שוחד רופא בבית חולים

קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שוחד רופא בבית חולים: הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות, שבמהלך ביצוע תפקידו כמנהל מחלקת מיון פנימי בבית חולים איכילוב (להלן:"ביה"ח"), ובהיותו עובד ציבור, קיבל שוחד. על פי הכרעת הדין הנאשם קיבל כ-3000₪ עבור קידום וטיפול ביוסף (אסי) אבוטבול (להלן: "אבוטבול") בביה"ח בתאריכים 21.09.05, 30.10.05 ו - 7.11.06. מכלול הנסיבות פורטו בהכרעת דין שיצאה מלפני ב - 25.01.09, ואין צורך לחזור. א. ראיות לעונש התביעה לא הביאה כל ראיות לעונש. מטעם הסנגוריה העידו שמונה עדים, שכל אחד מהם שיבח את הנאשם, הדגיש את אופיו הטוב כאדם, מומחיותו כרופא ומסירותו לתפקידו הקשה והשוחק כמנהל חדר המיון הפנימי בביה"ח. אף אחד מעדי האופי לא נחקר נגדית. ייאמר כבר כאן, יש חשיבות לדבריהם של פרופ' ברבש מנהל ביה"ח ופרופ' אורן מנהל האגף הפנימי ויחידת הכבד בביה"ח. שניהם מכירים את הנאשם אישית מעבודתם בביה"ח. פרופ' ברבש, מינה לפני כ-15 שנה את הנאשם לתפקידו הנוכחי, הדגיש את תיפקודו החיובי, הן בהקשר להתייחסותו לצוות והן בהקשר להעלאת השירות שניתן למטופלים בחדר המיון. יחד עם זאת, הסתייג פרופ' ברבש מאישיותו של הנאשם, אותה כינה "מוכוונת תקשורת" שלא הייתה לרוחו. באשר למשמעותה של ההסתייגות - סתם ולא פירש. פרופ' אורן ביקש לקבל, שרופא מיון כללי, הוא בגדר אידיאליסט משום ש"אין פה קליניקה פרטית" (עמ' 145 ש' 28). ההערה איננה רלבנטית לענייננו, שכן הנאשם מנהל קליניקה פרטית, ועל כך אין מחלוקת. פרופ' אורן מכיר את הנאשם משנת 1993 אך שמע עליו ועל משפחתו הרבה שנים קודם לכן, מאמו שעבדה כעו"ד יחד עם אביו של הנאשם, שגם הוא עו"ד. העד הוסיף "חשוב לי מאוד להגיד: יצא לו שם שמסור לסלבריטאים, אני ראיתי אותו מטפל בהומלסים, אני ראיתי אותו מטפל באנשים שאיש לא ידע מי הם. אני ראיתי אותו רץ למעלה לשכנע אותי לטפל באנשים שאף אחד לא רצה לטפל בהם". לבית המשפט הייתה זו חדשה מתסכלת לשמוע רופא כה בכיר מצהיר, שבבי"ח ציבורי יש חולים שאף אחד לא רוצה לטפל בהם. סימה לאה, עיתונאית, העידה באופן נרגש על הטיפול האישי, שהנאשם טיפל בבן זוגה ז"ל, במהלך אוקטובר 2006. באותה מידה, ואולי אף למעלה ממנה, התרשמה מתפקודו השיוויוני של הנאשם כלפי שאר החולים, ובמיוחד מהיחס שהוענק ליוליוס, חסר בית מוזנח. לתמיכה הגישה מכתב הערכה, ששלחה למנהל ביה"ח ד"ר ברבש (כפי שכינתה אותו). למרבה הפליאה, הגם ששמה של שושי - אחות חדר המיון, אוזכר במכתב גם בהקשר ליוליוס, שמו של הנאשם ניפקד כליל מהמכתב, בסתירה בולטת לדבריה המפורטים של העדה בפני, שהתייחסו לנאשם. עדי האופי הנוספים, אנשים נכבדים ידועי שם, סיפרו על פעילותו של הנאשם בגיוס כספים עבור בית החולים וכאמור לעיל, היללו אותו כאדם וכרופא. ב. טיעונים לעונש 