פקיעת חברות בקיבוץ

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פקיעת חברות בקיבוץ: ערעור על החלטת רשם האגודות השיתופיות בתיק 209/546/02 מיום 18.8.08, לפיה נדחתה בקשתם של משה ומאיה סרוסי בעניין רישומם בפנקס החברים של קיבוץ עין-גב. המערערים מבקשים לקבוע כי עודם חברים בעין-גב. עיקרי העובדות משה סרוסי הגיע לקיבוץ עין גב בשנת 1963 בהיותו בן 13 והתקבל לחברות בקיבוץ בשנת 1969. במשך כ-24 שנה עבד בקיבוץ בחקלאות. מאיה סרוסי הגיעה לקיבוץ בשנת 1981 כמתנדבת מדנמרק. בשנת 1985 נישאו השניים ומאיה התקבלה לחברות בשנת 1986. בהיותה אחות מוסמכת במקצועה, שובצה מאיה לעבודה במרפאת הקיבוץ. בחודש יולי 1993 יצאו משה ומאיה סרוסי מן הקיבוץ לחופשה בת שנתיים בדנמרק, בהתאם לתנאי הסכם שחתמו סרוסי עם הקיבוץ ובו אושרה יציאתם לחופשה מיום 1.7.93 ועד ליום 1.8.95 (נספח ב' לתשובת הקיבוץ). במהלך חודש יוני 1995, עוד בטרם נסתיימה החופשה, פנו משה ומאיה סרוסי לקיבוץ בבקשה להאריך את החופשה לתקופה נוספת בת שנה, אולם פנייה זו נדחתה על-ידי המזכירות. ביום 26.6.95 שלחו משה ומאיה סרוסי מכתב למזכיר הקיבוץ ובו כתבו: "הננו להודיעך בזאת כי אנו מודעים לכך שעם תום תקופת החופשה מהקיבוץ לא נהיה עוד חברים בעין גב. בחודש יולי הקרוב נגיע ארצה לחופשת הקיץ לטפל במה שצריך... אנו מבקשים להודות לך על שטיפלת בזמנו בפנייתנו להארכת החופשה ועוד. אנו מעריכים זאת מאד". בהגיעם בחודש יולי לקיבוץ, הסתבר כי משה ומאיה סרוסי שינו את דעתם והם הודיעו כי בכוונתם לחזור. לבקשתם אף אושרה להם הארכה של חודש על מנת להתארגן לחזרה. ביום 4.8.95 שלח מזכיר הקיבוץ, יצחק טל (טשי), פקס לסרוסי ובו נכתב כי בשיחות הטלפון של סרוסי עם מיכל רובינס, אחראית המרפאה, נוצרה אי-הבנה באשר לכוונותיהם של סרוסי, אם לחזור לקיבוץ, אם לאו. סרוסי נתבקשו לאשר בפקס עד השעה 20:00 אם בכוונתם לחזור עד לסוף החודש. במכתבו ציין המזכיר כי "במידה ולא יגיע פקס עד השעה 20:00 אתייחס לזה כאילו אינכם מגיעים" (נספח ב4 להודעת הערעור). למחרת השיבו סרוסי כי מכיוון שהפקס לא נשלח ישירות אליהם, אלא לבני משפחתה של מאיה, הם עיינו בו רק בשעות הערב. לגופו של עניין טענו בתשובתם כי עוד ביום 3.8.95, בשיחתם עם מיכל, הודיעו לה על כוונתם לשוב אל הקיבוץ. עוד הוסיפו סרוסי כי שלחו הודעות התפטרות למקומות עבודתם וכי הכינו נפשית את ילדיהם לחזרה לקיבוץ עין גב (נספח ב5 להודעת הערעור). למחרת, ביום 6.8.95, פנו סרוסי במכתב נוסף למזכיר עין גב ובו כתבו כי חרף מה שהודיעו במכתבם מיום האתמול, הרי "שהחלטנו כי נישאר שנה נוספת בדנמרק ובכך נאפשר למאיה לממש את רצונה לנהל את בית האבות המקומי וכן ללמוד ולהשתלם בשפתה ולהעלות את