חיוב היטל ביוב של בן זוג

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב היטל ביוב של בן זוג: בפניי עתירה שהגישה העותרת- עביר חסן (להלן: "העותרת") נגד המועצה המקומית משהד (להלן: "המשיבה" ו/או "המועצה"), שעניינה בהלכי גביה שנוקטת המועצה כנגד העותרת בגין היטל ביוב, הכוללים עיקול שהוטל על משכורתה במשרד החינוך. עיקרי טענות העותרת: 1. העותרת טוענת כי עניינה של העתירה במבנה של 3 קומות, שנמצא בתחום שיפוטה של המועצה, אשר מושכר לצד שלישי ומשמש כבית ספר טכנולוגי. המבנה הינו בבעלותו הבלעדית של מר סאמי סארי חסן, ואין לעותרת כל קשר לנכס זה. 2. לטענת העותרת ברישומי המועצה מופיע חוב ע"ש בעלה, בסכום של 406,000 ₪, המתייחס להיטל ביוב שהוטל על המבנה בעת הקמתו בשנת 1990, וכי הליכי הגבייה המנהליים החלו רק בחודש ספטמבר 2009 כשהוטל עיקול על משכורתה במשרד החינוך. 3. העותרת טענה כי בעלה הוכרז כפושט רגל במסגרת תיק פשר 198/06, וכי בעיותיו הכלכליות של בעלה לא פסחו על העותרת, וכיום היא נמצאת באיחוד תיקים. לטענת העותרת, המועצה שלא הצליחה לגבות חוב מבעלה של העותרת ומאביו, שהינו הבעלים של הנכס, החליטה ללא כל התראה מוקדמת לצרף את העותרת כחייבת ברישומי המועצה ולהטיל עיקול על משכורתה במשרד החינוך. 4. לטענת העותרת היא אינה הבעלים ו/או המחזיק בנכס, ואין לה כל זיקה לנכס, וכי אין למועצה כל בסיס עובדתי ו/או משפטי לדרישת היטל הביוב ממנה, ומכאן שחובת התשלום אינה חלה עליה. העותרת טענה כי בית המשפט חזר והדגיש בשורה של פסקי דין את הצורך להקפיד הקפדה יתרה על שימוש מרוסן ותקין של הליכי הגבייה המנהליים, תוך שהפנתה לפסיקה רלוונטית. עוד טענה העותרת, כי לא עלה בידי המועצה להצביע על קיומו של בסיס לדרישת ההיטל מן העותרת והלכה למעשה, קיים פגם היורד לשורש דרישת התשלום מאת המועצה, פגם שיש בו כדי פסילה. כן טענה העותרת, כי המועצה הפרה את החובות המוטלות עליה על פי החוק, שכן העותרת לא קיבלה מהמועצה כל הודעה כדרישת החוק והדין על התקנת הביוב או כל שלב העומד להתקנה. 5. העותרת הוסיפה וטענה כי החיובים ותשלומי חובה תקופתיים כגון בגין היטל ביוב כללית ואגרת ביוב, המיועדים לאחזקתם השוטפת של מערכות מוניציפליות או למימון שירותים שוטפים המסופקים על ידי הרשות המקומית- מהם נהנים במישרין מחזיקי הנכס, ולא דווקא בלעיו. כן טענה העותרת כי לא הייתה כל החלטה מטעם המועצה לחייב את הנכס בהיטל ביוב ועל כן הדרישה נוגעת באי חוקיות. 6. העותרת טענה כי הבסיס לחיוב בהיטל הינו מוטעה, בכך שלא קדמה לקביעת ההיטל עריכת תחשיב לגבי תעריף ההיטל על פי חוק עזר כמתחייב על פי החוק. לטענתה, התחשיב הכלכלי הוא הכלי החשוב ביותר לצורך בקרה, על מנת לבדוק שתעריף ההיטל אינו עולה על הנדרש לכיסוי העלות של מערכת הביוב. בהיעדר תחשיב כלכלי כאמור, נשללת מהנישום האפשרות לבקר את חוקיות התעריף שעל פיו חויב. 7. העותרת הוסיפה וטענה, כי נוכח העבדה שמדובר בחוב בגין היטל ביוב שהתגבש לכל המאוחר בשנת 98, אזי אין מקום לגבותו מאחר וחוב זה התיישן. כן טענה העותרת כי במקרה הנדון נגרם נזק ראייתי, וזאת גם מהטעם כי המועצה נמנעה מלשלוח הודעות חיוב ודרישות תשלום במשך יותר משבע שנים מיום התגבשות החוב הנטען. עיקרי טענות המשיבה: 1. המשיבה הקדימה וטענה כי דין העתירה להידחות על הסף וזאת בשל אי מיצוי הליכים מקדמיים, שיהוי ניכר בהגשת העתירה וחוסר תום לב וניקיון כפיים בהגשתה. 