קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - סעיף 415 לחוק העונשין

קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות: נגד הנאשם הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים: אישום ראשון - בגין קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן "החוק") ועבירת מנהלים ועובדים בתאגיד - לפי סעיף 424 לחוק. אישום שני - קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות (כנ"ל) זיוף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 לחוק. אישום ראשון עובדות כתב האישום בקצירת האומר מעלות, כי בין חברת דיור לעולה בע"מ (להלן "דיור לעולה"), שהנאשם היה הבעלים והדירקטור שלה, לבין חברת נתיב לקידום בע"מ (להלן "נתיב"), שהיתה בבעלות יצחק גבאי (להלן "גבאי"), נחתם הסכם הלוואה בסך מיליון דולר (3,270,000 ₪). בתמורה לכסף שלוותה דיור לעולה, היא התחייבה לתת לנתיב בטוחות ומשכנה לטובתה 14 דירות השייכות לדיור לעולה. דיור לעולה רשמה משכון על הדירות אצל רשם המשכונות. בנוסף, הנאשם נתן לחברת נתיב ערבות אישית לסילוק כל סכום ההלוואה. כחודשיים לאחר חתימת הסכם ההלוואה, מכרה דיור לעולה את הדירות הממושכנות, ללא ידיעת נתיב וללא הסכמתה, כאשר את אחת הדירות רכש הנאשם בעצמו. להלן עדותו של גבאי בתמצית: בינו לבין הנאשם נחתם הסכם הלוואה בסך מיליון דולר, סכום אותו העביר ללווה ב-6 פעימות (ת/12), בהתאם לבטוחות שקיבל - מישכון 14 דירות. מלבד מישכון הדירות, הוא דרש בטוחות נוספות, ואכן קיבל מגרש ברמת גן, מגרש בבאר שבע (להלן "המגרשים") וערבות אישית של הנאשם. עו"ד רוטשילד (עו"ד של דיור לעולה), רשם את המשכון אצל רשם המשכונות. לדבריו, שאל את עו"ד רוטשילד מדוע אין רישום במרשם המקרקעין ועו"ד רוטשילד הרגיע אותו שאל לו לדאוג. הנאשם ועו"ד רוטשילד פנו אליו בכתב (ת/7) וביקשו להחליף את המשכון של אחת הדירות הממושכנות, אך הלה סירב לכך בכל תוקף. על רקע זה התעוררו בליבו חששות והלה פנה באופן ישיר לנאשם ודרש ממנו שלא ישנה את המשכון בדירות הממושכנות ללא ידיעתו. בעקבות כך, הנאשם כתב מכתב לרשם המשכונות (ת/8) ובו הודיע לו שלא יעשה כל שינוי במשכונות שלא בהסכמת בעל השעבוד, קרי נתיב. ב-15.12.99, בעקבות שיק שלא נפרע (אינו קשור לענייננו), מתוך דאגה לגורל ההלוואה, הוא בדק אצל רשם המשכונות ומצא שהמשכון עדיין קיים. הוא ערך בדיקה בטאבו ושם גילה להפתעתו, שהדירות הממושכנות נמכרו ושנרשמה הערת אזהרה לטובת הקונים. עוד התחוור לו, שאחת הדירות נרכשה ע"י הנאשם. העד דחה מכל וכל את הטענה שהמגרשים מושכנו במקום הדירות "אני מציין שלא ניתן אף פעם כסף ללא בטוחה נוספת ומעולם לא הסכמתי להחליף" (עמ' 8 לפרוטוקול בתחתית), ובאותו עניין השיב בחקירה הנגדית (עמ' 37 לפרוטוקול) "לא אמת, אפילו לא אות אחת. מעולם". עו"ד בנימין לנדה ייצג בעלי קרקע בעיסקת קומבינציה עם דיור לעולה (בפרוייקט בו מושכנו הדירות לטובת גבאי - ח.כ). מתפקידו היה לדאוג לרישום הדירות בטאבו ולדווח למס שבח. על פי רוב, נחתמו החוזים בדיור לעולה ולו לא היה קשר עם הקונים, למעט בודדים שהגיעו אליו לחתימה בליווי עורכי דין מטעמם. לדידו, הוא לא היה מודע לכך שהדירות הנמכרות היו ממושכנות ואילו היה יודע על כך היה מדווח על כך לקונים, בין אם למשכון היתה נפקות משפטית ובין אם לאו. לדבריו, הנאשם בהיותו מנכ"ל החברה, ייצג את דיור לעולה בעיסקה. קוני הדירות העידו, כי איש לא יידע אותם שקיים משכון על הדירות. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת. בנוסף, קוני הדירות לא ניזוקו באופן ישיר מהעובדה שהדירות מושכנו אצל רשם המשכונות, למעט נזק עקיף שאין לו רלוונטיות לעניינו. לדוגמא, מרדכי שטרסלר, שעבד כמנהל חשבונות בדיור לעולה במשך 7 שנים, רכש דירה עבור בנו, חש עצמו מרומה ומושפל נוכח הסתרת המידע ממנו. עדות הנאשם א. בחקירה במשטרה שמר הנאשם על זכות השתיקה, סירב באופן שיטתי להשיב לשאלות, וניכר היה כי הוא מתחמק ממתן גירסה. בהודעתו (ת/37), כאשר הוצג בפניו המכתב שכתב לרשם המשכונות ובו אישור שהדירות ממושכנות (ת/8), השיב הנאשם "שעבוד זה הוחלף על ידי החברה בשעבוד מגרש בבאר שבע בהסכמת גבאי יצחק ובידיעתו של עובד החברה רוטשילד. לי עצמי לא היתה נגיעה בדבר" (ראה שם, עמ' 2, ש' 11 עד 18). בעדות בביהמ"ש תיאר הנאשם את מעמדו בחברה על דרך הצמצום. לדבריו "לא הייתי מנהל חברת דיור לעולה, הייתי רק הבעלים בעקיפין עקב השרשור. המנהל של דיור לעולה היה אמיר נחום" (עמ' 66 לפרוטקול, קטע אחרון). הנאשם אישר אמנם שחתם על חוזי המכירה של הדירות הממושכנות, אך לדבריו (עמ' 67לפרוטוקול) "לא הסתכלתי מה כתוב בחוזה, אני הייתי חותם על פי הנחיית עוה"ד (הכוונה לעו"ד רוטשילד - ח.כ). לדידו, הוא היה מעורב בעיסקה רק "מלמעלה" ופעל על פי הנחייתו של עו"ד רוטשילד ואת עיקר האחריות מגלגל הנאשם לפתחו של עו"ד רוטשילד. הנאשם מתאר בעדותו, כי הדירות מושכנו לטובת גבאי, אך לדבריו (עמ' 68 לפרוטוקול) גבאי אמור היה לרשום את הבטוחות "והבעיה נוצרה שהוא לא רשם נכון את הבטוחות". כמו כן חזר הנאשם וטען, כי המשכון של המגרש בבאר-שבע החליף את הדירות הממושכנות. ממצאים ומסקנות מהעדויות ומהראיות שהוצגו בביהמ"ש התבררו מספר עובדות שאינן שנויות במחלוקת: הנאשם נטל הלוואה בסך מיליון דולר מגבאי ובתמורה מישכן לטובתו 14 דירות שהיו בתהליך בניה בפרוייקט בפ"ת. החוזה ורישום המשכונות נעשו בו ביום ב- 23.6.08. ב- 1.7.98 נתן הנאשם לגבאי ערבות אישית על מלוא סכום ההלוואה (ת/5). בתאריך 26.8.98 נמכרה הדירה הראשונה לאברהם ניב (ת/44). עד חודש נובמבר 1996 נמכרו כל 14 הדירות הממושכנות. גבאי שילם את ההלוואה לשיעורין, כאשר התשלום האחרון שולם בנובמבר 1996. כל אותה עת הנאשם לא יידע את גבאי בעובדה שהדירות נמכרו. למעשה, המחלוקת בין הצדדים מצטמצמת לשאלה עובדתית אחת, האם החלפת המשכון בדירות היתה בידיעתו של גבאי ובהסכמתו, כגרסת הנאשם, או שמא פעל הנאשם על דעת עצמו, בלי ליידע את גבאי, כגרסת גבאי. גבאי מסר עדות אמינה, סדורה, קוהרנטית ונתמכת במסמכים. גם אליבא טיעוניו של ב"כ הנאשם, לא נטען שגבאי שיקר, אלא נרמז בלשון רפה, כי יתכן וגבאי "לא זכר" את השיחה בינו לבין האשם, בה דובר על חילופי הדירות עם המגרש בבאר שבע. לטיעון זה אין על מה שיסמוך. גבאי דייק ודקדק בפרטים ולא נשמט מזכרונו כל פרט, בוודאי פרט כה מהותי של החלפת משכונות. א. אל מול גירסתו האמינה של גבאי עומדת גרסת הנאשם על כרעי תרנגולת. אחרי השתיקה הרועמת של הנאשם בחקירה במשטרה, מסר הנאשם בביהמ"ש עדות מבולבלת, מיתממת ומתחמקת, כאשר מצד אחד, הוא מעיד על עצמו כאיש עסקים רב פעלים ומהצד האחר, מגלגל עיניו לשמיים וטוען כי "לא ידעתי, לא הבנתי, לא קראתי". ב. הנאשם שתק כאמור בחקירה במשטרה, אך לא נתן לכך כל הסבר, או יותר נכון ניסה לתת הסבר מקרטע; לא רצה להפליל את עו"ד רוטשילד, החוקר לא התייחס אליו יפה ... חוסר הרצון של הנאשם, כביכול, להפליל את עו"ד רוטשילד עומד בסתירה להטלת האחריות על רוטשילד. עפ"י הפסיקה העניפה, שתיקת נאשם בחקירה הינה בעלת כח ראייתי עצמאי לחובת הנאשם (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מ"י; ע"פ 663/81 חורי נ' מ"י; ע"פ 1301/92 מ"י נ' שוורץ). ג. הנאשם, בנסיונו להרחיק את עצמו מהעבירה, טען כי לא היה המנהל של החברה ולא היה מעורב בעסקה, מאחר והיה עסוק בהרבה דברים אחרים. לא זו בלבד שמדובר בטענה שאינה עומדת במבחן הסבירות, שכן לא יעלה על הדעת, שאיש עסקים דוגמתו, לא יהיה מעורה בנעשה בחברה, אלא שגרסת הנאשם בנקודה זו עומדת בסתירה לעדותם האמינה של גבאי ושל עו"ד לנדא, אשר העידו על מעמדו ועל פעילותו של הנאשם בחברה. ד. הנאשם בדרכו החמקמקה טען, כי לא היה בקשר עם קוני הדירות, טענה סתמית ומופרכת שאיוולתה מתעצמת על רקע העובדה שהוא עצמו רכש את אחת הדירות. ה. הטענה של חילופי המשכונות הינה עורבא פרח, ואנמק: ראשית לכל, טענת הנאשם אינה נסמכת על מסמכים ולא על ראיות אחרות. זאת ועוד, הנאשם הציע לגבאי בכתב להחליף את אחת הדירות הממושכנות (ת/7), אך זה הביע את התנגדותו. בעקבות כך, כתב הנאשם מכתב לרשם