רמתה המקצועית... עם תום שנה זו אולי נפנה לעין גב לגבי אפשרות חזרה, וכל תשובה אשר תהיה תתקבל בהבנה" (נספח ב6 להודעת הערעור). ביום 9.8.95 שלח מזכיר הקיבוץ מכתב לסרוסי ובו אישר כי קיבל את הודעת העזיבה וכי חשבון דמי העזיבה יישלח אליהם (נספח ב7 להודעת הערעור). בפקס מיום 16.8.95 הודיע מזכיר הקיבוץ לסרוסי כי "בישיבת המזכירות החברתית נמסר דיווח על השתלשלות העניינים" וכי "מכיוון שהמזכירות החברתית לא אישרה לכם שנת חופש נוספת, הננו רואים אתכם כמי שעזבו את הקיבוץ ומבקשים מכם להיות איתנו בקשר על מנת להסדיר את נושא דמי העזיבה" (נספח ב' 8ב להודעת הערעור). בשנים שלאחר מכן הוחלפו דברים בין הצדדים בכתב ובעל-פה וגם באמצעות אחיו של סרוסי שפעל כמיופה-כוח מטעמם של משה ומאיה סרוסי. תקופות ארוכות של חוסר מעש חלפו גם הן, עד לפניה אל הרשם ביום 3.7.01 בבקשה לפתיחת הליך לתיקון פנקס החברים בקיבוץ, ולמינוי חוקר לבדיקת סוגיית חברותם של סרוסי. הרשם מינה חוקר וביום 28.5.02 הגיש החוקר עו"ד טל בראון את דו"ח החקירה לרשם, עם ממצאים ומסקנות, ובו המליץ לקבוע כי סרוסי חדלו להיות חברי הקיבוץ ביום 6.8.95 "עקב מסירת הודעת עזיבה מטעמם ואינם עוד חברי הקיבוץ" (נספח ג1 להודעת הערעור). לדעת הרשם, הדו"ח לא מיצה את כל המחלוקות שבין הצדדים והוא הורה לחוקר לבצע חקירה נוספת. ביום 22.12.05 הגיש החוקר דו"ח חקירה בשנית ובו ציין כי מסקנתו זהה לזו שבראשונה לבד משינוי אחד לגבי מועד עזיבתם של סרוסי את הקיבוץ, ביום 6.8.95 ולא ביום 1.8.95 כפי שנקבע בדו"ח הקודם (נספח ג2 להודעת הערעור). ביום 18.8.08 החליט הרשם כי לא מצא טעם להתערב בהמלצת החוקר, ודעתו כדעתו. אֵלו הם עיקרי הדברים. פִּרטיהם באו בהחלטת כבוד הרשם נשוא הערעור (יעויין שם). טענות סרוסי 10. סרוסי טוענים כי קביעתו של הרשם שלפיה לאחר שלא אושרה הארכת החופשה, הביעו הם את עמדתם החד-משמעית בדבר הפסקת חברותם בקיבוץ, היא קביעה מוטעית מבחינה עובדתית ומשפטית. לטענת סרוסי, בזמנים הרלוונטיים להליכים אלה, הם הודיעו על רצונם המיידי לחזור לקיבוץ, לא מסרו הודעת עזיבה, ובודאי שלא מסרו הודעה המצביעה על גמירות דעת. לטענתם, הקיבוץ ידע כי לא נמסרה הודעת עזיבה שכזו. לטענת סרוסי, הם אמנם הודיעו ביום 6.8.95 כי בחרו להישאר בדנמרק שנה נוספת, אך חזרו בהם ממנה בתוך מספר ימים. הודעה זו כשלעצמה, לטענתם, אינה מקיימת הודעת עזיבה כנדרש. את ההודעה, טוענים סרוסי, יש לקרוא על רקע הבלבול שבו היו נתונים אותה עת. לטענתם יש ללמוד על כוונותיהם לשוב לקיבוץ מאֵרועים מאוחרים להודעות העזיבה ששלחו. 