קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פעוט עם מוגבלות: עתירה להורות למשיב 3, משרד הרווחה, לממן את השמתו של העותר במעון היום השיקומי "קטקטים" בבית החולים אסף הרופא, ולהורות למשיבה 1, המועצה האזורית עמק לוד ולמשיבה 2, עיריית רמלה, לספק לעותר הסעה בטיחותית מביתו של העותר למעון השיקומי ובחזרה על פי הוראות חוק מעונות יום שיקומיים, התש"ס- 2000 וחוק הסעה בטיחותית לילדים ולפעוטות עם מוגבלות, התשנ"ד- 1994. העובדות הצריכות לעניין 1. העותר, ע.א. הינו פעוט בן שנתיים הלוקה בשיתוק מוחין והוא בעל קשיים מוטוריים ועיכוב התפתחותי חמור. לעותר 100% נכות ומשתלמת בעדו גמלת ילד נכה. בנסיבות המתוארות לעיל, זכאי העותר למעון יום שיקומי בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק מעונות יום שיקומיים, התש"ס 2000 (להלן: חוק מעונות יום) וכן להסעה בטיחותית בהתאם להוראות חוק הסעה בטיחותית לילדים ולפעוטות עם מוגבלות, התשנ"ד- 1994 (להלן: חוק הסעה בטיחותית). העותר רשום במרשם האוכלוסין כתושב רמלה, והמשיבה 2 , עיריית רמלה, היא שסיפקה עד לזמן קצר לפני מועד הגשת העתירה את שירותי הרווחה לעותר לרבות השמתו במעון היום השיקומי ומימון הנסיעות. ביום 28.5.2008 הודיעה עיריית רמלה לעותר כי היא מבקשת להעביר את הטיפול בהשמתו של העותר לאחריות המועצה האזורית עמק לוד (להלן: המועצה האזורית). בהודעה נכתב כי העותר אינו מתגורר בתחומי העיר רמלה אלא בתחומי המועצה האזורית. בעקבות כך פנו הורי העותר מספר פעמים לנציגי המועצה האזורית (פירוט הפניות כמפורט בכתב העתירה), בבקשות כי נושא השמתו של העותר במעון השיקומי והסעתו לשם יוסדרו על ידה. לאחר שפניותיהם לא נענו פנו הורי העותר לקליניקה לזכויות אנשים עם מוגבלויות, אשר נרתמה לעניינו של העותר ופנתה אף היא מספר פעמים למועצה. הפניות הן לעיריית רמלה והן למועצה האזורית העלו חרס בידי העותר ומשפחתו ומשכך הוגשה העתירה שבפניי. על פי הטענות בכתב העתירה, מתגוררת משפחתו של העותר בשכונת דהמש, הממוקמת גאוגרפית בין לוד לבין רמלה. תושבי השכונה אינם מוכרים על ידי עיריית רמלה ולא על ידי המועצה האזורית, אין לשכונה מעמד סטטוטורי ולא ניתנים בתחומה שירותים מוניציפלים. על פי הרישום במרשם האוכלוסין רשום העותר כתושב העיר רמלה, אולם בפועל נטען כי שירותי ההסעה וההשמה במעונות יום לתושבי השכונה ניתנים על ידי המועצה האזורית. באת כוחו של העותר טענה בכתב העתירה כי על פי הקבוע בחוק מעונות יום שיקומיים העותר עונה על ההגדרה של "פעוט עם מוגבלות" ולפיכך הוא זכאי לטיפול וחינוך במעון יום שיקומי ולהסעה למעון וממנו. החובה לדאוג להסעה בטיחותית מוטלת על פי החוק על הרשות המקומית שבתחומה מתגורר העותר ומכיוון שהן עיריית רמלה והן מועצה אזורית עמד לוד מסרבות לשאת בנטל, נפל נטל הסעתו של העותר בשנת הלימודים תשס"ח על הוריו. הימנעותן של הרשויות המקומיות מלעשות כן מנוגד לחוק, ועל משרד הרווחה היה לפקח על ביצוע הוראות החוק ולפעול לאכיפתן. בא כוח עיריית רמלה טען כי עיריית רמלה אינה אחראית על השמתו של העותר במעון היום ועל ההסעות למעון. לטענתו, הרשות האחראית על חינוכו של העותר הינה המועצה האזורית עמק לוד. בא כוח העירייה הפנה את בית המשפט להחלטתה של השופטת קובו במסגרת עת"מ 2571/05 בבש"א 31637/07 א.