המשכונות (ת/8) ובו הוא מבקש שלא ייעשה כל שינוי במשכונות, אלא בהסכמה של גבאי. מכתב זה מהווה הוכחה חותכת לכך, כי לא ניתן היה לבצע חילופי משכונות, אלא בהסכמה של גבאי. אין להעלות על הדעת, וזה עולה גם מעדותו של גבאי ומהמסמכים שהוגשו, שהסכמה כזו לא ניתנה בשיחה בעל פה, כטענת הנאשם. יתירה מכך, נשאלת השאלה מדוע ייתן גבאי הסכמה לחילוף משכונות, כאשר הוא דחה הצעה כזו, כאמור?! ו. ב"כ הנאשם טרח בסיכומיו לערוך חישובים אריתמטיים כדי להוכיח כי לא היה מקום להוסיף את המגרש בבאר שבע כבטוחה, כטענת גבאי, מאחר והדירות הממושכנות כיסו את גובה הבטוחות כפי שהדבר התחייב על פי הסכם ההלוואה. טיעון זה אין בו יותר מאשר ניסיון לסמא את עיני ביהמ"ש. ראשית לכל, הקרקע בבאר שבע מושכנה לאחר ש-9 דירות ממושכנות כבר נמכרו, ומה באשר לדירות אלה?! עובדה זו לבדה מערערת מהיסוד את הטענה באשר לאופי הבטוחות. בנוסף, גבאי העיד, כי עובר לכל תשלום חלק מההלוואה, הוא דרש בטוחה נוספת והא ראיה, שהנאשם חתם לו פעמיים על ערבות אישית לגבי כל סכום ההלוואה. אם כדברי הנאשם, לא היה מקום להוסיף בטוחות על הדירות הממושכנות, מדוע נתן ערבות אישית?! הדעת נותנת, שהנאשם היה "לחוץ" לקבל את הכסף ועל כן הסכים לכל תנאי שהציב בפניו גבאי. ז. חוסר היושר של הנאשם זועק לשמיים מעצם העובדה שהוא רכש בעצמו את אחת הדירות הממושכנות. ח. מצד אחד גלגל הנאשם את האחריות על עו"ד רוטשילד ועל אמיר נחום, ומהצד האחר נמנע להביאם כעדי הגנה. הימנעות זו פועלת לנאשם לרועץ, שכן כלל ידוע הוא כי המנעות שכזו עשויה להוות חיזוק למשקלן של ראיות התביעה (ראה - ע"פ 112/52 אריה גבוב נ' היועמ"ש, פ"ד ז (1) 251, ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (1) 551, 557). ט. עו"ד רוטשילד זומן להעיד כעד תביעה, אך בסופו של דבר לא העיד בטענה של חיסיון עו"ד-לקוח. החיסיון הוא של הלקוח, ברצותו יחסה תחת צילו ברצותו יסירו (סעיף 48 לפקודת הראיות, סעיף 90 לחוק לשכת עוה"ד). הנאשם בחר לאחוז במקל בשתי קצותיו. מהצד האחד, עמד על דעתו שהחיסיון לא יוסר ומהצד האחר, גלגל את האחריות על עו"ד רוטשילד. הנאשם אינו יכול להינות משני העולמות. אם בחר, משיקוליו הוא, שלא להסיר את החיסיון, אין הוא יכול לצפות שביהמ"ש יקבל את גירסתו ויאמין לו שכל האחריות מוטלת על כתפיו של עו"ד רוטשילד. אם נכונה הטענה שכל האשמה רובצת לפתחו של עו"ד רוטשילד, מדוע נמנע הנאשם, על מנת להוכיח את חפותו, להסיר את החיסיון ?! אי הסרת החיסיון ע"י הנאשם אומרת דרשני! י. כמוצא אחרון, טען הנאשם כי האחריות לרישום המשכון היתה מוטלת על גבאי והוא כשל בכך שלא רשם את המשכון אצל רשם החברות ובטאבו. אין טענה מופכרת ומקוממת מזו. עובדתית, גבאי לא היה מיוצג בעת החתימה על הסכם ההלוואה ולדבריו, ואיני מפקפקת באמיתותם, עו"ד רוטשילד אמור היה לדאוג לרישום המשכון ובפועל הוא זה שדאג לרישום אצל רשם המשכונות. הרישום באמצעות עו"ד רוטשילד, היא הנותנת, כפי שהעיד גבאי, שהוא זה שאמון היה לבצע את הרישומים, גם בטאבו וגם ברשם המשכונות. גבאי הביע צער על שלא נועץ בעו"ד והתוודה, שעד שלא התחוורה לו התרמית, הוא לא היה מודע לכך שהיה צורך לרשום את המשכון אצל רשם החברות ובטאבו. כך או כך, העדר הרישום, כאמור, אינו יכול להציל את עורו של הנאשם, אשר ידע שהדירות ממושכנות לטובת גבאי, וחרף זאת ניצל את העובדה שהן לא נרשמו אצל רשם החברות ובמרשם המקרקעין ומכרן לאחרים. יא. אין אמנם טענה שהנאשם ביצע עבירת מרמה כלפי רוכשי הדירות, אך אין חולק, כי הוא לא דיווח להם שהדירות ממושכנות ובכך מנע מהם מידע חיוני שהיה חייב לגלותו. לעניין זה, ראה עדותו של עו"ד לנדא לעיל. התנהלות זו של הנאשם מהווה נדבך נוסף לחוסר אמינותו וכחלק מההונאה ומצטרפת להתנהגותו הפסולה של הנאשם בדרכו הנכלולית והנפתלת. התגבשותו של היסוד הנפשי ועקרון הסימולטניות א. טענות הצדדים בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלת התגבשותו של היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעת הנאשם בעבירת המרמה. המאשימה