קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש להורים מתעללים: רקע עובדתי הנאשמים, בני זוג והורים ל-12 ילדים, הורשעו, לאחר ניהול משפט, במספר עבירות רב של תקיפה בנסיבות מחמירות (הנאשמת הורשעה בעשרים וחמש עבירות לפחות והנאשם הורשע בעשר עבירות לפחות) ושלוש עבירות של התעללות בקטין. הנאשם הורשע גם בשלוש עבירות של הפרת חובת דיווח. ככלל, הנאשמת הכחישה את מעשי ההתעללות והתקיפה המיוחסים לה. הנאשם טען כי לא ידע ולא תאר לעצמו כי מצב הדברים בבית הוא כפי שנטען כלפי אשתו, והכחיש כל התעללות בילדיו. לנוכח עמדת הנאשמים, העידו שבעה מילדי המשפחה. ניכר היה הקושי הרב של הילדים להתמודד עם החובה להעיד נגד הוריהם. ובנוסף לקושי המובן מאליו במצב דברים זה, התברר במהלך עדותה של אחת הבנות, ר', כי הנאשמת פנתה אליה בדרכה לבית המשפט, וכך עשתה גם ביחס לבן י'. אין זה מפתיע, כי שניהם חזרו בהם מהודעותיהם במשטרה. במהלך ניהול המשפט נפרשה בפניי תמונה קשה ביותר, של התנהלות פוגענית שיטתית של הנאשמת כלפי ילדיה. התנהלות זו הייתה מלווה בפאסיביות מודעת של הנאשם, שנמנע מלהפסיקה, ולעיתים אף סייע לנאשמת באופן אקטיבי. המדובר במעשי אלימות פיזיים ובהתעללות נפשית גם יחד. עדויות הילדים במהלך המשפט היו רצופות ביטויים כגון "בית מאוד שבור", או "הבית לא היה בית, וההורים לא היו הורים ... הורים צריכים לטפל בילדים, לדאוג לילדים, לא להתעלל". המעשים נמשכו עת רבה, למעלה מ-25 שנים, וחלק גדול מהם כבר התיישן. רובם המכריע של ילדי בני הזוג הינם בגירים היום, למעט שלושה: תאומים כבני 17, אשר אחד מהם סובל מלקות שכלית ברמה בינונית, וילדה בת 10, המתגוררת היום במסגרת אומנה בבית אחת מאחיותיה הנשואות. אחזור על מקצת הקביעות שקבעתי בהכרעת הדין. המדובר בבית שהתנהל תוך שגרת עונשים קשה, יומיומית וכואבת, הן מן הבחינה הפיזית והן מן הבחינה הרגשית. העונשים כללו טפטוף מים על הילדים כדי להעירם בבוקר, מכות בידיים ובחגורה, במקלות ובכבל חשמל. עונשים אחרים כללו גזירת שיער לבנות, כך שנוצרו בראשן קרחות חלקיות, השחתה חוזרת ונשנית של ציוד ספורט של אחד הבנים, יש', אותו רכש בדי עמל, בעבודות ניקיון. נמנעה מן הילדים יציאה מן הבית ולעיתים נמנעה מהם כניסה אל הבית, ובשל כך נאלצו לבלות לילות שלמים במחסן. הנאשמת נהגה מנהגי אבלות ביחס לבן מ', בהיותו בן 15, ואף לא דברה איתו במשך כחצי שנה. היא נהגה תעניות דיבור ממושכות ושוחחה עם ילדיה בהתכתבות או בתנועות גוף. בשנים האחרונות הלכה והתכסתה, והילדים לא יכולים היו לראות את פניה. בנוסף, לימודיהן של הבנות הופסקו עם הגיען לכיתה ה', והילדים כולם היו נתונים בבידוד חברתי ומשפחתי. ובאשר לבן ד', הוא הבן הסובל מלקות שכלית, קבעתי כי גם כלפיו נהגה הנאשמת אלימות פיזית ממשית וקשה, אשר כללה הכאה באמצעות חגורה ומקל, תוך קשירתו על מנת להקל עליה את ההכאה. ד' הוצא על ידי הנאשמת אל מחוץ לבית, פעם אחר פעם, בניגוד לרצונו. הוא הורעב והוזנח, וכך גם אחותו הקטנה ה', שכלפיה, כך קבעתי, לא ננקטו מעשי אלימות. למעשה, הפרשה נחשפה לאחר שהשכנים לא יכולים היו עוד לשאת את מצוקתו של הנער האומלל, שננעל על ידי הנאשמת בגינת הבית, כשהוא לבוש בגדים קצרים שלא תאמו את מזג האוויר החורפי, והתקשרו למשטרה. הנאשם נעלם מן הבית למרבית שעות היום, ונאלם, ככל שהדברים נגעו למעשיה של הנאשמת. לבד מסיפוק צרכיהם החומריים של הילדים, לא ניהל עימם הנאשם שיחות, לא שימש עבורם משענת ולא התעניין במוצאות אותם. הנאשם, כך קבעתי, היה מודע היטב למתרחש בבית, אלא שלא היה לו עניין להתייצב מול הנאשמת ואישיותה התקיפה, ולהפסיק את האלימות. ייתכן כי חשש מהתפרקות הנישואין, וייתכן כי נוח היה לו להפקיד בידי אשתו את הטיפול בילדים הרבים, ולהשקיע עצמו בעבודתו או בלימודים בישיבה. בנוסף, כאמור לעיל, מדי פעם שיתף הנאשם פעולה עם הנאשמת, ונטל חלק אקטיבי במעשי האלימות. אולם כישלונו העיקרי של הנאשם במחדלו, אשר בנסיבות שהוכחו עלה כדי שותפות למעשי התקיפה וההתעללות. תכלית השימוש באלימות הייתה ענישה והטלת מרות, כמו גם הפחדה. במעשים היה משום ביזוי והשפלה, ומשום התעלמות מצרכיהם היסודיים של הילדים. המעשים הותירו בהם חותם קשה. נזקיהם התבטאו בהתנהלות חריגה שתוארה בהכרעת הדין; חלקם סבלו מהרטבה עד גיל מאוחר; חלק מן הילדים עזבו את הבית וניתקו קשר עם הוריהם. אותות הסבל שעברו ניכרים עד היום על פניהם ועל אורחותיהם, ויכולתי להתרשם מכך באופן בלתי אמצעי. אישוש להתרשמותי מצוי גם בתסקיר המבחן שהוגש בעניינו של הנאשם, העומד על המחיר הנפשי הכבד ששילמו ילדי המשפחה על ההתעללות המתמשכת בהם. כך באשר למעשים אותם ביצעו הנאשמים, מי במעשה ומי במחדל. ראיות לעונש במהלך הטיעון לעונש, התייצבו על דוכן העדים 5 מילדי הנאשמים. שלושה מהם העידו בבית המשפט גם במסגרת פרשת התביעה: א', י' ור'. א', בנם הבכור של הנאשמים, ביקש להסביר, כי אמנם שיתף את בית המשפט במצוקה ובילדות הקשה שהייתה להם בשל התנהגות הוריו, אולם, כדבריו, "אחרי