חתונה לאחר כניסה לארץ עם אשרת ביקור לצורך עבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתונה לאחר כניסה לארץ עם אשרת ביקור לצורך עבודה: 1. עתירה זו מכוונת נגד החלטתו של מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים (המשיב 2; להלן - המנהל) מיום 31.7.08 לאמץ את המלצתה של הוועדה הבין-משרדית למתן מעמד מטעמים הומניטאריים (להלן - הוועדה) בעניינה של העותרת 1 (להלן - העותרת). ההמלצה הייתה לדחות את בקשתה של העותרת לקבלת מעמד ארעי בישראל מסוג א/5. העותרת טוענת כי אימוץ ההמלצה עומד בסתירה לנוהלי משרד הפנים, ולוקה בחוסר סבירות קיצונית, בהעדר מידתיות, ובסתירה לעיקרון טובת הילד ולעקרונות בסיסיים נוספים. 2. העותרת, מוסלמית אזרחית מרוקו, נכנסה לישראל ביום 4.6.98 באשרת ביקור מסוג ב/1 לצורך עבודה בענף הסיעוד. ביום 12.3.00 נישאה לעלי גבארין (להלן - עלי), מוסלמי ותושב קבע בישראל מאז שנת 1994. עלי, שבמקור היה תושב אזור יהודה והשומרון, רכש את תושבות הקבע שלו בישראל מכוח נישואיו בשנת 1989 לתושבת מזרח ירושלים, שהגישה עבורו בקשה לאיחוד משפחות, וממנה נולדו לו 5 ילדים. נישואין אלה היו נישואיו השניים של עלי. קדמו להם נישואיו בשנת 1982 לתושבת האזור, שגם ממנה נולדו לו 5 ילדים (להלן - האישה הראשונה). עלי התגרש מהאישה הראשונה ביום 17.11.91, ושב ונשא אותה לאישה כעבור 3 ימים, ביום 20.11.91. עוד קודם לגירושיו ממנה נישא עלי (בשנת 1989) לתושבת מזרח ירושלים הנ"ל (להלן - האישה השנייה), ממנה התגרש ביום 16.9.99. העותרת הנה אפוא אשתו השלישית של עלי. אף כי נישואיהם קיבלו תוקף רשמי ביום 12.3.00, עלי הגיש בקשה לאיחוד משפחות עבור העותרת כבר ביום 6.10.99 (פחות מחודש לאחר גירושיו מהאישה השנייה), וזאת על יסוד הסכם נישואין שנכרת ביניהם ביום 20.4.99 בפני בית הדין השרעי. באותו מועד היה עדיין עלי רשום כנשוי לאישה השנייה. לפיכך דרש ממנו בית הדין לדאוג להתרת נישואין אלו כתנאי לאישור נישואיו לעותרת. לאחר שענין זה הוסדר, ובית הדין נתן ביום 12.3.00 תעודה המאשרת את נישואיהם של העותרת ועלי, אושרה בקשתם לאיחוד משפחות, והעותרת החלה לקבל ביום 9.5.00 אשרות ביקור מסוג ב/1 במסגרת ההליך המדורג. ביום 19.12.02 נולד העותר 2 (להלן - הילד), בנם המשותף של העותרת ועלי. 3. העותרת טוענת כי יחסיה עם עלי החלו להתערער עוד במהלך ההיריון, וכי בהיותה בחודש החמישי להיריון התלוננה נגדו במשטרה על איומים. לאחר לידת הילד החריף המשבר, ובחודש מאי 2003 עלי נעצר על ידי המשטרה בעקבות תלונה שהעותרת הגישה נגדו על תקיפה ואיומים. לאחר מכן נותק הקשר בינו לבין העותרים למשך כחמישה חודשים. ביום 17.6.03 כתב עלי למשרד הפנים כי הוא מבקש לבטל את הליך איחוד המשפחות אותו הגיש בשעתו עבור העותרת. במכתב ציין עלי: "אנחנו לא מסתדרים ועומדים להיפרד", והוסיף כי העותרת הגישה נגדו תלונה במשטרה וכל מטרת שהייתה בישראל הנה "השגת תעודת זיהוי ישראלית ולא נישואין". בעקבות פנייה זו שלח משרד הפנים לבני הזוג ביום 13.8.03 הודעה על דחיית הבקשה לאיחוד משפחות והפסקת ההליך המדורג של העותרת. עלי פנה לבית הדין השרעי בתביעה בענין החזקת הילד והסדרי ראייתו. ביום 28.8.03 החליט בית הדין כי הילד יישאר בחזקת העותרת, תוך מתן אפשרות לעלי לבקרו בבית העותרת פעמיים בשבוע. בנוסף נעתר בית הדין לבקשתו של עלי והורה על עיכוב יציאתו של הילד מישראל. ביום 22.1.04 נתן בית הדין פסק דין נוסף בו חזר על קביעות אלו. במקביל התנהל בין הצדדים הליך בבית המשפט לעניני משפחה בנוגע למזונותיו של הילד, בגדרו ניתן (ביום 3.5.04) פסק דין המחייב את עלי בתשלום המזונות. ביום 20.11.06 התגרשו עלי והעותרת בפני בית הדין השרעי. 