סבורה, כי ממכלול הראיות שהוצגו ניתן ללמוד על כוונתו של הנאשם לרמות את גבאי עוד בשלב בו נחתמה העסקה ביניהם. המאשימה מתבססת בטיעוניה, בין היתר, על העקרונות שקבע בית המשפט העליון ברע"פ 849/07 זוהר בן אשר נ' מדינת ישראל, , תק-על 2008 (1) 430 (להלן - "פרשת בן אשר"). לחילופין, בהעדר ראיות ישירות לכך, סבורה המאשימה, כי גם אם לא התגבשה בלב הנאשם כוונת מרמה במועד האמור, הרי שלכל המאוחר, עבירת המרמה קרמה עור וגידים במועד בו נמכרה הדירה הראשונה. בנקודת זמן זו הצטלבו היסוד העובדתי והנפשי לכדי "ממשות עבריינית אחת". מנגד, טענו באי כוח הנאשם, כי העובדה, שבידיו של גבאי נותרו די בטוחות תמורת ההלוואה שנתן, מצביעה על היעדר כוונת מרמה מצדו של הנאשם. זאת ועוד, הנאשם לא היה מודע לכך שרישום המשכון נעשה בדרך רשלנית ועל כן נעדר כוונה לרמות את גבאי ולכל היותר היה מודע, בשלב כלשהו, לכך שנמכרות דירות ממושכנות. לחילופין עתרו באי כוח הנאשם לזכותו מאשמה בכל הנוגע לקבלת סכומי ההלוואה במועדים שקדמו למכירת הדירה הראשונה וזאת לאור דרישת הסימולטניות, בהעדר ראיות ישירות לכך שכוונת המרמה התגבשה במועד חתימת ההסכם עם גבאי. ב. דיון היסוד הנפשי בעבירה של קבלת דבר במרמה מצריך הוכחת שניים - "ראשית, את ה"מודעות" כלפי "טיב" הטענה, כלפי היותה כוזבת (או "היעדר אמון" באמיתותה) וכלפי אפשרות קבלת דבר מכוחה; ושנית - פזיזות כלפי אפשרות התרחשותה של "קבלת הדבר"..." (י.קדמי "על הדין בפלילים", חלק שני (2005) 865). כלל ידוע הוא כי המחשבה הפלילית והמעשה הפלילי צריכים להתקיים בו זמנית ו"אין זה מן המידה ללמוד מן התוצאה המאוחרת בלבד על הכוונה בעת המעשה", אלא שלעתים "סוף מעשה עשוי להצביע על מחשבה תחילה" (ע"פ 223/88 מרדכי לארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (3) 11, 19 ). כך נקבע כי אין הכרח שהיסוד הנפשי יתגבש דווקא בראשית ביצועה של עסקה ואפשר ויתגבש במהלכה וכל עוד לא הושלם ביצועה (ע"פ 555/77 שלמה רבי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לב (2) 773). לאחרונה דן בית המשפט העליון בעניין דומה בפרשת בן אשר, שם נדרש לניתוח העבירה שבפנינו לצורך דיון בסוגיית התיישנות. בית המשפט קבע, כי בעבירה של קבלת דבר במרמה ייתכנו פערי זמן, לעתים ממושכים, בין ביצוע המרכיב ההתנהגותי הראשון - מצג המרמה לבין ביצוע המרכיב ההתנהגותי השני - קבלת הדבר והתממשותה של התוצאה: "... על מנת שתשכלל עבירה לפי סעיף 415, על עושה המעשה להציג מצג מרמה (הרכיב ההתנהגותי הראשון) בידיעה שהמצג הוא מרמה (היסוד הנפשי) ולקבל כתוצאה מכך את ה"דבר". בד בבד, אלמנט "קבלת הדבר" מבטא את המרכיב התוצאתי שבלעדיו לא יושלם ביצוע העבירה.... "בציר הזמן יתרחשו המרכיב התוצאתי וההתנהגותי של "הקבלה" בו זמנית ובד בבד. אולם ייתכנו פערי זמן, ולעתים משמעותיים ביותר, בין ביצוע המרכיב ההתנהגותי הראשון (מצג המרמה) לבין ביצוע המרכיב ההתנהגותי השני ("קבלת" הדבר) והתממשות התוצאה". בנוסף בחן בית המשפט את השאלה, האם במצב דברים זה, לפיו מעשה הקבלה משתרע על פני תקופת זמן ממושכת, יש לראות בכל אחד מהתקבולים עבירה נפרדת או שמא יש לראות בכלל התקבולים עבירה אחת, שכן רכיב המוצא ההתנהגותי של כולם - חד הוא. על מנת להשיב על השאלה סקר בית המשפט את הפסיקה הקיימת ועמד על כך, כי זו סיווגה עבירות כ"עבירות נמשכות", כאשר קיימת אינטגרליות בין "חלקיקי העבירות", הזהים זה לזה, באופן שניתוקם והפרדתם לעבירות נפרדות יהיה מלאכותי - "הדוקטרינה של העבירה ה"נמשכת" מתייחסת לעבירה, המחייבת קיום משך זמן כלשהו עד להשלמתה התחילית, ועם זאת היא הולכת ונמשכת עד להשלמתה הסופית, מבלי שהיא חדלה להיות עבירה אינטגרלית אחת... לאחר שבסיסיה ה"איכותי" הושלם היא הולכת ותופחת מבחינה "כמותית".... דוקטרינה זו מונעת את התוצאה הבלתי רצויה של פיצולה של מערכת עובדתית אחת באופן מלאכותי לעבירות נפרדות" (רע"פ 122/82 עלפי נ' מד"י, פ"ד לז (2) 326, 330-331). לצד סיווג "העבירה הנמשכת" התפתחה בפסיקה אסכולה נוספת של "עבירה