1. התביעה - חרף עברו הנקי של הנאשם ומכלול נסיבותיו האישיות ביקש התובע, עו"ד עוזיאל, להענישו על פי שורת הדין. התובע נדרש לחומרתה של עבירת השוחד, שמעצם טבעה, פוגעת בטוהר המידות של המינהל הציבורי. בהקשר זה ציטט מפי כבוד השופטת ברלינר בע"פ (ת"א) 70722/05, רפאל כהן נ' מדינת ישראל - פרקליטות מחוז המרכז, : "השוחד הוא תולעת מכוערת, שאם לא ימנעו בעדה, תכרסם כל חלקה טובה. נראה לי כי תפקידו של ביהמ"ש הוא למנוע אפשרות זו". לטענת התובע עבירת השוחד מקבלת משנה חומרה כשהיא מתבצעת בשירות הציבורי- הרפואי, שכן קידום טיפול בחולה, נותן השוחד, בא בהכרח על חשבון חולה אחר. העבירה קשה מאוד לגילוי, משום שעצם ביצועה, הוא לשביעות רצונם של הנותן והמקבל כאחד. במקרה שבדיון רק באקראי, ואגב חקירה אחרת, נתגלתה העבירה, שעבר הנאשם שלוש פעמים בשלוש הזדמנויות נפרדות. לדעתו מהקביעות שבהכרעת הדין עולה, שהנאשם קיבל תמורה גבוהה, בהתחשב בטובת ההנאה, שהעניק לאבוטבול. אשר על כן ובהתבסס על הלכת בית המשפט העליון, הקובעת שיש להעניש בחומרה את מי שהורשע בעבירת שוחד, ביקש התובע לגזור על הנאשם קנס ומאסר, שחלקו לריצוי בפועל מאחורי סורג ובריח ויתרתו על תנאי. כמו כן, ביקש התובע, וגם זאת, לטענתו, כמתחייב מההלכה הנוהגת, לקבוע שבמעשיו של הנאשם דבק קלון. לתמיכה במכלול טיעוניו הפנה ב"כ המאשימה למספר לא מבוטל של תקדימים שהגיש לעיוני. 2. הסנגוריה - בכישרון רב אמר הסנגור עו"ד תל-צור, את כל שניתן לומר לטובת מרשו. בפתח טיעוניו ציטט את המשורר והמחזאי האירי אוסקר וויילד "ספר או שיר שאין בו רחמים, מוטב שלא ייכתב", וטען שהנאשם ראוי לרחמים בהתחשב בזכויות הרבות שצבר בחייו בכלל, ובמשך כשלושים שנות עבודתו כרופא בשירות הציבורי בפרט. מעשיו הטובים של הנאשם, עליהם העידו עדי האופי, חייבים להיות על כף הזכות ולהטות אותה, אם לא להכריעה, לצד הקולא בעת איזונם כנגד כישלונו. על סמך פרמטרים שונים שנקבעו בפסיקה, אותם פירט, טען הסנגור, שאין לראות את כשלון מרשו כשלוש עבירות נפרדות, כדרישת התובע, אלא כמסכת אחת, שכנגדה ניתן לנאשם סכום כסף נמוך בנסיבות מיוחדות, המעמידות את העבירה נשוא ההרשעה ברף התחתון של מדרג החומרה. הסנגור פירט בהרחבה את הנזקים שהנאשם סבל עד כה כתוצאה מההליך המשפטי. הפגיעה הנפשית שפגעו בו הפרסומים השליליים והשעייתו מעבודתו בביה"ח, שגם פגעה בו כלכלית. הסנגור העריך את הנזקים החמורים הנוספים, שתגרום לנאשם תוצאה עונשית על פי חומרת הדין כדרישת התובע. בהקשר זה, ציטט הסנגור מספרו של ויקטור הוגו - יומו האחרון של נידון למוות - "הברזל המלובן שהטביע את אות הקלון לא צילק את הפשע, אלא זיהם אותו: איזה עונש משולל היגיון היה זה, להטביע את הפשע על הפושע לשארית חייו! להפוך אותם לשני רעים, צמד חמד, זוג שאין להפרידו!". אגב הפנייה לספרו של ויקטור פראנקל "האדם מחפש