הכל אבא ואימא שלי גם היו אבא ואימא, הם לא מפלצות". אימו, כך אמר, ידעה גם לנשק ולחבק אותו, ולא רק בעיתות חסד נדירות. "אותה אימא שבבוקר יכלה לחבק אותי, אותה אימא כמה שעות אחר כך יכלה לתת לי מכות רצח או לתת לי לצפות באחים שלי חוטפים מכות רצח ... ומחוץ לכאב הגופני שאותו יותר קל לשכוח, אני זוכר עד עכשיו את הרגש שבאותו רגע כאילו רוח רעה נכנסה בה. באותו רגע לא מצאתי בלב שלה חמלה, באותו רגע לא מצאתי בה אימא, אבל זה אותה אימא שלמחרת בבוקר שוב פעם חיבקה אותי ... ואני מרגיש עד היום שהיא אהבה אותי". א' חזר פעם אחר פעם על אהבתו שלו את אימו, ולדבריו: "אני יכול להכיל בלב שלי כעס וכאב והרבה עצבות, אבל אין לי אף טיפה של נקמה ואני לא מבקש בשום צורה שאימא תסבול". א' משוכנע כי התנהגותה של אימו לא נבעה מתוך רוע לשמו, או סדיסטיות, אלא בשל הנפש המסוכסכת השוכנת בה. אשר לאביו, אמר א' כך: "אני לא יכול לשכוח את הכאב שלמרות כל זה שאבא חזר הביתה, והוא ראה שלאורך שנות חיים אנחנו לא בסדר, ואנחנו, האווירה בבית מראה על מצוקה גדולה של כל הילדים ... שהוא לא היה מסוגל להגן עלינו. למרות, הוא נלחם, ולמרות זאת הוא לא היה מסוגל להגן עלינו, ואת האכזבה הזאת אני נושא איתי". עם זאת, א' הוסיף ואמר כי אביו נשא כל חייו בעול הפרנסה הקשה, לא השקיע בעצמו דבר, וכי כל התנהלותו לא הייתה מתוך רוע או אדישות, אלא מתוך חולשה ופחד לעמוד בפני אמו. א' הסביר כי אינו רוצה שאביו ישב בבית הסוהר, ולצד האכזבה שיש לו בשל כישלונו כאב, יש בו גם חמלה ואין בו כל רגש של נקמה. א' סיים את דבריו בפנייה נוגעת ללב לאימו ולאביו: "אני אהבתי אותך כל החיים ואני עדיין אוהב אותך, אבל את פגעת בי מאוד מאז שאני ילד, פגעת בי כשאני עומד ורואה איך שאת במשך זמן ארוך מכה אותי ואת האחים שלי בקור רוח, או משפילה בכוונה להשפיל למרות שכל הזמן אמרת שזה לשם חינוך ... וזה היה דבר שהכי הפחיד אותי, הקשיחות והאטימות הזאת ... אני הכי רוצה שיום אחד אני אוכל בעיניים להסתכל לך ואז תבקשי ממני סליחה ואני אסלח לך מכל הלב, ואני לא רוצה שתסבלי ותשבי בבית סוהר. ואבא, ... אני יודע שאתה אדם שבור ואתה כל החיים רק הקרבת בשביל המשפחה, אבל לא יכולת להגן עליי, ומה שהכי כואב לי, אבא, כשחזרת מיום עבודה וראית אותנו שוב פעם ראית את המצוקה ואתה האמנת לזה שאנחנו ילדים רעים ושמגיע לנו עונש, במקום להבין שאין כזה דבר ילדים רעים. זה הכי כואב לי שהאמנת בזה... אני רוצה שהמשפחה כולנו נוכל לשבת ביחד ואתה תגיד לי שאתה מצטער ושאתה יודע ושכל מה שקרה מתוך חוסר יכולת ופשוט לא יכולת ואתה מצטער מכל הלב שלא יכולת, ואני אמצא בלב את כל האהבה שלי לסלוח לך. זה מה שאני רוצה". י', שהוא עדיין קטין כבן 17, אמר כי מבחינתו, אם ייכנס אביו לכלא, "יותר מזה שזה עונש בשבילו זה עונש בשבילי ... כי אני ארגיש כמו יתום". הוא סיפר שהוא לומד בישיבה ומגיע לבית אביו בחופשות, וכי אביו דואג לכל מחסורו. מאז שנחשפה הפרשה הוא חש בושה לצאת מן הבית, ובושה זו אך תחמיר אם אביו ייאסר. מר', שלא העידה במהלך המשפט, לא התכחשה בעדותה עתה למעשי האלימות שהיו מנת חלקם כילדים. עם זאת, גם לדבריה, המעשים לא נעשו מתוך רוע, אלא אולי מתוך משהו בלתי נשלט, "אולי אפילו לא הייתה הבנה שזה רע". לדבריה של מר', מאז שנחשפה הפרשה עושה הנאשם מאמץ רב לתמוך במשפחה, הן מן הבחינה הכלכלית והן מן הבחינה הנפשית. ה' הקטינה שוהה בבית משפחת מר', המשמשת לה כמשפחת אומנה. מר' תארה בעדותה את הקשר החם בין ה' לבין אביה, הנאשם. הנאשם מגיע לבקרה כל שבוע, והיא מגיעה אליו כל שבת שנייה, וכך גם בחגים. כך גם העידה על הגעגועים של ה' לאמה, והוצג בפניי מכתב שכתבה לה. מר' סבורה, כי אם ייאסר הנאשם, יפגע הדבר בכולם, אולם במיוחד בשלושת הילדים שעודם קטינים, שכן הוא כל עולמם. עוד הוסיפה, כי בניגוד לעמדת שירותי הרווחה, ה' לא ראתה את אמה מאז מעצרה, שכן מר' סבורה שאין זה בריא שתראה את האם במצב זה. מאסרו של האב יביא לנתק מכאיב בין ה' לבינו, שכן עמדתה היא שאין לחשוף את ה' להוויה של כלא. הל', אף היא לא העידה במהלך המשפט, אך התייצבה לעדות עתה. במהלך דבריה פרצה בבכי מר. גם לטעמה התנהלות הוריה לא נבעה מרוע, אלא מתוך קשיים נפשיים. היא ספרה כי בצד ההתנהלות הפוגענית הייתה להם עזרה רבה מאמה: "ובאמת היא אהבה אותנו ... באמת היו דברים קשים, אבל הם נבעו מתוך קשיים נפשיים מסוימים, מתוך קושי חברתי, נפשי... עכשיו, כאילו אני באה לדבר בטובה שלה, שאנחנו מאוד רוצים שהיא תקבל טיפול טוב, שלא תקבל עונש, כי זה לא יחזיר את הגלגל אחורנית, זה לא ישקם אותנו העונש שלה, אם באמת בסוף אנחנו סובלים". האם זקוקה לטיפול, לדבריה, ולא לעונש. גם על אביה בקשה הל' לומר, כי אישית הוא עזר לה הרבה, כל חייה, "הקל עליי בהרבה את החיים הקשים שהיה לנו בבית, וממש אבא שלי היום הוא מחזיק את הבית". אם אביה ילך לכלא, כך טענה, כל המשפחה תתפרק, לאחר שיילקח מהם מעט הטוב שנשאר להם. באופן מיוחד עמדה על הנזק שייגרם לה' אם יילך האב