רבת פריטים", "המובילה במישורים שונים לתוצאות משפטיות הנודעות ל"עבירות המתמשכות" (בן אשר, פסקה 10)". העבירה רבת הפריטים מאופיינת במחשבה פלילית אחת ובתכנון פלילי אחד, המקיף את הרצף כולו וסוגר עליו. עסקינן בסדרת מעשים, המהווים ביטוי לדחף עברייני אחד. באשר לעבירה זו נקבע כי אופיה "הרגעי" אינו מחייב בו זמניות - "עבירה עשויה להיות "רגעית" גם אם היא משתרעת על רצף של זמן, ובלבד שהזמן אינו מרכיב קונסטיטוטיבי. במצב דברים זה - כאשר משקיפים על המכלול כיחידה אחת - תשתכלל "העבירה הרגעית" עם סיום הפריט האחרון.... המבחן הוא בסופו של דבר מבחן של שכל ישר. העבירה רבת הפריטים תחול בכל אותם מצבים שבהם הסתכלות על האירוע העברייני מובילה את המסתכל לכלל מסקנה כי תהא זו גישה מלאכותית, להשקיף על האירוע כעל מספר עבירות כמספר הפריטים וכי ההסתכלות הנכונה... היא זו הרואה באירוע מכלול אחד המבוסס על פריטים מספר" (דנ"פ 4603/97 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (3) 160, 184). יוצא אפוא, כי על פי ניתוח אנליטי של שכל ישר יש לראות את העבירה שבפניי כעבירה רבת פריטים, אשר התגבשה עם חתימת הסכם ההלוואה ונמשכה בכל פעם שנמכרה דירה נוספת עד למכירתה של הדירה האחרונה (פריט אחרון) וקבלת שוויה. הוא הדין באשר לקבלת כל אחד מתשלומי ההלוואה. ניסיון החיים מלמד שחוזה למכירת דירה אינו מתחיל ביום החתימה עליו, אלא ישנו תהליך מקדים, הכולל פרסום, משא ומתן וכו'. מכאן, כי בין החתימה על החוזה ועד שהנאשם התחיל בהליכי מכירת הדירות, חלף זמן קצר יותר מחודשיים, תקופה בה הנאשם קיבל מגבאי חלק מההלוואה, ומכאן ניתן להסיק, על קיומה של מחשבה פלילית בנאשם כבר בשעת חתימת החוזה. כאמור, אופיה "הרגעי" של העבירה רבת הפריטים אינה מחייב בו זמניות ועל כן מתייתר הצורך לדון בעקרון הסימולטניות. ג. באשר לשאלת קיומו של היסוד הנפשי - א. אכן, כפי שהצהירה המאשימה, אין ראיות ישירות לכך שכבר בעת חתימת ההסכם עם גבאי, קיננה בלבו של הנאשם מחשבה פלילית. עם זאת, כלל ידוע הוא, כי על קיומו של היסוד הנפשי למד בית המשפט, ככלל, ממכלול הראיות הנסיבתיות, היוצר חזקה שבעובדה: "המחשבה הפלילית איננה יכולה להיות מוסקת ברוב המכריע של האישומים הפליליים, אלא מתוך מכלול הנסיבות החיצוניות. הווה אומר, אך מעטים המקרים, בהם עולה המחשבה הפלילית... מתוך הצהרה גלויה וברורה של המחשבה המסתתרת בלבו של הנאשם. אך היעדרה של הודעה או אף הודאה גלויה וחד משמעית בדבר המחשבה המקננת בלבו של פלוני הנאשם, אין בה, כאמור, כדי לסכל את האפשרות להסיק מסקנות בדבר קיומה של המחשבה, המתלווית לביצועו של המעשה הפלילי... מערכת נסיבות נתונה יכול ותיצור חזקה שבעובדה, לפיה מי שהחזיק בסם ידע גם על מהות מעשהו... חזקה שבעובדה היא מסקנה, הנובעת, בעיקרה, מניסיון החיים ומניתוח, המעוגן בהגיונם של דברים (ע"פ 15/78) אשר מלמדים על כך, כי מערכת נסיבות פלונית... איננה נוצרת או מתגבשת אלא עקב קיומה של מחשבה פלילית פלונית המתווה לנתונים העובדתיים" (ע"פ 611/80 מטוסיאן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (4) 85). בענייננו, בחינת מכלול הראיות מלמדת על כך, כי הנאשם ידע, עוד בראשית הדרך, כי כוונותיו אינן טהורות. במיוחד ובפרט בולט פרק הזמן הקצר (חודשיים) שחלף בין חתימת הסכם ההלוואה לבין מכירת הדירה הראשונה. כאמור, מדובר ברצף אירועים, שיש לבוחנו כמכלול ואין לנתק בין אירוע לאירוע ומן ה"מאוחר" אתה למד על "המוקדם". ב. לחילופין, גם אם אצא מנקודת הנחה, כי היסוד הנפשי נוצר בלבו של הנאשם רק עם מכירת הדירה הראשונה, הרי שזה מכבר קבעתי, כי טענותיו העובדתיות של הנאשם, מהן מתבקשת, לשיטתו, המסקנה בדבר היעדר כוונת מרמה, משוללות כל יסוד ויש לדחותן. למעלה מן הצורך אציין, כי גם אם אקבל את הטענה, כי הנאשם לא ידע על הרישום הרשלני של המשכון, הרי שאין הוא פטור בשל כך, שכן הוא חתום על הסכם ההלוואה וידע על טיבה של ההסכמה בינו לבין גבאי ואף על פי כן פעל למכירת הדירות, בידיעה, כי הן ממושכנות כבטוחה לטובת גבאי. ג. פעילותו