2. המשיבה טוענת כי בהתאם לחוק הביוב, קיימים שני מסלולים לתקיפת החלטותיהן של רשויות מקומיות בדבר חיוב בהיטל ביוב, כאשר המסלול הראשון לפי סעיף 30 לחוק הינו הגשת ערר תוך 30 ימים מהיום שקיבל הודעה בדבר הטלת החיוב בפני וועדת הערר מטעם המועצה, והמסלול השני הינו הגשת ערעור בהתאם לסעיף 31 לחוק , היינו בבית משפט מחוזי בתחומו נמצא הנכס. המשיבה טענה כי העותרת, בהיותה בעלת הנכס ביחד עם בן זוגה, לא פעלה לפי אף מסלול מהמסלולים הנ"ל, ודי מטעם זה כדי לדחות את העתירה על הסף. 3. כן טענה המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי ניכר בהגשתה. לטענת המשיבה, העותרת ובן זוגה בהיותם הבעלים של הנכס, לא נקטו בכל פעולה למעלה מחמש שנים מיום שנשלחה להם לראשונה התראה והודעה על תשלום היטל הביוב, וחרף נקיטת פעולות גבייה לרבות שליחת דרישות תשלום, ונזכרה העותרת להגיש עתירה רק בשלב זה, ורק משנתפסו כספים בפועל, היינו משכורת. 4. המשיבה הוסיפה וטענה כי העותרת העלימה מבית המשפט את העובדות המפורטות לעיל במתכוון, והעלימה עובדות מהותיות הנוגעות לעניין הנדון לרבות שהיא ובן זוגה ניסו להגיע להסדר עם המשיבה במשך שנים, והיותה בעלת שליטה ו/או קשורה ו/או מחזיקה באותו בניין. המשיבה הוסיפה וטענה כי בעלה של העותרת הגיש בקשה לפשיטת רגל , אך לגבי הנכס נשוא עתירה זו לא דווח לבית המשפט ואף לא דווח דבר השכרת הנכס לצד ג', וכי בני הזוג נהנים מפירותיו של הנכס. 5. לגוף העתירה טענה המשיבה, כי עניינה של עתירה זו בחיובה של העותרת ביחד עם בן זוגה, מר עימאד סאמי סארי בהיטל ביוב בגין נכס שבבעלות בני הזוג שמנהלים משק בית משותף ומשכירים את הנכס ונהנים מפירותיו. המשיבה הוסיפה וטענה כי העותרת אינה אישיות משפטית נפרדת מבן זוגה, וכי העותרת נשואה לבעלה, מתגוררת עימו, יש להם ילדים משותפים, ומנהלת עימו חיים משותפים. כמו כן העותרת נהנית מפירות הנכס יחד עם בעלה ללא תשלום מיסים, פירות אשר הוסתרו מעיני בית המשפט ולא דווח עליהם עם הגשת בקשת פשיטת הרגל מטעמו, וכי המשיבה לא נכללה ברשימת הזכאים לחובות שהצהיר עליהם בעלה. המשיבה טענה כי מעיון בתדפיסי הפעילויות בתיק נראה כי במשך השנים נעשו הליכים מבצעיים כנגד העותרת ובן זוגה לרבות שליחת התראות עובר להליך נקיטת העיקול, ועל כן במשך השנים, שתיקת העותרת ומעשיה מהווים הסכמה לחוב כלפיה. כן טענה המשיבה כי המדובר בחוב אמיתי שאין עליו עוררין ולא הוגש עליו כל ערר כמתחייב מהדין. דיון והכרעה: 1. לאחר שעיינתי במכלול הטענות ובמסמכים העומדים בפניי, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להתקבל. אומנם, העותרת לא מיצתה את ההליכים בטרם פנייתה לבית המשפט בעתירה עסקינן, יחד