קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרסום הסתה לגזענות: מדבקות שהתנוססו על רכבו של הנאשם, אשר על פי טענת המאשימה נושאות קריאות פוגעניות, בעלות אופי גזעני כלפי הציבור הערבי במדינת ישראל, עומדות ביסוד כתב האישום שהוגש נגד הנאשם, שבו מיוחסת לו עבירה של פרסום דבר במטרה להסית לגזענות, לפי סעיף 144ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - "חוק העונשין"). על פי המתואר בכתב האישום, ביום 11.11.2004 נהג הנאשם את רכבו (להלן - "הרכב") בכביש מס' 60 מצומת רחלים לכיוון ירושלים. נטען כי על הרכב מודבקות היו באותה עת מדבקות שונות, ובין היתר שלוש מדבקות הנושאות את הכיתוב "אין ערבים אין פיגועים", וכן מדבקה גדולה הנושאת את הכיתוב "חזרה בתשובה עוזרת לגרש את הערבים". בנוגע לכך, יוער כבר עתה - נראה שנפלה שגגה בכתב האישום, שכן עיון בחומר הראיות מעלה כי הכיתוב המדויק שהתנוסס על המדבקה היה - "חזרה בתשובה נותנת כח לגרש את הערבים". הנאשם העלה טענות הגנה רבות ומגוונות, המשתרעות במישורים שונים. במישור העובדתי הנאשם טוען, כי לא הוכחה הטענה שהוא זה שנהג את הרכב ביום 11.11.2004, או שהיה מודע לאמור במדבקות. בקשר לכך הוא טוען, כי לא היתה לו שליטה מלאה על רכבו, שכן בתקופה הרלוונטית לכתב האישום רבים מתושבי הישוב שבו התגורר השתמשו ברכב ואפשר שהם הדביקו עליו את המדבקות, שלא בידיעתו או בהסכמתו. כן הוא טוען, כי לא הוכח שהתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש לפי הוראת סעיף 144ב(א) לחוק העונשין, המציגה דרישה של "כוונה" - "מתוך מטרה להסית לגזענות". במישור המשפטי הנאשם טוען להגנה מן הצדק, הואיל ולפי טענתו, הגשת כתב האישום נגדו מהווה אכיפה בררנית ומפלה של הוראת החוק, וזאת לאור העובדה כי לגבי התבטאויות וקריאות שהיו חמורות ופוגעניות לא פחות מהאמור במדבקות שהתנוססו על רכבו של הנאשם, ובין היתר - כאלה שנישאו על ידי אנשי ציבור, נקטה המאשימה גישה ותרנית ומקלה ולא עמדה על הגשת כתב אישום או על ניהול משפט פלילי. נוסף לכך הנאשם טוען, כי יש לאפשר לו לחסות בצל ההגנה של טעות במצב משפטי, לפי הוראת סעיף 34יט לחוק העונשין. בהקשר זה טענתו היא, כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום עדיין לא ניתנה פסיקת בית המשפט הקובעת, כי הכיתוב - "אין ערבים אין פיגועים" ודומיו הם סיסמאות פוגעניות ומבזות בעלות אופי גזעני, ולכן הנאשם סבר בטעות, כי האיסור אינו חל עליהן. לעניין זה הוא טוען, כי הסיסמא "אין ערבים אין פיגועים", ובמיוחד הכיתוב "חזרה בתשובה נותנת כח לגרש את הערבים", עשויים לקבל משמעויות ופירושים שונים בהקשרים שונים, והנאשם יכול היה לייחס להם משמעות אחרת, לגיטימית, בהתאם לעולמו הרוחני ותפיסתו הדתית. כחיזוק לטענתו זו טען הנאשם, כי בהיותו אדם שומר חוק, הסתיר את הכיתובים שעל המדבקות מיד לאחר שהובהר לו כי נשיאתן והצגתן מהוות עבירה של פרסום דבר הסתה לגזענות. זאת ועוד, בא כח הנאשם סבור, כי גם אם ייקבע שפורמלית נתקיימו בענייננו יסודות העבירה ומן ההיבט הטכני העבירה אמנם נעברה, הרי שבנסיבות העניין קמה לו לנאשם הגנת "זוטי דברים", הנזכרת בהוראת סעיף 34יז לחוק העונשין, ולפיכך אין להרשיעו. 4. בטרם אגע בגוף העניין, אבקש להקדים דברים שגם אם הם ידועים לכל, מהוים רקע ובסיס לכל דיון בעבירת הסתה לגזענות. העבירה של איסור פרסום הסתה לגזענות מתנגשת, במידה זו או אחרת, לחופש הביטוי. הנחת היסוד היא, שחופש הביטוי אינו רק החופש לבטא או לשמוע דברים המקובלים על הכל, אלא הוא גם החופש לבטא דעות מרגיזות, ורעיונות מעוותים, אשר הציבור סולד מהן [ר' בג"ץ 399/85, חבר הכנסת הרב מאיר כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור ואח', פ"ד מא(3) 255]. לצד זאת, בית המשפט הגבוה לצדק חזר ושנה, כי חופש הביטוי, על כל מעמדו הרם, אינו חופש מוחלט, כי אם חופש יחסי, וכי בחברה דמוקרטית יש להתחשב בעקרונות יסוד אחרים, כגון כבוד האדם, זכות הקניין, טוהר השיפוט ושלום הציבור. נקבע, כי בהתנגשות העקרונות, יש למצוא את נקודת האיזון. על בית המשפט להעמיד את עקרון חופש הביטוי על כפות המאזניים, תוך השוואה בינו לבין הערכים האחרים. נקודת האיזון משתנה מעניין לעניין, על פי מהותם של הערכים הנאבקים על הבכורה (עמ' 284 לפסק הדין). 5. סעיף 144א, הפותח את סימן א'1 לחוק (שסעיף 144ב הוא חלק ממנו), מגדיר את המונח "גזענות" בלשון זו: "'גזענות' - רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסיה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני". סעיף 144ב, שבא בעקבותיו, מגדיר את העבירה של פרסום הסתה לגזענות, וקובע: 144ב. (א) המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו - מאסר חמש שנים. (ב) לענין סעיף זה, אין נפקא מינה אם הפרסום הביא לגזענות או לא ואם היה בו אמת או לא. לצד האיסור לפרסם הסתה לגזענות נקבעו, בסימן א'1, גם שני יוצאים מגדר האיסור. וכך, לעניין זה, מורה סעיף 144ג, כי לא יראו כעבירה לפי סעיף 144ב פרסום של דין וחשבון נכון והוגן על מעשה פרסום הסתה לגזענות, וכן לא ייחשב כעבירה פרסום שעניינו בציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה או בשמירה על פולחן של דת. הנאשם, מכל מקום, לא טען ל"פרסום מותר" העומד בתנאי סעיף 144ג, ומשכך איני מוצאת צורך להידרש לטענות ההגנה שבבסיסו. 