התליית רישיון רופא

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התליית רישיון רופא: ערעור זה מעמיד לבחינה את שאלת סמכותו של מנכ"ל משרד הבריאות להתלות את רישיון העיסוק של רופא עד לסיום הליך פלילי המתקיים נגד הרופא. הנסיבות המערער, רופא מוסמך, שהתמחה כרופא מרדים. ביום 25.7.06 הוגש נגד המערער ואחרים כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב שבו מואשם המערער, בין היתר, במכירת תרופות מזויפות ומכירה קמעונית של סמי מרפא שלא הוכנו בידי רוקח מורשה. לצד זה מואשם המערער בעבירות פליליות מובהקות כגון קבלת דבר במרמה, שימוש במסמכים מזויפים, הברחות טובין ועבירות על פי החוק לאיסור הלבנת הון. עם קבלת העתק כתב האישום מינה מנכ"ל משרד הבריאות "ועדה מיוחדת" בהתאם לפקודת הרופאים [נוסח חדש] תשל"ז-1976 (להלן: "הפקודה" או "פקודת הרופאים"), לבחינת סוגית התליית רישיון הרופא של המערער נוכח ההליך הפלילי שמתקיים נגדו. הוועדה המיוחדת קיימה שני דיונים שבמסגרתם ניתנה למערער זכות להשמיע את קולו כנגד התליית הרישיון. ביום 30.11.06 המליצה הוועדה למנכ"ל משרד הבריאות להתלות את הרישיון וכך אמרה: כתב האישום העומד ברקע דיון זה חושף, בין היתר מסכת סבוכה של מעשי עבירה רבים ומפותלים, אשר ביצועם כולם, או חלק מהם מהווה עבירה שיש עמה קלון רב לעושה, ולא כל שכן לרופא אשר אחד מתנאי זכאותו לרישיון הוא היותו אדם הגון; .... האישומים הכלולים בכתב האישום, מצביעים על חוסר אחריות מקצועית-רפואית, וסיכון מטופלים במעשים המיוחסים לרופא, במתן תרופות לפונים מבלי לבדוק את הפונים. פרופ' אבי ישראלי, מנכ"ל משרד הבריאות (להלן: "המנכ"ל") קיבל ביום 20.12.06 את המלצות הוועדה והורה על התליית רישיונו של המבקש עד למתן פסק דין בתיק הפלילי או עד חלוף 6 חודשים מיום הצו המתלה את הרישיון; הקצרה מבין שתי התקופות. ערעור שהגיש המערער על החלטת המנכ"ל לבית משפט זה, נדחה (כב' השופטת ש. דותן - ע"ש 1010/07). בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה אף היא (כב' השופטת ע. ארבל - רע"א 1838/07) . המערער ניהל עד להתליית הרישיון מרפאה שככל הנראה עיסוקה היחיד הוא במכירת מזרקים להזרקה עצמית בידי הלקוחות של חומרים לטיפול באין אונות. למן התליית הרישיון ואילך ניסכם המערער עם רופא בשם ד"ר שאול דוידוביץ, בדבר שותפות בהפעלת המרפאה באופן שד"ר דוידוביץ יהיה אחראי על הצד הרפואי והמערער יהיה אחראי על הניהול האדמיניסטרטיבי. ביום 25.11.07 נערך ביקור פתע במרפאה מצד גורמי משרד הבריאות. ממצאי הדוח עולה שהמרפאה מוכרת מזרקים מוכנים מראש ללקוחות, שלא על פי מרשם רפואי ומבלי שנערכת בדיקת מטופלים ובלי ניהול רשומה רפואית. המזרקים נמכרים על פי הזמנה