצות במובנה המהותי, שקילת אפשרות החזרת המבקש לעבודה במקום אחר. כנגד טענות אלה טען המשיב כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. לטענת המשיב, אף לגופו של דבר הבקשה אינה מגלה עילה ויש לדחותה, שכן הליך ההשעיה נעשה כדין ומולאו כל התנאים הנדרשים בחוק, ביניהם קיומו של קלון, חובת ההיוועצות ושקילת אפשרות העברת המבקש לתפקיד אחר. המשיב טוען כי לא נפל פגם בהחלטת הנציב והיא מצויה במסגרת מתחם הסבירות. כמו כן, טוען המשיב כי אין מקום ליתן סעד זמני שכן המבקש פנה בשיהוי, בחוסר נקיון כפיים, אין מדובר במקרה חריג המצדיק מתן צו עשה זמני, מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב וכמו כן סיכויי התביעה העיקרית הינם קלושים. החלטה כאמור, הסעד המבוקש הינו צו עשה לביטול השעייתו של התובע. מדובר בשינוי מצב קיים מעיקרא ולא שימור המצב הקיים, שהרי המבקש איננו נמצא בפועל בעבודתו כבר מתחילת 4/08 ומושעה לתקופות קצובות כבר מ-1.5.08. ההלכה העקרונית שנקבעה על ידי בית המשפט העליון, בענין סעדים זמנים, אומצה על ידי בית הדין הארצי לעבודה והובאה בפסק הדין בענין גנץ, (דב"ע לג/3-3 מדינת ישראל - מרדכי גנץ פד"ע ד' 161, 164), סוכמה שם בזו הלשון: "עיקר תכליתם של צווי מניעה זמניים כגון אלה הוא לשמור, כל עוד תלויה בבית-המשפט תובענה בנדון, על מצב הדברים כפי שהוא היה קיים בעת הגשתה; אין בית-המשפט מרשה לאחד מבעלי הדין להביא שינויים במצב ההוא אשר עלול להיות בהם משום השפעה עניינית, כלכלית או משפטית על הדיון בתובענה או על תוצאותיו". המבקש בפנינו מבקש למעשה שבית הדין יפסוק סופית בפלוגתא שבין הצדדים, אם כי לתקופה מוגבלת. על כגון דא, מתן צו עשה זמני, אמר בית הדין הארצי לעבודה בעניין גנץ כדלקמן: "צריכות להיות נסיבות יוצאות מן הכלל כדי להביא בית משפט להעתר לבקשה כזו וצריכות להיות בפניו הוכחות חותכות על זכותו המוחלטת של מבקש ולא רק הוכחות על זכות לכאורה". (שם, עמ' 164) הלכה זו חזרה ואושרה בפסקי דין מאוחרים יותר של בית הדין הארצי לעבודה (דב"ע נא/3-195 תובנה מכונות תרגום בע"מ - עמיחי סגל פד"ע כג 274, 275, להלן: "עניין תובנה - סגל"). ההלכה בעניין זה ברורה. אמות המידה למתן צו עשה זמני נוקשות יותר מאלו שבנתינת צו מניעה זמני, מאחר וזוהי אינה בקשה לשמור על מצב קיים אלא לשנותו מעיקרו. דהיינו, הבקשה למעשה שבית הדין יפסוק סופית בפלוגתא שבין הצדדים, אם כי לתקופה מוגבלת. בפסק הדין תובנה - סגל, הביא בית הדין הארצי לעבודה את דברי י. זוסמן (סדרי הדין האזרחי בסעיף 492) דברים היפים גם לעניננו: "הכלל הוא, כי שעה שערכאה שיפוטית נזקקת לשאלה אם ליתן צו מניעה זמני אם למאן לתיתו, הרי "השאלה הראשונה היא, אם מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי עד כדי להצדיק את התערבותו