4. חרף הודעת משרד הפנים מיום 13.8.03 על הפסקת ההליך המדורג, המשיכה העותרת לקבל החל מיום 18.2.04 אשרות ביקור מסוג ב/1. אשרות אלו ניתנו מחוץ להליך המדורג, ולנוכח פסק הדין של בית הדין השרעי בו העותרת הוכרה כאמו המשמורנית של הילד תוך איסור יציאת הילד מהארץ. ביום 23.4.04 פנתה ב"כ העותרים אל משרד הפנים בדרישה להעניק לעותרת אשרת ישיבה ארעית בישראל מסוג א/5. הדרישה התבססה על הודעה שהגישה המדינה לבית המשפט העליון בעע"מ 8569/02 בורנאה נ' שר הפנים בהתייחס לסוגית הענקת מעמד לזרים שנישאו לבני זוג ישראליים ומהם נולדו להם ילדים בעלי אזרחות ישראלית. ב"כ העותרים טענה כי העותרת, שנפרדה מבעלה בשל אלימותו כלפיה, עונה על הקריטריונים שפורטו באותה הודעה, לאמור: חיים משותפים עם בעלה הישראלי במשך למעלה ממחצית תקופת ההליך המדורג, והולדת ילד משותף מאותם נישואין המצוי במשמורתה של העותרת. לבקשה צורף דו"ח סוציאלי מאת המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית באר שבע מיום 31.3.04, בו תואר הקשר ההדוק בין העותרת לבין הילד, ונאמר כי הרחקת העותרת מישראל תוביל לניתוקה מהילד, בשל צו עיכוב היציאה מהארץ שניתן לגביו, ותותיר את הילד בלא "הדמות בה הוא תלוי ולה הוא נזקק יותר מכל". ביום 18.10.06, כשנתיים וחצי לאחר פנייתה הנזכרת של ב"כ העותרים, ולאחר מספר מכתבי תזכורת שהופנו בנדון למשרד הפנים, נשלחה לעותרת החלטתה של הוועדה בדבר דחיית בקשתה מהטעם שהיא "אינה עונה לקריטריונים". העותרת נצטוותה באותה החלטה "לעזוב מיידית את הארץ". כחודש לאחר מכן התגרשה העותרת מעלי. ביום 21.12.06 הגישו העותרים לבית משפט זה עתירה מינהלית נגד ההחלטה (עת"מ 1198/06). בדיון שהתקיים בעתירה זו ביום 28.2.07 הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, ולפיה עניינם של העותרים יוחזר למטה הראשי של מינהל האוכלוסין בירושלים לצורך קבלת החלטה חדשה. עוד הוסכם כי האשרה שבידי העותרת, מסוג ב/1, תוארך לפחות עד למתן החלטתו האמורה של משרד הפנים, וכי אותה החלטה "תינתן על ידי משרד הפנים במהירות האפשרית ככל שהדבר ניתן". 5. בפועל, ההחלטה החדשה של משרד הפנים לא ניתנה אלא כעבור למעלה משנה וחצי, ביום 31.7.08, והודעה עליה נשלחה לעותרים ביום 18.9.08 (לאחר שורה של מכתבי תזכורת ופניית העותרים לבית המשפט בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט). ביום 31.7.08 נדון עניינם של העותרים בפני הוועדה. באותו היום החליט המנהל לאמץ את המלצת הוועדה לדחות את בקשת העותרת לקבל מעמד בישראל. הוועדה ציינה בהמלצתה כי עוד בזמן הריונה של העותרת בשנת 2002 היא דיווחה למשרד הפנים כי עלי מתגורר רוב הזמן באזור יחד עם אשתו הראשונה וילדיהם, וכי בשנת 2003 נודע למשרד הפנים לראשונה כי עלי המשיך להיות נשוי לאישה הראשונה במקביל לנישואיו לעותרת. בין היתר הזכירה הוועדה את הדו"חות הסוציאליים שהוגשו על ידי העותרים, המצביעים על הנזקקות הרבה של הילד לאמו-העותרת ועל החשש שהרחקת העותרת מישראל בלא הילד תסב לו נזק כבד. הוועדה הזכירה גם את נוהל משרד הפנים מס' 5.2.0017א משנת 2007 בענין "הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי" (להלן - נוהל קרבנות אלימות). הוועדה ציינה כי העותרת אינה עונה על שני תנאים הכרחיים לפי נוהל זה, שכן נישואיה לעלי לא היו כנים, ובנוסף היא לא קיבלה רישיון לישיבת ארעי בישראל מסוג א/5 במסגרת ההליך המדורג. בהחלטת המנהל לאמץ את המלצת הוועדה נאמר כי "ההליך המדורג של בני הזוג לא היה תקין לכל אורכו" לנוכח דברי העותרת כי בעלה לא התגורר עמה אלא עם האישה הראשונה וילדיהם באזור, וכן בשים לב לעובדה שבעלה היה נשוי לה בנישואין ביגמיים במקביל להמשך נישואיו לאשתו הראשונה באזור. עוד הוזכרו בהחלטת המנהל אי-עמידת העותרת בקריטריונים הנדרשים בנוהל קרבנות אלימות, וכן קיומו של צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד הילד שבמשך תקופות ארוכות לא היה בקשר עם אביו. 6. העותרים טוענים כי, שלא כפי שקבע המנהל, העותרת עונה על כל התנאים המהותיים (להבדיל מהתנאים הטכניים) של נוהל קרבנות אלימות. מתוך 10 שנות שהותה בישראל בהיתר כחוק, 4 שנים היו לצד בעלה הישראלי, מהן 3 שנים במסגרת ההליך המדורג. מנישואין אלו נולד לעותרת בן, שקיבל מעמד של תושב קבע בישראל מכוח אביו. הבן נולד בישראל, מתגורר בישראל במשך כל 6 שנות חייו, השתלב בחברה הישראלית, והנו דובר עברית ברמה של שפת אם. העותרת התערתה אף היא במרקם החיים הישראלי ולמדה את השפה העברית, אותה היא דוברת באופן שוטף. העותרת נאלצה לעזוב את בעלה בשל אלימותו כלפיה, תוך שהוכרה זכותה לגדל את הילד ולהחזיקו במשמורתה. בנסיבות אלו, טוענים העותרים, חל על העותרת במלוא עוזו הרציונל המקופל בנוהל קרבות אלימות, שהנו הכרת המדינה בצורך לתמוך בנשים זרות של בני זוג ישראלים, המבקשות לסיים את מערכת היחסים הזוגית בשל אלימות שננקטה כלפיהן, בלא חשש כי בכך יאבדו את המעמד בישראל אותו החלו לרכוש. בעוד שהנוהל דורש כי בן הזוג הזר (המוכה) - כל אימת שהנו הורה לילד משותף עם בן הזוג הישראלי (המכה) - יעבור לפחות שנה מההליך המדורג, העותרת נטלה חלק בהליך זה 3 שנים. אף לאחר שההליך הופסק, הוסיפה העותרת וקיבלה ממשרד הפנים אשרות עבודה שהתחדשו מעת לעת ולא הוגבלו למעביד ספציפי, ללמדך כי משרד הפנים הכיר בה כזכאית להגנה כקורבן אלימות. אמנם הנוהל דורש שבן הזוג הזר הספיק לקבל רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5. אולם, טוענים העותרים, העותרת הייתה זכאית לשדרוג מעמדה לרישיון כזה לאחר שחלפו 27 חודשים מתוך ההליך המדורג, ולפיכך אין משרד הפנים רשאי להיבנות ממחדלו שבאי-שדרוג מעמדה. אשר לדרישת הנוהל בדבר כנות קשר הנישואין, טוענים העותרים כי משרד הפנים העלה לראשונה השגות בדבר כנות נישואיהם של העותרת ועלי, בהחלטתו מיום 31.7.08, שניתנה 5 שנים לאחר פירודם. לגוף הענין טוענים העותרים כי עד שעלי החל לנקוט באלימות כלפי העותרת במהלך ההיריון, היו נישואיהם כנים לחלוטין, תקפים הן לפי דין האיסלאם והן לפי דין המדינה, ומבוססים על אהבה, כפי שמלמדת החלטתם להביא ילד לעולם וליטול חלק בטיפולי הפריה משהתגלו קשיים בכניסת העותרת להיריון. 7. נוהל קרבנות אלימות הנו אחד מבין שני נוהליו של משרד הפנים החלים, לפי טענת העותרים, על העותרת, ומזכים אותה בקבלת מעמד ארעי בישראל. הנוהל השני הוא נוהל מס' 5.2.0017 משנת 2006 בענין "הטיפול בהפסקת ההליך המדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים" (להלן - נוהל הפסקת הליך). נוהל זה מתייחס באופן כללי למקרים בהם ההליך המדורג מופסק בשל גירושין או מוות של בן הזוג הישראלי. במקרה של גירושין, מתנה הנוהל הענקת מעמד על ידי הוועדה לבן הזוג הזר, בקיומם של ילדים משותפים; בהשתתפות בן הזוג הזר בלפחות מחצית תקופת ההליך המדורג; בקבלת רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 על ידו; ובקיום חוות דעת של פקיד סעד לפיה עזיבת בן הזוג הזר את הארץ תפגע באופן משמעותי בילדים המשותפים המצויים במשמורתו או המקיימים עמו קשר קרוב ורצוף. התכלית אותה נועד הנוהל להגשים הנה ההגנה על טובת הילד, שלא יאלץ לחוות את הטראומה הקשורה בהרחקתו מישראל יחד עם הורהו הזר או בפירודו הכפוי מהורהו הזר שיורחק מהארץ בלעדיו. העותרים טוענים כי העותרת עונה גם על כל הוראותיו המהותיות של נוהל זה, בהיות נישואיה לעלי כנים; בהיותה ההורה המשמורן של הילד שנולד מנישואין אלה; ובעוברה יותר ממחצית תקופת ההליך המדורג. לטענתם, החלטת המנהל כלל אינה מתמודדת עם שאלת גורלו של הילד וטובתו למקרה בו אמו-העותרת תורחק מישראל. זאת בניגוד לחובה