לכלא. יהיה זה שבר טוטאלי לילדה, שכן האב הוא כל עולמה, ואי אפשר להפריד ביניהם כלל. ר' שהעידה במהלך המשפט וכמתואר לעיל חזרה בה מדבריה במשטרה, העידה גם במהלך הטיעונים לעונש, תוך בכי. הפעם הסכימה כי אמה עשתה מעשים שלא ייעשו, אולם שהייתה בכלא, כך אמרה, אינה עונש לאם, אלא עונש לילדיה. האם זקוקה לטיפול נפשי, שהכלא אינו יכול לספק. על האב אמרה כי הוא מנסה לשקם את ההרס שנגרם, וישיבתו בכלא תביא להתפרקות המשפחה. תסקיר המבחן בעניינו של הנאשם הוגש תסקיר מאת שירות המבחן. ב"כ הנאשמת לא ביקש תסקיר כזה, מתוך שהעריך שהנאשמת לא תשתף פעולה עם קצינת המבחן. התרשמות שירות המבחן היא כי למול הדומיננטיות של אשתו בבית, היווה הנאשם דמות פאסיבית וחלשה. גישתו הייתה שכלתנית תוך צמצום והכחשת העולם הרגשי. בלט שימוש במנגנוני הגנה המתבטאים במזעור חומרת המתואר בכתב האישום, וברציונאליזציה של אי ידיעתו את המתרחש בבית. בכל הנוגע לעבירות, שירות המבחן מתרשם כי הנאשם לוקח אחריות להתנהגותו, אולם טוען כי היקפן וחומרתן נמוכים ממה שנקבע בהכרעת הדין. לדבריו, תחילה פרש את ההקצנה הדתית של אשתו כעליה בקדושה וברוחניות, ובהמשך חש כי אינו מצליח להתמודד ולהביא למיתון בהתנהלותה הדתית. כמו כן, לא ראה אפשרות להתגרש ממנה, בשל היותם הורים לילדים כה רבים. שירות המבחן מסביר את העדרותו הרבה מן הבית על רקע אישיותו, המתבטאת בקשיים בעולמו הרגשי. את התנהגותו האלימה כלפי הילדים מסביר השירות במערכת היחסים הבלתי מאוזנת עם אשתו, והקושי לעמוד באופן אסרטיבי מולה. לסיכום, שירות המבחן מתרשם כי לצד ההבנה של הנאשם כי טעה בהתנהלותו כלפי ילדיו, בולט השינוי בהתנהלותו כלפיהם ורצונו לתקן את יחסיו עימם. הנאשם נמצא בקשר עם גורמי הרווחה, ומשתף עימם פעולה. הוא מהווה היום דמות משמעותית עבור ילדיו הקטינים, במיוחד על רקע מעצרה של האם. שירות המבחן ער לחומרת העבירות בהן הורשע הנאשם, אולם לנוכח החשיבות שהוא מייחס להמשך הנוכחות הפיזית והרגשית של הנאשם בחיי ילדיו הקטינים, ממליץ השירות על הטלת עונש של מאסר שירוצה בעבודות שירות ועל העמדתו במבחן למשך שנה. במהלך תקופת המבחן ימשיך השירות לסייע לנאשם בחיזוק כישוריו ההוריים ויהיה בקשר עם גורמי הרווחה אשר ימשיכו לעקוב אחר תפקודו כאב. בדרך זו תשולב ענישה מוחשית עם מתן אפשרות לנאשם להמשיך ולהוות דמות הורית דואגת לילדיו. טיעוני הצדדים ב"כ המאשימה עמד בטיעוניו על ההתעללות הממושכת, הפיזית כמו הנפשית, שהייתה מנת חלקם של ילדי המשפחה. באופן מיוחד הזכיר את הפגיעה בילד ד', הסובל מלקות שכלית, כנסיבה המחמירה מאוד את המעשים. מרבית המעשים נעשו על ידי הנאשמת, אולם לאב הייתה תרומה אקטיבית, והוא נמנע במהלך כל השנים מלהתערב ולהפסיק את מעשי ההתעללות, על אף שהיה מודע להם. עוד עמד בטיעוניו על הנזקים הנפשיים הקשים מהם סבלו ילדי המשפחה. לטענת ב"כ המאשימה, אין לייחס משקל רב לעמדתם של נפגעי העבירה, הלא הם ילדי המשפחה. מצבם מורכב, שכן בצד היותם נפגעים, הם ילדיהם של הנאשמים. עם כל ההבנה והאמפתיה לעמדתם, יש להתייחס אליה בהסתייגות. עמדתם ממחישה, לדבריו, את הסיבה לכך שההליך הפלילי מנוהל בידי התביעה ולא בידי נפגעי העבירה. בכל הנוגע לנאשמת, לטעמו של ב"כ המאשימה אין למצוא נסיבות לקולא. היא העבריין הדומיננטי. הן במהלך החקירה והן במהלך המשפט טענה הנאשמת כי המדובר בעלילה, וכפתה את העדת הילדים, על כל הנובע מכך. עד היום אין היא נוטלת אחריות למעשיה, לא השמיעה מילה של חרטה, שיכולה הייתה לשפר, ולו במעט, את תחושותיהם של הילדים. הנאשמת ניתקה עצמה מהילדים מעת מעצרה. היא לא נקטה כל פעולה שתאפשר את המפגש שלהם עימה. אכן, מלכתחילה שירותי הרווחה אסרו על המפגש, אולם הנאשם, להבדיל ממנה, התקומם על איסור זה, ועשה מאמצים רבים לשכנע בנחיצותו, ואף הצליח בסופו של דבר לגרום לכך שיוכל להתראות עם ילדיו. אשר לתנאי הכליאה, חל שיפור ניכר מעת שהתקיים הביקור של לשכת עורכי הדין, וככל שיש טענות בהקשר זה, על הנאשמת לפנות בעתירות אסיר. ב"כ המאשימה סבור כי אין לשיקול זה משמעות של ממש בכל הנוגע לעונש שראוי שיוטל על הנאשמת. המאשימה סבורה כי העונש שיש להטיל על הנאשמת צריך להיות עונש מאסר ממושך, שיבטא את חומרת מעשיה וישמש הרתעה להורים מתעללים אחרים. בעניינו של הנאשם, המאשימה שקלה את המלצת שירות המבחן, אולם היא סבורה כי לא ניתן לקבל המלצה זו. הנאשם היה שותף להתעללות שנמשכה שנים רבות, ממנה סבלו הילדים כולם, ובכללם ד'. אכן, עיקר פשעו של הנאשם בהבלגה ובהשלמה עם המעשים, אולם התנהגותו גרמה לילדים להבין כי אין מי שיושיעם. הנאשם העדיף להימנע מעימות עם אשתו על פני ההגנה על ילדיו. לטענת ב"כ המאשימה, גם היום אין הנאשם נוטל אחריות מלאה על מעשיו, כעולה מתסקיר המבחן. עוד טען, כי גם אם מהווה היום הנאשם דמות משמעותית עבור ילדיו, הרי שהמדובר בילדים בגירים, רובם ככולם, ולפיכך שליחתו למאסר לא תביא לפירוק המשפחה. סיכומו של דבר, המאשימה סבורה כי העונש שראוי להטיל על הנאשם צריך שיהיה בו