של בית-המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה. הצידוק לכך נעוץ לעיתים בדוחק הנסיבות, כמו בעניינו של הדייר שנושל, או בצורך להפסיק מייד מטרד מזיק קשה... אך לעיתים קרובות יותר הצורך לשמור על מצב קיים שאם יחול בו שינוי עד לגמר דיון עלול התובע לקפח את זכותו" (שם בעמ' 279). המקרה שבפנינו, כפי שנראה להלן, אינו מצדיק התערבות בית הדין בשלב כה מוקדם (לפני בירור התביעה) במתן סעד זמני, במיוחד שמדובר בצו עשה זמני. זאת ועוד. הפסיקה קבעה, כי מספר תנאים מצטברים צריכים להתמלא על מנת שינתן סעד זמני, אלה כפי שיבואר להלן, לא התמלאו במקרה דנן וגם בשל כך, אין מקום ליתן סעד זמני של צו עשה כמבוקש. שיהוי הבקשה שבפנינו הוגשה ביום 25.6.09, למעלה מחודש וחצי לאחר שלמבקש נמסר על השעייתו עד לסוף ההליכים הפליליים נגדו, בהחלטה מיום 4.5.09. כמו כן, המבקש הושעה בפועל לתקופות קצרות כבר החל מ-1.5.08 עקב התנהלות החקירה נגדו, אך לא פנה ביחס אליהן לבית הדין. גם מבלי להתייחס לגופה של האבחנה שעושה המבקש בין ההשעיות הקודמות להחלטת ההשעיה האחרונה, הרי אין להתעלם מכך שהמבקש לא מיהר לפנות לבית הדין בנוגע להחלטה האמורה. על פני הדברים נראה לנו כי יש בכך שהמבקש השתהה משך זמן משמעותי כדי להצביע על העדר דחיפות בנדון המצדיקה מתן סעד של צו עשה זמני, שהינו כאמור חריג. (בענין זה ראה דב"ע לג/50-3 יעקב יעקובי - תוצרת מזון ישראלית פד"ע ד 531, 532 (1973); דב"ע לה/ 110-3 שלום לבבי - מדינת ישראל פד"ע ז 220; עע (ארצי) 425/06 אלפסי נ' מדינת ישראל - משרד החינוך (ניתן ביום 18.10.2006)). אפשרות פיצוי כספי לא הוכח, ולו לכאורה, כי נזקיו של המבקש אינם ניתנים לפיצוי בכסף אם יזכה בתביעתו. נטל השכנוע, בעניין זה, מוטל על כתפי המבקש, והוא לא הרים אותו. נהפוך הוא, במקרה זה נראה כי אם יזכה המבקש בתביעתו, ניתן יהיה, על נקלה, לפצותו בכסף, מה גם שהוא מקבל את שכרו בתקופת ההשעיה (ואף אם ישנם הפרשים התלויים בעבודת המבקש בפועל, הרי המדובר בסכומי כסף הניתנים לפיצוי), ומכל מקום לא הוכח אחרת על ידי המבקש. ענייננו, על פניו, מאפשר פיצוי כספי, אם אכן יוכיח המבקש את תביעתו ואין לומר אפוא כי מדובר בסעד כה הכרחי שיצדיק את התערבות בית הדין בשלב מוקדם, לפני ברור התביעה. מהפסיקה עולה כי מקום שבו ניתן לפצות צד נפגע בתשלום כסף, לא ינתן צו מניעה זמני או צו עשה זמני. (בעניין זה ראה פסה"ד הנ"ל בענין תובנה - סגל בעמ' 280; דב"ע לח/0-16 המל"ל - שיקורה חיטבאשווילי פד"ע ט' 338, 344). מאזן הנוחות לית מאן דפליג, כי למבקש תגרם אי-נוחות מאי מתן הצו, אך לאור כל האמור לעיל, ברור שהמבקש לא הוכיח, כי אי הענות תגרום לנזק, שאינו ניתן לפיצוי כספי הולם, ושהינו גבוה מהנזק שעלול להיגרם למשיבה, אם יינתן כנגדה הסעד הזמני. שכן, בעוד