המפורשת המוטלת על מינהל האוכלוסין בנוהל הפסקת הליך, לבחון שאלה זו באמצעות חוות דעת של פקיד סעד, ובניגוד לחובה הכללית המוטלת על משרד הפנים לשקול את טובת הילד בכל החלטה המתקבלת על ידו בהקשר של הענקת או נטילת מעמד. שקילה כזו, לו הייתה נערכת, הייתה מעלה כי הרחקת העותרת מישראל בעוד יציאת הילד מישראל מעוכבת מכוח הצו שניתן על ידי בית הדין השרעי לבקשת האב, תפריד בין הילד לבין אמו המשמורנית. לחלופין, אם צו עיכוב היציאה יבוטל, כי אז הרחקת הילד מישראל יחד עם העותרת תעקור אותו ממדינת לידתו ותושבותו, בה התערה היטב, אל מדינה זרה וייתכן שאף עוינת (מרוקו), ללא זכאות לאזרחות באותה מדינה. בנוסף, הרחקת הילד מישראל תפגע בקשר המתקיים בינו לבין אביו (עלי), שבהתאם להסדרי הראייה שקבע בית הדין נפגש עמו פעמיים בשבוע. 8. בנוסף לשני נוהלים אלו טוענים העותרים כי העותרת זכאית להסדרת מעמדה בישראל בשל טעמים הומניטאריים מובהקים המתקיימים בעניינה ובשל אינטרס מיוחד שיש למדינת ישראל בהסדרת מעמדה. זאת על רקע העובדה שהעותרת לא נהגה בדומה לנשים רבות אחרות, ולא החרישה לנוכח האלימות שנקט נגדה בעלה, אלא אזרה אומץ והתלוננה נגדו, חרף הסיכון שנטלה על עצמה בכך הן במישור היחסים הזוגיים והחשש של החרפת האלימות, והן במישור החשש לאיבוד המעמד בישראל כתוצאה מהגשת התלונה. האינטרס העליון של החברה הישראלית בעידוד נשים להתלונן נגד בני זוגם האלימים, מצדיק, לדעת העותרים, להעניק לעותרת מעמד בישראל גם אם לא חלים עליה שני הנוהלים הנזכרים. 9. המשיבים טוענים בתגובה כי העותרת אינה עונה לא על דרישות נוהל קרבנות אלימות ולא על דרישות נוהל הפסקת הליך. שני הנוהלים דורשים, כאמור, קיומו של קשר נישואין כן בין בן הזוג הישראלי לבן הזוג הזר. לטענת המשיבים, דרישה זו אינה מתקיימת בנישואיהם של העותרת ועלי, לאחר שהתברר למשרד הפנים בשנת 2003 כי עלי ממשיך לחיות עם גרושתו (האישה הראשונה) וכי גירושיו ממנה היו פיקטיביים ונישואיו לעותרת היו ביגמיים. לא עוד אלא שבעת הגשת הבקשה לאיחוד משפחות חתמו עלי והעותרת על הצהרה בכתב לפיה העותרת הנה אשתו היחידה של עלי. הצהרה זו התגלתה בדיעבד ככוזבת. בנוסף, העותרת אינה עונה על הדרישה המופיעה בשני הנוהלים לכך שבן הזוג הזר קיבל רישיון ישיבת ארעי מסוג א/5, שכן היא קיבלה רק רישיונות לישיבת ביקור. למרות זאת הועבר עניינה של העותרת לדיון בוועדה הבין-משרדית. הוועדה עיינה בכל המסמכים הרלוונטיים ושקלה את כל נסיבות חייה של העותרת. בין היתר התחשבה הוועדה בכך שהפסקת ההליך המדורג נבעה מאלימותו של עלי כלפי העותרת, וכן בצו עיכוב היציאה מהארץ התלוי ועומד נגד הילד. הוועדה לא שוכנעה בקיומן של זיקות עצמאיות דיין הקושרות את העותרת למדינת ישראל, בה אין לה רכוש ומשפחה, להבדיל מזיקותיה למדינת מוצאה, מרוקו. רצונה של העותרת להמשיך לעבוד ולהתגורר בישראל, כמו גם העובדה שהיא קיבלה אשרות עבודה שהתחדשו מעת לעת, לא נראו לוועדה משמעותיים דיים ליצירת זיקה של העותרת לישראל, המצדיקה להעניק לה מעמד חרף הפסקת נישואיה בעיצומו של ההליך המדורג ואי-עמידתה בהוראות נוהל קרבנות אלימות ונוהל הפסקת הליך. במצב דברים זה, טוענים המשיבים, ההחלטה נשוא העתירה הנה סבירה, ומצויה בגדרי שיקול הדעת הרחב המוקנה לשר הפנים בסוגיה של התרת כניסת ושהיית זרים בתחומי המדינה. לא כל שכן שעה שמדובר בהחלטה שעניינה הענקת מעמד מטעמים הומניטאריים, לגביהם היקף ההתערבות של בית המשפט בהחלטת שר הפנים מצומצם במיוחד. במהלך הדיון בעתירה הבהירה ב"כ המשיבים, במענה לשאלת בית המשפט, כי חרף ההחלטה הדוחה את בקשת העותרת לרכישת מעמד בישראל, אין בכוונת המשיבים לפעול להרחקתה מישראל בגפה תוך הפרדה בינה לבין הילד המצוי במשמורתה. פירוש הדבר הוא שההרחקה לא תבוצע אלא אם ולאחר שצו עיכוב היציאה מהארץ נגד הילד יבוטל, כשאחת האפשרויות היא שהמדינה תפנה לבית הדין השרעי שנתן את הצו ותבקש את ביטולו. 