6. היסוד העובדתי של העבירה מורכב משני פרטים; האחד - פעולת הפרסום ("המפרסם"), והאחר הוא הפרסום עצמו ("דבר"). מטבע הדברים כרוכה משמעות פעולת הפרסום בהגדרת המונח "פרסום". זו נקבעה בסעיף 34כד לחוק והיא מתמקדת ב"פרסום" כאמצעי להעלאת מילים או רעיונות, בלי להבחין בין אמצעי המהווה חפץ מוחשי (כתב, דבר דפוס, מוצג חזותי) לבין אמצעי שלא בהכרח מהווה חפץ כזה ("כל אמצעי שמיעתי"). אשר לנסיבה שאליה מתייחסת פעולת הפרסום, האמורה בתיבה "דבר" - לכאורה, נגזרת משמעותו הלשונית של הביטוי מהגדרת "פרסום", היינו - כל "דבר" שניתן לקלוט אותו בחוש השמיעה או בחוש הראייה, כאשר אין נפקא מינה אם תוכנו של ה"דבר" מתיישב עם המטרה להסית לגזענות באמצעות "פרסום", אם לאו. ברם, בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון, בע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, בשאלת טיבו של ה"דבר", הכריעה עמדת הרוב, כי - "הדבר שפורסם, על-פי מובנו לשומע, צריך לבטא הסתה לגזענות..." (עמ' 295, בדברי כב' הנשיא א' ברק). טקסט, שעל פי תוכנו, אין בו כל הסתה לגזענות אינו הופך לטקסט אסור רק בשל כך שמטרת המפרסם היתה להסית לגזענות. 7. כדי לקבוע אם פרסום הוא גזעני, יש לבחון את הטקסט עצמו, על פי מובנו ל"שומע", כאשר זה עשוי לנבוע מתוכנו של הפרסום או מהנסיבות הסובבות אותו. ובלשונו של כב' השופט א' גולדברג, בעניין אלבה הנ"ל: הביטוי החיצוני "צריך שתהא בו גם משמעות תוכנית כלשהי הקשורה לגזענות, ולו בדרך רמז או דרש" (שם, בעמ' 309). 8. מן הכלל אל הפרט. בענייננו, על רכבו של הנאשם מודבקות היו מדבקות שונות הנושאות, בין היתר, את הכיתובים הבאים: "אין ערבים אין פיגועים" ו - "חזרה בתשובה נותנת כח לגרש את הערבים". הצדדים טענו שניהם בעיקר בנוגע לסיסמא "אין ערבים אין פיגועים", אך הדעת נותנת שכל טיעוניהם נכונים גם בנוגע לסיסמא "חזרה בתשובה נותנת כח לגרש את הערבים". בא כח המאשימה טען, כי לכל הפחות מדובר בקריאה לסילוק כל הערבים מן הארץ בדרך של גירוש. לעומתו, סבור כאמור בא כח הנאשם, כי הסיסמא ניתנת לפירושים שונים שחלקם אינם בעלי אופי גזעני בהכרח. להלן אתייחס לשתי הסיסמאות. 9. הקריאה "אין ערבים אין פיגועים" היא קריאה שיש בה הסתה לגזענות, משום שהיא קושרת את האוכלוסיה הערבית כולה, בלא הבחנה בין פרטיה, לביצוע מעשי טרור נפשעים, ומגלה בכך מיניה וביה עוינות ואיבה כלפי ציבור שלם, אך ורק בשל מוצאו הלאומי-אתני. המשמעות הנרמזת בקריאה זו היא, כי הציבור הערבי בכללותו מעורב בצורה כזו או אחרת במעשי הטרור הנפשעים המבוצעים נגד אזרחי מדינת ישראל, אך מעבר לכך מציעה הסיסמא גם פתרון ל"בעיה", בדמות ענישה קולקטיבית של האוכלוסיה הערבית על ידי העלמתה - אם בדרך של גירוש ואם בדרך אחרת, כיד הדמיון הטובה על הקורא, ובלבד שהארץ תהיה "נקיה" מערבים. 10. ראוי לציין, כי אין זו הפעם הראשונה שבה נדרש בית המשפט לסיסמא "אין ערבים אין פיגועים". בכל הפעמים הקודמות שבהן נדרש בית המשפט לסיסמא זו קבע, כי היא נושאת מסר גזעני ואלים. כך, למשל, ברע"פ 10762/05 דוד העברי נ' מדינת ישראל, אישר בית המשפט העליון (כב' השופט א' לוי) את פסיקת בית המשפט המחוזי [ע"פ (י-ם) 8612/04] שקבע, כי הסיסמא "אין ערבים אין פיגועים" היא סיסמא המסיתה לגזענות. ברע"פ 9066/08 איתמר בן גביר נ' מדינת ישראל, שב בית המשפט העליון ונדרש לטענה כי בפרסומים שבגינם הורשע המערער - ובין היתר, מדבקה הנושאת את הסיסמא "אין ערבים אין פיגועים" - אין משום מסר גזעני. בית המשפט (כב' השופט א' לוי) אישר את פסיקת בית המשפט המחוזי בערעור [ע"פ (י-ם) 2065/08], כי הפרסומים אשר יוחסו למבקש עונים על הגדרת פרסום הסתה לגזענות. 11. אשר למדבקה השניה, הנושאת את הכיתוב "חזרה בתשובה נותנת כח לגרש את הערבים" - אין ספק כי מדובר בסיסמא גזענית, באשר היא מביעה הזדהות עם העמדה כי יש לגרש את הערבים מן הארץ. בהקשר לסיסמא זו ניתן לטעון, כי מטרתו העיקרית של הטקסט והמסר העיקרי המועבר ממנו, הם כי יש "לעשות תשובה", והמילים "לגרש את הערבים" משמשות בסיסמא זו מניע בלבד, שנועד לזרז ולשכנע את הקורא לחתור אל המטרה העיקרית, שהיא כאמור התשובה. ואולם, עצם השימוש באלמנט המטרה של "כח לגרש ערבים" כמעודד "חזרה בתשובה" - מטרה חשובה כשלעצמה בעיני חלקים לא מבוטלים מן הציבור - הוא מסר גזעני; לאמור: אם חשוב לך הכח לגרש את הערבים - רעיון שיש בו גם השפלה, גם ביזוי וגם איבה כלפיהם - אזי התאמץ ו"חזור בתשובה". 