משמעות" בו נאמר ש- "סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד", ביקש הסנגור לקבל, שהטלת הסנקציות המבוקשות תחסום בפני הנאשם תקווה ותמוטט אותו כליל. לדעתו ראוי להשאיר לנאשם פתח לדרך חזרה, כדי שיוכל להשתלב מחדש בשגרת חייו הנורמטיבית להמשיך לעבוד ולתרום לזולת, ולא לפגוע עוד יותר בנאשם ובבני משפחתו, להוסיף רע מעבר למה שכבר נגרם, כאשר עוצמת התגובה העונשית ותוצאותיה, תהיינה בלתי מידתיות, לתמורה המזערית שתתרום ענישה מחמירה לקידום האינטרס הציבורי. לפיכך עתר הסנגור להסתפק בענישה מתונה צופה פני עתיד. לתמיכה בטיעוניו הגיש הסנגור לעיוני אסמכתאות רבות ואת הספרים שמהם ציטט. 3. הנאשם - עצמו פנה לבית המשפט פנייה נרגשת וביקש רחמים עליו ועל משפחתו, והתחשבות בסבל הרב שההליך המשפטי שהתנהל נגדו גרם לו, שהיה בבחינת שיעור מאלף, אשר לימד אותו לקח שלא ישכח. לדברי הנאשם, לנוכח ההתנסות הקשה והתובנות אליהן הגיע, אין שום אפשרות, שאי פעם בעתיד ימצא עצמו באותו מעמד. הוא הביע משאלתו לאפשר לו לחזור מהר ככל האפשר לעבודתו הרפואית, שהיא משאת נפשו ומשוש חייו. ג. עבירת השוחד ומדיניות הענישה טיבה של עבירת השוחד - עבירת השוחד היא תופעה שלילית עתיקת יומין, שהוקעה במקורותינו עוד בימים הראשונים להתהוותנו כאומה. בפרשת משפטים צווינו "ושׂחד לא תקח, כי השׂחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים" (שמות כג, ח) ובפרשת שופטים נאמר באותה רוח "לא תקח שׂחד, כי השׂחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (דברים טז, יט). טיבה של עבירת השוחד במשפט העברי נידון בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 6916/06, אטיאס נ' מ"י (טרם פורסם), , מיום 29.10.2007. בשיטת המשפט הישראלי, עבירת שוחד היא עבירה מסוג פשע. המחוקק החמיר עם מקבל שוחד וקבע עונש מקסימאלי של שבע שנות מאסר. ראוי לציון מאמרו של המלומד מ' קרמניצר, "האם חסרי עבירות אנחנו? על הצעת חוק העונשין תיקון מס' 13), תש"מ-1980" משפטים יג (תשמ"ג- מ"ד) 159, 162-161. המדגיש, שבבסיס פעילותו התקינה של המנהל הציבורי עומדים יוקרתו ומידת האמון שהציבור רוחש לו. על ערכים אלו מגינה עבירת השוחד, ומכאן חשיבותה וחומרתה. על הרציונל הזה עמדו בתי המשפט בערכאות שונות, ראו, בין השאר, בפסקי הדין בע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש, פ"ד מה (2) 663 וע"פ 71/83 פלאטו שרון נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (2) 757). כמו כן ראו פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א (הרכב בראשות כבוד השופט ברלינר) בע"פ (ת"א) 71800/02 איינהורן נ' מדינת ישראל, , כדלקמן: "לשיטתי - פוטנציאל המסוכנות לחברה הגלום בהתבססות נורמה של שוחד - אינו נופל בחומרתו ובממדיו מפוטנציאל המסוכנות הגלום בסמים מסוכנים. ההבדל הוא בכך שהסמים