א ואח' נ' עיריית רמלה ואח', , שם נדונה שאלת האחריות על הסעתם של העותרים בעתירה, תושבי דהמש, לבתי הספר ברמלה שם הם לומדים. בין העותרים היה גם אחיו של העותר, א. א., אשר אף הוא נזקק לשירותי הסעה מיוחדים נוכח מצבו הרפואי. בהחלטתה של השופטת קובו נקבע כי האחריות להסעת אחיו של העותר כמו גם למרבית תושבי דהמש הינה של המועצה האזורית עמק לוד אשר מרבית תושבי דהמש מתגוררים בשטחה המוניציפלי (ההחלטה- נספח א' לעתירה). לפיכך התבקש בית המשפט לדחות את העתירה שהוגשה נגד עיריית רמלה ולחייב את המועצה האזורית בהשמתו של העותר במעון היום. גם המועצה האזורית עמק לוד דחתה את הטענות לפיהן היא חבה בהשמתו של העותר במעון היום ובמימון הוצאות הסעתו לשם ובחזרה. בראש ובראשונה טענה כי אין כל ראיה לכך שהעותר הינו פעוט עם מוגבלות. נטען כי האישור שצורף לעתירה ולפיו לעותר משולמת קצבת נכות מתייחס לאחיו א. ולא לעותר עצמו, וגם האישור שצורך להשלמה לעתירה אשר מתייחס לעותר עצמו הינו אישור זמני בלבד. אשר למקום מגוריו של העותר, טענה המועצה כי על פי הרישום במרשם האוכלוסין העותר הינו תושב רמלה. כן נטען כי משפחת העותר לא הציגה ראיות מהימנות על מקום מגוריה. משפחת העותר אינה משלמת חשבונות מוניציפליים, אינה יכולה להציג היתרי בנייה ואינה יכולה להציג כל מסמך המעיד על מקום מגוריה. אבי העותר רשום במרשם האוכלוסין כתושב לוד בעוד שאמו של העותר רשומה ברמלה. יתרה על כן, בא כוח המועצה הציג בפני בית המשפט פרוטוקול של דיון ועדת הכנסת מיולי 2006 שם הציג עצמו האב כנציג העיר לוד. משפחת העותר מעולם לא הגישה פנייה מסודרת למועצה האזורית ולא צירפה את המסמכים הנדרשים לשם בחינת בקשתה, בהם מסמכים המעידים על מצבו הרפואי של העותר, ראיות בדבר המצב הכספי של המשפחה וראיות בדבר השותפים למימון העותר. לבסוף נטען על ידי בא כוח המועצה, כי גופים נוספים כגון קופת החולים חייבים אף הם במימון הוצאותיו של העותר וכי לא ברור מקור החיוב של המועצה האזורית בעניין הנדון. באת כוח המשיב 3, משרד הרווחה, ציינה בכתב התשובה כי נוכח מצבו הרפואי של העותר וגמלת הנכות שאותה הוא מקבל, אין ספק שהוא זכאי לקבל חינוך במעון יום שיקומי וכי הוא זכאי להסעה אל המעון וממנו. אשר לרשות האחראית על הסעתו של הפעוט, נטען על ידי המשיב 3 כי על פי עמדתו של משרד הפנים, תושבי שכונת דהמש נמצאים בתחום שיפוטה של המועצה האזורית. על כך מצביעה גם החלטתה של השופטת קובו בעת"מ 