עם זאת סבורני כי המשיבה, מלכתחילה, לא הייתה רשאית לפעול בדרך בה פעלה עת פנתה לעותרת בדרישה לתשלום החוב והטלת עיקול על חשבונה, באופן שלא היה מקום לפתוח בהליכי גביה מנהליים כנגד העותרת, ולהלן אפרט. 2. בהתאם לנסח הרישום המצורף לעתירה עולה כי הנכס הנדון הינו בבעלות מספר בעלים, לרבות סאמי סארי חסן, אשר ככל הנראה הינו חמה של העותרת, וכי העותרת, כמו גם בעלה, אינם בעלים רשום של הנכס. המשיבה צירפה לתשובתה העתק מחוזה השכירות של הנכס, שנערך ביום 11.12.01 בין המשכיר עמאד חסן- בעלה של העותרת, לבין השוכרת- המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ. אעיר, כי העותרת אינה צד להסכם זה. בחוזה השכירות צוין, בין היתר, כי המשכיר הינו הבעלים הבלעדי של הנכס הנדון. אעיר, כי מהמסמכים המונחים בפניי עולה סתירה ביחס לזהות הבעלים של המקרקעין. מחד, כאמור לעיל, על פי נסח הרישום המקרקעין הינם בבעלות של מספר בעלים לרבות סאמי סארי חסן, אך העותרת כמו גם בעלה אינם רשומים כבעלים. מאידך, על פי חוזה השכירות כאמור, צוין מפורשות כי בעלה של העותרת עמאד חסן, הינו הבעלים הבלעדי של הנכס. המשיבה טוענת כי לעותרת חזקה ושליטה באותו נכס, וכי היא נהנית מפירותיו. על פי תדפיס המועצה מיום 30.9.09 (נספח ד' לעתירה) יתרת החוב עמדה על סך של כ- 420,000 ₪, כאשר צוין כי בעל החוב הינו מר עמאד סאמי סארי, היינו בעלה של העותרת. המשיבה טענה כי החל ביום 17.8.05 היא החלה לנקוט בהליכים מבצעים נגד העותרת ובעלה, ולצורך הוכחת טענתה צירפה המשיבה לתשובתה דף פירוט שלבי הטיפול בגין הנכס. באותו טופס נרשם כי "שם המשלם" הינו עמאד סאמי סארי, וכי התאריך הראשון המצויין בשלבי הטיפול בחייב הינו מיום 17.8.05. כן צירפה המועצה לתשובתה התראה שנשלחה מטעמה לבעלה של העותרת, מר עמאד סאמי סארי ביום 28.8.08 בגין יתרת החוב. באשר לעותרת, המשיבה צירפה לתשובתה דרישה לתשלום חוב המופנית לעותרת מיום 20.5.09 בגין יתרת החוב על סך של 374,746 ₪. המשיבה צירפה אישור משלוח בדואר רשום לפקודתה של העותרת, אך העותרת טוענת, מנגד, כי היא לא קיבלה לידיה את הדרישה כאמור. 3. השאלה שיש להכריע בה, בשלב זה, הינה האם למשיבה יש זכות חוקית, על פי דין, לפנות בדרישה לתשלום החוב לעותרת עצמה. לצורך הכרעה בשאלה זו אצא מנקודת הנחה כי המשיבה הפנתה את הדרישה לעותרת להסדרת החוב עוד ביום 20.5.09, וכי העותרת אכן קיבלה לידיה דרישה זו. סמכותה של רשות מקומית לגבות היטל ביוב, מוסדרת בחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הביוב"). בזמן שהומצאה הדרישה לעותרת כאמור, ב5/09 עמדו בתוקף, בין היתר הוראות סעיפים 16, 17 ו- 28 לחוק הביוב. סעיף 16 לחוק הביוב קובע את חובת ההודעה על התקנת ביוב או קנייתו. סעיף 17 לחוק הביוב קובע, כי שיעור היטל הביוב המוטל על בעלי הנכס, יקבע בחוק עזר בכל שלב. להלן אביא את הוראות הסעיפים הרלוונטיים לענייננו, שעמדו, כאמור, בתוקף בזמן מסירת הדרישה לעותרת: " 28. דרישת תשלום ראש המועצה ימסור לבעלי הנכסים החייבים בהיטל, דרישת תשלום המפרטת