מסוכנים לגוף ואולי גם לרכוש, ואילו השוחד עלול, אם לא יבוער בצורה טוטלית וחדה, לכלות כל חלקה טובה כשמדובר בשלטון תקין, וטוהר המידות בשירות הציבור. מדינה נאורה נבחנת, בין היתר, בשקיפות, בנורמטיביות ובשמירה על שירותים שווים לכל אחד מיחידי הציבור, כשכל הפעילות נעשית מעל השולחן, ואינה מושפעת משלמונים הניתנים מתחת לשולחן". בית המשפט העליון נדרש לאחרונה בדנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' ברק כהן (לא פורסם) , מיום 2.03.09, בהרכב תשעה שופטים לפרשנות עבירת השוחד ולמונח "עובד ציבור". כב' הנשיאה, השופטת ד' בייניש, מצאה לחזור ולהדגיש שהגנה על טוהר מידותיהם של פקידי הציבור, פעילותו התקינה של המינהל ואימון הציבור במערכת השלטונית הם שלושת הערכים העיקריים שבבסיס האיסור לקבל ולקחת שוחד וכדי להשיג הגנה יעילה, פירשה את המונח "עובד ציבור" פרשנות תכליתית ורחבה. כב' שופט ג'ובראן נדרש בפסק הדין לסכנות הטמונות בקבלת שוחד הנגועה בשחיתות ובהשחתת המידות. טבעם של הנגעים שהם מכרסמים באימון הציבור בשלטון החוק ומערערים את יסודות המדינה כמדינה דמוקרטית. מכאן שסכנת תופעת השוחד דומה לסכנה שמסכנים עצי הבאובב, בספרו האלמותי של אנטואן דה סנט אכזופרי "הנסיך הקטן", שאם לא יעקרו מן השורש בהיותם קטנים, יגדלו ללא יכולת לרסנם ושורשיהם יבקעו את האסטרואיד כולו. שוחד בשירות הציבורי הרפואי - במציאות הישראלית, מתן שוחד לרופא בשירות הציבורי, וקידום הטיפול בחולה - נותן השוחד - גורע מזכויותיו של חולה אחר, כפי שטען התובע. בהעדר סיבה רפואית רצינית המצדיקה זאת, חולה הממתין לתורו נפגע כאשר הטיפול בו נדחה בשל מתת שניתן לרופא בעבירה, ובגינו עליו להמשיך ולהמתין, עד שישולב ויטופל במסגרת הרפואית הציבורית העמוסה לעייפה. מדיניות הענישה ככלל - כנגזרת מהחשיבות היתרה שבשמירה על שוויוניות וטוהר המידות בשירות הציבורי, בהעדר נסיבות מיוחדות וחריגות, נותנים בתי המשפט משקל בכורה לאינטרס הציבורי. ראו למשל פסק הדין בע"פ ע"פ 6564/04, סטויה נ' מדינת ישראל, , שם נפסק: "הלכה רווחת ומיוסדת היא, כי עובד ציבור הלוקח שוחד תמורת פעולה הקשורה בתפקידו, אחת דינו להיענש במאסר ממשי. חריגה מן הכלל הזה מותרת רק בהתקיים נסיבות יוצאות דופן; ...השיקול המרכזי בענישתן של עבירות מסוג זה הוא הרתעתם של עובדי ציבור אחרים מפני ביצוע עבירות דומות, ושיקול זה אכן מחייב, כפי שכבר צוין, להעניש על ביצוען של עבירות מסוג זה בעונש מאסר שיש עמו כליאה בפועל". ופסקי הדין בע"פ 150/88 לושי נ' מדינת ישראל מ"ב 650(2), בע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221, (להלן: "עניין לוי"), ובע"פ 6916/06, אטיאס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ), 29.10.2007, סע' 56-55. בפסק הדין בעניין איינהורן הנ"ל פסקה סגן הנשיא כב' השופטת ברלינר: "לפיכך, כאשר