11. לטענת סרוסי, טעה הרשם משסמך את החלטתו על נסיבות של עקירה כאמור בסעיף 35(ב) לתקנון הקיבוץ, כעילה להפקעת חברות אוטומטית, דבר המנוגד לטענתם להלכה הפסוקה. סרוסי טוענים כי הוצאת חבר אינה יכולה להעשות מאליה אלא בפרוצדורה הקבועה בתקנון, לרבות קיום כללי הצדק הטבעי. 12. לטענת סרוסי, סעיף 8 להסכם החופשה אינו רלוונטי לנסיבות דנן מאחר והסעיף יוצר חזקה בעניין הודעת עזיבה בנסיבות שבהן חבר אינו שב מחופשתו, ואילו בענייננו הצדדים לא פעלו במסגרת הוראותיו אלא ניהלו תכתובות וקיימו הידברות בעניין חזרתם של סרוסי מהחופשה, וברור היה לשני הצדדים כי סרוסי רוצים לחזור לקיבוץ. לטענת סרוסי, אותן הידברויות ותכתובות אשר סותרות את חזקת העזיבה הכלולה בהוראות סעיף 8 להסכם, לא נכללו בשיקולים שהביאו את הרשם להחלטתו. 13. לטענת סרוסי, גם אם הקיבוץ ראה בהתנהגותם משום הפרה של הוראות הסכם החופשה, היה עליו ליידעם על ההפרה ועל תוצאותיה האפשריות, לדרוש את תיקונה ורק אם לא היו עושים כן, ניתן היה להתחיל בהליכים להוצאתם מהקיבוץ על-פי הוראות התקנון. לטענת סרוסי, מזכירות הקיבוץ הייתה מודעת לחובתה זו, אך בחרה שלא לפעול כנדרש. טענות הקיבוץ 14. יש לדחות את טענות סרוסי מאחר ואין להתערב בהחלטת הרשם אלא במקרים חריגים שבהם מוכח כי נפלה טעות חמורה - עובדתית או משפטית - בהחלטתו, או כשהחלטתו פגעה בעקרונות הסבירות, המידתיות וכללי הצדק הטבעי. לטענת הקיבוץ, החלטתו של הרשם מנומקת היטב, מעוגנת בעובדות ואין מקום להתערב בה. 15. לטענת הקיבוץ, לאחר התלבטות קשה, סרוסי גמרו אומר בדעתם והחליטו לעזוב את הקיבוץ, ואף נתנו לכך ביטוי מפורש בכתב מספר לא מבוטל של פעמים. על החלטה זו, טוען הקיבוץ, אין אפשרות להתחרט, בוודאי שלא לאחר תקופה כה ארוכה. לטענת הקיבוץ, עקירת סרוסי ממקום מושבם, והודעות העזיבה ששיגרו פעם אחר פעם, עונים על התנאים לפקיעת חברות, כפי שאֵלו באים לידי ביטוי בתקנון הקיבוץ, בהסכם החופשה שנחתם בין הצדדים, ובהלכה הפסוקה. 16. לטענת הקיבוץ, הלכה פסוקה היא, כי לצורך פקיעת חברות מכח סעיף 35(ב) ו-(ג) לתקנון, אין נדרשת החלטה של המוסדות המוסמכים בקיבוץ, אלא די לצורך כך בעריכת בֵּרוּר עובדתי בשאלת עצם העקירה מן הקיבוץ וקבלת החלטה פוזיטיבית, לפיה החבר אכן עזב את הקיבוץ באופן המפקיע את חברותו בו. כך בענייננו, לטענת הקיבוץ, חתמו סרוסי על הסכם החופשה, אשר קבע 'ברחל בתך הקטנה', כי אי-חזרה לקיבוץ בתום תקופת החופש משמעה מסירת הודעה על עזיבת הקיבוץ. לכאורה, לטענת הקיבוץ, די היה בהסכם זה כדי להפקיע את חברותם של סרוסי בקיבוץ. יחד עם זאת, עשה הקיבוץ בֵּרוּר עובדתי נוסף, אשר בסופו הוחלט כי בני הזוג אכן עקרו מן הקיבוץ ובכך פקעה חברותם. 