את סכום ההיטל שבעל הנכס חייב בו, את הפרטים ששימשו יסוד לחישוב ההיטל לפי פרק זה, את מועד התשלום, את זכות הערר וכן פרטים נוספים שנקבעו בחוק עזר של הרשות המקומית או בתקנות" לפי סעיף 16 לחוק הביוב, הרשות תמסור הודעה על החבות בהיטל "לבעלי כל נכס שהביוב ישמש אותו". כמו כן לפי לשון סעיף 28 לחוק הביוב שעמד בתוקף בזמן שליחת הדרישה לעותרת, לראש המועצה הזכות למסור דרישת תשלום לבעלי הנכסים החייבים בהיטל, ובדרישות המפורטות באותו סעיף. על כן השאלה היא, האם העותרת הינה "בעל נכס" כהגדרת סעיפי חוק הביוב, והאם יש לראות במבקשת בעלים של נכס המקרקעין הנדון לצורך חבות בתשלום היטל ביוב. על פי סעיף 1 לחוק הביוב "בעל" או "מחזיק" של נכס הוגדר "כ"בעלו ומחזיקו לענין ארנונות העיריה או המועצה המקומית". סעיפי חוק הביוב אינם מספקים פרשנות חד משמעית לשאלה העומדת לדיון, ואין ללמוד מלשון החוק על זהותו המדויקת של בעל החוב בהיטלי הביוב, באופן מפורש וחד משמעי. על מנת לספק תשובה לשאלה זו, יש לעמוד על סעיפי חוקים רלוונטיים שיכולים להשליך אור על הסוגיה הנדונה. מסעיף 1, סעיף ההגדרות של חוק הביוב ניתן ללמוד כי הסעיף אינו נוקט בהגדרה עצמאית למונח "בעל", ולמעשה הסעיף מפנה להגדרת המונח בפקודת העיריות, ולצו המועצות המקומיות. אומנם, אין אנו דנים במקרה בו מעורבת עירייה, ואין אנו דנים בפקודת העיריות ופרשנותה, יחד עם זאת ניתן להקיש מההלכות שנקבעו בעניינן של עיריות, גם לענייננו. על פי סעיף ההגדרות בפקודת העיריות, "בעל" הוגדר כדלקמן: " "בעל"- לרבות אדם המקבל, או הזכאי לקבל, הכנסה מנכס, או שהיה מקבלה אילו היה הנכס נותן הכנסה, בין בזכותו הוא ובין כבא כוחו או כנאמן, בין שהוא הבעל הרשום של הנכס ובין שאיננו הבעל הרשום, וכולל שוכר או שוכר משנה ששכר נכס לתקופה שלמעלה משלוש שנים". כמו כן "מחזיק" הוגדר בפקודת העיריות " "מחזיק"- אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון". כאמור לעיל, הגדרת "בעל" בפקודת העיריות הינה הגדרה רחבה וכוללת בתוכה את מרבית בעלי הזכויות הקנייניות במקרקעין. בשורה של פסקי דין מבית מדרשו של בית המשפט העליון, בדונו בעניינים הקשורים לעיריות ולפקודת העיריות נפסק, כי יש לפרש את המונח "בעל" כפשוטו, ולחייב את הבעלים של המקרקעין, ורק בהעדר בעל כזה, אזי ניתן יהיה לפנות להוראות הסעיפים ולהסיק מי מלבדו כלול בהגדרות אלו. ראה לעניין זה ע"א 593/78 עיריית חיפה נ' חברת גב-ים לקרקעות בע"מ, פ"ד לד(1), 286: "החוק מתשכ"ב לא קבע, כאמור, הגדרה עצמאית למונחים 'בעל' ו- 'מחזיק' שיש בה כדי לכלול מרכיביה ללא התיחסות לדבר חקיקה אחר. ההגדרה, שנוסחה כבר הוזכר לעיל, קובעת כי 'בעל' הוא מי שנחשב לבעלו של נכס לענין ארנונות העירייה או המועצה המקומית. מכאן כי עלינו לבחון מי נחשב ל'בעל' לענין ארנונות העירייה. פקודת העיריות איננה מכילה הגדרה מיוחדת של המונח 'בעל' לצורכי הוראותיה הדנות בארנונות לסוגיהן.. לצורך מתן מענה לשאלה מיהו 'בעל' לענין ארנונות העירייה צריך לפנות להגדרתו של המונח 'בעל' המשמש את פקודת