נחשפת תופעה של קבלת שוחד, בשירות הציבורי, יש לפעול בנחרצות וללא פשרות. הענישה צריכה במקרה זה לבטא לא רק את הסלידה מהתופעה, הגמול וכיוצא באלה, אלא גם את הצורך לעקור מן השורש, כל גרורה שאולי הספיקה להכות שורשים בסביבת העבודה קרובה והרחוקה של העבריין". כב' השופט ג'ובראן בדנ"פ 10987/07 הנ"ל קובע, שבשל הסיכונים החברתיים הגלומים בעבירות שוחד, מתחייבת מלחמת חורמה בכל ביטוי של שחיתות ציבורית במיוחד בדרגות בהן ניתן שרות לרובד רחב של הציבור. ענישה אינדיבידואלית - יחד עם זאת, החוק והפסיקה לא קובעים, שמאסר בפועל בגין קבלת שוחד הוא בגדר עונש חובה. בית השוקל עונשו של מקבל שוחד, מאזן בין הפגיעה באינטרס הציבורי לנסיבותיו האישיות של העומד לדין ומתחשב בפגיעות שנפגע הנאשם עקב ההליך המשפטי, ביניהן פגיעות עקיפות כגון: אובדן מעמדו והשפלתו ברבים. בכל מקרה נבדקות הנסיבות, ורק החריגות ביותר, מצדיקות סטייה מהכלל ומאפשרות ענישה על פי חומרת הדין. ד. דיון ומסקנות אין ספק, שהנאשם ראוי להערכה בגין מעשיו הטובים עד כה, כשם שאין ספק, שהחקירה המשטרתית והפרסום השלילי שליווה את המשפט פגעו בו מאוד. ברור שהכתמת שמו הטוב גרמה לנאשם עוגמת נפש קשה, אני מאמינה לו שחייו הפכו "לגיהינום", (עמ' 165 ש' 12), כשם שברור שהשעייתו מעבודתו בביה"ח פגעה בכבודו האישי ובהכנסותיו. כל אלו בנוסף לעברו הנקי, בריאותם הרופפת של אשתו והוריו ומצבן הרגיש של בנותיו הצעירות, יילקחו במכלול השיקולים ויפעלו פעולתם לקולא. חרף אלו, משכשל, הפר חובותיו לתפקידו ופגע באימון שניתן בו, הוא מחויב בענישה, שאינה קשורה לפגיעות העקיפות שסבל וסובל. הציטוט מפי אוסקר ווילד אליו הפנה הסנגור, מרטיט את הלב, אך אין בו לשנות את המצב המשפטי הנוהג ואין להקיש ממנו באשר לחובותיו של בית המשפט. כאמור לעיל, חרף ההתייחסות הפרטנית לכל נאשם והתאמת עונשו למידותיו האינדיבידואליות, חומרת ההרשעה בעבירת שוחד, מכריעה, דרך כלל, את משקל הנסיבות האישיות, ומידת הרחמים נסוגה מפני מידת הדין. בתי המשפט האמונים על אכיפת הנורמות ועל עקירת התופעות שפוגעות בהן, מנועים מלוותר על שיקולי ענישה והרתעה, ואינם חופשיים לגלות גישה סלחנית, כלפי מי שפגע בערך ציבורי חשוב, ורק לאחר מעשה עותר להקלה ולהתחשבות. ואם לא בשל התחשבות בזכויותיו מן העבר, בשל התועלת שבשיקום, ביקש הסנגור לבוא לקראת הנאשם וציטט מפסק דינו של כב' השופט חשין בע"פ 600/02+9384/01 נססרה ואח' נ. לשכת עורכי הדין, פ"ד נט(4), 637 כדלקמן: "חברה נאורה ראוי לה שתעשה כיכולתה וכמיטבה לשקם עבריין, עבריין כל שהוא. עבריין עבריין ודרך שיקומו שלו. שיקום שצלח הוא בבחינת זה נהנה וזה נהנה: נהנה העבריין שחייו שוקמו ונהנית החברה שעשתה טוב ומנעה רע נוסף." מקובלת עלי גישתו של כב' השופט חשין, וגם אני נוהגת להיתלות באילן גבוה זה מדי פעם, כשנסיבותיו של העומד