2571/05 שהוזכרה לעיל. עוד נטען כי מנהל אגף השיקום במשיב 3 אף פנה למנהלת מחלקת הרווחה במועצה במכתב מיום 5.10.08 ובו דרש כי המועצה תדאג להשמתו של העותר במעון ולהסעתו. כן ציינה ב"כ המשיב 3 כי על פי הסדר מתן השירותים בין משרד הרווחה לרשויות המקומיות, תישא המדינה במימון 75% מההוצאות הכרוכות בהשמתו של העותר במעון היום ולפיכך על המועצה האזורית לשאת ב- 25% בלבד. בדיון שנערך בפניי ב- 19.11.2008 הסכימו באי כוח הצדדים כי המועצה האזורית תיקח על עצמה את המימון להסעתו של העותר למעון היום השיקומי עד מתן פסק הדין בעתירה לגופה. דיון לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את העתירה ולחייב את המשיבה 1, המועצה האזורית עמק לוד, בהשמתו של העותר במעון היום השיקומי ובהסעתו לשם על פי ההסדר הנהוג בין הרשויות המקומיות לבין משרד הרווחה כמפורט בטענות ב"כ המשיב 3. כתב התשובה של המשיב 3, משרד הרווחה, אישר את טענות משפחתו של העותר, לפיהן העותר זכאי לגמלה בשיעור 100% מביטוח לאומי (כאמור באישור המצורף כנספח ב' להשלמה לעתירה). על פי סעיף 2 לחוק מעונות יום שיקומיים "פעוט עם מוגבלות" הינו: ילד הזקוק לטיפול ונתקיים בו אחד מאלה: (1) ילד שמלאו לו שישה חודשים ועד שמלאו לו שלוש שנים, ואם מלאו לו שלוש שנים במהלך שנת הלימודים - עד סיום שנת הלימודים, שמשתלמת בעדו גמלת ילד נכה לפי סימן ו' בפרק ט' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, או על פי הסכם כאמור בסעיף 9 לאותו חוק; (2) ילד שמלאה לו שנה אחת ועד שמלאו לו שלוש שנים, ואם מלאו לו שלוש שנים במהלך שנת הלימודים - עד סיום שנת הלימודים, ונתקיים בו אחד מאלה: (א) ועדת אבחון, כמשמעותה בחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969, מצאה שיש לו פיגור שכלי; (ב) מכון מוכר להתפתחות הילד קבע כי הוא פעוט עם עיכוב התפתחותי ניכר; (ג) מי ששר הרווחה והשירותים החברתיים הסמיכו לכך קבע כי יש לו לקות ראיה בשתי העיניים ונדרשת השמתו במעון יום שיקומי; (ד) מי ששר הבריאות הסמיכו לכך קבע יש לו לקות שמיעה בשתי האוזניים ונדרשת השמתו במעון יום שיקומי; (ה) מי ששר הרווחה והשירותים החברתיים הסמיכו לכך ומי ששר הבריאות הסמיכו לכך, קבעו כי עקב מוגבלותו הניכרת ונסיבותיו המשפחתיות נדרשת השמתו במעון יום שיקומי כדי למנוע פגיעה משמעותית בהתפתחותו; מי ששר הבריאות הסמיכו לכך קבע כי יש לו פגיעה נוירולוגית המתבטאת בלקות מוטורית קשה בשתי גפיים לפחות (ההדגשה אינה במקור- מ.