17. לטענת הקיבוץ, סרוסי מעלים טענה חדשה בערעור שלפיה הצדדים לא פעלו על-פי הוראות סעיף 8 להסכם החופשה. טענה זו, טוען הקיבוץ, שגויה, מאחר ולמעשה הקיבוץ הוא אשר עמד על אכיפתו של ההסכם, ובכלל זאת על אכיפת סעיף 8 שבו, קרי - כניסתה לתוקף של הודעת העזיבה המותנית שמסרו סרוסי בטרם יציאתם לחופשה, במסגרת ההסכם. לטענת הקיבוץ, אין כל בסיס משפטי או עובדתי לטענה, לפיה יש בחליפת המכתבים בין סרוסי לבין הקיבוץ כדי לאיין את תוקפו של הסכם החופשה. דיון 18. סעיף 35 לתקנון הקיבוץ קובע לאמֹר: "חברותו של חבר פוקעת בקרות אחד מאלה: במותו; בעקרו את מקום מגוריו הקבוע מתחום הישוב הקיבוצי שלא בהסכמת הקיבוץ; עם מתן הודעה לקיבוץ בדבר יציאתו מהקיבוץ; עם הוצאתו מהקיבוץ; (ה) אם הוכרז פושט כרגל. סעיף 8 להסכם החופשה שנחתם בין הצדדים כאמור ביום 25.6.93, עובר ליציאתם של סרוסי לחופשה, ושעניינו ב"תוצאות אי החזרה לקיבוץ" קובע לאמֹר: "לא חזר החבר לקיבוץ עם תום תקופת החופשה... יראו באי החזרה של החבר או בחזרתו שלא כיחידה משפחתית משום מתן הודעה מצידו על הפסקת חברותו בקיבוץ מרצונו ועזיבת הקיבוץ." 19. מידת ההתערבות של בית המשפט בהחלטות של רשם האגודות השיתופיות, בפעלו כגוף מעין-שיפוטי, מוגבלת למצבים שבהם ההחלטה פגומה בטעות משפטית מהותית וכאשר הצדק מחייב להתערב בהחלטה. הלכה זו שהותוותה בעניין מתחם התערבותו של בג"ץ בהחלטות הרשם, חלה גם על בית המשפט לעניינים מנהליים הדן בערעור מינהלי על החלטת הרשם. בכל הנוגע לקביעת ממצאים עובדתיים על-ידי הרשם, היקף ההתערבות של בית המשפט המנהלי מצומצם אף יותר, ובית המשפט יתערב בהחלטת הרשם רק במצבים חריגים, כמו למשל כאשר לא עמדה לפני הרשם תשתית ראייתית כלשהי שעליה יכול היה לבסס את קביעותיו, או כאשר נקבעו ממצאים ממניעים פסולים (סעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000; סמדר אוטולנגי אגודות שיתופיות דין ונוהל כרך א' 120-123 (תשנ"ה 1995) ; עמ"ן (י-ם) 501/08 קטיף נ' דהרי, (ניתן ביום 14.8.08)). 20. החלטתו של הרשם בעניין חברותם של המערערים בקיבוץ, נסמכה על דו"ח חקירה מיום 22.12.2005, שהוכן על-ידי החוקר עו"ד טל בראון שמונה מטעמו לתכלית זו. דו"ח זה תאם את ממצאי ומסקנות דו"ח החקירה הראשון שקדם לו ושהוכן עוד ביום 28.5.2002 על-ידי החוקר, למעט האמור לעניין קביעת התאריך שבו חדלו סרוסי להיות חברים בקיבוץ (ביום 6.8.95 ולא ביום 1.8.95 כפי שנקבע בדו"ח הראשון). החלטת הרשם נסמכה גם על חומר שהובא לפניו על-ידי הצדדים. על-כן, עמדה בפני הרשם תשתית ראייתית מספקת והולמת לצורך מתן החלטתו בעניין חברותם של סרוסי בקיבוץ. אכן, אין חולק כי ממצאי החוקר, כמו גם מסקנותיו, אינם מחייבים את הרשם, אולם, דוחות החקירה היוו בסיס לקביעת התשתית העובדתית ולמסקנות המשפטיות שבהחלטתו של הרשם, בנוסף לחומר הראייתי שהונח בפניו, ובכך לא נפל כל פגם. 