משום גינוי והוקעה של מעשי הנאשם, וכן שיהיה בו כדי להרתיע הורים אחרים במצב דומה. עו"ד דחוח, ב"כ הנאשמת, עמד על מצבה הנפשי של הנאשמת, כשיקול עיקרי להקלה בעונשה. לדבריו, גם אם נדחתה הטענה שהנאשמת סובלת ממחלת נפש, הרי אין חולק כי היא סובלת מהפרעת אישיות חמורה. אישיותה מתבטאת בעמדות קיצוניות מאוד ונוקשות, שאינן ניתנות לערעור, ואשר אינן מאפשרות לה ולמשפחתה לנהל אורח חיים נורמלי. התמונה המצטיירת מחוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו בעניינה היא תמונה קשה. הנאשמת עצמה גדלה בבית הרוס, והייתה נתונה למעשי התעללות נפשית ופיזית. הנאשמת נתונה בתוך כלא שהיא יצרה לעצמה: זה למעלה מעשר שנים שאין היא יוצאת את ביתה, סדר יומה סובב סביב הפולחן הדתי, והיא עטויה שכבות רבות של בגדים, 27 שכבות במספר. בנוסף לכך שעצם מצבה הנפשי של הנאשמת ראוי שישמש סיבה משמעותית, אם לא מכרעת, להקלה בעונשה, סבור בא כוחה, כי מידת יכולתה לשלוט במעשיה מוגבלת עד מאוד, על גבול האחריות הפלילית, וכי יש קשר בין המעשים לבין ההפרעה ממנה היא סובלת. גם נתון זה יש בו כדי להביא להפחתה משמעותית בעונש, בדומה לתפישה של ענישה מופחתת בעבירת הרצח, המעוגנת בחוק העונשין. על רקע אישיותה יש לראות את העומס הבלתי רגיל, הבלתי אנושי, של גידול 12 ילדים ודאגה לכל מחסורם. לטענתו, הילדים היו כל עולמם של הנאשמים. הם לא בקשו דבר לעצמם, הכל הושקע בילדים, אולם היכולות היו מוגבלות. ב"כ הנאשמת ציטט מדבריו של כב' השופט סולברג בת.פ. 2122/06 מדינת ישראל נ. פלונית (, אשר תיאר את חייה של נאשמת שהורשעה אף היא בהתעללות בילדיה הקטינים, כ"שגרת חיים של עבדות, ללא מנוחה לגוף, ללא מרגוע לנפש, כל אלה הכריעו אותה ובגינם זכאית הנאשמת למידה הגונה של רחמים והתחשבות". עוד הדגיש בא כוח הנאשמת כי חלק גדול מן העדויות שבאו בפני בית המשפט היו מוסבות על מעשים שהתיישנו, ויש להיזהר מהביאם בחשבון. בנוסף טען, כי הרקע התרבותי ממנו באה הנאשמת אינו שולל שימוש בענישה פיזית לשם חינוך. מאחר ש"ההגנה התרבותית" הולכת ומתפתחת במשפט הפלילי, לעיתים אף כסייג מפני אחריות פלילית, הרי שיש להקל בעונשה של הנאשמת גם מן הטעם שמעשיה נטועים בתוך תרבותה. שיקול נוסף להקלה בעונשה של הנאשמת מצא בא כוחה בדבריהם של ילדיה, אשר העידו כי מעשיה לא נעשו מתוך רוע לשמו, אלא על רקע בעיותיה הנפשיות ואורח החיים הקיצוני, וכי לצד מעשיה החמורים נשמעו עדויות על אהבתה אותם ועל טיפולה המסור בהם. המניע למעשיה היה טובת ילדיה, ואין המדובר באישיות פסיכופטית. בהקשר זה טען כי על בית המשפט לייחס משקל רב לעמדת נפגעי העבירה, כעולה מעמדתה הברורה של הפסיקה, ומחוק זכויות נפגעי עבירה. בענייננו, כך טען, המשקל צריך להיות כפול ומכופל, שכן אין המדובר בנפגע עבירה שאינו קשור בנאשם. המדובר בילדיהם של הנאשמים, אשר יצטרכו לשאת את תוצאות ההליך, ביחד עם הוריהם, למשך כל חייהם. והנה, מאז שנחשפה הפרשה, עוברים ילדי המשפחה גיהנום, כלשונו. המדובר בסיטואציה קשה של פירוק המשפחה, של ההתערבות האגרסיבית הכרוכה בעצם ניהול ההליך הפלילי. אחר כל הדברים האלה, שיקומם של הילדים יהיה קל יותר אם בית המשפט יימנע מענישה מחמירה. בא כוח הנאשמת עמד גם על הימנעותם של גורמי הרווחה להתערב בנעשה במשפחה, על אף שמידע רב על הנעשה זרם לשירותי הרווחה במשך השנים, כולל מידע על מצבה הנפשי של הנאשמת. התערבות מוקדמת אולי הייתה מונעת את הצורך בהליך פלילי. גם עניין זה צריך להלקח בחשבון, לטענתו. בא כוח הנאשמת הוסיף וטען, כי יש להביא בחשבון אף את הענישה התקשורתית שנענשה הנאשמת, כמו גם המשפחה כולה. הכותרות בעיתונים היו קשות, והנאשמת שבה וכונתה "אימא טאליבן", על כל המשמעויות הקשות של כינוי זה. הרשעות שבכינוי רבה עוד יותר, בהתחשב בכך שהנאשמת סובלת מהפרעת אישיות חמורה. לא רק שכך כונתה הנאשמת, אלא שבתכנית הטלביזיה "ארץ נהדרת" הוצג מערכון פוגעני ומבזה ששם אותה ללעג ולקלס. ב"כ הנאשמת הרחיב רבות על מצבה הקשה של הנאשמת בבית הכלא. הוא הודה כי שירות בתי הסוהר מנסה להקל עליה את תנאי כליאתה, וכי חל שיפור רב בעניין זה לאחר שהוגש דו"ח קשה מטעם המבקר הרשמי של לשכת עורכי הדין. אולם הנאשמת טעונה הפרדה, שכן האסירות מציקות לה על רקע הופעתה הייחודית. שהותה בהפרדה גוררת שורה של הגבלות הנובעות מעצם ההפרדה, כגון הגבלות בביקורים. בדידותה קשה ביותר. לשהותה בכלא יש גם השלכות בריאותיות קשות. היא סובלת משושנה ברגליה, והיא אף ירדה במשקל באופן משמעותי, בשל הקושי לספק לה את מוצרי המזון שהיא אוכלת. כך גם, מאחר שהיא מתקלחת רק בבגדים, היא נתונה כל העת בבגדים לחים, ומתפתח בהם עובש. שהייתה בבית הכלא, אם כן, קשה עשרת מונים משהייתו של אדם רגיל, ונסיבות אלה בודאי צריכות להלקח בחשבון. את טענותיו על מצבה של הנאשמת בבית הסוהר גיבה בא כוח הנאשמת במכתב שכתבה לו, ובו מפורטים קשייה הרבים. הלחות הרבה שבחדרה גורמת לכך שהמזרון והשמיכה מעלים עובש. מאחר שהיא מתקלחת בבגדים ונותרת בהם, כשהם