ר). מאחר שכאמור לעותר משולמת גמלת ילד נכה מאת הביטוח הלאומי, הוא נכנס תחת ההגדרה של "פעוט עם מוגבלות". מן הרגע בו מוכר העותר כ"פעוט עם מוגבלות" הוא זכאי לסל שירותים הכוללים בין היתר השמה במעון יום שיקומי ובהסעה וליווי בדרכו למעון וחזרה ממנו, כאמור בהוראתו של סעיף 3 לחוק שזוהי לשונו: סל שירותים לפעוט עם מוגבלות [תיקון: תשס"ב] פעוט עם מוגבלות זכאי, לפי הוראות חוק זה, לטיפול ולחינוך, להסעה ולליווי בהסעה לפי סל השירותים לפעוט עם מוגבלות, במעון יום שיקומי קרוב בכל האפשר למקום מגוריו. נוכח הוראותיו הברורות של החוק ונוכח המסמכים שהמציא העותר [מלבד אישור מהביטוח הלאומי על תשלום גמלה, מצורף גם דו"ח רפואי התפתחותי (נספח א' לכתב ההשלמה של העתירה) ומכתב מסמנכ"ל משרד הרווחה למנהלת מחלקת הרווחה במועצה האזורית לוד שבו מתבקשת המועצה להסגיר את השמתו של העותר במעון יום שיקומי (נספח ג' לכתב ההשלמה של העתירה)], אין כל ספק כי העותר זכאי להשמתו במעון יום שיקומי ולהסעתו לשם ובחזרה. לאור זאת עליי לציין כי לא ברורות לי טענותיו הרבות של ב"כ המועצה האזורית נגד זכאותו של העותר למעון יום שיקומי ולהסעה אליו. הטענות כי השמתו של העותר כלל לא נבדקה וכי אין כל ראיה כי העותר הינו פעוט עם מוגבלות עומדות בסתירה גמורה למסמכים שהוצגו בפני בית המשפט ולטענותיה המפורשות של באת כוח המשיב 3. יש לדחות גם את הטענה כי האישור שניתן לפעוט מהמוסד לביטוח לאומי הינו זמני בלבד ולפיכך אין בו כדי לבסס את זכאותו של העותר להיות מוכר כ"פעוט עם מוגבלות". כפי שהובהר, אישורי המוסד לביטוח לאומי הינם מטיבם אישורים הניתנים בגיל הזה לשנה בלבד, ולפיכך אין באישור שהוצג על ידי ב"כ העותר כל פגם. בהערת אגב, אציין כי נוכח מצבו הרפואי של העותר כפי שהדבר עולה מהמסמכים שצורפו ולאור העובדה שהעותר טופל במהלך כל השנה הקודמת במעון יום שיקומי, יש בהעלאת הטענה כי לא הוכחה זכאותו של העותר למעון יום שיקומי ולהסעות משום היתממות מצדה של המועצה האזורית וחוסר תום לב. למחלקת הרווחה של המועצה המקומית הועברו פניות בנושא לאורך כל השנה האחרונה, הן מנציגי משרד הרווחה והן ממחלקת הרווחה של עיריית רמלה. בכל הפניות הללו צוין מפורשות כי העותר הינו נכה הזקוק לשירותיו של מעון יום שיקומי ולטיפולה של מחלקת הרווחה. השגותיו של ב"כ המועצה על הקביעה הזו נוכח המסמכים הברורים שהועברו לו והנתונים שנפרשות בפניו על ידי הרשויות תמוהה, ועמידתו של ב"כ המועצה האזורית על עמדה זו גם לאחר שנתונים אלו הוצגו שוב בצורה מסודרת בבית המשפט, בלתי מוצדקת. עוד אציין, כי בא כוח המועצה הכביר בטענות שונות הנוגעות למצבה הכלכלי של המשפחה, לנכסים הנמצאים בבעלותה ולהימנעותה מלשלם חשבונות מוניציפלים מסוג כלשהו. אלא שטענות אלו, אף אם יתבררו כנכונות אינן משנות כהוא זה לעניין זכאותו של העותר למעון יום שיקומי על פי הוראות החוק, ואין זה ברור מדוע מצא לנכון בא כוח המועצה להעלותן. אף אם בא כוח המועצה אינו שבע רצון מהתנהלותה של משפחת העותר ומהאופן בו באה בדברים עם נציגי המועצה האזורית, ניתן היה לצפות כי הטיפול בעניינו של העותר, קטין מוגבל הזקוק להשגחה ולטיפול, יהיה ענייני ויעיל וכי השיקול המרכזי שיעמוד בבסיס החלטותיה של המועצה האזורית יהיה טובת הקטין. 