המבקש מקבל ממילא שכרו בתקופת ההשעיה, גם אם בסכום הנמוך מזה שהיה משתלם לו אילו עבד בפועל (דבר שניתן לפצותו בגינו בפיצוי כספי כאמור), הרי נזקה של המשיבה איננו מצוי בתחום הכספי כי אם בתחום הערכי-משמעתי, ביחס לאינטרס הציבורי שנפגע מהחזרת המבקש לתפקידו הבכיר אצלה בעוד הוא נאשם בעבירות חמורות של טוהר המידות, הן מחמת ההסתכלות הציבורית של מקבלי השירות והן מחמת ההתנהלות הפנימית במקום העבודה וההשפעה על העובדים הכפופים למבקש. נמצא אם כן כי בשלב זה לפחות, לא הוכיח המבקש כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בעניין הפעלת מאזן הנוחות בבית הדין לעבודה, נפנה לפס"ד, דב"ע מז/ 149-3 שקם - גילה רוזין פד"ע יט 141, שם בסעיף 13 וכן לתב"ע נג/3-564 אפרתי אבנר - מפעלי ים המלח (ניתן ביום 13.7.93). הסיכוי בתובענה העיקרית נטל ההוכחה מוטל כמובן על המבקש להראות כי הוא זכאי לסעד המבוקש. בשים לב לכך שמדובר בצו עשה, כאמור, לא די בסיכוי לכאורה אלא יש להראות "הוכחות חותכות על זכותו המוחלטת ולא רק הוכחות על זכות לכאורה". במקרה דנן לא הוכחה זכות משמעותית כנדרש לקבלת הסעד המבוקש, כפי שנראה להלן. נקדים ונאמר כי כל קביעותינו לעיל ולהלן הינן לכאורה בלבד ולצורך הסעד הזמני בלבד. החלטת המשיב האמורה בדבר השעיית המבקש הינה מכוח הוראת סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963, הקובע כך: (א) עובד שהוגשה עליו קובלנה לפי סעיף 32, רשאי נציב השירות להשעותו ממשרתו בשירות המדינה; התחילה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד בעבירה שלדעת נציב השירות יש עמה קלון, רשאי נציב השירות להשעותו ממשרתו בשירות המדינה לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו. ... (ב) נציב השירות לא ישעה עובד אלא לאחר שניתנה לו הזדמנות להביא טענותיו לענין ההשעיה תוך תקופה שיקצוב לו לפני נציב השירות או לפני מי שנציב השירות הסמיך לכך דרך קבע או לענין פלוני. ואולם אם העובד כבר הביא טענותיו לענין השעיה דחופה בהתאם לסעיף 48, רשאי נציב השירות להשעותו אף בטרם ניתנה לו הזדמנות כאמור, ובלבד שיתן לו הזדמנות סמוך לאחר מכן להביא טענותיו להפסקת ההשעיה; והוא הדין לענין העברתו הזמנית לעבודה אחרת לפי סעיף קטן (ד). ... (ד) בכל מקום שנציב השירות רשאי להשעות עובד לפי סעיף זה, רשאי הוא, במקום להשעותו, להעבירו זמנית לעבודה אחרת במשרה שאחת מדרגותיה אינה נמוכה מדרגת משרתו של העובד, ובלבד שדרגת העובד במשרה שאליה הוא מועבר לא תהיה נמוכה מדרגתו ערב העברתו, או, בהסכמת העובד, לעבודה במשרה שדרגתה נמוכה מדרגת משרתו. (ה) הושעה עובד, תימשך ההשעיה עד שיחליט המוסמך לכך שלא להעמידו לדין פלילי או משמעתי, ואם הועמד לדין פלילי או משמעתי - עד למתן פסק הדין הסופי באותם הליכים; ואולם