רטובים, אסרה הרופאה על הכנסת מאוורר לחדר, על מנת שהנאשמת לא תחלה בדלקת ראות. החדר הפך לכבשן. עוד כותבת הנאשמת במכתב זה על הפצע הפתוח ברגלה בשל שושנה שהיא סובלת ממנה, ועל הכאבים הרבים מהם היא סובלת. בנוסף למכתבה של הנאשמת עצמה, הוגש לעיוני דו"ח ביקור שנעשה מטעם נציגים רשמיים של לשכת עורכי הדין בבית הסוהר נווה תרצה, בו כלואה הנאשמת. הדו"ח נושא תאריך 1.7.09. הדו"ח מתאר באופן קשה ביותר את מצב אגף ההפרדה בבית הסוהר הנ"ל, ומתייחס באופן פרטני לתנאים הבלתי אנושיים בהם נתונה הנאשמת. אלא שכעבור כשבועיים שבו נציגי הלשכה ובקרו במקום, והדו"ח הפך לחיובי ביותר. על פי המתואר בו, התאים שופצו ללא הכר, וכל האגף עבר שינוי לטובה. עוד נאמר בו כי המוחזקות באגף ההפרדה זוכות ליחס מעולה מצד הסגל, "המגלה אוזן קשובה, אכפתיות ומסירות אין קץ ... על מנת להקל על קשיי המוחזקות בבית הכלא...". כמו כן הוצג לעיוני מכתב שכתבה סגנית מפקדת הכלא ביום 25.8.09, בעניינה של הנאשמת. מן המכתב עולה כי הנאשמת אינה מנקה את תאה, ומפקדת האגף והסוהרות מבצעות ניקיון בתאה, ביוזמתן. כמו כן נאמר בו כי ניתנו לנאשמת שמיכות וסדינים, אולם היא משתמשת בהם כדי לעטוף את גופה ואת ראשה. ניסיון לתת לה פרטי לבוש להחלפה לא עלה יפה, שכן היא עוטה אותם על עצמה ואינה מוכנה להורידם. הנאשמת מסרבת להיבדק על ידי רופאה, וכמויות הבגדים שעל גופה גורמות לה להזעה ולפצעים. היא אינה משתפת פעולה עם גורמי הכלא, ובכלל אלה רב היחידה. הנאשמת עצמה פנתה אלי במכתב ובו כתבה כי כל השנים טיפלה בילדיה במסירות רבה, אהבה אותם ודאגה להם, והכל בלא כל עזרה מינימאלית. לדבריה, עבדה כל יום עד ארבע לפנות בוקר כדי לא להחסיר דבר מילדיה ומבעלה. ילדיה דברו איתה תמיד, וגם כשחדלה לדבר וניהלה עימם תקשורת בכתב, הקשר האמיץ נשאר. עוד כתבה, כי מעולם לא אמר לה מי מילדיה שהיא פגעה בו. כמו כן הוצג בפניי מכתב שכתבה ה' לנאשמת, המבטא עצב וגעגועים לאימה. עו"ד נהוראי, ב"כ הנאשם, עמד על כך שעיקר האחריות המיוחסת לנאשם היא במחדלו למנוע את מעשיה של הנאשמת. אמנם, הוא נמצא אשם, אולם על בית המשפט להביא בחשבון את מסוגלותו ההורית, ואת העדר התובנה מצידו לחומרת המצב בבית. מנקודת מבטו של הנאשם, הוא חשב שכך באמת צריך להתנהל בית דתי, "גם אם באיזה שהוא מקום ידע שזה לא בסדר". לטענת עו"ד נהוראי, הנאשם ניהל את המשפט מבלי לפגוע בילדיו, ולא התנהלו מטעמו חקירות נגדיות פוגעניות או מביכות. מה שהדריך את הנאשם היה הדאגה האמיתית לשלום ילדיו, ולמן הרגע הראשון של חשיפת הפרשה, הוא נלחם על זכותו להיפגש עימם. עניין זה אינו טריוויאלי, שכן בתחילה בקשותיו נדחו, אולם הנאשם הצליח לשכנע בסופו של דבר כי יהיה זה לטובת הילדים, וכך נקבע. התנהלות זו מעידה, לטענת עו"ד נהוראי, על חרטה, ועל כך שהנאשם במהותו הוא אב טוב לילדיו. עוד טען ב"כ הנאשם, כי במהלך השנה וחצי האחרונות, מעת שנחשפה הפרשה, נענש הנאשם באופן קשה ביותר. בן רגע הפך למפלצת, ואבד את ביתו, את כבודו, את חייו ואת ילדיו, ובנוסף הוא צריך לחיות עם המחשבה האיומה כי הוא אחראי גם לאותן התנהלויות חריגות של ילדיו, תוצאה של מעשי ההתעללות בהם, כפי שפורטו בהכרעת הדין. אלה ייסורי נפש קשים ביותר. הנאשם לא יוכל עוד לשקם את חייו ולהחזיר את הגלגל אחור. הוטבע בו אות קין, ועימו יצטרך לחיות. המדובר, אם כן, בענישה קשה ביותר שהנאשם כבר ספג. למרות הבושה וההשפלה שהיו מנת חלקו של הנאשם בתקופת ניהול ההליכים, תוך שהוא נאלץ לשבת על ספסל הנאשמים ולשמוע את עדויותיהם הקשות של ילדיו, הצליח הנאשם לאזור את כוחותיו, לדאוג להם, ולאחד את המשפחה. הגם שמרבית ילדי המשפחה בגירים ועומדים ברשות עצמם, עדיין יש שלושה ילדים התלויים בו. האחד הוא ד', הסובל מלקות שכלית, והאחרים הם י', אחיו התאום של ד', וה', ילדה כבת עשר. ענישתו של הנאשם באופן כזה שתימנע ממנו היכולת להמשיך ולטפל בילדיו, תהיה הפוכה למטרת ההליך כולו, והצדק ייעשה על גבם. נפגעי העבירה יהפכו בדרך זו לנפגעים פעמיים. פעם בשל עצם ביצוע מעשי העבירה כלפיהם, ופעם נוספת בשל מאסרו של הנאשם, המסוגל היום לספק להם את מה שלא סיפק בעבר. טובת הילדים היא שהנאשם ימשיך ויתמוך בהם. אשר לשיקול של הצורך בהרתעת הרבים, לטענת ב"כ הנאשם, המחיר ששילם הנאשם עד כה יש בו כשלעצמו כדי להרתיע. בנוסף, המסר של התחשבות בעמדת שירות המבחן, אשר מקופלת בו האמירה שהיעזרות בשירותי הרווחה ושיתוף פעולה עימם יש לה משקל ניכר, הינו מסר רב חשיבות, במיוחד בקרב קהילה אשר אינה נוטה להיעזר בשירותים אלה כעניין שבשגרה. הנאשם עצמו אף הוא ביקש לומר את דברו. לדבריו חרטתו עמוקה במיוחד, משום שלא ראה את הדברים קודם, ואיש לא אמר לו שזה לא בסדר. הנאשם הסביר כי חי בתוך בועה, אולם היום הוא כואב את שאירע. מאז שנחשפה הפרשה החל בחיבור שבריה של המשפחה, ונעזר לשם כך באופן רצוף בשירותי הרווחה של עיריית בית שמש. מאמצים אלה נשאו פרי, והיום הילדים מדברים האחד עם השני, ומתארחים בביתו מדי פעם, בשבתות. עוד עמד