של הנאשם, כעולה מהראיות שהוצגו בפניי, שתיקתו במשטרה והעדר הסבר ענייני למעשיו, גרסתו הבלתי מהימנה בבית המשפט, לרבות המנעות מהבאת ראיות לחיזוקה - בכל אלה יש כדי ללמד על מודעותו של הנאשם למרמה הטמונה במעשיו ועל פזיזותו ביחס לתוצאתם. ד. מכל האמור אני קובעת, כי התקיים בנאשם היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה נשוא אישום זה. אישום שני להלן עובדות כתב האישום: הנאשם החזיק מניות של חברת "רפאל תעשיות מגופים (1975) בע"מ" (להלן: "רפאל"). במהלך חודש פברואר 2000 רכשה חברת TYCO INTERNATIONAL LTD. (להלן: "טייקו") את המניות של הנאשם בחברת רפאל תמורת 3,566,667 ₪, והבעלות במניות הועברה לטייקו ב-24.3.00. העסקה האמורה בוצעה באמצעות משרד עוה"ד שיין, הנטר, מרטין ושות' (להלן "עוה"ד"). כספי התמורה עבור המניות שולמו לנאשם ע"י טייקו באמצעות עוה"ד, למעט 30% משווי העסקה (1,060,875 ₪) סכום אותו היתה אמורה להעביר טייקו לרשויות המס. ב-26.3.00 העביר עו"ד אורן לנאשם שיק על הסכום הנ"ל שהיה לפקודת "האוצר - מס הכנסה בלבד", אותו אמור היה הנאשם להעביר למס הכנסה כתשלום חובה של טייקו. על גב השיק רשם עו"ד אורן את הפרטים המלאים של הנאשם וכן את תמצית העיסקה. בנוסף, הנאשם חתם במשרד עוה"ד על התחייבות להעביר את השיק למס הכנסה באופן מיידי. הנאשם לא העביר את השיק כמתחייב. בהמשך, זייף הנאשם את השיק ע"י כך שמחק את הכתוב על גב השיק באמצעות טיפקס. ב-4.4.00 נתן הנאשם את השיק לחברת אנוש ייזום מידע והשקעות בע"מ (להלן "אנוש") וקיבל בתמורה, במרמה, שמונה שיקים השווים לסכום הנ"ל ושיק נוסף על סך 10,000 ש"ח. עו"ד נחום אורן א. עבד כשכיר במשרד עוה"ד שיין, הנטר, מרטין, אשר ייצג את חברת טייקו בעיסקה עם רפאל. טייקו רכשה את מניותיו של הנאשם ברפאל תמורת 882,300 דולר. על פי דרישת הנאשם, התמורה, למעט 264,690 דולר, המהווים 30% מערך העסקה לצורך תשלום מס במקור, הועברו לחברת OEM, לה היה הנאשם חייב כספים, ובתמורה לתשלום - OEM הסירה את השעבוד על המניות של הנאשם. מאחר שחברת טייקו הינה תושבת חוץ, עו"ד אורן התייעץ עם פקיד השומה למפעלים גדולים (פשמ"ג) וזה יעץ לו לרשום את השיק לפקודת מס הכנסה ועל גב השיק לרשום את פרטי העסקה שבגינה ניתן השיק (ת/22). ב. העד, בהכותו על חטא, סיפר כי נתן את השיק לנאשם, על מנת שזה יעבירו למס הכנסה, וזה התחייב להעביר את השיק בו ביום ואף חתם על התחייבות בה הוא מאשר שהוא קיבל לידו את השיק המהווה ניכוי מס במקור, ויעבירו באופן מיידי לפשמ"ג. ג. ימים ספורים לאחר מסירת השיק התחוור לו שהנאשם לא העביר את השיק לפשמ"ג, כפי שהתחייב. הוא ערך בדיקה בבנק מרכנתיל דיסקונט שמשחבונו נמשך השיק, ואז התחוור לו שהשיק הוגש לפרעון בבנק הדואר. בבדיקה בבנק הדואר התברר לו, כי במקום חשבון אחד על מלוא הסכום נפרעו באמצעותו עשרות חשבונות בסכומים קטנים (ת/24). בו ביום הוא הגיש תלונה במשטרה. ד. בהמשך נודע לו כי הנאשם העביר את השיק לחברת אנוש וזו עשתה שימוש בשיק. ה. הוא פנה לפשמ"ג שטח בפניו את דבר במרמה וזה נתן את הסכמתו לביטול השיק וכך היה. בעקבות ביטול השיק כל הזיכויים באותם חשבונות קטנים בוטלו. ו. בבדיקה שערך בבנק הבחין שהכיתוב שהיה על גב השיק אותו מסר לנאשם, נמחק באמצעות טיפקס. עדי אשד - מנהל בחברת אנוש, העיד כי פגש את הנאשם יחד עם גב' רובינר, שהציגה עצמה כרו"ח (לא העידה). הנאשם אמר לו שהוא מכר את חברת רפאל וקיבל שיק לתשלום במס הכנסה, אך מאחר ומגיע לו החזר ממס הכנסה בגובה 1.6 מיליון ₪ (גובה השיק) והוא יצטרך להמתין כשנה עד שהסכום יוחזר לו, הנאשם הציע שהוא יקח את השיק שהיה לפקודת מס הכנסה, ישלח באמצעותו חובות של החברה שלו למס הכנסה ובתמורה יתן לנאשם את סכום השיק פלוס ריבית. בין השניים נחתם הסכם הלוואה (ת/25). בתמורה לקבלת השיק מהנאשם, הוא נתן לנאשם 8 שיקים בגובה השיק ושיק נוסף בסך 10,000 ₪. השיקים הופקדו בנאמנות אצל מר מנחם וקסלר - רו"ח של החברה. זמן לא רב לאחר מכן, ביקש הנאשם לשחרר את השיק הראשון בסך 120,000 ₪ (ת/29). כעבור מספר ימים הנאשם ביקש לשחרר את השיק השני. טרם שוחרר השיק, גב' רובינר, לבקשתו, הציגה בפניו מסמך שהשיק הופקד בבנק אך לא נפרע. עקב כך, דרש מהנאשם בטוחה וזה נתן לו שיק של אשתו ועל סמך זה שוחרר השיק השני. לאחר מכן חברת אנוש קיבלה הודעה ממס הכנסה שהחשבונות לא שולמו ועל כן החברה חוייבה בקנסות, ובבדיקה שנערכה התברר שהשיק בוטל ע"י משרד עוה"ד. אשר לשיק שנמסר לו על ידי הנאשם ובוטל - ת/30 (זהה לת/22), הוא צילם אותו לפני שהעסקה נחתמה ורק לאחר החתימה, השיק נמסר לידיו, אך הוא לא נתן דעתו לכך שבשיק נעשה שינוי ע"י מחיקה בטיפקס והוא גם אינו יודע מי ביצע את השינוי. צבי יעקבי - חשב בחברת אנוש, קיבל לידיו את השיק מעדי אשד, אך לא ראה בו דבר חריג, אינו יודע שבשיק נעשה שינוי ומכל מקום הוא לא עשה בו כל שינוי. צבי דור, פקיד פשמ"ג (ת/33) אימת את גירסתו של עו"ד אורן. פרשת ההגנה הנאשם מאשר בעדותו, כי קיבל מעו"ד אורן את השיק והבטיח להעבירו למס הכנסה. לדבריו, עו"ד אורן לא היה בטוח שצריך לנכות מס במקור ועל כן נתן לו את השיק. לאחר מכן רו"ח רובינר אמרה לו שבדיקתה העלתה, שלא היה צריך לנכות מס במקור מחברת חוץ. בעקבות דבריה, הוא קיבל יעוץ נוסף מרו"ח רפאל ארנון, שנתן לו תשובה דומה. בעקבות כך, הוא העביר את השיק לחברת אנוש, ונערך ביניהם הסכם. לדבריו, הוא סיפר לחברת אנוש את האמת, שהוא קיבל את השיק עבור מס הכנסה, אך השיק לא מגיע להם, ולכן הוא מוכן שאנוש ישתמשו בשיק. הנאשם מכחיש שמחק את הכיתוב על גב השיק. בחקירה במשטרה חזרה התנהלותו של הנאשם, בדומה להתנהלותו באישום הראשון. הוא נמנע מלשתף פעולה, סירב להשיב לשאלות קונקרטיות ומהותיות, גלגל את האחריות לפתחו של עו"ד אורן ובסופו של דבר טען כי עורכי דינו יעצו לו לא לתת גירסה. גדר המחלוקת באישום זה מצטמצם לשלוש שאלות עיקריות: האם ביצע הנאשם עבירת מרמה כלפי עוה"ד. האם ביצע הנאשם עבירת מרמה כלפי אנוש. האם זייף הנאשם את השיק. כאמור, אין חולק כי עו"ד אורן מסר לנאשם שיק לפקודת מס הכנסה ואין חולק שעל גב השיק נרשמו פרטי העיסקה שלגביה משולם השיק. בנוסף, הנאשם חתם על מסמך בו הוא מאשר את קבלת השיק שמהווה תשלום למס הכנסה עבור ניכוי במקור וכי הוא התחייב להעביר את השיק לפשמ"ג לאלתר. עדותו של עו"ד אורן אמינה עלי. העד מסר עדות עקבית, סדורה והגיונית הנתמכת במסמכים ובעדויות אחרות. המסמך ת/21 מהווה ראיה חותכת לנכונות דברי העד, כי השיק היווה תשלום עבור ניכוי מס במקור. בנקודה זו הנאשם מסר גירסה לא עקבית ובלתי הגיונית. בתחילה טען שעו"ד אורן לא היה בטוח אם צריך לעשות ניכוי במקור, בהמשך טען כי "אורן ידע שאין חובה של ניכוי במקור". לא זו בלבד שמדובר בסתירה ובגריסה מאוחרת, אלא שגירסה זו משוללת כל הגיון, שכן אם אורן ידע שאין חובה לניכוי במקור, כטענת הנאשם, מדוע מסר לידו את השיק על מנת שזה יעבירו לפשמ"ג, ומדוע חתם הנאשם על ההתחייבות ת/21 שם נאמרו הדברים במפורש?! הנאשם טען, כי לאחר בירור עם שני רו"ח (ראה לעיל) הוא החליט שלא להעביר את השיק לפשמ"ג. למותר לציין שהנאשם לא טרח לזמן את העדים, כדי שאלה יאששו את טיעונו, דבר הפועל לרעתו (ראה סעיף 10. ח' דלעיל), אך לא בכך העיקר. כפי ששמענו מפי עו"ד אורן, הנאשם התחייב להעביר את השיק לפשמ"ג בו ביום. אם כוונתו היתה כה טובה ותמימה, מדוע אחז בשיק מספר ימים עד שהעבירו לאנוש. ואם אכן סבר לתומו שאין לנכות מס במקור, מדוע לא החזיר את השיק לעו"ד אורן ולמצער, לא עדכן אותו בשימוש שהוא עושה בשיק ?! עיקר טיעונו של ב"כ הנאשם, שלא היה מקום לניכוי מס במקור והוא נסמך בטיעונו על חוו"ד מומחה שהוגשה מטעמו. לדידו, מאחר שלא היה מקום לניכוי מס במקור, כל סכום העסקה היה צריך להגיע לכיסו של הנאשם. אין לדברים רגליים! אילו היה אמת בדבר, הנאשם, בהיותו איש עסקים ממולח, היה עומד על דעתו לקבל את מלוא הסכום בשיק לפקודתו. העובדה שטייקו, באמצעות עוה"ד, רשמה שיק לפקודת "האוצר - מס הכנסה בלבד" ועל גב השיק רשמה את טיב העיסקה, מהווה הוכחה חותכת לכך כי היה צורך לעשות ניכוי במקור, וכך