14. לאור האמור לעיל, הטענה המרכזית שיש לבררה הינה באשר לזהות הרשות המקומית שצריכה לשאת במימון השמתו של העותר והסעותיו. קודם לכן, יש לדחות את הטענות שהעלה בא כוח המועצה האזרית נגד עצם חיובה של רשות מקומית לשאת בהוצאות הסעתו של פעוט הנזקק למעון יום שיקומי. באת כוח המשיב 3 ציינה בפנינו כי על פי הנוהג הקיים לעניין מימון הוצאות ההשמה של פעוט עם מוגבלות, משרד הרווחה הוא שנושא ב- 75% מסך ההוצאות והרשות המקומית הרלוונטית משתתפת במימון של 25%. נוהג זה לא נסתר על ידי בא כוחה של המועצה האזורית, מה עוד שמחויבותה של הרשות המקומית להסעות הבטיחותיות של הפעוטות מצוינת מפורשות במסגרת סעיף 3(ב) לחוק הסעה בטיחותית לילדים ולפעוטות עם מוגבלות, התשנ"ד-1994, הקובע כי: "רשות מקומית שבתחום שיפוטה גר פעוט עם מוגבלות, אחראית לביצוע הסעה וליווי בהסעה של הפעוט עם המוגבלות למעון היום השיקומי וממנו במשך שנת הלימודים..." יתרה על כן, בהחלטתי מיום 15.1.09 הוריתי לב"כ המועצה לערוך בדיקה במועצה האזורית עמק לוד אם לגבי כל המקרים האחרים הדומים לעניינו של העותר משתתפת המועצה האזורית ב- 25%. בהודעה שמסר בא כוח המועצה לבית המשפט ביום 4.2.2009 הוא ציין כי: "ממחלקת הרווחה נמסר לח"מ כי משרד הרווחה אכן מעביר מה שלטענתו הינו 75% מתקציב המועצה". להודעה צורפו תדפיסים מהם עולה כי המועצה משתתפת במימון הוצאותיהם של שלושה ילדים מוגבלים לשנת 2008. הנה כי כן, הרשות המקומית שבתחומה מתגורר הפעוט היא זו האחראית לשאת בחלק מההוצאות הכרוכות במימון הטיפול בפעוט בעל המוגבלות כמפורט לעיל. נותר אם כן לדון בשאלה אם אמנם כטענת המשיב 3 והעותר, הרשות האחראית לעניינו של העותר הינה המועצה האזורית עמק לוד. ואכן, בעניין זה מלאכתו של העותר לכאורה אינה פשוטה. כאמור לעיל, האזור שבו נטען כי משפחת העותר מתגוררת, שכונת דהמש, חסר מעמד חוקי, ובתי התושבים המתגוררים בה נבנו בלא תכנון והיתרים כדין. בשכונה לא מוענקים שירותים מוניציפלים והתושבים רשומים במרשם האוכלוסין כתושבי רחוב החשמונאים ברמלה (ראו לעניין זה את האמור בעת"מ 2571/05 שהוזכר לעיל). ברי כי בנסיבות אלו הראיות והמסמכים הרגילים שבהם יכול אדם להוכיח את מקום מגוריו אינם נמצאים בהכרח ברשותו של העותר ושל משפחתו. למעשה, הקושי באיתור הרשות האחראית הינו כפול- בראש ובראשונה קיים קושי לקבוע מיהי הרשות האחראית על מתן שירותים מסוג זה לתושבי שכונת דהמש שבה טוענת משפחת העותר כי היא מתגוררת, והקושי השני הינו בעצם הוכחת מקום המגורים של הגרים בשכונה. בכל הנוגע לשאלה הראשונה, השיבה באת כוחה של המשיב 3 מפורשות על כי לאור החלטת משרד הפנים, שכונת דהמש נמצאת בתחום שיפוטה של המועצה האזורית עמק לוד. החלטה זו הובאה לידיעת המועצה האזורית עמק לוד במספר מסמכים, בהם מכתבים שהועברו למחלקת הרווחה של המועצה האזורית מאת מרכזת אגף השיקום במחוז תל אביב