10. אכן, כפי שטוענים המשיבים, התערבותו של בית המשפט בשיקוליה של הוועדה הבין-משרדית בהענקת או בסירוב להעניק מעמד בשל טעמים הומניטאריים, מצומצמת היא ביותר (בג"ץ 2400/00 לימקול נ' משרד הפנים, , ניתן ביום 5.2.02; עת"מ (ירושלים) 247/07 עומרי נ' שר הפנים, , ניתן ביום 10.10.07). יחד עם זאת, הוועדה הבין-משרדית, כמוה ככל רשות מינהלית, מחויבת לשקול את כל העובדות הרלוונטיות להחלטתה, ואין היא רשאית לבסס את החלטתה על הנחות עובדתיות בלתי-מבוססות. "עיקרון יסוד של המשפט המנהלי הוא כי על ההחלטה המנהלית להתקבל לאחר שנאספו כל הנתונים האמינים הרלוונטיים לעניין, ועליה להיות מבוססת על תשתית ראיות מנהליות מוצקה במידה מספקת" (בג"ץ 7738/04 פלונית נ' שר הרווחה, , ניתן ביום 17.1.07). "על מנת שרשות ציבורית תמלא תפקידה כהלכה, עליה לדאוג תחילה שכל העובדות והנתונים הנוגעים לענין יהיו לפניה" (בג"ץ 2013/91 עירית רמלה נ' שר הפנים, פ"ד מו(1) 271, 279). "החלטתה של רשות סטטוטורית... חייבת להישען על נתונים בדוקים, היכולים לשמש תשתית סבירה להחלטתה ומבססים אותה" (בג"ץ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 49). במקרה שלפנינו, הוועדה ביססה את המלצתה, והמנהל ביסס את החלטתו לאמץ את המלצת הוועדה, על תשתית עובדות חלקית, שאינה מכילה את כל הנתונים הרלוונטיים להכרעה. בנוסף, הן ההמלצה והן ההחלטה נסמכות על הנחות שלא כולן עולות בקנה אחד עם העובדות לאשורן. לפיכך ההמלצה וההחלטה אינן יכולות לעמוד, ויש להחזיר את הענין לבחינה ולשיקול נוסף של גורמים אלה. 11. כאמור, הנימוק הראשון עליו מבוססת החלטת המנהל הנו חוסר כנות נישואי העותרת לעלי. בלשון ההחלטה: "ההליך המדורג של בני הזוג לא היה תקין לכל אורכו מאחר והנ"ל מסרה כי בעלה אינו מתגורר עימה אלא עם 'גרושתו' וילדיו בשטחים". מילות המפתח הן: "לכל אורכו"; היינו - לדידו של המנהל, הנישואין לא היו כנים מאז תחילת ההליך המדורג. על כך שהנישואין חדלו להיות תקינים עם הופעת תלונות העותרת בדבר אלימותו של עלי כלפיה, אין מחלוקת, והעותרים כלל לא טענו לתקינות הנישואין החל מאותו שלב. טענתם היא שהנישואין היו תקינים - וממילא גם כנים (לפחות מבחינתה של העותרת) - מאז תחילתם ועד לפרוץ המשבר בשנת 2002 במהלך הריונה של העותרת. קביעתו של המנהל בדבר חוסר תקינות ההליך המדורג "לכל אורכו", מניחה כי המציאות הייתה שונה, וכי בני הזוג לא ניהלו מעולם חיי נישואין תקינים. לקביעה כזו אין כל עיגון בתשתית הראיות שנמצאה בפני המשיבים. בפרוטוקול הוועדה נזכר דיווח שנמסר על ידי העותרת למשרד הפנים ביום 8.10.02, לפיו בעלה עלי שוהה באזור יחד עם האישה הראשונה וילדיהם. לא נזכר דיווח דומה קודם מצד העותרת. כתב התשובה מזכיר שיחה קודמת שנערכה עם העותרת בלשכת מינהל האוכלוסין ביום 25.7.02, בה נאמרו על ידה דברים דומים. אולם לא צורף תיעוד לאותה שיחה, אלא רק (בנספח מ/4) תיעוד לשיחה מיום 8.10.02. כמו כן, פרוטוקול הוועדה אינו מזכיר את השיחה עם העותרת מיום 25.7.02 אלא רק את השיחה עמה מיום 8.10.02. בין כך ובין אחרת, המועד המוקדם ביותר בו, לפי גרסת המשיבים, דווח על ידי העותרת כי עלי חדל להתגורר עמה, היה בקיץ 2002, למעלה משנתיים לאחר הנישואין. ממילא אין כל ראיה התומכת בקביעת המנהל לפיה נישואי העותרת ועלי לא היו תקינים לכל אורכם. להיפך: העובדה שהעותרת הרתה בתחילת שנת 2002 לעלי, וטענתה (שלא נסתרה) כי במהלך שנת 2000 החלו היא ועלי לעבור טיפולי פוריות בשל רצונם המשותף להקים משפחה, תומכות בגרסתה לפיה התערערות הנישואין החלה רק בתקופת ההיריון בשנת 2002. אכן, התלונה הראשונה של העותרת למשטרה נגד עלי הנה מאותה תקופה. זמן לא רב לאחר מכן הופיע הדיווח שלה למשרד הפנים על הימצאותו של עלי באזור. 