21. בחנתי את החלטת הרשם על סמך טענות סרוסי והקיבוץ, עיינתי בתכתובות, בדוחות החוקר ובשאר מסמכים שצורפו מזה ומזה. אכן, סרוסי לא היו עקביים ובנקודות זמן שונות התלבטו באשר להמשך שהייתם בדנמרק או חזרתם לישראל. הגם שהיו מוּדעים לתוצאות מעשיהם ומחדליהם וידעו אל-נכון כי אי-חזרתם תגרום לפקיעת חברותם, ניסו סרוסי לאחוז את המקל בשני קצותיו, גם להישאר לפחות עוד שנה בדנמרק בין היתר על מנת לאפשר למאיה להשתלם בעבודה כמנהלת בית אבות, וגם להישאר חברים בקיבוץ. כזאת עשו על-ידי מתן הודעות סותרות ולא חד-משמעיות בקשר להמשך חברותם בקיבוץ, למרות שלא אושרה להם הארכה נוספת של חופשתם ולמרות שהוּדע להם במפורש מה תהיינה ההשלכות של מעשיהם. בין אם התנהלותם המבולבלת של סרוסי הייתה מסווה גרידא, ובין אם באמת ובתמים התלבטו, הרי שמדובר באנשים בוגרים ומבינים, הם חתמו על הסכם החופשה, הם מוחזקים כיודעים את התקנון, וגם מן ההתכתבות ושיחות הטלפון עם הקיבוץ, ברור היה להם כי אי-חזרתם תפקיע את חברותם בקיבוץ. 22. אני דוחה את טענת סרוסי על כך שהוראות הסכם החופשה לא הופעלו כביכול על-ידי שני הצדדים. צודק הקיבוץ, כי זו טענה חדשה וכי ראוי לדחותה על הסף. אך גם לגופו של עניין, במכתבם מיום 26.6.95 ציינו סרוסי במפורש כי הם מוּדעים לכך שעם תום תקופת החופשה, לא יהיו עוד חברים בקיבוץ עין גב. גם במכתבם מיום 6.8.95 הודיעו סרוסי כי חרף ידיעה זו הם נשארים בדנמרק שנה נוספת. אין זה אלא יישום של סעיף 8 להסכם החופשה. הלכה למעשה נעשתה הפסקת חברותם של סרוסי ביוזמתם. אילו טענת סרוסי על כך שחזרו בהם מהחלטתם הייתה נשמעת עוד בתקופת הארכת החופשה שהקיבוץ נֵאות לאפשר, היה אולי עוד מקום לתהות על כוונתם האמיתית. אך רק כחודשיים לאחר מכן ולאחר מספר מכתבים נוספים שהתקבלו מהקיבוץ בנוגע לעזיבתם, רק אז שבו סרוסי לפנות אל הקיבוץ, לאחר שהפרת ההסכם נעשתה והחברות פקעה. הקיבוץ כצד להסכם ביצע כדין את האמור בו בכך שהודיע לסרוסי כי הוא רואה את אי-חזרתם כעזיבה וכי לאור זאת גם פוקעת חברותם. 23. באשר לתחולתו של סעיף 35 לתקנון הקיבוץ והדרישות הנצרכות לפקיעת חברותו של חבר, מציין הסעיף חמש אפשרויות לפקיעת החברות כאשר לפי ההלכה הפסוקה די לצורך כך בעשיית בֵּרור עובדתי בשאלת עצם העקירה מהקיבוץ וקבלת החלטה פוזיטיבית, לפיה החבר אכן עזב את הקיבוץ באופן המפקיע את חברותו בו. סעיפים ב' וג' הרלוונטיים לענייננו מציינים כי הפקיעה תחול: בעקרו את מקום מגוריו הקבוע מתחום הישוב הקיבוצי שלא בהסכמת הקיבוץ; עם מתן הודעה לקיבוץ בדבר יציאתו מהקיבוץ. טענת סרוסי שנדחתה על-ידי הרשם, הייתה שגם אם עקרו את מקום מגוריהם, הרי שמכיוון שלא התנהל הליך להוצאתם מחברות בקיבוץ, יש לראות בהם כמי שהיו ועודם חברים בו. בדין דחה הרשם את הטענה. לא צויין בתקנון או בסעיף הנ"ל כי יש צורך באישור נוסף של רשויות הקיבוץ או בהתכנסות של האסיפה הכללית (להבדיל ממה שמצויין בסעיף 36 לתקנון, העוסק בהוצאת חבר, ואשר דורש החלטה של האסיפה הכללית שנתקבלה ברוב קולות של שני שליש). 