לדין מצדיקות העדפת האינטרס השיקומי. אך על מנת, שאת החברה לא תכרסמנה תולעים מכוערות (כהגדרת כב' השופטת ברלינר), וכדי שתוכל לתפקד כחברה נאורה ותהיה בעלת החוסן הפנימי הנדרש לשיקום עבריינים, עליה לבסס את עצם קיומה. לשם כך נקבעו נורמות ולהבטחת שמירתן, הוקמו רשויות אכיפה והוקצבו משאבים. באלו אין די, הסכמת יחידיה, לקבל על עצמם את האחריות לכבד את הנורמות ולציית להן היא תנאי סף לקיומה של חברה נאורה. עבריינים מכל התחומים, המפרים את הנורמות הם בגדר אויבי החברה מבית. מטובי הבנים מצופה, שיעמדו בראש המחנה, בהתנהגות מופתית ישמשו דוגמא חיובית לאחרים ישלבו ידיים במאמץ משותף, יהדפו כל פגיעה או ניסיון פגיעה בנורמות ויגוננו על קיומן. אין ולא יכולה להיות מחלוקת שמתוקף החינוך, ההשכלה, הרקע המשפחתי והמעמד הציבורי, הנאשם הוא מבכירי הבנים ומהארזים שבחבורה. כגודל האמון שניתן בו, כשהוסמך כרופא והתקבל לעבודה בשירות הציבורי, ומכוח קל וחומר כשמונה לעמוד ראש מחלקה חיונית באחד מהמרכזים הרפואיים הגדולים בישראל, גודל האכזבה ממעידתו. לפיכך - כישלונו לא יכול להיות בגדר אירוע שחלף ואיננו, ואין לסיימו ללא תוצאה עונשית. גישה מקילה, כפי שמבקש הסנגור, תגרום טוב מסוים, בכך שתקדם דרכו של הנאשם חזרה לרפואה ואולי גם לחדר המיון שבביה"ח, ובכישוריו הרפואיים ימשיך לעזור לחולים. שכרה של תוצאה זו, עלול להיות כרוך בהפסד גדול ממנה. גישה סלחנית כמבוקש תפגע בערך כללי, חשוב בהרבה, החורג מנסיבות המקרה שבדיון, משום המסר הרתעתי שלילי שהיא נושאת בחובה, יש בה לערער את אימון הציבור הרחב בתפקודו השוויוני של השירות הציבורי בכלל ושל חדר המיון בפרט. המניע - לטענת התובע, הנאשם עבר את העבירות בשל בצע כסף, תוך ניצול מצוקתו של אבוטבול. הטענה לא מקובלת עלי ואני דוחה אותה. לא התרשמתי שאבוטבול הוא מסוג האנשים שאת מצוקתו ניתן לנצל. הסנגור בטיעוניו לא נדרש לשאלה מה הביא את הנאשם לעשות את המעשים שבסיס הרשעתו. הנאשם בעדותו במשפט ניסה, ללא הצלחה, לשכנעני, שקיבל את הכסף "כמי שכפאו שד" ומחמת פחד שאבוטבול הטיל עליו. הטענה נדחתה מחוסר אימון, בנוסף לקביעה שאין בה לשמש הגנה בפלילים. עם דחיית עמדת התובע באשר לתאוות בצע, ובהעדר הנמקה אחרת, מוצאת אני להידרש לטענת הנאשם במשפט, ולבדוק אם היא נסיבה, שיש להתחשב בה לקולא בעת גזירת עונשו. כידוע, כנגד הטיפול והעזרה שהושיט הנאשם לאבוטבול בביה"ח, הוא קיבל ממנו בשתי הזדמנויות כסף בדיעבד, על פי דרישתו ובאמצעות אחר. בפעם השלישית, קיבל את הכסף בביה"ח ובמישרין מאבוטבול. הנאשם לא התלונן ולא דיווח לגורם רשמי כלשהוא, כי אם השאיר את הכסף לעצמו והשתמש בו לצרכיו היומיומיים. בנוסף לכסף שקיבל בפעם השלישית, נעתר הנאשם לבקשת אבוטבול ובו ביום התקשר למשטרה. ימים ספורים לאחר מכן, התייצבו במשרדו שבביה"ח, שני קצינים מיחידת יאחב"ל כדי לברר