12. נתון בלתי-מבוסס נוסף המופיע בהחלטת המנהל, נוגע למעמדה של העותרת לאחר שהתברר למשרד הפנים (בשנת 2003) כפל הנישואין של עלי והתקבלה ההחלטה על הפסקת ההליך המדורג של העותרת. לפי האמור בהחלטת המנהל, העותרת קיבלה אז "מעמד בישראל מכוח היותה עובדת זרה". דברים אלה נמשכים אחר האמור בפרוטוקול הוועדה, לפיו לאחר שהעותרת מסרה (ביום 8.10.02) כי עלי שוהה רוב הזמן באזור, הוארך (ביום 24.11.02) רישיון הביקור שלה מסוג ב/1 "ככל הנראה מכוח היותה עובדת סיעודית". הנחות אלה עומדות בסתירה לרישיונות העבודה שהוטבעו בדרכונה של העותרת. בעוד שכל הרישיונות עד לחודש פברואר 2000 הוגבלו למעביד ספציפי, הרי מאז חודש מאי 2000 - חודשיים לאחר נישואי העותרת - שונו הם לאשרות עבודה בלתי-מוגבלות. אשרות כאלה אינן ניתנות לעובד זר אלא למי ששהייתו בישראל מותרת למטרה שהנה מעבר לעבודה גרידא. הן המשיכו להינתן לעותרת גם לאחר הודעת משרד הפנים מחודש אוגוסט 2003 על הפסקת ההליך המדורג. בחלק מהאשרות אף צוין כי הן ניתנו ל"בן/בת זוג" (ראו האשרות מיום 13.9.06 ומיום 13.3.07; נספח ע/1 לעתירה). יש בכך לשלול את ההסבר שניתן על ידי הוועדה, לפיו הארכות אשרות השהייה של העותרת בישראל לאחר פירודה מעלי היו מכוח מעמדה כעובדת סיעודית זרה. אפילו האשרה הספציפית הנזכרת בפרוטוקול הוועדה, היינו האשרה מיום 24.11.02, לא הייתה "רישיון ב/1 עד ליום 24.2.03", כפי שנאמר בפרוטוקול הוועדה, אלא אשרת תייר מסוג ב/2 שאינה מאפשרת עבודה בישראל (סעיף 9 לכתב התשובה, וכן האשרה עצמה בנספח מ/5 לכתב התשובה). לאחר אותה אשרה חזרה העותרת לקבל אשרות עבודה זמניות מסוג ב/1 שלא הוגבלו למעביד ספציפי. בין כך (אשרת תייר) ובין אחרת (אשרת עבודה זמנית בלתי-מוגבלת) אין מדובר באשרה הניתנת לעובד זר. נפילת ההסבר שניתן על ידי הוועדה והמנהל לאשרות שהמשיכו להינתן לעותרת לאחר הפסקת ההליך המדורג, מחייבת למצוא הסבר אחר לאשרות אלו. הסבר אפשרי מצוי במדיניות אותה משרד הפנים החל לנקוט מספר שנים קודם לפרסום נוהל קרבנות אלימות, אשר בגדרה הוארך מעמדן הזמני בישראל של נשים זרות שנפלטו מההליך המדורג בשל אלימות בני זוגן הישראליים כלפיהן (ראו תצהיר ב"כ העותרים בדבר שיחתה מיום 30.6.03 עם ראש דסק מרכז במשרד הפנים - ע/27; סעיף 8 למכתב ב"כ העותרים לשר הפנים מיום 21.8.03 - ע/28; הודעת המדינה לבית המשפט העליון מיום 9.12.03 בעע"מ 8569/02 - ע/12; הצהרת ב"כ המדינה מיום 30.5.04 בעת"מ (חיפה) 244/03 - ע/29). אם אמנם הסבר זה הוא העומד מאחורי האשרות שניתנו לעותרת לאחר הפסקת ההליך המדורג, כי אז עשוי הדבר להשליך גם על ההחלטה בבקשת העותרת להסדרת מעמדה. לא הרי דחיית בקשתה של אזרחית זרה החפצה לקבל כיום רישיון לישיבת ארעי בישראל לאחר שעוד בשנת 2003 ההליך המדורג שלה הופסק, וכל שהייתה בישראל מאז הייתה בתוקף מעמדה כעובדת סיעודית זרה, כהרי דחיית בקשתה של אזרחית זרה שהמשיכה גם לאחר הפסקת ההליך המדורג לקבל מעמד זמני בישראל בשל היותה קורבן אלימות שהפעיל נגדה בן זוגה הישראלי. הוועדה והמנהל הניחו כי העותרת נמנית על המקרה הראשון. לאחר שהנחה זו התבררה כמוטעית, יש צורך לשקול מחדש האם העותרת אכן משתייכת למקרה השני, ואם כן - האם אין בכך להטות את הכף (יחד עם יתר הנסיבות המבוררות) לטובת קבלת בקשתה. 