24. בע"א 3581/04 בית ניר נ' שק (ניתן ביום 11.07.06, להלן - עניין שק) ובבג"ץ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות פ"ד(5) 299 (2000) (להלן - עניין נוימן) נקבע כי "עקירה ממקום מגורים" משמעה "טוטאליות בניתוק קשר", וכי לצורך ההכרעה בעניין זה יש לשלב מבחן אובייקטיבי - הפסקת מגורים בפועל, עם מבחן סובייקטיבי שעיקרו בהוכחת כוונה להתנתק ממקום המגורים. בפרשת נוימן אף נאמר כי אין צורך בנקיטת צעדים פורמאליים על-ידי מוסדות הקיבוץ לשם הפסקת חברותו של חבר שעקר, אלא די בבדיקה עובדתית כי החבר אכן "עקר" את מקום מגוריו, וכי החלטה בעניין זה יכול הוועד לקבל רק לאחר עריכת בֵּרור מתאים ומתן זכות טיעון לאדם שעניינו נדון. כמו כן נקבע כי די בהחלטת הוועד "ואין צורך בנקיטת הליכים נפרדים ונוספים להוצאת החבר מן האגודה על פי הוראת התקנון" (עניין נוימן בעמוד 311; ע"א 47/73 הרחבת כפר תבור, אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' עטיה, פ"ד כח(2) 122 (1974)). בעניין שק נקבע כי אותו עניין שנדון שם, אינו נמנה עם אותם מצבים מצומצמים ונדירים אשר בהם פוקעת החברות בקיבוץ מאליה ללא הליך פורמלי, לפי סעיף 35 לתקנון. לעומת כן, בעניין דנן חלה הוראת סעיף 35(ב) היות ומדובר בעקירת מקום מגורים ברמה הטוטאלית הנדרשת. אין מחלוקת כי מבחינה אובייקטיבית הפסיקו סרוסי את מגוריהם בקיבוץ בפועל וכי לא חזרו אליו בתום התקופה האמורה וזאת, כפי שנכתב על-ידי סרוסי במכתבם, מתוך כוונה להתפתח מבחינה מקצועית. באשר למבחן הסובייקטיבי, הרי שמצויינת במכתבם של סרוסי מיום 26.6.95 אמירה מפורשת שלפיה הם מודעים לכך שעם תום תקופת החופשה מהקיבוץ לא יהיו עוד חברים בעין גב. מכאן ברור כי הייתה לסרוסי כוונה סובייקטיבית מוּדעת להפסיק את מגוריהם בקיבוץ. 25. באשר לבֵּרור העובדתי הנצרך, עדות להתקיימותו ניתן למצוא בישיבת המזכירות החברתית שהתקיימה ביום 14.8.95 ואשר הוחלט בסופה כי סרוסי אכן עקרו מן הקיבוץ באופן אשר הפקיע את חברותם, כאמור בתקנון הקיבוץ, ובכך נמצא הקיבוץ עומד בדרישות הפסיקה. אין נפקות לידיעת המצב המשפטי והצגתו על-ידי חברי המזכירות בצורה כזו או אחרת, בכדי לשנות את כוונתם והחלטתם כי סרוסי חדלו מלהיות חברים. אדרבה, יתכן כי אילו ידעו את המצב המשפטי לאשורו, היו חברי המזכירות מתייגעים פחות בתכתובות, בבדיקות ובחילופי דברים. דומני כי הקיבוץ נהג בסרוסי בהגינות, ביושר ובסבלנות. 