והמרכז במשרד הרווחה, הגברת טובה שגב, מאת מנהלת הרווחה בעיריית רמלה ומאת מנהלת תחום בכיר ארגון ומנהל בלשכות במשרד הרווחה, הגברת אהובה קרקובר (ראו נספח ג' לכתב התשובה של המשיב 3). יתרה על כן, למסקנה לפיה מרבית תושבי שכונת דהמש נמצאים בשטחה המוניציפלי של המועצה האזורית הגיעה גם הכבוד השופטת קובו בהחלטתה במסגרת עת"מ 2571/05 שהוזכרה לעיל. ואמנם, נדמה כי אף בא כוח המועצה, לא טען מפורשות בכתבי הטענות שהגיש לבית המשפט כי תושבי שכונת דהמש אינם נחשבים כמתגוררים בשטחה המוניציפלי של המועצה האזורית. משכך, הנחת המוצא הנסמכת על קביעתו של משרד הפנים הינה כי לו הוכח שהעותר הינו תושב שכונת דהמש, הייתה המועצה האזורית מחויבת לשאת בהוצאת מימון מעון היום השיקומי כמפורט. אלא שמשהתגבר העותר על קושי זה, עדיין עליו להוכיח כי הוא מתגורר בשכונת דהמש. הוכחת פרט זה אינה פשוטה כלל ועיקר נוכח העובדה כי משרד הפנים כאמור לעיל אינו מכיר בקיומה של שכונת דהמש, וכי בתיהם של תושבי השכונה נבנו שלא כחוק ללא היתרים כדין. ואמנם בעניין זה הכביר בא כוח המועצה קשיים רבים על העותר ובאי כוחו. הוא הצביע על הרישום השונה במרשם האוכלוסין של העותר ושל שני הוריו: העותר רשום בספח תעודת הזהות של הוריו כתושב רמלה; כתובת אביו כפי שהיא מופיעה בספח תעודת הזהות שלו הינה הרצל 31 בלוד, בעוד שהכתובת על פי רישיון הנהיגה שלו הינה החשמונאים 12 רמלה; הכתובת של אמו של העותר על פי תעודת הזהות שלה הינה החשמונאים 12 ברמלה, ואחיו של העותר, א', רשום כתושב המועצה האזורית עמק לוד על פי החלטת בית המשפט בעת"מ 2571/05 שהוזכרה לעיל. בא כוח המועצה אף הוסיף והקשה משהציג בפני בית המשפט פרוטוקולים מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה מיום 27.7.2006 (סעיף 13 לכתב התגובה של המועצה האזורית), מהם עולה לטענתו, כי אבי העותר, מר ע. א., הופיע בפני הוועדה כתושב העיר לוד דווקא. 18. אלא שעל אף כל האמור לעיל, השתכנעתי כי העותר ובני משפחתו אמנם מתגוררים בשכונת דהמש, כנטען על ידם. בראש ובראשונה, כתובתו של הקטין על פי הנספחים של תעודות הזהות של הוריו זהה לכתובת המופיעה בתעודת הזהות של אמו וברישיון הנהיגה של אביו, והיא החשמונאים 12 ברמלה. באי כוחו של העותר הצהירו כי תושבי שכונת דהמש נרשמים במרשם האוכלוסין כתושבי רחוב חשמונאים בעיר רמלה. גם בהחלטתה של השופטת קובו בעת"מ 2571/05 המוזכרת לעיל מצוין מפורשות כי: "התושבים רשומים במרשם האוכלוסין כתושבי רחוב החשמונאים ברמלה הגובל בשכונה" (עמוד 2 להחלטה). מכאן שהכתובת הרשומה של אבי העותר ברישיון הנהיגה שלו ושל אמו של העותר בתעודת הזהות עולה בקנה אחד עם טענתם כי הם תושבי השכונה דהמש. יתרה על כן, אחיו של העותר שעניינו נדון כאמור בהחלטתה של השופטת קובו בעת"מ שלעיל נרשם בעקבות החלטת בית המשפט כתושב המועצה האזורית עמק לוד. ברי אם כן, כי