על הסבל שהוא מנת חלקו. מאדם מוערך בחברה, הפך למי שאין מדברים עימו, דחוק לשוליים ומנודה. אין מזמינים אותו לשמחות או לשיעורים, והוא הפך לפושע הממתין לכליאתו בבית הסוהר. הוצאות המשפט גרמו לכך שהוא נאלץ למכור את ביתו, אותו ייאלץ לעזוב בעוד זמן מה. הנאשם אמר כי אינו חש איבה כלפי ילדיו. לדבריו, אם יוטל עליו עונש מאסר, הנזק לילדיו יהיה בלתי הפיך, שכן יוטבע בהם אות קין של מי שאביהם היה אסיר. בחברה אליה הם משתייכים, יהיה זה קלון שלא יעזוב אותם במשך דורות רבים. לגבי הנאשמת טען הנאשם כי ענישה לא תועיל, ויש לעשות כדי לשקמה. הכרעה פרשה קשה ועצובה זו מחדדת במלוא העוצמה את המורכבות הרבה של שיקולי הענישה העיקריים המוכרים לנו, הלא הם גמול, הרתעה, מניעה ושיקום. ובלשונו של כב' המשנה לנשיא מ' אלון: "קשה היא משימתו של בית המשפט בבואו להכריע אם פלוני חייב הוא או פטור, אם אשם הוא או זכאי. אך לענין הכרעה זו מצויים בידיו עקרונות וכללים, פרטי דינים ודקדוקיהם, שאותם הוא מיישם לענין המסוים שבפניו. לא כן משסיים מלאכת ההכרעה בענין שבפלילים, ועלה בידו שיש להרשיע את הנאשם, ובא הוא לגזור את עונשו. גזירת הדין, מידתה ושיעורה, קשים הם שבעתיים מהכרעת הדין, במיוחד משמדובר בהשתת עונש מאסר. המחוקק קובע במסכת דיניו את הגבול המירבי של העונש שעדיו ניתן להגיע בעבירה פלונית או אלמונית, ומקביעה זו אין להסיק אלא מה מידת החומרה של אותה עבירה בעיני המחוקק; ומדרכו של המחוקק שעונש המאסר יש לו שיעור למעלה ואין לו שיעור כלשהו למטה (פרט למקרים יוצאים מן הכלל). אכן, במסורת הפסיקה נקבעו כללים כלליים בדבר דרכי הענישה ומטרותיה, שעל השופט לשקלם בבואו לגזור את הדין: את אופיה של העבירה ונסיבותיה; את עולמו של העבריין, עברו ועתידו; את הצורך בהרתעתו של העבריין שהורשע ובהרתעתם של עבריינים בכוח; את מידת התגמול ואת חובת השיקום; את תיקון היחיד ואת תקנתה של החברה. כל אלה השיקולים יפים ונוחים הם לעיון ולדיון, אך קשים הם ביותר ליישמם להלכה ולמעשה, שהרי מעצם מהותם וטיבם אין בהם אלא משום הכוונה כללית לשופט בעשותו במלאכת הענישה, ואין בהם אלא משום נקודות מוצא בלבד. ומובן ואין צריך לומר ששיקולים אלה, לעתים רחוקות עולים הם בקנה אחד, ולעתים קרובות נוגדים הם זה לזה. זיווגם של שיקולים אלה והאיזון ביניהם, קשים הם כקריעת ים סוף, ויישומם להלכה ולמעשה במקרה המסוים שלפני השופט מסור הוא לחכמתו, ללבו ולמצפונו" (ע"פ 1399/91 רוני ליבוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(1), 177). ואכן, כמאמר פסק הדין, זיווגם של השיקולים הללו והאיזון ביניהם, קשים הם כקריעת ים סוף. שיקול הגמול תכליתו הגשמת צדק. הוא מיועד לשקף את היחס הראוי בין חומרת העבירה לבין חומרת העונש, ואת מידת הסלידה של החברה ממעשה העבירה (ע"פ 3031/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נה(3), 577). והנה, על צד הגמול, מעשי ההתעללות הקשים והממושכים, ועל אחת כמה וכמה אלה שכוונו כלפי ד', קוראים להטלת עונש מאסר ממושך. ודאי וודאי כך כלפי הנאשמת, אולם גם חומרת מחדלו של הנאשם והתעלמותו המוחלטת מן הפגיעה האכזרית והמתמשכת בילדיו, עולים כדי אטימות בלתי נתפסת. אין בידי לקבל את הטענה שהמעשים בהם הורשעו הנאשמים נטועים בתוך תרבותם, שהרי מדובר במעשים חריגים ביותר על פי כל אמת מידה. אלא שכבר מתוכו של שיקול הגמול, ועוד בטרם ייבחן איזונו עם שיקולי הענישה האחרים, מבצבצת ועולה המורכבות הרבה. מורכבות זו מתבטאת, להשקפתי, בשלושה. האחד, עניינו במאפייני אישיותה של הנאשמת. האחר, עניינו בעמדתם של הילדים, נפגעי העבירה, ביחס לנאשמים. והאחרון, עניינו בהשלכות המאסר על הנאשמת. אין חולק, כי הנאשמת סובלת מהפרעת אישיות קשה, אשר לפי קביעתי בהכרעת הדין אינה עולה כדי מחלת נפש, ואין בה כדי לשחררה מאחריות למעשיה. אכן, מעשי ההתעללות שעשתה אינם נובעים מתכנים פסיכוטיים, ואף קבעתי בהכרעת הדין כי הסבריה במשטרה לחשדות שהוטחו בה התאפיינו במניפולטיביות רבה, וכללו טענות כי ילדיה משקרים. עם זאת, אישיותה המסוכסכת בוודאי עמדה ברקע המעשים. אכן, יש לגמול לרשע רע כרשעתו, אולם השאלה היא כיצד נעריך אותה רשעה, כאשר ביסודם של דברים המדובר בהפרעת אישיות קשה. נראה, כי יכולתה של הנאשמת להתמודד עם קשיי החיים, עם הילדים הרבים שנולדו במרוצת השנים, בלא שעמדה לרשותה כל עזרה, לא ממשפחתה, עימה ניתקה כל קשר, ולא משירותים חברתיים שכשלו בהתערבות ובהושטת עזרה, הלכה ופחתה עם השנים. יטען הטוען, שמבחירתה ניתקה הנאשמת קשר עם משפחתה, וכי היא זו שמנעה התערבות מתחייבת של שירותי הרווחה. אלא שבחירה זו נעוצה אף היא במרכיבי אישיותה הקיצונית. הנה כי כן, מן הצד האחד, המעשים שעשתה הנאשמת אכזריים הם. כפי שהעיד א', בזמן של התפרצות אלימה כזו חש כי אין באימו חמלה, כי רוח רעה נכנסה בה. את הפחד שאחז בו לנוכח קור הרוח שאפיין את מעשי האלימות שלה, כמו גם את ההשפלה הקשה שחווה, לא יוכל לשכוח. אולם מן הצד השני, גם א' וגם האחרים שהעידו, כולם