12. לעניין הפרסום - "פרסום", כמשמעותו בסעיף 34כד לחוק, הוא כאמור כל אמצעי חזותי או שמיעתי העשוי להעלות מילים או רעיונות, בין לבדו ובין בעזרתו של אמצעי אחר. לאור הגדרה זו, דומה כי אין מחלוקת שהדבקת המדבקה, הנושאת את המסר "אין ערבים אין פיגועים", מקיימת את הגדרת המונח "פרסום". הדבקת המדבקה על דופן הרכב עונה בנסיבות העניין גם על הגדרת מעשה הפרסום, הואיל ועל ידי הנסיעה משמש הרכב את בעליו להפצת הרעיון או המסר שעל המדבקה במקום ציבורי, באופן שאנשים רבים יכולים לראותו. 13. מכאן - לשאלה, האם עבר הנאשם עבירת פרסום הסתה לגזענות. הנאשם טען, כאמור, כי לא הוכח שהוא נהג את הרכב במועד הרלוונטי לכתב האישום, וכן שלא הוכח כי הוא זה שהדביק את המדבקות על הרכב. בקשר לכך טען בעדותו, כי באותה תקופה לא היתה לו שליטה מלאה על הרכב, שכן הרכב עמד לשימוש של כל מאן דבעי - "אנשים פעילים, חברים, משפחה" (עמ' 19, ש' 23), ולכן - אין ולא היה באפשרותו לדעת מתי הודבקו המדבקות ובידי מי. 14. מנגד טוענת המאשימה, כי ללא ספק הנאשם הוא שנהג את הרכב בתאריך 11.11.2004, וזאת בהתבסס על עדויותיהם של השוטרים רס"ר אבירם ברמלי (להלן - "ברמלי") ומי שהיה קצין חקירות במרחב באותה תקופה, סנ"צ חיים פדלון (להלן - "פדלון"). לחילופין, היא טוענת, כי הקביעה שאינה במחלוקת, שלפיה הנאשם היה הבעלים של הרכב בתקופה הרלוונטית לאישום - קביעה השואבת את תוקפה בין היתר מעדות הנאשם עצמו - די בה כדי לבסס את הטענה שהנאשם נהג ברכב תקופה ממושכת, לרבות את תאריך ביצוע העבירה הנזכר בכתב האישום, וזאת - וזאת באופן שמחייב כי הנאשם ידע שבאותה עת הודבקו על הרכב מסרים המסיתים לגזענות. 15. המאשימה תומכת את טענתה בעניין זה כאמור בעיקר בעדותו של ברמלי, וביתר דיוק - בדו"ח פעולה (ת/2) שערך בתאריך 14.11.04. בדו"ח הפעולה תיאר ברמלי, כי בעת שנהג בניידת משטרתית מכיוון אריאל לכיוון צומת רחלים, בתאריך 11.11.04, הבחין ברכב מסוג סובארו "סטיישן" בצבע לבן, שעליו מודבקות היו - משני צדי הרכב - מדבקות גדולות הנושאות את הכיתוב "חזרה בתשובה עוזרת לגרש את הערבים". למעלה מן המדבקה הגדולה התנוססה מדבקה נוספת, הנושאת את הכיתוב "אין ערבים אין פיגועים", וכן מדבקה הנושאת את הכיתוב "אני קונה רק מיהודים". לפי טענתו, הצליח לזהות את הנאשם כמי שנהג ברכב והחל לנסוע בעקבותיו, אולם במהלך הנסיעה נועץ בפדלון וזה הורה לו להפסיק את העיקוב ולהניח לנאשם להמשיך בנסיעתו, אך ביקש ממנו לרשום דו"ח בעניין. ברמלי רשם את מספר הרכב ובבדיקת מסוף שערך כעבור זמן התברר כי הנאשם אכן רשום כבעלים של הרכב. 16. על פניה, מעוררת גרסה זו סתירות ותמיהות לא מעטות, כפי שציין בצדק בא כח הנאשם. הראשונה שבהן נוגעת לנסיבות האופפות את פתיחת החקירה נגד הנאשם, ובמיוחד - להתנהלות של העד ברמלי בכל הנוגע לעריכת דו"ח הפעולה. דו"ח הפעולה פותח במילים "היום במהלך פעילות שגרתית כאשר הייתי... בניידת ג'יפ משטרתי..." (ת/2), אך אין מחלוקת כי ברמלי רשם את דו"ח הפעולה רק בחלוף שלושה ימים למן האירוע המדווח בו, בתאריך 14.11.04. ברמלי הסביר בעדותו, כי רישום הדו"ח נעשה בתגובה לתלונה שהגיש באותו יום, כלומר - ביום 14.11.04, חבר כנסת מאן דהוא, בקשר לרכב, בגין עבירה של פרסום הסתה לגזענות, ובדבריו: "אנחנו קיבלנו על האוטו הזה מחבר כנסת מהשמאל שביקש שנבצע חקירה של הסתה. אז דיבר איתי מר פדלון קצין חקירות ואמרתי לו שראיתי את האוטו הזה לפני כמה ימים וביקש שנרשום דוח" (עמ' 15, ש' 1-2; ההדגשה שלי - ש.ד.). הרושם הברור שמתקבל מהדברים הוא, שאלמלא הוגשה התלונה לא היה עולה בדעתו של ברמלי לרשום דו"ח פעולה בעניין זה, שכן, לדבריו: "יש הרבה מדבקות כאלה" (עמ' 15, ש' 9), ומספרן מגיע למאות (עמ' 15, ש' 13). מכך מתבקשת מסקנה נוספת, כי דו"ח הפעולה אינו מבוסס כלל על האירוע המדווח בו, כי אם על היכרות מוקדמת של ברמלי את הנאשם ואת רכבו; שכן, טרם שהוגשה התלונה נגד הנאשם, ובהינתן, לפי עדותו של ברמלי, כי באותה תקופה הופצו מדבקות שנשאו את הכיתוב "אין ערבים אין פיגועים" למאות, לא קמה לו עילה מיוחדת לעכב את הנאשם, לעקוב אחריו או למלא דו"ח פעולה בעניינו. מסקנה זו שואבת את תוקפה גם מהצהרותיו של ברמלי בעדותו, כי עוד קודם לאירוע המדווח בדו"ח, הכיר את הנאשם ואת רכבו, לרבות את האמור במדבקות שעליו, היכרות ממושכת ויסודית, וזאת כנובע משירותו בימ"ר ש"י (עמ' 11, ש' 18-20; עמ' 13, ש' 14-20). על יסוד האמור, יש לתמוה, מה נתחדש לברמלי ביום 11.11.04, בשעה 15:20 (ת/2), שראה צורך לעקוב אחר הנאשם על מנת לעכבו לחקירה או כי ראה צורך לרשום דו"ח פעולה מפורט בעניין; וזאת - מבלי שבוצעה עבירה נוספת, ובשעה שהיה מודע