העיריות כולה והמובא בסעיף 1 שבה. הגדרה זו צוטטה כבר לעיל ואין בה, כעולה מנוסחה, הגדרה ממצה המפרטת באופן בלעדי מי הם סוגי האנשים אותם יש לראות בגדר 'בעל' אלא נוסחה בנוי על ההנחה כי בראש וראשונה יש לפרש את המלה 'בעל' כפשוטה וכי אין צורך לפרט מרכיבו של מונח זה במובנו הלשוני הרגיל וכל שההגדרה באה לעשות היא בגדר תוספת על המשמעות הרגילה. זהו המובן אותו יש לייחס להגדרה הפותחת במלה 'לרבות'..." אומנם, אין אנו דנים כאמור, במקרה ספציפי בו מעורבת עירייה, אלא מועצה מקומית. סבורני, כי דין זהה אמור לחול גם כשמדובר במועצות מקומיות, וזאת, בין היתר, מאחר וסעיף 1 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950 (להלן: "צו המועצות המקומיות") קובע הגדרה זהה למונח "בעל" לפיו " "בעל" - לרבות אדם המקבל, או הזכאי לקבל, הכנסה מנכסים, או שהיה מקבלה אילו היו הנכסים נותנים הכנסה, בין בזכותו הוא ובין כסוכן, כנאמן או כבא-כוח, בין שהוא הבעל הרשום של הנכסים ובין שאיננו הבעל הרשום, וכן שוכר משנה ששכרו נכסים לתקופה שלמעלה משלוש שנים". סבורני כי יש לפרש הוראות סעיפי צו המועצות המקומיות לפי רוח הפרשנות שניתנה על ידי בתי המשפט העליון בפרשנות פקודת העיריות לעיל, בהקשר של היררכית הבעלים במקרקעין. על הגדרה מרחיבה של המונח "בעל" ניתן ללמוד גם מחוק עזר למשהד (ביוב), התשס"ב-2002, שם הוגדר "בעל נכס" כאחד מאלה, ולהלן לשון סעיף 1, בחלקו הרלוונטי: " "בעל נכס" - אחד או יותר מאלה: (1) הבעל הרשום של הנכס; (2) אדם המקבל או הזכאי לקבל הכנסה מנכס, או שהיה מקבלה אילו היה הנכס נותן הכנסה, בין בזכותו הוא ובין כמורשה, כנאמן או כבא כוח; (3) שוכר או שוכר משנה, ששכר את הנכס לתקופה של למעלה מחמש שנים; בחישוב תקופת השכירות תובא במנין גם תקופת האופציה להארכת החוזה; לענין הגדרה זו "שוכר" או "שוכר משנה" - אדם המחזיק בקרקע שלא לצמיתות, בשכירות של שנה או יותר" מועצה מקומית רשאית בחוק עזר להטיל על כל אדם כל תשלום שייראה לה, בקשר לעניינים הנדונים בו, בצורת היטל או תרומה אשר יאושרו על ידי שר הפנים (ראה לעניין זה, ע"א 98/64 מועצה מקומית כפר אתא נ' אידלשטיין, פ"ד יח(4) 242). עיון בחוק עזר למשהד מעיד על כך שהמועצה הגדירה את המונח "בעל" בחוק העזר הגדרה רחבה. אומנם, חוק עזר למשהד קובע כי "בעל נכס" הינו גם "אדם המקבל או הזכאי לקבל הכנסה מנכס...", יחד עם זאת סבורני כי העותרת במקרה הנדון אינה עונה על אף אחת מההגדרות המנויות לעיל, לרבות ההגדרה הרחבה של המונח "בעל" בחוק עזר למשהד. לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, החוקים השונים, לרבות תכליתו של היטל הביוב, נחה דעתי כי העותרת איננה הבעלים ו/או המחזיקה של המקרקעין לצורכי חיוב בהיטלי הביוב במקרה דנן, בעלה של העותרת הוא זה שהשכיר את הנכס למכללה בתור בעלים ומחזיק של הנכס, ולא הוכח בפני כי העותרת אף זכאית לקבל הכנסות כלשהן מאותו נכס. באשר לטענת המשיבה בדבר חיוב העותרת מכח דיני השותפות בהיותה אשתו של החייב העיקרי, הרי שלא הוכח באמצעות ראיות אובייקטיביות, כי