26. באשר לזכות הטיעון, הרי שלבד מחילופי הדברים הרבים בכתב ובטלפון, התקיימה כזכור ישיבת המזכירות החברתית ביום 9.11.95 אשר התכנסה לבקשת משה סרוסי לדיון נוסף בעניינו, בהשתתפותו, והתאפשר לו לומר שם את דברו בעניין. בסופה של הישיבה נקבע כי תימסר לסרוסי הודעה כי ההחלטה של המזכירות קיימת וחברי המזכירות אינם יכולים לשנות את ההחלטה. דומני כי מוטב היה לסרוסי אלמלא טענו על פגיעה בזכות הטיעון. הם אֵלו שבחרו לנהל את עיקרי המגעים עם הקיבוץ ממקום שבתם בחו"ל, באמצעות מכתבים, פקסימיליה ושיחות טלפון, כשאחיו של סרוסי שימש לו מיופה כוח בישראל. הקיבוץ מצִדו, נהג בסבלנות ובאורך רוח. אל להם לסרוסי להלין על הקיבוץ. 27. למעלה מן הנדרש אוסיף כי נראה שסרוסי ממלאים לכאורה גם אחרי התנאי המצוין בסעיף 35 (ג) לתקנון. מספר מכתבים שנכתבו ושצוינו לעיל, נכון לראותם כ"מתן הודעה בדבר יציאתו מהקיבוץ". כללו של דבר 28. צדק הרשם בהחלטתו. זו נוּסחה אומנם באופן נחרץ, אך נימוקיה נכונים ומעוגנים היטב בדוחות החוקר ובשאר החומר שהובא בפני הרשם. מסקנות שהסיק מן החומר כולו, נכונות ומבוססות כדין. טענות שטענו סרוסי בערעור אינן מצדיקות התערבות בהחלטת הרשם. לא נפלה טעות בהחלטתו - לא עובדתית ולא משפטית - לא נפגמו בהליכים שהתקיימו לפניו עקרונות הצדק הטבעי, הסבירות והמידתיות. כמסתבר, כטענת הקיבוץ, החליטו סרוסי עוד לפני 14 שנה לעזוב את הקיבוץ. לא בנקל באו לידי החלטה. יתכן שמשה ומאיה סרוסי היו חלוקים ביניהם קמעא, אך את החלטתם קיבלו, גם העלו אותה על הכתב ושלחוה לקיבוץ. לימים ביקשו למעשה לחזור בהם מן ההחלטה. יתכן שחשבון דמי העזיבה גרם להם, בחשבם שזהו סכום כספי נמוך, יתכן שבאמת ובתמים ביקשו לחזור ארצה בכלל, ולעין גב בפרט, ויתכן שעוד כמה נימוקים מצטברים עשו את שלהם. ברם, אין ניתן עוד להשיב את הגלגל לאחור, לבטח לא בחלוף כל השנים הארוכות הללו. השתלשלות העניינים העובדתית, עקירת מקום המושב בפועל, והודעות העזיבה ששלחו סרוסי, כל אלה מילאו אחר תנאי תקנון הקיבוץ, הסכם החופשה וההלכה הפסוקה, לפקיעת החברות בקיבוץ. משנתמלאו תנאי סעיף 35(ב) לתקנון (ואולי גם סעיף 35(ג)) שוב אין צורך בהחלטה של המוסדות המוסמכים בקיבוץ. אינני מקבל בהקשר זה את טענתם של סרוסי. אין מדובר בהפסקה אקטיבית של החברות, אלא בפקיעתה. מכל מקום, ולמעלה מן הצורך, דנה המזכירות החברתית פעם ופעמיים, והחליטה כפי שהחליטה. נעשה בֵּרור עובדתי מקיף על-ידי המזכיר והגורמים המוסמכים בקיבוץ באשר לעצם העקירה; ותוצאותיו ברורות. 29. אשר על כן הערעור נדחה. סרוסי ישאו בהוצאות הערעור וכמו כן ישלמו לקיבוץ עין גב שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. חברות בקיבוץקיבוץ