היטב, זה זמן רב, לנסיבת בעלותו של הנאשם על הרכב וכן לתוכן המסית לכאורה של הכיתובים שעל גבי המדבקות. נוכח התמיהות המתגלות בגרסתו של ברמלי, מתעוררות שאלות נוספות באשר לאמיתות הדיווח בדו"ח הפעולה. כך, בעוד שמדו"ח הפעולה עולה, כי כבר בעת שביצע מעקב אחר רכבו של הנאשם נועץ בפדלון וזה הורה לו לרשום דו"ח פעולה מסודר בעניין ולהעבירו לחקירות, מעדותו עולה, כי רק לאחר שהוגשה תלונה שהתיחסה לרכב שהוא של הנאשם בגין פרסום הסתה לגזענות, בחלוף שלושה ימים, פנה לפדלון ודיווח לו על האירוע, ורק אז ביקש פדלון שירשום דו"ח בעניין (עמ' 15, ש' 1-3); ובמשמע, כאמור - שאלמלא כן, לא היתה נחיצות לרשום את הדו"ח. 17. יתרה מכך, גרסה זו מעוררת קשיים גם בכל הנוגע לטענה בדבר זיהוי הנאשם כמי שנהג ברכב במועד הנזכר בכתב האישום. ברמלי חידד בעדותו את הטענה, כי הבחין במדבקות שעל שני צדי הרכב וכן שהצליח לזהות בוודאות את הנאשם כמי שנהג ברכב, ובעניין זה אישר כי תרשים שערך בא כח הנאשם משקף את התרחשות הדברים כהוויתם (נ/1; עמ' 12, ש' 17). התרשים מתאר את מקום הימצאות כלי הרכב ביחס לצומת (צומת רחלים שעל כביש 60), על פי הנטען בדו"ח הפעולה, וממנו עולה כי בעת שהנאשם חצה ברכבו את הצומת, עמד רכבו של ברמלי בניצב לכביש 60 ולמסלול נסיעתו של הנאשם. כן עולה מעדותו, כי ניתן להניח שמהירות נסיעתו של הנאשם עלתה על 80 קמ"ש (עמ' 13, ש' 6-7). בנסיבות אלו, משאני מביאה בחשבון את מקום התייצבות כלי הרכב ברגע ה"מפגש" ובשים לב למהירות הנסיעה המשוערת של הנאשם, אני מתקשה להאמין לטענה, כי ברמלי הצליח להבחין בפניו של הנאשם ולזהות אותו בוודאות (עמ' 16, ש' 9) או שהצליח להבחין במדבקות שעל שני צדי הרכב (ת/2). יותר מתקבל על דעתי, כי ברמלי, בהכירו את הנאשם ואת רכבו, רשם את הדברים מזכרונו. מסקנה זו מתיישבת היטב עם דברים שאמר עדותו, כי אכן במהלך הנסיעה לא יכול היה להבחין במדבקות, אך מאחר שהכיר את הרכב ואת המדבקות שעליו, רשם את הדברים בדו"ח הפעולה (עמ' 13, ש' 12-17). אשר על כן, נוכח הספק שמתעורר למקרא הדברים באשמתו של הנאשם, אני סבורה כי לא ניתן לקבוע כממצא עובדתי, רק על פי עדותו של ברמלי שהנאשם הוא שנהג את הרכב בצומת רחלים, בתאריך 11.11.04, כנטען בכתב האישום. אלא שמעדותו של הנאשם עצמו ניתן ללמוד שבמועד הנטען היה הרכב בדרכו לירושלים לשם פעילות שהנאשם מעורב בה במסגרת מה שקרוי בלשונו "סיבוב שערים" הנאשם טען בעדותו שיתכן שאחר נהג ברכב באותו יום, אך עדותו לא היתה אמינה בעיני בנקודה זו והוא לא המציא כל ראיה לתמוך בטענתו. 18. יחד עם זאת, אני מוצאת שקיימות די והותר ראיות לכך שבמהלך התקופה הרלוונטית היה הרכב בבעלותו של הנאשם ובשליטתו המלאה, ומכאן סלולה הדרך למסקנה, כי הנאשם שלט באופן מלא גם בכל הפעולות הנעשות ברכב. 19. פלט נתוני הבעלות על הרכב (ת/4), שהופק בתאריך 22.6.04, מעיד כי הרכב רשום על שמו של הנאשם מאז תאריך 5.9.96. בשולי הטופס נרשם כי בעת הפקת הטופס היה הנאשם פסול בנהיגה, אך אין בעובדה זו כדי לגרוע מתוקף נתוני הבעלות. הנאשם אינו חולק כאמור על הקביעה כי הרכב היה ברשותו ובבעלותו כל אותה תקופה, וניתן אפוא לקבוע בוודאות כי הרכב ששימש לביצוע העבירה הוא רכבו של הנאשם. 20. טענת הנאשם לעניין זה היתה כי באותה תקופה העמיד את הרכב "לשימוש ציבורי" (עמ' 21, ש' 2) והשתמשו בו אנשים רבים, כאשר ניתן להניח שאחד מהם או אחדים מהם הדביקו עליו את המדבקות, בלי הסכמתו וללא שנטלו את הסכמתו לכך. איני מאמינה לגרסת הנאשם. טענתו, כי הרכב שימש "רכב ציבורי", מעבר להיותה בלתי סבירה ומנוגדת לשכל הישר, אינה מתיישבת גם עם יתר הראיות, ואינה נתמכת בראיה כלשהי. גם לאחר שהקשבתי לעדותו אני סבורה כי הנאשם, בהיותו הבעלים הבלעדי של הרכב, שלט ברכב ובכל הפעולות שנעשו ברכב. הנאשם אישר כי הרכב שימש אותו ואת אשתו כאמצעי להגיע למקום עבודתם, ככלי תחבורה עיקרי במסגרת פעילותו באגודת "אל הר המור", ובהזדמנויות רבות נוספות עמד הרכב לשימוש בלעדי של המשפחה (עמ' 25, ש' 5-7). גרסה זו מתיישבת היטב עם עדותו של ברמלי, שטען כי הוא מכיר היטב את הרכב ואת הנוסעים בו, וכי על פי רוב משמש הרכב את הנאשם ואת אשתו. יתרה מכך, בהינתן כי הרכב נמצא בבעלות הנאשם מאז 1996, מתקיימת הנחה עובדתית חזקה, המבוססת על ניסיון החיים, כי הנאשם בעצמו - או אחר ברשותו - נוהג ברכב ומבצע את הפעולות ברכב. חזקה זו ניתנת כמובן לסתירה, ולשם כך היה על הנאשם להקים ספק סביר בנקודה זו, כלומר - להעמיד אפשרות ממשית לגרסתו, כזו שיש לה אחיזה בראיה, ואין הוא יכול לפטור את עצמו בהעלאת טענה סתמית שהרכב שימש "רכב ציבורי". בנסיבות העניין, ניתן היה לצפות כי הנאשם יזמן שורה ארוכה של עדי הגנה התומכים כולם את גרסתו. משלא עשה כן, ולא פעל בכל דרך כדי לשלול את טענת המאשימה, אין הוא יכול להיבנות בהגנתו על ידי