העותרת אכן נהנית מפירותיו של הנכס מכוח דיני השותפות. אעיר, כי על מנת להוכיח חזקת שיתוף בחובות בין בני זוג, נדרשת תשתית עובדתית ויש צורך לאשש חזקה זו באמצעות ראיות. כמו כן, וככל שהמשיבה טוענת כי יש לחייב את העותרת בתשלום החוב מכוח חזקת השיתוף בחובות בין בני זוג, הרי שבפסיקה כלל לא נקבעה הלכה, כי נושה חיצוני, כגון במקרה הנדון, זכאי ליהנות מחלות הלכת השיתוף על בני זוג, ולחייב את בן הזוג שלא יצר את החוב, בחובות כאמור. לעניין זה אני מפנה לפסק דין כב' השופטת חיות בע"א 3929/02 רויטל לוין כרם נ' עו"ד גד שילר ואח': "במלים אחרות, קשר הנישואין אינו מקים כשלעצמו מניה וביה חזקה בדבר שיתוף בנכסים וודאי שאיננו מקים חזקה בדבר שיתוף בחובות. זאת ועוד, ההלכה בדבר חזקת השיתוף בחובות חלה במישור היחסים הפנימיים שבין בני הזוג, והיא נועדה לעריכת החישוב ביניהם בשלב פירוק קשר הנישואין וחלוקת הרכוש המשותף (ראו ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין [4], בעמ' 17). לעומת זאת גישתו של בית המשפט המחוזי שלפיה יש ליישם הלכה זו במיתחם החיצוני, קרי במערך היחסים שבין בן הזוג לבין נושיו האחרים של פושט הרגל או הנאמן, אין לה עיגון בהלכה הפסוקה..." כן אציין כי עסקינן בנכס עיסקי אותו משכיר בעלה של העותרת למכללה. כשמדובר בנכס עיסקי כאמור, לא מתבקשת המסקנה כי קיים שיתוף בין בני הזוג, ועל המשיבה היה להוכיח כי חזקת השיתוף חלה גם ביחס למקרקעין ששימוש לנכס עיסקי, וכי קיום חיי נישואין תקינים אינם מספיקים לצורך הוכחה מעין זו. ראה לעניין זה, בין היתר, ע"א 45/90 שמעון עבאדה נ' תקווה עבאדה. 4. לאחר שקבעתי כי למועצה לא קמה הזכות לחייב את העותרת בהיטלי הביוב, אין עוד צורך להכריע בשאלות הנוספות שהועלו על ידי הצדדים. יחד עם זאת, ולהשלמת התמונה אעמוד להלן על מספר נקודות רלוונטיות. אציין, כי על פי סעיף 28 לחוק הביוב מחויבת המשיבה למסור "לבעלי הנכסים החייבים בהיטל, דרישת תשלום המפרטת את סכום ההיטל שבעל הנכס חייב בו, את הפרטים ששימשו יסוד לחישוב ההיטל לפי פרק זה...". דרישת זו של הסעיף מעידה על כך שהחובה להוכיח את ההוצאות אשר לשמן מוטל ההיטל מוטלת על המבקש, היינו על המועצה במקרה הנדון. מהמסמכים המונחים בפניי אין כל הוכחה כי דרישה כאמור, לפי נוסח החוק, אכן נשלחה למבקשת עצמה. לא הוכח כי המשיבה הפנתה דרישה לעותרת בנוסח ובדרישות סעיף 28 לחוק הביוב. עוד אציין, כי אומנם העותרת השתהתה בהגשת העתירה, בכך שהיא קיבלה לידיה את דרישת התשלום ב- 5/09, היינו מספר חודשים טרם הגשת העתירה דנן, יחד עם זאת לאחר שקבעתי כי במקרה הנדון אין למשיבה זכות לפנות לעותרת בדרישת תשלום היטל הביוב, הרי אין בהשתהותה של העותרת בכדי להביא לדחיית העתירה על הסף. 5. סוף דבר- דין העתירה להתקבל. המשיבה תישא בהוצאות העותרת (לרבות שכר טרחת עורך-דין) בסך של 7,500 ₪ ותוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא ריבית והצמדה כחוק החל מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. ביובהיטל ביובאגרות והיטלי פיתוח