אמרו כי התנהגותה של הנאשמת לא הייתה מתוך רוע לשמו, מתוך יצר של רשעות, אלא בשל קשייה הנפשיים. לנוכח דברים אלה, מתחייבת התייחסות נפרדת למידת אשמתו של הנאשם, ולגמול שיש לגמול לו על מחדליו. על פניו, קשייה של הנאשמת ואישיותה, הטילו על הנאשם אחריות רבה יותר לנקוט עמדה תקיפה ולמנוע את מעשי ההתעללות. תחת זאת, בחר להימנע מעימות עם הנאשמת, והפקיר את ילדיהם לנחת זרועה. לעיתים, לא שכיחות, אף שיתף פעולה באורח אקטיבי. אישיותו הפאסיבית והחלשה הביאה לבחירתו המודעת להתעלם מן המתרחש. התנהגותו, הגדושה במידה רבה ביותר של פחדנות, גרמה אכזבה לילדיו, בהבינם שאין הוא מסוגל להגן עליהם. התנהגותו נתפסת בעיני ילדיו ככישלון שיסודו באישיות חלשה, ואף לו אין הם מייחסים רוע או אדישות לשמה. בצד תחושת הכישלון והאכזבה ממנו, ידע א', שהיטיב לתאר את שהתרחש בבית במהלך השנים, לומר, כי אביו נשא כל חייו בעול הפרנסה הקשה ולא השקיע בעצמו דבר. על עמדת הילדים, נפגעי העבירה, ביחס לעונש הראוי להוריהם, עמדתי בהרחבה לעיל. אלה מהם שהתייצבו על דוכן העדים, כולם כאחד ביקשו כי אמנע מהטלת עונשי מאסר. אחזור ואשתמש בדבריו של א', שהסביר כי אין בו כל רגש של נקמה, וכי לא היה רוצה בשום אופן שאימו תסבול, ושאביו יישלח לבית הסוהר. אזכיר את דבריו של י', שאמר כי יחוש יתום אם אביו ייענש בעונש מאסר, ויותר משאביו ייענש בכך, הרי שיהיה זה עונש בשבילו. תלותה של ה', בת העשר, בנאשם, עלתה אף היא מעדויותיהם של הילדים. דברים אלה מעוגנים היטב בתסקיר שירות המבחן. עמדתם של ילדי המשפחה שהעידו, לפיה ענישת האב תפגע בהם פגיעה חמורה ביותר, וכי אין הם מבקשים כי אימם תסבול, הובעה בצד השמעת דברים נוקבים כנגד ההורים, אשר חלקם הובאו לעיל. אכן צודק ב"כ המאשימה, כי ראוי להם להליכים פליליים להתנהל בידי המדינה ולא בידי הנפגע הפרטי. נפגע עבירה עלול להיות רדוף רגשי נקמה, לעיתים בלתי מידתיים, וכן עלול הוא להיות נתון לסחיטה, רגשית או פיזית, מצד מי שפגע בו. ועל הכל, לחברה יש עניין משלה בהוקעת מעשי עבירה שנעשו בקרבה, מעבר לעניינו של הנפגע הפרטי. יחד עם זאת, בשנים האחרונות חוזר בית המשפט העליון פעם אחר פעם וקובע, כי יש לייחס משקל של ממש לעמדתו של נפגע העבירה בהליך הפלילי: "בשנים האחרונות הלך והתעצם מעמדו של נפגע העבירה בהליך הפלילי עוד לפני חקיקתו של חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: החוק) ובוודאי לאחריו. לסוגיית מעמדו של הנפגע, השזורה כחוט השני בכל שלביו של ההליך הפלילי, לא נקבעו גבולות ברורים. עם זאת, מהכתיבה בנושא עולה כי התפיסה הרווחת כיום הינה שנפגע העבירה הינו חלק אינטגראלי, באופן זה או אחר, בשלבים שונים של ההליך הפלילי גם אם אינו צד בהליך. באופן כללי צוין כי החוק משקף תפיסה הרואה את תפקידו של הדין הפלילי כדין שנועד להגן לא רק על החברה בתור שכזו אלא גם על יחידיה" (ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' איתמר ביטון . נראה בעיני, שכפי שראוי להקשיב לעמדתו של נפגע העבירה לשבט, כך יש להאזין לעמדתו לחסד, ככל שבית המשפט משוכנע שאין עמדה זו באה מתוך לחץ שהופעל עליו או מתוך לחץ פנימי בו הוא נתון בשל הסיטואציה. אני משוכנעת שכאלה הם פני הדברים בענייננו. ילדי המשפחה, רובם ככולם בגירים, בעלי משפחות, ועומדים ברשות עצמם. א', הבכור, אף ממעט להיות בקשר עם הוריו. עוד נראה, כי מאז מעצרה של הנאשמת נותק הקשר בינה לבין ילדי המשפחה, כמעט לחלוטין. בנסיבות אלה, איני סבורה שנכון יהיה לחשוש, שמא נתונים הם עתה למניפולציה רגשית כזו או אחרת. לא הייתה זו התרשמותי מהם כשהתייצבו להעיד. כולם, גם אלה שלא שתפו פעולה במשטרה, גם אלה ששתפו פעולה במשטרה וחזרו בהם במהלך המשפט, אמרו עתה, כי עברו חוויות קשות במהלך שנות ילדותם. מנקודת מוצא זו ביקשו על נפשם של הוריהם. נמצאו להם תעצומות הנפש לראות את קשייה של אימם, את חולשתו של אביהם, ולבקש שלא אשיב להם כגמולם על התעללותם בהם. עמדתם נראתה בעיני כנה ואצילית. עם כל זאת, איני יכולה להסיר מנגד עיני את דמותו של ד'. ד' אינו יכול למחול, ואיש אינו יכול למחול במקומו. עם כל הקשיים הנובעים מאישיותה של הנאשמת, היא הייתה בעלת יכולת לרסן את עצמה, ולא לנהוג בו באכזריות שנגולה במהלך המשפט. בכל הנוגע לנאשם, מן העדויות שנשמעו בפניי במהלך המשפט עולה, כי יחסית להתנהלותו ביחס ליתר ילדיו, על ד' ניסה לגונן במידה כלשהי ולדאוג לצרכיו, אך גם כלפיו חטא במחדלים קשים. עינויי הנפש והגוף של הילד - היום נער - האומלל הזה, שלא יכול היה להגן על עצמו, חייבים יהיו לקבל את ביטויים הייחודי בשיקולי הגמול. באשר להשלכת המאסר על הנאשמת, אשוב ואזכיר את מצבה הקשה בכלא, עד כדי בעיות בריאות משמעותיות, ואת בדידותה הרבה שם. אין בליבי ספק, כי יום מאסר אחד שלה, שקול כנגד ימי מאסר רבים של אסירים "רגילים". גם כאן יטען הטוען שבחירתה היא שמביאה עליה את קשייה העודפים, וכי שירות בתי הסוהר שיפר את התנהלותו, ועושה כל מאמץ אפשרי להקל עליה את שהייתה