העלאת השערה שאין בה הסתברות ממשית לחפות, כאשר מנגד - קיימות ראיות ברורות לאשמתו. העובדה שהרכב נמצא משך כל התקופה בבעלותו הבלעדית של הנאשם ושימש אותו ואת אשתו ככלי תחבורה עיקרי, בצירוף העובדה כי לא הובאה ראיה לסתור הנחות אלו, די בהן כדי להוביל למסקנה כי הנאשם שלט בכל הפעולות שנעשו ברכב והיה מודע להדבקת המדבקות על הרכב, גם אם לא הדביק אותן במו ידיו. נוסף לכל האמור ראוי לציין, כי הנאשם לא הכחיש בכל שלב משלבי ההליך כי הוא שנסע ברכב ביום 11.11.04, אלא ציין רק כי אינו זוכר היכן היה בתאריך זה. הנאשם גם לא הכחיש את הטענה, כי הוסיף לנסוע ברכב למרות שהבחין במדבקות שהתנוססו אליה, ולעניין זה היתה טענתו היחידה, כי לא הוא הדביק את המדבקות. העובדה כי הנאשם הוסיף לנהוג את הרכב, בין היתר במקומות ציבוריים ובשעה שאנשים רבים יכולים היו להיחשף לתוכן המסית שהתנוסס עליו, מקיימת כשהיא לעצמה את יסודות העבירה, "המפרסם דבר", ואין נפקא מינה לעניין זה מי הוא שהדביק את המדבקות. 21. עבירת פרסום הסתה לגזענות היא עבירה התנהגותית, הדורשת יסוד נפשי של "מטרה". הלשון המפורשת של האיסור מציגה דרישה כי פרסום דבר ההסתה לגזענות נעשה "מתוך מטרה להסית לגזענות". משמעות דרישת היסוד הנפשי של "מטרה" היא רצון או שאיפה של הנאשם להשגת היעד האסור, ובענייננו - להסית לגזענות, או חתירה אליו. בע"פ 2831/95 בעניין אלבה הנ"ל נחלקו הדעות לעניין תחולתו של כלל ה"ידיעה ברמה גבוהה של הסתברות" ("הלכת הצפיות"), אך הנטיה המצטיירת מן הגישות השונות אינה שוללת את יישומו של הכלל לגבי עבירת פרסום הסתה לגזענות. על כל פנים, איני מוצאת שיש צורך להידרש למחלוקת זו. השאיפה לפרסם את המסר הגזעני נלמדת מעצם הדבקת המדבקות על דפנות הרכב ומעצם הנסיעה ברכב למקומות ציבוריים, בשעה שמתנוססים עליו מסרים מסיתים. מעיון באוסף צילומים של הרכב (ת/3), שהוגש לבית המשפט, אני מתרשמת כי מיקום הדבקת המדבקות על הרכב אינו אקראי, אלא מכוון לצוד את עיני האנשים שחולפים על פני הרכב. המדבקה הנושאת את הכיתוב "אין ערבים אין פיגועים", שלגביה נקבע כי היא מהווה הסתה לגזענות, מודבקת בשלושה מקומות שונים על הרכב: על דלת הרכב הקדמית-ימנית, מעט למטה מן החלון, ושתי מדבקות הודבקו על פגוש הרכב, מעט למעלה מלוחית הזיהוי של הרכב, במקום ניכר לעין. מדבקות מסוג זה, כשהן מודבקות על הרכב במקום ניכר לעין, מיועדות, מעצם טיבן, לפרסם מסר או רעיון, ומעידות על רצונו של בעל הרכב להביא לפרסום המסר האמור בהן. ככל שהמסר שעל גבי המדבקות הוא גזעני, הרצון להפיץ ולפרסם את המסר מלמד על מטרה להסית לגזענות. על מטרה זו ניתן ללמוד גם מריבוי המדבקות הנוספות שמודבקות היו על הרכב, מאופיין וממיקומן על הרכב. כך, למשל, המדבקות הנושאות את הכיתוב "חזרה בתשובה נותנת כח לגרש את הערבים" מתנוססות על ארבע דלתות הרכב, כאשר כל אחת מהן מכסה את שתי דלתות שבכל דופן (!). נוסף לאלה, מתנוססות במקומות רבים נוספים על הרכב מדבקות רבות הנושאות כיתובים שונים, כגון: "הכל בגללך, חבר" ו"אני קונה רק מיהודים". מריבוי המדבקות, גודלן, מיקומן על הרכב ומהמסר השווה העולה מכולן (הגם שאין כולן עולות כדי הסתה לגזענות), נלמדת מטרתו של בעל הרכב, ובמקרה זה - הנאשם, להסית לגזענות. מכאן - ליתר טענות ההגנה של הנאשם. טענה להגנה מן הצדק 22. הנאשם טוען כאמור כי הגשת כתב האישום נגדו מהווה אכיפה בררנית ומפלה של הוראת החוק. ראשית, הוא טוען, כי הגשת כתב אישום נגדו היא תקדימית, במובן זה שהוא הנאשם הראשון שהוגש נגדו אישום בעבירה של פרסום הסתה לגזענות רק בשל מדבקה שהודבקה על הרכב. שנית, הנאשם טוען כי במקרים אחרים, שבהם הוגש כתב אישום בעבירה זו, נקטה המאשימה גישה מקלה כשאפשרה לנאשם לחזור בו מן הביטוי הגזעני ולהביע חרטה על דבריו, ובתמורה התחייבה לבטל את כתב האישום. כראיה מפנה בא כח הנאשם להחלטת המאשימה, בת"פ (י-ם) 3297/03 מדינת ישראל נ' הרב יצחק גינזבורג, לבטל את כתב האישום שהוגש באותו עניין נגד הרב גינזבורג, בכפוף לכך שיצהיר בפומבי כי הוא חוזר מדברים פוגעניים וכוללנים שאמר בראיון עתונאי. בקשר לכך טוען בא כח הנאשם, כי הנאשם מביע חרטה על התנהגותו ואף הסיר את המדבקות מעל הרכב סמוך לאחר שנחקר בעניין זה, ולא ברור אפוא מדוע חרגה המאשימה מן המדיניות שנקטה בעניין הרב גינזבורג. בעניין זה הגיש בא כח הנאשם, במסגרת טיעוניו, רשימה שכותרתה "חמישים ההחלטות האחרונות שהתקבלו בתיקים בהם עלה חשד לעבירה של הסתה לגזענות או הסתה לאלימות 5.12.07". הרשימה סוקרת החלטות שנתקבלו על ידי היועץ המשפטי לממשלה בין השנים 2006-2007, בתיקים שנפתחו בגין הצהרות דומות לאלו שמיוחסות לנאשם, ומהן אף חריפות ופוגעניות יותר. לפי טענתו, עיון בהחלטות שקיבל היועץ המשפטי לממשלה בתיקים אלה ירא כי עצם הגשת כתב האישום נגד הנאשם מהווה אפליה, ומטעם זה ראוי היה שלא יורשע בדינו. בנוסף הגיש בא כח הנאשם דו"ח של האגודה הערבית לזכויות אדם, הנושא את הכותרת - "הרוצח אחד - האחראים רבים". כותרת המשנה של הדו"ח היא - "אוירת הגזענות שקדמה לפיגוע בשפרעם ואחריות היועץ המשפטי לממשלה". בפרק החמישי לדו"ח ליקטו מחברי הדו"ח התבטאויות שונות מן השנים האחרונות, בעיקר של פוליטיקאים ואישי ציבור יהודיים, שלפי שיטתם היו גזעניות באשר כוונו כלפי המיעוט הערבי בכללותו. 23. חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן - "חסד"פ"), מעניק לרשויות התביעה סמכות שבשיקול דעת להחליט אם להעמיד אדם לדין אם לאו. ברם, החלטה לאכוף חוק נגד פלוני ולא לאכוף את החוק נגד פלמוני על בסיס שיקולים שרירותיים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני היא החלטה פסולה שמהוה אכיפה בררנית [ר' בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3), 289, בעמ' 305]. הצורך בהפעלה שוויונית של כח התביעה בהעמדה לדין אינו מוטל בספק. זהו ערך העומד בבסיס אמון הציבור במערכת אכיפת החוק ולא ניתן להפריז בחשיבותו. "אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה" (בג"ץ 935/89, 940, 943, גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485, בעמ' 512). ואכן, אכיפה בררנית עשויה להוות עילה לביטול כתב אישום או להקלה בעונשו של נאשם מחמת הגנה מן הצדק (ר' ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776, בעמ' 816). כידוע, לאחרונה אף עוגנה ההגנה מן הצדק בס"ק 149(10) לחסד"פ. ברם, גם משהורחבה תחולת ההגנה ונקבעו מבחנים מקלים יותר להפעלתה, לא סר העיקרון המגביל את השימוש בהגנה למקרים חריגים ביותר: "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר" (עניין בורוביץ', בעמ' 807). 24. אכיפה בררנית היא אכיפה פסולה. בכך אין ספק. ואולם, יש להבחין בין אכיפה בררנית פסולה לבין אכיפה חלקית מותרת. לא כל אכיפה חלקית, "סלקטיבית" או מדגמית, היא אכיפה פסולה שיסודה בהפליה. על פי ההשקפה המקובלת, ההכרעה אם אכיפה חלקית היא אכיפה מותרת או שמא אכיפה בררנית פסולה, תיגזר בדרך כלל מטיב מניעיה של התביעה. ככל שיוכח כי כתב האישום יסודו בשרירות או במניעים פסולים של התביעה, יבוטל כתב האישום (עניין בורוביץ' הנ"ל, בעמ' 813; ור' גם ענין זקין הנ"ל, בעמ' 304-305). 25. מן הכלל אל הפרט. הנאשם לא הוכיח שאכיפת החוק ביחס אליו היתה בררנית, ואין לראותו כמי שנרדף על ידי רשויות התביעה. בניגוד לטענתו, ניתן למצוא כתבי אישום שהוגשו נגד אנשים שונים, בגין עבירות דומות ואף בשל שימוש בסיסמאות דומות. כך למשל, כתב אישום שהוגש נגד דוד העברי בת"פ (י-ם) 3360/02 בעבירה דומה בשל החזקת והפצת חולצות שעליהן הופיעה בחזית תמונתו של הרב כהנא ומאחור - הכיתוב "אין ערבים אין פיגועים". בית המשפט המחוזי [ע"פ (י-ם) 8612/04] קיבל את ערעורה של המאשימה, ביטל את הכרעת הדין של בית משפט השלום (כב' הנשיא א' כהן), והרשיע את הנאשם בעבירת פרסום הסתה לגזענות. ערעורו של הנאשם בבית המשפט העליון נדחה על הסף (רע"פ 10762/05) , תוך שבית המשפט בעליון (כב' השופט א' לוי) קובע כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניינו של הנאשם היה נכון גם לגופו. במקרה נוסף הרשיע בית המשפט (כב' השופט ח' לי-רן) את איתמר בן גביר בת"פ (י-ם) 2225/03, בעבירות שונות של הסתה לגזענות ותמיכה בארגון טרור, ובין היתר, על פי המתואר באישום השלישי בכתב האישום, בשל העובדה שעל רכבו התנוססו מדבקות הנושאות את הכיתוב "אין ערבים אין פיגועים". בערעור שהוגש, דחה בית המשפט המחוזי [ע"פ (י-ם) 2065/08] את טענות המערער לעניין האישום הנזכר, וקבע, בין היתר, כי "אין ספק כי הסיסמא "אין ערבים - אין פיגועים" היא סיסמא גזענית, באשר יש בה משום ביזוי, גילוי איבה וגרימת מדנים כלפי ציבור שלם אך בשל השתייכותו למוצא לאומי-אתני" (פסקה 20 לפסק הדין). יש לציין, כי בית המשפט המחוזי דחה טענה דומה של המערער להגנה מן הצדק. ערעור שהגישו המאשימה והמערער לבית המשפט העליון (רע"פ 9066/08, כב' השופט א' לוי) נדחה על הסף, תוך שבית המשפט העליון קובע כי "קביעתו של בית-המשפט המחוזי בדבר תוכנם הגזעני (של הפרסומים שיוחסו למערער - ש.ד.), בדין יסודה". במקרה אחר, ת"פ (י-ם) 3855/02 מדינת ישראל נ' אהרון ירמיהו, , הרשיע בית משפט השלום (כב' השופט י' ברקלי) את הנאשם, על פי הודאתו, בין היתר, בעבירת פרסום הסתה לגזענות, וזאת בגין כך שלבש חולצה שנשאה את הכיתוב "אין ערבים אין פיגועים" (החלטה מיום 23.6.03). כמו כן ראו החלטות במקרים דומים בת"פ (כ"ס) 3154/05 מדינת ישראל נ' אלברט חנוך, , מיום 4.9.06; ת"פ (כ"ס) 2110/03 מדינת ישראל נ' חיים פנירי, , מיום 5.1.05, ופסק הדין בערעור [ע"פ (ת"א) 71624/05]. 