רשאי נציב השירות להורות על הפסקת ההשעיה במועד מוקדם יותר. (ה1) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (ה), נציב השירות, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, ישקול בתום שישה חודשים מיום מתן החלטה על השעיית עובד המדינה לפי סעיף זה, את האפשרות להפסיק את ההשעיה באותו מועד; החליט נציב השירות שלא להפסיק את ההשעיה במועד כאמור, ישקול מחדש, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, אחת לתשעה חודשים החל במועד ההחלטה לפי סעיף קטן זה, את האפשרות להפסיק את ההשעיה. לטענת המבקש, מכך שהמשיב לא נקט בהליך של השעיה דחופה (לפי ס' 48 לחוק) מיד עם גילוי היעלמות הכספים אלא רק משהוחל בחקירה הפלילית כנגד המבקש (לפי ס' 47 לחוק) נלמד כי עצם אובדן הכספים ואי הדיווח לא היוו עילה ראויה להשעיה ועל כן לא היה מקום להחלטות ההשעיה. לטעמנו אין טענה זו נכונה. אנו סבורים כי בענין זה פעל המשיב כדין בכך שהמתין לפתיחת החקירה הפלילית ואין לזקוף הדבר לחובתו ובודאי שאין בכך לאיין את ההחלטה בענייננו שנתקבלה לאחר הגשת כתב האישום, שהיא בגדר מצב חדש (ראה בענין זה דב"ע לג/ 32-3 דוד יכין - מדינת ישראל פד"ע ד 428, 435 (1973)). מעיון בהוראת החוק עולה, כי בהליך ההשעיה נדרש מילוין של מספר דרישות: כי נגד העובד החלה חקירה פלילית (וכן אם הועמד לדין פלילי או משמעתי), בעבירה שיש עימה קלון לדעת נציב השירות, ניתנה זכות שימוע ונערכה התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה (או בא כוחו). כן רשאי הנציב להעביר את העובד זמנית למשרה אחרת, בהסכמת העובד גם בדרגה נמוכה יותר, חלף השעיה, כאשר עליו לבחון האם תתכן חלופה הפוגעת פחות בעובד. כמו כן נבחנת סבירות החלטתו של הנציב והאיזון בין האינטרסים של העובד לאינטרס הציבור (ע"ע (ארצי) 478/07 שוקי ויטה נ' מדינת ישראל (, ניתן ביום 3.3.08), להלן: "ענין שוקי ויטה"). ההלכה קבעה מימים ימימה כי בית הדין בבחנו את החלטת רשות מוסמכת, איננו מפעיל את שיקול דעתו שלו חלף שיקול דעתה של הרשות כי אם בוחן האם ההחלטה נכנסת בגדרי מתחם הסבירות, אם לאו. בית הדין יטה להתערב רק במקרים חריגים המצדיקים זאת בנסיבות העניין, כגון במקרה של פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי או חריגה מכללי המשפט המנהלי (בש"א 415/08 נציבות שירות המדינה - חיים בונן (ניתן ביום 14.7.08); בג"ץ 5562/07 שוסהיים נ' השר לבטחון פנים (ניתן ביום 23.7.07); דב"ע נב/ 70-3 בן חיים - מדינת ישראל פד"ע כד 54, 61). כך גם נקבע בנוגע להפעלת ביקורת שיפוטית על החלטת הנציב בדבר השעיה כי: "ההחלטה להשעות עובד בשל הגשת אישום פלילי או משמעתי היא החלטה מקצועית של הנציב ובחינת רמת החומרה הנובעת מן האישום הוא עניין המסור לשיקול דעתו, בהתאם למדיניות הננקטת