שמא מאיימים על הנאשם, הנאשם לא שיתף אותם במה שארע. לעומת הנאשם, אנשים אחרים, שנפלו קורבן לאיומיו של אבוטבול ופחדו ממנו באמת, התלוננו נגדו. המשטרה לא רק שלא הפקירה אותם, היא חקרה את תלונותיהם ואספה ראיות שהביאו להגשת כתב האישום החמור נ/4 (שהסנגוריה הגישה כמוצג במשפט) ולמעצרו של אבוטבול מאחורי סורג ובריח עוד קודם שהוכחה אשמתו, וזאת כמקובל בחברה שערכיה חשובים לה והיא עושה ככל יכולתה לשמור על חוקיה . חיים אנו במדינה, השולחת את צעירי בניה אל מול סכנות חיים ממשיות ומיידיות. להבדיל מחיילים ושוטרים, עובדי ציבור אזרחיים כגון פקידי סעד, פקחים, פקידי הוצל"פ ודומיהם, מבצעים תפקידיהם בשטח (ברחובות ובבתי האזרחים), כשהם בלתי חמושים. מרביתם משרתים בדרגות זוטרות, משכורתיהם נמוכות וצרכיהם גדולים. תפקידיהם מביאים אותם למגע ישיר ויומיומי עם עבריינים מכל הסוגים. תפקידיהם מעמידים אותם מול פיתויים גדולים ומעמתים אותם עם איומים, המלווים לעיתים בפגיעות בכבודם ובגופם. ואף על פי כן, נדרש מהם למלא את שהוטל עליהם, באופן שוויוני ללא מורא ומבלי לסטות מהשורה, ובמידת הצורך להתלונן נגד עבריינים. שאם לא נאמר כך, הנורמה תקרוס והאיסור לקבל שוחד יהפוך לאות מתה עלי ספר. אין להחריג את הנאשם מחובה בסיסית זו. בהתחשב בתנאים בהם מילא תפקידו כמנהל מחלקה, הספון בין כתלי בית חולים מרכזי, נתמך במערכת מגוננת הכוללת מינהל מסודר ואנשי אבטחה, עטוף באהדה ותמיכה של חבריו וידידיו רמי מעלה ורבי השפעה, אין לו אלא לדחות על הסף כל הצעה אסורה ולדווח עליה לגורמים המוסמכים. זהו המסר שחייב לצאת מבית המשפט היום. הנסיבות שפורטו בהכרעת הדין מוכיחות, שהנאשם לא פחד מאבוטבול, הוא בעצם הרגיל אותו להגיע למיון, לקבל ממנו שם טיפול רפואי מזורז תמורת כסף ששולם בדיעבד על פי דרישה. היפלא שעל בסיס הניסיון במהלך שנת 2005, הגיע אבוטבול לחדר המיון הפנימי גם ב- 2006, פנה לנאשם ושילם לו כפי שעשה בפעמים הקודמות. ויודגש- החברה שלנו, שהחוק שולט בה, איננה מוחלת גם לאבוטבול, נותן השוחד. הוא הועמד לדין בגינה (אישום 22 ל-נ/4), ומשפטו, המתברר בפני בית המשפט המחוזי עומד לקראת סיום. במידה ויורשע, יחליטו שופטיו מהי התגובה השיפוטית הראויה בעניינו. מניין העבירות - כפי שטען הסנגור הפסיקה קובעת מספר פרמטרים על פיהם ניתן לאבחן בין עבירה אחת למספר עבירות. אמנם קבלת שוחד ממספר נותנים או לחילופין ממשחד אחד יכולה לשמש פרמטר לקביעת האבחנה כמבוקש, אך זהו לא הפרמטר העיקרי. בבסיס האבחנה עומדת שאלה מקדמית ועיקרית - האם כל העבירות הן תוצאת דחף עברייני אחד. פער הזמנים המשמעותי בין מעשה למעשה והתמורה שניתנה ביותר מהזדמנות אחת, שוללים מסקנה משפטית, שיש להתייחס למעשים שבבסיס הרשעת הנאשם כאל מסכת עבריינית אחת, כפי שטען הסנגור. עיון בגזר הדין בעניין בת"פ 1792/06, מ"י נ' ברביבאי (לא