13. המנהל ממשיך וקובע בהחלטתו כי העותרת "הוציאה צו עיכוב יציאה נגד בנם המשותף, כיום בן כ-6 אשר תקופות ארוכות לא היה בקשר עם אביו". שתי ההנחות הללו אינו עולות בקנה אחד עם העובדות לאשורן. צו עיכוב היציאה מהארץ הוצא לבקשתו של עלי ולא לבקשתה של העותרת, כפי שעולה בבירור מפסק דינו של בית הדין השרעי מיום 28.8.03, וכפי שאישרה ב"כ המשיבים במהלך הדיון בעתירה. לפי האמור בדו"ח מיום 8.11.06 של עובדת סוציאלית במחלקה לשירותים חברתיים בעיריית באר שבע, הילד מקיים קשר שוטף עם אביו במסגרת מפגשים דו-שבועיים. דו"ח זה היה מונח בפני הוועדה ובפני המנהל. לא עוד אלא שבפרוטוקול הוועדה נאמר כי לפי הדו"ח הסוציאלי "האב מבקר את בנו אחת לשבועיים". בכל זאת קבע המנהל בהחלטתו, קרוב לשנתיים לאחר עריכת הדו"ח, כי עלי לא היה בקשר עם הילד במשך תקופות ארוכות. זאת בלא להזכיר כלל את הקשר השוטף המתקיים בין השניים מזה שנים (העותרת דיווחה על פירוד ביניהם למשך 5 חודשים בלבד בשנת 2003), ותוך התעלמות מהאמור בדו"ח הסוציאלי בדבר היחס האוהב והחם שעלי מגלה כלפי הילד. דומה כי הדבר מצדיק שקילה מחודשת ומעמיקה יותר, בשים לב למעמד המרכזי של השיקול בדבר טובת הילד בתוך מערך השיקולים האמורים להדריך את משרד הפנים בקבלת החלטה על פי נוהל קרבנות אלימות או על פי נוהל הפסקת הליך (כפי שמלמדת בין היתר הדרישה בשני הנוהלים לקבלת חוות דעת של פקיד סעד לענין הפגיעה העלולה להיגרם לילדים המשותפים כתוצאה מעזיבת בן הזוג הזר את הארץ). 14. בעקבות עתירתם הקודמת של העותרים בעת"מ 1198/06 הסכים משרד הפנים להביא את עניינה של העותרת לבחינת הוועדה, חרף עמדתו כי העותרת אינה עונה על שתיים מהדרישות הקבועות בנוהל קרבנות אלימות ובנוהל הפסקת הליך. כפועל יוצא, יש מקום לשקילה מחודשת של בקשת העותרת להסדרת מעמדה בהתאם לעובדות הנכונות והמלאות כפי שפורטו לעיל, וזאת גם אם נכונה עמדת המשיבים בדבר אי-תחולת נוהלים אלו בנסיבות המקרה. יפים לכאן דבריו של בית המשפט העליון, שנאמרו לאחרונה לגבי נוהל הפסקת הליך: "נראה כי מעבר לקריטריונים המנויים בנוהל יש מקום לאפשר בחינה אינדיבידואלית שתכלול מודדים שונים כגון משך תקופת הנישואין ומשך תקופת החיים המשותפים עובר לנישואין, משך השהייה בישראל, כנות הנישואין ומרכז חיים בישראל לפי זיקות רלבנטיות. יצוין, כי מודדים כגון אלה עשויים להלום יותר את התכלית המונחת ביסוד הנוהל מאשר מודדים מסוימים הכלולים בנוהל הקיים" (בג"ץ 4711/02 הלל נ' שר הפנים, , החלטה מיום 12.10.08). הלכה למעשה נראה שניתן להטיל ספק גם בהנחת המשיבים בדבר אי-התקיימות כל דרישות הנוהלים בעותרת. הטענה לפיה העותרת אינה עונה על הדרישה בדבר קיומם של "נישואים כנים", מבקשת לזקוף לחובת העותרת את חטאו של בעלה לשעבר, שנישא לה בעודו נשוי לאישה הראשונה תושבת האזור (שהרי כבר הוסבר לעיל כי מבחינת האלמנט של תקינות יחסי העותרת ועלי אין כל ראיה לבעייתיות עד לשלב ההיריון בו החלו תלונות העותרת על איומים ואלימות). יש לזכור כי בית הדין השרעי סירב להסדיר את נישואיהם של העותרת ועלי עד להסדרת גירושיו של עלי מאשתו השנייה. בנסיבות אלו, ומאחר שגם משרד הפנים לא גילה את דבר המשך תוקפם של נישואי עלי לאשתו הראשונה, תושבת האזור, אלא בשנת 2003 בעקבות מידע שקיבל מהמינהל האזרחי באזור, נדרשת ראיה פוזיטיבית על מנת לייחס לעותרת מודעות לקיומו של קשר נישואין זה בעת נישואיה לעלי. ראיה שכזאת אינה בנמצא. ממילא קשה לראות את העותרת כשותפה לקשר נישואין נעדר כנות, לכל הפחות לצורכו של נוהל קרבנות אלימות. המדינה היא זו שחוזרת ומדגישה בתשובתה לעתירה כי תכליתם של המבחנים הקבועים בנוהל זה הנה עמידה על עצמאות הזיקה למדינת ישראל אותה הספיקה לרכוש בת הזוג המוכה, במנותק מהקשר שלה לבן זוגה המכה (סעיפים 38-40 לכתב התשובה). אחד מהיבטיו של ניתוק הקשר בין האישה המוכה לבין בן זוגה המכה, הנו בחינת כנות נישואיה מנקודת המבט שלה בלבד. דחיית בקשתה של העותרת להסדרת מעמדה, לא בשל חוסר כנות מצדה אלא בשל חוסר הכנות של בעלה, לא זו בלבד שאינה עולה בקנה אחד עם תכלית נוהל קרבנות אלימות אלא אף חותרת תחתיה. תוצאתה של גישה