על ידו" (ע"ע 1487/04 נציב שירות המדינה - שרה אהרון (ניתן ביום 21.11.04) להלן: "ענין שרה אהרון"). (ראה גם: ע"ע (ארצי) 1584/04 נציבות שירות המדינה - סאמיה עזאם (ניתן ביום 11.9.05); בש"א (ארצי) 673/08 מדינת ישראל-משרד החינוך נ' עליא רחאל (, ניתן ביום 31.12.08) (להלן: "ענין עליא רחאל"). כמו כן, נקבע בפסיקה כי הליך ההשעיה "לא נועד לבחינת ממצאים וקביעתם בדבר אשמתו של עובד ציבור או חפותו" כי אם תכליתו היא "הגנה על השירות הציבורי ותדמיתו בציבור" (עניין שוקי ויטה, ראה גם ע"ע 151/05 חיים טולדנו - עיריית נצרת עילית (ניתן ביום 26.2.07); דב"ע נד/120-3 שבח - ראש עירית ת"א פד"ע כו 395). הנציב רשאי להסתמך בהחלטתו על ראיות מנהליות שאינן דווקא כשרות להליך הפלילי אך עשויות להספיק לצרכי ההשעיה. כמו כן אין הנציב מהווה רשות מרשויות החקירה המופקדות על בחינת הראיות לגופן (ע"ע 1132/00 צפורה לוי - נציב שירות המדינה פד"ע לה 376 (2000); בג"צ 94/62 מרוין לי גולד נ' שר הפנים טז 1846, 1856-1857 (1962)). לגופו של ענין, התרשמנו כי בנוגע למתן זכות השימוע לא נפל פגם, כאשר המבקש הוזמן לטעון את טיעוניו בכל פעם לאחר החלטת השעיה אך ביחס להחלטה הרלוונטית ויתר על זכות השימוע (כעולה מתצהירה ועדותה של גב' אמזלג, מטעם המשיב וכן ראה פרוטוקול עמ' 5 ש' 6-10). כמו כן אין ספק כי התמלא התנאי בדבר קיום חקירה פלילית כנגד המבקש והמבקש אף הועמד לדין פלילי. המבקש התמקד בבקשתו למתן צו עשה זמני לביטול החלטת ההשעיה בנימוק של שינוי הנסיבות - בשל השינוי בעבירות ובסעיפי האישום בהם נחשד מול אלה שבהם הואשם לבסוף - בטענו כי זהו גורם המצדיק ביטול החלטת ההשעיה הרלוונטית, ללא שטען ביחס לקיום פגמים בהליך ההשעיה. רק מאוחר יותר, בדיון ובסיכומים העלה המבקש טענות בנוגע לתקינות ההליך, בהתייחס לשאלת הקלון, להעברה לתפקיד אחר וחובת ההיוועצות. המשיב התנגד וטען כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. אמנם, טענות אלה לא הועלו בבקשה המקורית, אך עם זאת, ברשות בית הדין השלים המבקש את תצהירו בנוגע לסוגית בקשתו לחזור לתפקיד אחר וכן בנוגע להטבות הכרוכות במסגרת תפקידו כמנהל הסניף (ענין הרלוונטי לנסיבות האישום בדבר קבלת דבר במרמה), כאשר הבקשה למתן צו זמני למעשה נסמכה על תצהיר המבקש. אף כי לא מדובר בהעלאת הטענות בבקשה בצורה ישירה וברורה כפי שהיה ראוי, נדון להלן בקצרה בבעיות שהועלו. נציין כי אין בהן כדי לשנות מהמסקנה אליה הגענו בנוגע לסעד הזמני, וככל שיחפוץ המבקש להשלים טיעוניו בתביעתו העיקרית כדין, הרי שניתן יהיה לברר טענות אלה שם. לענין הקלון: כאמור, כנגד המבקש הוגש כתב אישום בעבירות של קבלת דבר במרמה ורישום כוזב במסמכי תאגיד. מדובר בעבירות לא קלות, שנעברו לכאורה על ידי המבקש, הנושא במשרה בכירה