בכלא. אלא שכל הראיות מצביעות על כך, שהתנהגותה בכלא לא באה על מנת ליצור - באופן מניפולטיבי - רושם, שחייה אינם חיים שם. התנהלותה, כמי שעוטה על גופה שכבות על גבי שכבות, עסוקה כל היום בתפילות, ניזונה מאוכל מיוחד, ומזניחה היבטים חיוניים של צרכים פיזיים, החלה זמן ניכר בטרם העלתה על דעתה שהתנהגותה כלפי ילדיה תשמש בסיס לאישום פלילי. במידה לא מבוטלת, מתעללת הנאשמת גם בעצמה. אין ספק בליבי, שהתנהלותה בכלא מבטאת את הפרעת האישיות החמורה ממנה היא סובלת. על בית המשפט להיזהר, אפוא, ולעמוד על משמר האבחנה בין ענישה חמורה לבין ענישה אכזרית. סיכומם של דברים, שיקול הגמול מחייב, כשלעצמו, עריכת איזון פנימי בין הצורך להשיב לעבריין כגמולו, לבין מתן משקל למאפייני אישיותו הרלבנטיים; לעמדתו של נפגע העבירה; כמו גם לשיקולי גמול אחרים, ובענייננו, השלכת המאסר על העבריין המסוים. בפרשה שלפניי, המדובר באיזון בלתי אפשרי כמעט. הגמול הראוי בשל חומרת המעשים, כשיקול העומד לבדו, היה מצדיק ענישה חמורה ביותר. ואילו שיקולי הגמול האחרים, מושכים בקיצוניות לצד השני. לא למותר להוסיף במקום זה, כי חלק ממשי מן המעשים שתוארו על ידי ילדי המשפחה התיישן, כפי שפרטתי בהכרעת הדין. אכן, גם במהלך תקופת עשר השנים שקדמו לחשיפת הפרשה, התעללה הנאשמת התעללות קשה וחמורה בילדיה, כפי שהנאשם המשיך להתעלם במפגיע מן המעשים ונמנע מלהפסיקם. אולם יש להיזהר ולהימנע מהטלת עונש שיבטא שיקולי גמול החורגים מתקופת ההתיישנות. כך באשר לגמול. ובאשר להרתעה, נראה כי לא יהיה מי שיחלוק, כי את הנאשמים העומדים לדין בפניי אין עוד צורך להרתיע. הם לא ישובו על מעשיהם. בכל הכרוך בשיקול ההרתעה, כל שנותר, אם כן, על הפרק, הוא השיקול בדבר הרתעת הרבים. אלא שגם שיקול זה שיקול מורכב הוא. המדובר בתכלית תועלתנית, ומשנמצא כי הצורך בהרתעת היחיד אינו מתקיים, נחלשת עוצמתו של השיקול בדבר הרתעת הרבים, כשיקול העומד בפני עצמו. שיקול המניעה כלל אינו רלבנטי לענייננו. הנאשמים אינם מסוכנים עוד לילדיהם. כאמור, רובם ככולם בגירים העומדים ברשות עצמם. התאומים ד' וי' הינם כבני 17. ד' נתון היום במסגרת פנימייתית המתאימה לצרכיו, וגם י' שוהה בישיבה בתנאי פנימיה. ה', בת העשר, נמצאת במסגרת אמנה בבית אחותה, ומלווה בידי שירותי הרווחה. ניתן להעריך בבטחון מלא, כי גם כאשר תשוחרר הנאשמת מן המאסר, לא תוכל עוד לפגוע בילדיה, גם לא אלה שאינם עומדים ברשות עצמם. אשר לנאשם, הוא מבין כי טעה בהתנהלותו כלפי ילדיו, והשינוי בהתנהלותו כיום בולט. הנאשם משקיע מאמץ רב בתיקון היחסים, תוך שהוא נעזר בשירותי הרווחה. אמנם כן, הנאשם אינו נוטל את מלוא האחריות על מעשיו, וממזער את היקפם ואת חומרתם. אולם נראה בעיני כי ההסבר לכך אינו נעוץ בחוסר מודעות ותובנה לאופיים של המעשים, כי אם להיפך. התובנה מקשה על הנאשם, ודרך התמודדותו עם אשר אירע היא דרך ההמעטה. לנוכח האמור, איני סבורה כי בגישתו למעשים שאירעו מהווה הנאשם סיכון לילדיו, והתגייסותו למען קימום ההריסות מלאה. אשר לשיקום. בכל הנוגע לנאשם, נראה כי הוא מצוי במאמץ כן לשקם בעיקר את חיי ילדיו, ומשאביו הרגשיים והפיזיים מופנים לאפיק זה. שירות המבחן סבור כי הוא מהווה היום דמות משמעותית עבור ילדיו הקטינים. שיקול השיקום אינו מוגבל אך ורק לשיקומו של העבריין. לעיתים, תהיה משמעות רבה להשלכת העונש על שיקומו של נפגע העבירה. ודאי שכך, כאשר המדובר במרקם העדין של יחסי הורים וילדיהם (ע"פ 2287/07 פלונית נ' מדינת ישראל). על הנאשמת, בהתנהלותה ובאורחות חייה, קשה לדבר במושגים של שיקום. כאמור לעיל, גם הפסיכיאטרית שבדקה אותה מטעם הפסיכיאטר המחוזי, חיוותה דעתה כי אמונותיה אינן ניתנות לערעור. מאחר ואין היא סובלת ממחלת נפש, אין מקומה במוסד פסיכיאטרי. במהלך שהותה במאסר, על שירותי הרווחה יהיה להתגייס לשם מציאת פתרון הולם לנאשמת, שיאפשר לה חיים מתקבלים על הדעת. סוף דבר גם לאחר בחינת כל השיקולים הרלבנטיים ואיזונם, מסקנתי היא כי שיקולי גמול מחייבים מתן ביטוי להוקעה ולסלידה שבמעשיהם של הנאשמים על דרך של מאסר בפועל. עם זאת, יש להבחין בין הנאשמת, שהתעללה במהלך שנים ארוכות בילדיה באופן אקטיבי, לבין הנאשם שחטא בעיקר במחדל קשה וממושך. כך גם יש ליתן ביטוי משמעותי לאופן בו מבקש עתה הנאשם לתקן את המעוות, ככל שיוכל לתקון, לבין גישתה של הנאשמת. אחר כל הדברים האלה, החלטתי להטיל על הנאשמים את העונשים הבאים: על הנאשמת: ארבע שנות מאסר, בניכוי ימי המעצר, 24.3.08 - 16.4.08, והחל מיום 11.9.08 ועד היום. 6 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים. התנאי, שלא תעבור כל עבירת אלימות שהיא פשע. על הנאשם: שישה חודשי מאסר בפועל, בגין עבירות האלימות בהן הורשע. 6 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים. התנאי, שלא יעבור כל עבירת אלימות שהיא פשע. פיקוח מבחן למשך שנה, בגין העבירות של הפרת חובת דיווח. זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום. אלימותתקיפה בנסיבות מחמירות