כזאת אינה אלא הענשת האישה המוכה על היבט פסול נוסף ביחסו של בן זוגה כלפיה, מעבר לאלימות עצמה, הבא לידי ביטוי בהסתרת היותו נשוי לאישה אחרת. הדרישה הנוספת של הנוהלים בה, לדידם של המשיבים, אין העותרת עומדת, הנה קבלת רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 במסגרת ההליך המדורג. על כך יש להעיר בשתיים: ראשית, נוהל קרבנות אלימות קובע (בסעיף ד.2.1) כי כאשר ישנם ילדים משותפים לבן הזוג הזר שסבל אלימות מצד בן זוגו הישראלי, די בכך שבן הזוג הזר "עבר לפחות שנה מתקופת ההליך המדורג. לעניין נוהל זה לא תידרש תקופה של שנתיים הנדרשת על פי נוהל הטיפול בהפסקת הליך להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים". בכל הנוגע להליך איחוד משפחות של תושב קבע בישראל עם בן זוגו הזר, קיים חוסר התאמה בין הוראה זו לבין דרישת הנוהל שבן הזוג הזר יקבל רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5. רישיון כזה ניתן לבן הזוג הזר רק לאחר 27 חודשים של ההליך המדורג, ואילו הנוהל הלא מסתפק בכך שבן הזוג הזר נטל חלק בהליך המדורג במשך שנה בלבד. מאחר שהדרישה לרישיון מסוג א/5 אינה מיוחדת למקרה בו יש לבני הזוג ילדים משותפים, אלא חלה גם כאשר אין לבני הזוג ילדים משותפים (ואז הדרישה היא לחלוף מחצית תקופת ההליך המדורג), ייתכן שניתן לראות את ההוראה המיוחדת המסתפקת בשנה כגוברת על ההוראה הכללית הדורשת קבלת רישיון מסוג א/5. שנית, העותרת החלה את ההליך המדורג ביום 9.5.00. השלב הראשון של ההליך אמור היה אפוא להסתיים כעבור 27 חודשים, ביום 9.8.02. בפועל, הודעת משרד הפנים על דחיית הבקשה לאיחוד משפחות ניתנה רק ביום 13.8.03, כשנה לאחר המועד בו הייתה העותרת זכאית לשדרוג מעמדה לרישיון מסוג א/5. גם אם נלך אחורנית אל יום 8.10.02, אשר לגביו מצוי תיעוד כתוב על דיווח מצד העותרת בדבר מגורי בעלה בנפרד ממנה, עדיין מדובר בחודשיים לאחר המועד בו הייתה העותרת זכאית לשדרוג המעמד. אכן, תגובתו של משרד הפנים לדיווח זה הגיעה רק ביום 24.11.02, בו מעמדה של העותרת נגרע לרישיון תייר מסוג ב/2. מועד זה מאוחר בשלושה חודשים וחצי למועד זכאותה של העותרת לשדרוג המעמד. לא ייפלא אפוא כי בדיון שהתקיים ביום 28.2.07 בעתירתם הקודמת של העותרים, ציינה ב"כ המשיבים (בעמ' 1 לפרוטוקול): "מסיבה לא ברורה לא ניתן לה א/5". יתר על כן: אפילו נלך אחורנית יותר, אל יום 25.7.02, בו לפי הנטען בכתב התשובה נמסר לראשונה דיווחה של העותרת למשרד הפנים על שהותו של עלי באזור (אף שאין תיעוד בכתב לדיווח זה), עדיין מדובר בימים ספורים לפני מועד השלמת 27 החודשים הראשונים של ההליך המדורג (ביום 9.8.02) והמעבר לשלב הזכאות לרישיון ארעי מסוג א/5. כאשר מצרפים נתון זה אל העובדה שהעותרת לא הפסיקה את ההליך המדורג מרצונה אלא נאלצה להיפרד מעלי בשל אלימותו כלפיה; ובשים לב לתכליתו של נוהל קרבנות אלימות - קשה לראות בחסרונם של אותם ימים ספורים משום סיבה טובה דיה לחריצת גורלם של העותרים להרחקה למרוקו תחת המשך מגורים במדינת ישראל, בה העותרת שוהה כחוק 10 שנים ובה הילד נולד, חי וגדל כל שנותיו. מכל מקום, וכפי שכבר נאמר, עד ליום 25.7.02 חלפו למעלה משנתיים מאז תחילתו של ההליך המדורג, בעוד נוהל קרבנות אלימות מסתפק בחלוף "לפחות שנה מתקופת ההליך המדורג". 15. על יסוד כל האמור אני מורה על החזרת עניינה של העותרת לדיון מחודש בוועדה הבין-משרדית תוך בחינת כל ההיבטים וההשלכות של האמור בפסק דין זה. עד למתן החלטתה החדשה של הוועדה תוסיף העותרת לקבל רישיון ביקור זמני מסוג ב/1, כפי שנקבע בפסק הדין בעת"מ 1198/06 ובהחלטתי מיום 2.12.08 בבש"א 791/08. לנוכח מכלול הנסיבות החלטתי להימנע מחיוב המשיבים בהוצאות. כניסה לישראלמשרד הפניםאשרת ביקורמסמכיםאשרה (ויזה)נישואין / חתונה