של מנהל סניף, בעבודתו ובקשר לעבודתו. גם אם אמנם חזרה בה המשטרה מההאשמה החמורה יותר, של גניבה, אין הדבר מאיין את חומרת העבירות בהן הואשם לבסוף המבקש. שאלת הקלון נבחנה על ידי המשיב שהגיע למסקנה כי מדובר בעבירה שיש עימה קלון. המשיב לא הסתפק בקביעה כי מרמה הן מסוג העבירות שהן על פי טיבן כרוכות בקלון, אלא בחן בנוסף את הנסיבות המיוחדות שבהן בוצעה העבירה וקבע כי הן כרוכות בקלון ונימקן: עבירה של מרמה, כאמור בהחלטתי בעניינך מיום 28.5.08, היא בדרך כלל עבירה שכרוך בה קלון, קל וחומר כאשר מדובר בעבירה שבוצעה במסגרת תפקידך ותוך ניצול תפקידך הבכיר כמנהל סניף דואר [ראה עש"מ 4123/95 יוסף אור נ' מדינת ישראל ונציב שירות המדינה]. (ההחלטה מיום 4.5.09, עמ' 2, נספח טו לכתב התשובה) על פני הדברים נראה כי אין פגם בהחלטתו של המשיב וזו מצויה במתחם הסבירות (ראה בענין זה את הסקירה הנרחבת בענין שוקי ויטה). לענין חובת ההתייעצות: אין חולק כי אכן התקיימה התייעצות בין המשיב לבין נציג היועץ המשפטי לממשלה, מר דן אלדד, כעולה מהמכתבים מיום 15.3.09 ומיום 26.4.09 שהוגשו לעיון בית הדין (ללא שהמבקש ראם). המבקש טוען כי התקיימה אמנם היוועצות באופן פורמלי אך מהותית לא התקיימה התייעצות מעמיקה ורצינית, כזו החודרת לעומקם של דברים תוך ליבון הראיות הרלוונטיות והנסיבות שהשתנו בין פתיחת החקירה לבין הגשת כתב האישום, אלא רק התייעצות שטחית ורדודה, המסתפקת בעצם קיומו של כתב אישום. אכן, נציין בזהירות כי מעיון במכתבי ההתייעצות שהוגשו לבית הדין ביום 16.7.09 נראה כי לוז ההתייעצות היה עצם קיומו של כתב אישום. אף אם אמנם ייתכן שראוי היה כי ייעשה דיון מעמיק יותר, הרי ברי כי אכן נודעת חשיבות רבה לקיומו של כתב האישום, אשר יש בו ללמד על קיומן של ראיות לכאורה: כתב האישום הינו ראיה מנהלית בעלת משקל כבד ביותר, בהיותו מיצוי ממצאי החקירה של המשטרה והפרקליטות ומשיש בו כדי ללמד על כך שדיות הראיות מספיקה לכאורה לאישום ולגיבושו של הקלון שבמעשים המיוחסים לעובד [ראו גם: עב' 16/08 יוסף אקסלרד - מדינת ישראל-משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, , 20.7.08; עב' 1/07 בארקר שירותי סיוע בע"מ - שר התעשייה המסחר והתעסוקה, , 28.3.07]. ביסוד סמכות ההשעיה, הנחת המוצא של המחוקק לפיה רכיבי העבירה על נסיבותיה הוכחו לכאורה. ועל בסיס זה, הקלון הדבק בעבירה המיוחסת לעובד, הוא מרכז הכובד להתגבשות סמכות הנציב להשעיית עובד ציבור מתפקידו [וראו: עניין שוקי ויטה, פסקה 30]. (ענין עליא רחאל, עמ' 12). ואכן המשיב סבר כי באיזון האינטרסים יש ליתן משקל להגשת כתב האישום כפי שכתב בהחלטתו: בשלב זה, בו הוגש נגדך כתב אישום והחשדות הפכו לאישומים, גובר האינטרס הציבורי הכולל בחובו שמירה על תדמית שירות המדינה בכלל ותדמית חברת