26. העולה מן האמור, כי אין יסוד לטענת בא כח הנאשם כי הגשת כתב האישום נגד הנאשם היתה תקדימית או כי המאשימה אינה נוהגת להגיש כתבי אישום ולנהל משפט נגד נאשמים בגין עבירות של פרסום הסתה לגזענות במקרים דומים. 27. גם שאר המובאות שהגיש בא כח הנאשם לבית המשפט אינן מובילות למסקנה כי המאשימה פעלה ממניעים פסולים, לא ענייניים, או שנקטה אכיפה פסולה ובררנית נגדו. כך, למשל, בעניין ת"פ 3297/03 מדינת ישראל נ' הרב גינזבורג, הועמדה המחלוקת בעיקר על ההיבט המשפטי ועל הפרשנות הנכונה שיש ליתן לדברי הרב גינזבורג. בסופו של דבר, בהמלצת בית המשפט (כב' השופט נ' סולברג) הושג הסדר, שבמסגרתו הביע הרב חרטה על דבריו והתחייב כי לא יפרסם בעתיד דברים שיש בהם משום הסתה לגזענות. בענייננו, הנאשם אכן הסיר את המדבקות מעל הרכב, ברם, לאורך כל המשפט לא הביע חרטה וגם לא קיבל אחריות למעשיו, אלא דבק בכפירתו, ובין היתר טען, כי ידו לא היתה בפרסום, כי הרכב לא היה בשימושו, ועוד כיו"ב טענות מתחמקות שמעידות כי לא קיבל אחריות למעשיו. מכל מקום, בניגוד לתוצאת הדיון בעניין ת"פ 3297/03 הנ"ל, בענייננו לא ניתן לומר כי עיקר הפער בין עמדות הצדדים הוא במישור המשפטי או כי הדברים שפורסמו על ידי הנאשם ניתנים לפירושים שונים. 28. גם בחינת המובאות הנוספות שהגיש הנאשם - דו"ח האגודה הערבית לזכויות אדם ורשימת ההחלטות של היועהמ"ש בעבירות הסתה לגזענות - אינה מובילה למסקנה כי יש לבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. הדו"ח מפרט באריכות רבה שלל אמירות של אישי ציבור בישראל, ובעיקר - של חברי כנסת מן הימין, שלגביהן נקבע בדו"ח כי הן גזעניות. גם משעיינתי היטב בדו"ח איני סבורה, כי יש בהן להקים לנאשם בענייננו הגנה מן הצדק. ראשית, לא ניתן לבסס מסקנות כלשהן על הדוגמאות המובאות בדו"ח, בין משום שאין בו כדי לשמש ראיה כי הדברים אכן נאמרו ובין משום שאין ראיה לכך שהדברים אכן הובאו במדויק ובהקשרם המלא. שנית, לאחר שסקרתי את האמור בדו"ח, אני סבורה, כי כל התבטאויות שהובאו בדו"ח כדוגמאות לביטויי גזענות אינן עונות על הגדרת החוק לעבירת הסתה לגזענות - וזאת, יש לציין, מבלי שאני נדרשת להביע את עמדתי ביחס לאותן אמירות. לפיכך, ולו מן הבחינה הזו בלבד, דעתי היא, כי אין הנידון דומה לראיה. ושלישית, חלק הארי של הדוגמאות המובאות בדו"ח מתייחס להתבטאויות שונות של חברי כנסת, הנהנים מחסינות פרלמנטרית, ולכן לא ניתן להקיש מאי נקיטת פעולה של רשויות התביעה בעניינם, ככל שהיה בה צורך, לענייננו. עיינתי היטב גם ברשימה שהגיש בא כח הנאשם, המתיימרת לסקור את חמישים ההחלטות האחרונות של היועהמ"ש בתיקים שבהם עלה חשד לעבירה של הסתה לגזענות. מדובר בלקט אמירות שנאמרו בהקשרים שונים ושהופצו באמצעים שונים, המסודרות בצורת טבלה, שלגבי מיעוטן בלבד החליט היועץ המשפטי על הגשת כתב אישום, ואילו בנוגע לרובן היתה ההחלטה שלא לפתוח בחקירה או - משנפתחה חקירה - שלא להגיש כתב אישום. לאחר עיון בדברים אני סבורה, כי אפילו היה מקום לכאורה, בדוגמא זו או אחרת, להגיש כתב אישום נגד אדם בגין אמירה גזענית, הרי שמגוון הנימוקים להחלטה שלא להגיש כתב אישום באיזה מן המקרים המובאים בצד הטבלה, מצביע לכך שהתביעה פועלת כמצווה עליה ושוקלת היטב בטרם החלטה להעמיד אדם לדין בעבירות מסוג זה. לאור האמור, נחה דעתי, כי המאשימה שקלה היטב גם את עניינו של הנאשם טרם שהחליטה להגיש את כתב האישום וכי ביסוד החלטתה ניצבים שיקולים ענייניים בלבד. 29. זאת, ואף למעלה מן האמור, התביעה נהנית בהקשר זה גם מחזקת תקינות המעשה המנהלי. חזקה זו, כוחה יפה להעביר אל הנאשם את הנטל להוכיח היפוכם של דברים, היינו - שנפל פגם בפעולת הרשות, ובענייננו - כי החלטתה בעניינו לא היתה נטולת פניות. הנאשם לא הרים את הנטל ולא הביא ראיות לסתור את החזקה. ודוק: בחנתי עדותו של ברמלי שטען כי ראה מאות מדבקות מן הסוגים הנדונים ולא נטען כי מי מבין ה"מפרסמים" אותן, כולן או חלקן, הובא לדין. חככתי בדעתי, איפוא, אם אין לקבל טענתו של הנאשם על רקע אבחנה בלתי מובנת בין הנאשם לאחרים. הגעתי למסקנה כי אין לפני כל תשתית ממשית לקבוע ממצאים הנדרשים לשם קבלת טענת הנאשם. לא הוברר וברמלי אף לא נחקר על דברו בחקירתו הנגדית היכן ומתי ראה את מאות המדבקות שטען שראה, לא הוברר אצל מי ראה אותן ומהפרסום שנעשה באמצעותן. על טיב עדותו של השוטר ברמלי הערתי לעיל ורק יובהר שגם המעט שניתן היה לקבל ממנו בתמיכה לטענת הנאשם להגנה מן הצדק - לא התקבל כי העד לא נחקר בנקודה זו ולא פורטו הדברים באופן אמין שניתן יהיה לסמוך עליהם. 30. על יסוד כל האמור, גם אם אצא מהנחה שאכיפת החוק כלפי הנאשם אכן היתה בררנית, אין לראות בה התנהלות מכוונת וזדונית, ולא ניתן לומר כי הגשת כתב האישום נגדו עולה כדי התנהגות "הפוגעת באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות". לעניין זה יש להוסיף, כי השתלשלות הדברים עובר להגשת האישום נגד הנאשם אכן מעוררת תמיהות אך אין בכך כדי להביא למסקנה שמדובר בהפליה מכוונת שיסודה במניע פסול, ואשר בגינה יש לבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. 