טלפונית של הלקוח. כמו כן, הצטיירה תמונה של אי נוכחות של ד"ר דוידוביץ במרפאה (להוציא לפי קריאה טלפונית במקום שנדרשת חתימת רופא). המערער נמצא במרפאה אך לא התברר שהוא עוסק בפעילות רפואית. המילוי והתערובת המוכנסת למזרקים נעשים בידי עובדים פרא-רפואיים. כיון שההליך הפלילי נמשך ולא הגיע לכדי סיום בתום ששת חודשי ההתליה הובא העניין פעם נוספת לוועדה המיוחדת ביום 2.12.07. הוועדה שקלה את האינטרס הציבורי שעמד ברקע המלצות הוועדה הקודמת וכן שקלה את העובדה שדוח הביקור במרפאה מלמד על כך שהמערער המשיך לעסוק בתחום שנמצא ברקע כתב האישום ואף על פי שאין הוא פועל כרופא אלא כמנהל אדמיניסטרטיבי מצטייר דפוס פעילות דומה לזה שברקע כתב האישום. מנגד שקלה הוועדה את זכותו של המערער להגנה על חופש העיסוק כל עוד לא נקבע בידי רשות מוסמכת שעבר עבירה על החוק וכן נשקלה חזקת החפות שלו. בשים לב לשני השיקולים המליצה הוועדה למנכ"ל להאריך את תקופת ההתליה עד לסיום ההליכים הפליליים וכן עד לסיום הטיפול בקובלנה משמעתית שהוגשה נגד המערער. המנכ"ל אימץ את המלצת הוועדה ומכאן הערעור. ייאמר כי המערער ממקד את ערעורו בבקשה להסמיך אותו לחתום על מרשמים רפואיים. אין הוא מבקש, בשלב הזה, להתעסק בטיפולים רפואיים כלשהם. משרד הבריאות מוכן להניח למערער לשוב ולהתעסק ברפואה בתנאי שהדבר יהיה בתחומי פעילות של מוסד ציבורי (קופת חולים, בית חולים - ציבורי או פרטי, מוסד רפואי) אך אין הוא מוכן להתיר פעולת רופא כלשהי שתתבצע בידי המערער בתחומי מרפאה פרטית בכלל והמרפאה שלו בפרט. טענות ומענות טיעוני המערער בא כח המערער טוען כי החלטת המנכ"ל אינה מאזנת כהלכה בין הזכות של המערער לעסוק במקצועו כל עוד לא הורשע בדין ולא נקבע אחרת בידי גורם מוסמך, זכות המעוגנת בחוק יסוד חופש העיסוק והראויה להגנה מיוחדת בהיותה זכות חוקתית, על חוקית. הוועדה המיוחדת והמנכ"ל היו צריכים לתת את הדעת, בין היתר, לשלושה שיקולים כבדי משקל. השיקול הראשון הוא שלמן הגשת כתב האישום ועד הנה חלפו כשנתיים וחצי וההליך הפלילי המצוי בעיצומו רחוק עדיין מסיומו. מניעת אדם המוחזק כחף מכל אשמה משך זמן כה ארוך מעיסוק במקצועו היא כשלעצמה בלתי מידתית. השיקול השני נעוץ בכך שכתב האישום עוסק בעבירות לכאורה שבוצעו לפני מספר שנים ניכר, שמן הבחינה הרפואית אין כל טענה מפי שום אדם שהן נכרכו בנזק כלשהו ושמהבחינה המעשית לא שבו ולא נשנו. המערער שהוא אדם נורמטיבי והגון נקלע שלא בטובתו אל מסכת מעשי מרמה ועבירה שהאחריות להם רובצת לפתחו של אחר שהוליך את המערער שולל. שאלת אחריותו של המערער תתברר במשפט אבל כבר עתה ניתן לראות והוועדות המיוחדות והמנכ"ל היו יכולים לראות שלא נשקף כל סיכון מן המערער במסגרת התעסקותו