הדואר בפרט ואת אמון הציבור ברשויות השלטון ובחברת הדואר, על פני הפגיעה בעובד. (ההחלטה מיום 4.5.09, עמ' 2, נספח טו לכתב התשובה) אך כאמור לעיל בענין הקלון, עולה מההחלטה כי המשיב אכן שקל לצד זה גם את הנסיבות הספציפיות בענינו של המבקש ומשכך מדובר בהחלטה שקולה וסבירה. לענין חובת ההעברה למקום עבודה אחר: אכן, בכל החלטות ההשעיה - ואף בזו האחרונה נשוא הבקשה, חזר המשיב והדגיש כי שקל את אפשרות העברת המבקש לתפקיד אחר אך החליט שלא לנקוט בצעד זה לנוכח אופי תפקידו של המבקש והמעשים החמורים המיוחסים לו במסגרת תפקידו. אף כי מדובר בנוסח החוזר על עצמו כמעט במדויק, אין הדבר שולל בהכרח כי האפשרות אכן נבחנה כל פעם מחדש ולגופו של ענין, כל עוד לא הוכח אחרת ולא נטען דבר באשר לשיקולים פסולים (ראה בענין עליא רחאל עמ' 15, ענין שרה אהרון הנ"ל). לאור טיב ההאשמות ודרגת המבקש מצויה החלטת המשיב במתחם הסבירות, בכפוף לכך שהמשיב יבחן מעת לעת את החלטתו לפי התקדמות ההליך הפלילי, כאמור בהחלטתו. מעיון בהחלטת במשיב עולה כי לכאורה מדובר בהחלטה מאוזנת וסבירה. המשיב מציין כי שקל את האינטרסים השונים - מחד, אינטרס המעביד באשר לתדמית השירות הציבורי ומאידך זכותו של העובד לעבוד וצמצום הפגיעה בו ומצא כי אינטרס המעביד גובר בנסיבות אלה שעל כן הורה על השעית המבקש. יש לזכור כי כנגד המבקש תלוי ועומד כתב אישום בעבירות חמורות שנעברו בעבודתו ונוגעות בשאלת האמון והיושר שרוחש לו המעביד והציבור. בנסיבות אלה החלטת הנציב סבירה ובית הדין לא יתערב ויבטל אותה, כל עוד לא הוכחו נסיבות חריגות במיוחד - אשר טרם הוכחו בענייננו. זאת בייחוד משמדובר בסעד של החזרה לעבודה אישית, שהינו סעד חריג שבחריגים. משכך ולאור האמור לעיל אנו מוצאים כי לכאורה לא נפלו בהליך ההשעיה פגמים המצדיקים ביטולו. מכל מקום, אף אם יוכח כי נפלו פגמים בהליך ההשעיה, באשר להיוועצות פורמלית אך לא מהותית וכן ביחס לשקילת אפשרות העברת המבקש לתפקיד אחר, אין המדובר בפגמים העולים כדי בטלות החלטת ההשעיה ולכל היותר, ככל שיוכחו, יכול וייפסק בגינם פיצוי כספי, אשר איננו רלוונטי לבקשה נשוא החלטה זו. על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות, כל עוד לא הוכח אחרת, נראה לכאורה אפוא כי החלטת המשיב בדבר השעיית המבקש מצויה במסגרת מתחם הסבירות. כמו כן כאמור לעיל אין במתן צו עשה זמני בנסיבות המקרה כדי לשמר את המצב הקיים על מנת למנוע שינוי בלתי הפיך שישפיע על תוצאת המשפט. אשר על כן הבקשה נדחית. סוף דבר נשוב ונדגיש כי כל קביעותינו הינן לכאורה בלבד, לצורך הסעד הזמני. לאור כל אחד מהטעמים דלעיל ובודאי לנוכח חיבור הדברים אין מקום ליתן למבקש את הסעד הזמני המבוקש על ידו. לאור זאת הבקשה נדחית. שאלת ההוצאות תידון בבוא העת.השעיההשעיה מעבודהמשפט פלילי