המסקנה ההגיונית ביותר הינה כי אף העותר הפעוט מתגורר בשכונת דהמש כנטען. בהחלטתי מיום 15.1.09 היתרתי לבאי כוח המועצה ועיריית רמלה לחקור חקירה נגדית קצרה את אביו של העותר, מר ערפאת אסמעיל, בעניין זה. אני סבורה כי גם חקירתו של אבי העותר עולה בקנה אחד עם גירסתו באשר למקום מושבה של המשפחה. בחקירה חזר אבי העותר והצהיר כי הוא ומשפחתו מתגוררים בדהמש מעל 10 שנים. הוא אף הציג בפני בית המשפט חשבונות טלפון וחשמל המעידים על כי המשפחה מתגוררת בשטח המוניציפלי של עמק לוד (ראו עת/1, עת/2), והוא הסביר את הסיבה לרישום השונה של כתובת בתעודת הזהות (עמוד 5 לפרוטוקול). אשר לפרוטוקולים שהוצגו על ידי בא כוח המועצה מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה מיום 27.7.2006 מהם עולה לכאורה כי האב מתגורר בלוד, הרי שבחקירתו של אבי העותר הוא הסביר כי יש בבעלותו דירה בלוד וכי הוא אינו מתגורר בה. יתר על כן, לכתב ההשלמה לעתירה צירפה ב"כ העותר פרוטוקול מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה בנושא של הריסת בתים בדהמש מתאריך מאוחר יותר (11.1.2007), בה מציג עצמו אבי העותר כתושב דהמש (עמוד 25-28 לנספח ד' לכתב ההשלמה של העתירה). מכל האמור לעיל, נחה דעתי כי העותר ובני משפחתו אמנם מתגוררים בדהמש. עוד אציין כי נוכח הסכמתו של ב"כ המועצה להסדיר את הסעתו של העותר למעון היום השיקומי עד לקבלת פסק הדין בעתירה, יצאה הסעה מטעמה של המועצה האזורית מדי יום מביתו של העותר ובחזרה אליו. מאחר שהמועצה היא שהסדירה את ההסעות באותה תקופה הייתה יכולה לברר בקלות רבה מהי הכתובת אליה נשלחת ההסעה מדי יום ביומו, לו אכן סברה כי יש חשש כי משפחת העותר אינה מתגוררת בדהמש. הימנעותה של המועצה מלעשות כן מצטרפת אף היא לחשש כי הטענות שהועלו על ידי העותרת בתשובה לעתירה לא נועדו אלא כדי לנגח. יצוין כי לשאלת בית המשפט ענה אבי העותר כי ההסעה מטעם המועצה אוספת את ילדיו כל יום מדהמש ומחזירה אותם לאותה הכתובת (עמוד 6, שורות 13-14 לפרוקטוול הדיון מיום 15.1.2009). בא כוח המועצה לא סתר אמירה זו ונראה שבה לבדה יש כדי להעיד על כי מקום מגוריו של העותר ובני משפחתו הינו בכפר דהמש. סיכומו של דבר, הגעתי למסקנה כי המשיבה 1, המועצה האזורית עמק לוד היא שחבה בהשמתו של העותר במעון יום שיקומי ולפיכך עליה לדאוג להשמתו ולספק לו הסעה בטיחותית למעון וממנו על פי הההסדרים הנהוגים בין הרשויות המקומיות לבין משרד הרווחה. בשולי הדברים אוסיף, כי ניתן היה לסיים את ההליך המשפטי במהירות וביעילות לולא התעקשותה שלא לצורך של המשיבה 1. אשר על כן העתירה נגד המשיבה 1 מתקבלת. בנסיבות העניין תשלם המשיבה 1 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪+מע"מ לעותר. כן תשלם הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪+מע"מ למשיבה 2 ו- 10,000 ₪+מע"מ למשיב 3. אנשים עם מוגבלות