גם העיד עו"ד אורן. גם אם אצא מנקודת הנחה שעו"ד אורן טעה בסוברו שיש לעשות ניכוי במקור, הרי היה על הנאשם לחזור אליו, להחזיר לו את השיק ולבקש שיק על אותו הסכום שיירשם לפקודתו. בשום מקום לא נאמר, לא ע"י עו"ד אורן ולא ע"י הנאשם, כי התקיים ביניהם דין ודברים בנקודה זו. ב"כ הנאשם מסכים אמנם, שהנאשם הפר את ההסכם בינו לבין טייקו, בכך שלא העביר את השיק למס הכנסה, אך לדידו אין בכך מרמה במובן הפלילי של הדבר. טענה זו מיתממת ומתעלמת מהמכלול, הרי אין מדובר באי העברת השיק באופן תמים, אלא בשימוש לרעה שעשה הנאשם בשיק לא לו, ימים ספורים בלבד לאחר שקיבל אותו לידו. כשם שהנאשם רימה את עו"ד אורן, כך נהג גם כלפי עדי אשד מחברת אנוש. אני נותנת אמון מלא בגירסה של עדי אשד, לפיה הנאשם אמר לו שמגיע לו החזר ממס הכנסה בשווי 1.6 מיליון ₪, ומאחר והדבר יארך זמן ממושך, הוא ביקש מאנוש לערוך עימו את העיסקה, כמפורט לעיל. עינינו הרואות שהנאשם משנה גירסתו כזיקית, פעם טוען שלא היה מקום לניכוי מס במקור ופעם טוען כי מגיע לו החזר ממס הכנסה, כל גירסה מותאמת לאוזן השומע. ב"כ הנאשם התפתל בסיכומיו בטענה, כי אין לכרוך את נטילת השיק מעו"ד אורן לבין מסירתו לחברת אנוש, וכי כל מעשה הינו נפרד ואינו מהווה עבירה של מרמה. מדובר בהפרדה מלאכותית בין שני האירועים, שמהווים מקשה אחת. אני מתקשה להבין כיצד קבלת השיק מעו"ד אורן, אי העברתו לפשמ"ג ובהמשך העברתו לאנוש וקבלת תמורה מלאה עבורו, אינה מהווה עבירת מרמה. על הכוונה הפלילית של הנאשם בחלק הראשון של האירוע ניתן ללמוד מההשתלשלות המאוחרת של האירועים בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". הסקירה המשפטית והקביעות שקבעתי דלעיל לעניין האישום הראשון (סעיף 11) כוחם יפה, בשינויים המחוייבים, גם לעניין אישום זה. הגם שלא אחזור על הדברים, אציין שוב, כי יש להשקיף על האירועים כעל רצף אחד, מכלול אחד ואין לנתק אירוע אחד ממשנהו, בבחינת "הא בהא תליה". זיוף אין חולק כי השיק זוייף ע"י מחיקת הכיתוב שעל גב השיק באמצעות טיפקס. לטעמי, לנאשם היה מניע לזייף, וזאת כדי שיוכל לממש את עבירת המרמה. בחקירה במשטרה סירב הנאשם להתייחס לשיק שהוצג בפניו וסירב להשיב מי ביצע את המחיקה. בעדותו בביהמ"ש הסביר הנאשם כי החקירה במשטרה היתה "מיותרת" וכי "ניסו להלביש עלי תיק". לגופו של עניין טען בביהמ"ש, כי הוא קיבל את השיק המקורי (ת/21) ללא המחיקה וכך גם העבירו. עדי אשד העיד, כי טרם נחתם ההסכם בינו לבין הנאשם הוא צילם את השיק על שני צידיו. חלפו מספר ימים עד החתימה ורק אז הנאשם העביר אליו את השיק, אך הוא לא שם לב למחיקה. עוד הסביר, שגם כאשר העביר את השיק לבנק הדואר לפרעון, פקידת הבנק לא הבחינה בזיוף. חשב חברת אנוש, מר יעקבי, אף הוא אינו יכול לשפוך אור על הסוגיה, מאחר ולא נתן דעתו לזיוף. עלי לציין, כי ניתן להבחין בזיוף בעין בלתי מזויינת ואף לא מומחיות. העולה מכל האמור, כי לפתחו של הנאשם רובץ חשד כבד וזאת בעיקר ובפרט, נוכח התנהלותו ותגובתו בחקירה במשטרה. נאמר לא אחת כי שתיקת נאשם בחקירה (ראה שם) מהווה חיזוק לראיות התביעה. דא עקא, שבענייננו מלבד החשד שמצטרף ומתיישב היטב עם עבירת המרמה ועם המניע של הנאשם, אין בידי התביעה ראיה פוזיטיבית שיש בה כדי להפוך את החשד לראיה של ממש. קיימת אפשרות, גם אם תיאורטית, שמישהו בחברת אנוש ביצע את הזיוף. לאור האמור, איני יכולה לקבוע כי אשמת הנאשם בעבירת הזיוף הוכחה במידה הנדרשת להוכחה במשפט הפלילי. אשר על כן, אני מזכה את הנאשם מעבירת הזיוף מחמת הספק. סיכום לסיכומם של דברים, בשני התיקים עובר כחוט השני דפוס התנהגותי עברייני, של נוכל ורמאי, שניצל באופן ציני את תמימותם של המרומים שנתנו בו את אמונם. בשולי הדברים, לאחר שהוגשו בתיק הסיכומים וטרם כתיבת הכרעת הדין, הוגשה בקשה ע"י ב"כ הנאשם להגיש ראיה נוספת - הסכם שנחתם בין הנאשם לבין מס הכנסה ביולי 2009. לא ראיתי כיצד הסכם מאוחר זה יכול להועיל להגנת הנאשם, ועל כן לא איפשרתי את הוספת הראיה.מרמהקבלת דבר במרמהחוק העונשיןמשפט פלילי