31. אשר לטענת בא כח הנאשם בדבר טעות במצב משפטי - הכלל הוא, כי אדם נושא באחריות פלילית גם אם לא ידע על דבר קיומו של ה"איסור" הפלילי שאותו הפר, או טעה בדבר משמעותו. בעניין זה קובע סעיף 34יט לחוק העונשין סייג לאחריות הפלילית, המותנה בכך ש"הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר" (ר' י' קדמי, על הדין בפלילים, מהדורת תשס"ה-2004, חלק ראשון, בעמ' 567). הלכה למעשה, קובעת הוראת החוק חזקה חלוטה כמעט, שלפיה כל אדם מוחזק כיודע את הדין הפלילי ומבין את משמעות איסוריו, כאשר הנאשם הוא שנושא בנטל סתירת החזקה בדבר העדר תחולה לסייג. בענייננו, גם אם אאמין את גרסת הנאשם לעניין זה, אין לומר שטעותו היתה "בלתי נמנעת באורח סביר", ולעניין זה, הטענה כי במועד ביצוע העבירה לא נקבע עדיין בפסיקת בית המשפט שהאמירה "אין ערבים אין פיגועים" היא אמירה גזענית - אינה טענה. כל בר-דעת מבין את המשמעות הגזענית של המילים "אין ערבים אין פיגועים", כפי שהיא מפורטת למעלה בהכרעת הדין. לא נדרשת מלאכת פרשנות פתלתלה כדי להגיע למסקנה כי מדובר בביטוי מסית לגזענות, ואין היגיון בטענה כי אמירה גזענית תיחשב לכזו רק לאחר שבית המשפט קבע כן. גם לא תישמע טענה כי האמירה: חזרה בתשובה נותנת כח לגרש את הערבים אינה עונה אחר הגדרת "גזענות" ע"פ החוק בשפתה הפשוטה והמובנת של הגדרתו של מונח זה בחוק. יש להזכיר, בהקשר זה, כי על פי פסיקת בית המשפט, גם מי שהיה "רשלן" ולא נקט את כל האמצעים הסבירים העומדים לרשותו כדי לברר את משמעות האיסור, לא יוכל להשתמש בסייג הקבוע בהוראת סעיף 34יט. ואם כך לגבי מי שהוא "רשלן", כל שכן בענייננו, משהתרשמתי כי הנאשם היה מודע בהחלט למשמעות המילים ולאופי הגזעני שהן נושאות ובחר בכל זאת לפרסם את הביטוי המסית על רכבו. 32. טוען הנאשם כי אין להרשיעו בדין, גם מאחר שקמה לו הגנה בדמות סייג "זוטי הדברים", הקבוע בהוראת סעיף 34יז לחוק העונשין. כידוע, מדובר בטענת הגנה מהותית המניחה שנתקיימו כל יסודות העבירה וכי לפחות מן ההיבט הטכני - העבירה נעברה, אלא שיש ליטול מן המעשה את פליליותו בשל היותו "פעוט ערך" או "חסר משמעות" מן ההיבט של האינטרס הציבורי. בגוף הסעיף מפורטים ארבעה תנאים מצטברים ליישום הסייג: "... טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי...". בחינת המקרה לאור אותם תנאים אמורה להוביל למסקנה אם המעשה הוא קל ערך. אכן מנוסחו הכללי של הסעיף לא ברור די הצורך, מהו דבר "קל ערך", מהו משקלו הסגולי של כל אחד מן התנאים וכיצד ראוי לערוך את האיזון ביניהם. ברם, מגמת הפסיקה היא שיש להחיל את הסייג בדבר "זוטי דברים" בזהירות תוך בחינת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן, אימץ בית המשפט העליון דברים שנאמרו בהקשר זה בבית המשפט המחוזי באותו עניין, וקבע, כי: "ההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. לעומת השיקולים המנחים את בית-המשפט, דרך משל, בבואו לבחון את הסעד של מבחן ללא הרשעה, והכוללים בצד נסיבות הענין וטיב העבירה את אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי (סעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש] התשכ"ט-1969), הרי שהדגש לענין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו 'נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי'. עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל של 'העדר ענין לציבור'" (עמ' 761 לפסה"ד; ההדגשה שלי - ש.ד.). במקרה זה יש לבחון, האם הקריאות "אין ערבים אין פיגועים" ו"חזרה בתשובה נותנת כח לגרש את הערבים" הן קריאות שראויות לחסות בצלה של הטענה בדבר זוטי דברים. דעתי, שהיא אך המשך ישיר לכל מה שנאמר עד כאן, היא שאין מדובר במעשה "קל ערך" ו"חסר משמעות" כלל ועיקר. כלום ניתן לומר שהתנהגות כה פוגענית ומבזה, העומדת בבסיסה של נורמה חברתית אלימה וגזענית, היא נעדרת "עניין ציבורי"? התשובה לכך, כמובן, היא שלילית. על רקע המציאות החברתית העכשוית, לרבות זו שבמסגרתה נעברה העבירה נשוא כתב האישום, דומני כי אין להמעיט בערך עבירות הגזענות, ופרט - בערכן של עבירות פרסום הסתה לגזענות, באשר על פי התפיסה המקובלת - הן ה"מתווכות" בין רעיונות גזעניים למימושם בדרך עבירות אלימות. מובן, כי עבירה שפוטנציאל הסיכון העולה ממנה הוא רב (גם אם לא בהקשר ישיר לפעולתו של הנאשם) אינו יכול לחסות בצל קורתה של טענת זוטי דברים ואינו מתאים להגדרה של "העדר עניין לציבור". 33. אשר על כן, בהתאם למפורט בהכרעת הדין, אני מוצאת את הנאשם אשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום ומרשיעה אותו בדין.פרסוםגזענותהסתה