המקצועית. בהקשר זה מציין המערער כי כל הליקויים שעליהם עמדו גורמי הפיקוח של משרד הבריאות בביקורת של נובמבר 2007 תוקנו. השיקול השלישי הוא נעוץ במניעת יכולתו של המערער להתפרנס. המציאות שנוצרה בעקבות התליית הרישיון כפתה עליו להעסיק רופא במרפאה שלו. אין הוא יכול לעמוד בעלויות. הצעת משרד הבריאות שיעבוד במוסד רפואי ציבורי אינה מעשית נוכח גילו המתבגר. שילוב השיקולים הללו במצורף לעובדה שמזה פרק זמן ארוך המערער מנוע מלעסוק במקצועו מצדיק את החזרת רישיון העיסוק ברפואה לידי המערער בלי שייפגע אינטרס ציבורי כלשהו. לתמיכת טיעונו נשען המערער על שורת פסקי דין שעניינם במתעסקים ברפואה שבסיס החשדות או האישומים נגדם היה חמור הרבה יותר מאלה המיוחסים למערער (ע"א 458/91 ד"ר סמחאת נ' ד"ר משיח מנכ"ל משרד הבריאות, פ"ד מה[2] 801; ע"ש (ת"א) 739/96 יקירביץ נ' ד"ר אורן, מנכ"ל, ; בש"ם 1402/06 ד"ר שפיץ נ' מ"י ). טיעוני המשיבים באת כח המדינה טוענת כי הצעד האדמיניסטרטיבי שננקט נגד המערער הוא בגדר אמצעי דחוף שמשרד הבריאות משתמש בו מכח פקודת הרופאים כדי להגן על הציבור מפני סיכונים העלולים לנבוע מרופא שנכשל בתפקודו המקצועי וזאת עד שיושלמו ההליכים העיקריים (בין פליליים ובין משמעתיים). היקף השימוש באמצעי הדחוף המנהלי הזה נתון לשיקול דעתם של הגורמים המקצועיים, קרא הוועדה המיוחדת והמנכ"ל. אלה צריכים לגבש את מדיניות ההפעלה של האמצעי ואת המתווה המסגרת שבגדרו יופעל אמצעי זה. טבע הדבר הוא שהתערבות בית המשפט - בהליך של ערעור - היא מצומצמת למדי. עמד על כך בית המשפט העליון: אמות המידה בדבר ההולם ובדבר האמצעי הנדרש בעקבות מעשה בלתי הולם נקבעות במידה רבה על ידי המסגרות המקצועיות עצמן, וזאת, כמובן, באותו היקף שהותווה בחוק ועל ידי המוסדות שהוסמכו לכך בדין. בשל כך, ערכאה זו לא תמהר להתערב בעונש משמעתי אף אם הוא סוטה לטעמה במידת מה לחומרה או לקולא. רק סטייה מהותית לקולא או לחומרה, משגה מהותי בשיקול הדעת, או הטלת עונש המחטיא באופן ברור וגלוי את מטרתו, יצדיקו התערבותה של ערכאה זו (ע"א 4693/90 ד"ר אלפרד סוסאן נ' שר הבריאות פ"ד מו[1] 309). הדברים המצוטטים הללו נאמרו בהקשר להליכי משמעת שננקטו כנגד רופא. ולדעתי אפשר לנקוט גזירה שווה (בעניין צמצום התערבות בית המשפט שלערעור) לעניין ההליך המנהלי כגון זה שננקט כאן. באת כח המשיבים סבורה שהאמצעי שננקט כנגד המערער נחוץ משום שהאישומים הכלולים בכתב האישום מצביעים על חוסר אחריות מקצועית - רפואית תוך סיכון לבני אדם, סיכון הנובע משיווק תרופות מזויפות הן בנקודות מכירה במרפאה והן באמצעות אתרי אינטרנט ללקוחות בארץ ובעולם. הנפקת תרופות ללא מרשם רופא, בלי לבצע בדיקה רפואית וללא התייחסות למצבו הרפואי של צרכן התרופה, מהווה סכנה לציבור. זה ועוד זה. מתן היתר למערער לחזור ולהתעסק באותו עיסוק שבו עסק קודם להעמדתו לדין תהיה בת השפעה שלילית על אמון הציבור במקצוע הרפואה ועל תדמיתם של העוסקים במלאכה (ראו ע"א 458/91 ד"ר סמאחת נ' ד"ר מ. משיח מנכ"ל משרד הבריאות). דיון במסגרת הטענות בערעור זה נמנע המערער מפרישה רחבה ומעמיקה של גופי הטענות הנטענות נגדו במסגרת כתב האישום. טעמיו לכך עמו. עם זה נראה לי שהעיון בטענות הללו צריך היה להיעשות - וככל הנראה גם נעשה - בידי הוועדה המקצועית שהמליצה על התליית הרישיון לראשונה. עלי כבית משפט של ערעור לבחון את סבירות שיקול הדעת של הוועדה ושל המנכ"ל ולוודא שלא נפל פגם של אי חוקיות במעשיהם. התבוננות בהמלצות הוועדה המיוחדת מגלה שזו ייחסה חשיבות מרובה לחומרת האישומים שיש בהם הטבעת תווית של קלון במבצע ויש בהם סיכון לציבור הנעזרים בפעולות הרופא. לא מצאתי שהוועדה שגתה במסקנה הזו. אינני יכול להקנות משקל רב להשקפה הסובייקטיבית של המערער כאילו מעשיו הם דברים של מה בכך שהוא לא היה אלא "איש קש" עבור גורם אחר שביצע את עיקר הפעילות מפרת החוק ושלא היו במעשיו סכנות או סיכונים לציבור. אכן, המערער מוחזקת עד עצם היום הזה כחף מכל אשמה. עם חלוף השנים, בהיעדר הכרעה באישום הפלילי מוקהה עוקצו של הסיכון לציבור הנובע מן המערער. גם קיים קושי מובנה להתמיד בפגיעה מתמשכת בחופש העיסוק של המערער שזוהי לו זכות יסוד חוקתית. אלמלא הביע משרד הבריאות נכונות לאפשר למערער לחזור ולעסוק ברפואה בתחום מומחיותו תוך שמירה על מגבלות מסוימות, הייתי רואה לנכון להתערב בהתליה הנמשכת שנים ארוכות. פגיעה מתמשכת בחופש העיסוק הופכת בשלב מסוים לבלתי מידתית (ממש כשם שהחזקת אדם במעצר ללא הכרעה שיפוטית לאורך שנים או הגבלות על חופש התנועה וחופש היציאה מן הארץ הנמשכות שנים עשויות להיחשב כבלתי מדתיות גם בהקשר של משפט פלילי חמור). אלא שמשרד הבריאות באמצעות באת כוחו לפני הביע הסכמה להתיר למערער לעבוד כרופא ובתנאי שהעבודה תיעשה בפיקוח. פיקוח נאות, לסברת המשיבים, יכול להתבצע במסגרתו של מוסד רפואי מוכר. אין זה ראוי שהמערער יפעל באורח עצמאי בלי פיקוח וגם אין זה נכון שהוא יפעל תחת פיקוח פרטי של מישהו שמועסק על ידו ושקשה מאוד לבטוח בדרכי הפיקוח שהמועסק ינקוט כלפי המעסיק. בעיני גישת משרד הבריאות סבירה. אולי אין זה פשוט כל כך למערער שהוא אדם מבוגר יחסית, להשתלב כשכיר במוסד רפואי, אך לא התבאר לי שהדבר בלתי אפשרי. מוטב לו שירחיק עצמו מאותו עיסוק מסחרי בתחום הבעייתי שהביאו אל ספסל הנאשמים. כיוון שאני סבור שעמדת משרד הבריאות מאזנת כהלכה בין זכויות המערער לבין האינטרס הציבורי, אין לי אלא לדחות את הערעור. רישיון רופארפואה