פורסם) , מיום 30.07.08 עליו נסמך, מעלה שכב' השופט כתילי קבע (סעיף 16 לגזה"ד), שהנאשם הורשע בשלוש עבירות של לקיחת שוחד, מבלי לקבוע, שבכך הפך לעבריין סידרתי, שעשה לעצמו מנהג לבקש או לקבל שוחד. מקובל עלי, שגם הנאשם כאן איננו עבריין סדרתי חרף שלוש העבירות שביצע. להשלמת הדיון בגזר דינו של ברביבאי, ייאמר כבר כאן, שגישתו המקילה של כב' השופט כתילי, אשר הסתפק בהטלת מאסר מותנה, לא עמדה בביקורת ערעור. בבית המשפט המחוזי העונש הוחמר בהסכמה ועל הנאשם הוטלו שישה חודשי מאסר בעבודות שירות. להערכתי, התוצאה הסופית נגזרה מההלכה הקובעת, שערכאת ערעור לא ממצה את הדין עם נאשם שערכאה קמא הקלה עימו. הערכת הכישלון בהקשר לנסיבות - הנאשם ועדיו תארו עד כמה כבד לחץ העבודה בחדר המיון. העובדה שהנאשם עבר את העבירה מספר פעמים, תמורת כסף ששולם, וחרף ריבוי חולים ומטלות, עזב את משמרתו כדי לקדם ולזרז את הטיפול באבוטבול ולדאוג, שטובי הרופאים בביה"ח יטפלו באופן אישי בבעיות הרפואיות שהטרידו את אבוטבול, ואשר לא היו יותר מבעיות שגרתיות, מעצימה את כישלונו של הנאשם. ערך התמורה - הנאשם קיבל כ- 3000₪. הסכום איננו גבוה לאדם במעמדו של הנאשם. ברם עצם הסכום איננו חזות הכל. אין בגובה התמורה לבסס מסקנה שניתן למקם את העבירות ברף הנמוך של החומרה, כפי שטען הסנגור. את התמורה יש להעריך הערכה מהותית - ערכה נגזר מחומרת פגיעתה באינטרס הציבורי ללא קשר לסכום. עצם קבלת כסף, שהיה בבסיס היחס המועדף, שהוענק לאבוטבול, תוך הפרת שיגרת הטיפול השוויוני בחולים אחרים, פגעה במוניטין של חדר המיון כרשות מנהל ציבורית, המתפקדת ללא משוא פנים. זאת ועוד - את גובה התמורה יש להעריך גם בהשוואה להשקעה שהשקיע הנאשם כשעזר לאבוטבול וזרז עבורו את ההליכים בביה"ח. במאזן זה התמורה שקיבל הנאשם גבוהה מאוד. התקדימים שהציגו ב"כ הצדדים - עיינתי בפסקי הדין הנוספים שהציגו לעיוני ב"כ הצדדים ונתתי דעתי במיוחד לתקדימי ההגנה. כל מקרה נבדק לנסיבותיו הייחודיות, בהתחשב בסוג העבירות נשוא הדיון, תפקידו ומעמדו של עובד הציבור, עצם החריגה והשיקולים שהניעו את עובד הציבור לחרוג מתפקידו והתמורה שקיבל עקב כך. אינני משוכנעת, שאפשר לגזור מהם גזירה שווה למקרה שבדיון, שעלי להעריכו בהתאם לנתונים המיוחדים לו ובהתאם לראיות אליהן נחשפתי ולקביעות העובדתיות הנגזרות מהן. קלון מהו - בית המשפט העליון נדרש לשאלה בעש"מ 4/81 אוחיון נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (4) 494, 498 ד (להלן: "עניין אוחיון") ופסק: "הקלון אינו נמדד, כמובן, לפי עצם מהותו, על-פי אמות מידה משפטיות, כי מדובר במונח, השאוב מתחום המוסר, אשר אומץ לתוך מערכת הנורמות המשפטיות. כפי שכבר הוזכר לעיל, בית המשפט או בית הדין הם הקובעים, אם דבק במעשה או במחדל פגם או פסול מוסרי, העולה כדי קלון, ואשר לו צריכה להיות השלכה על המסקנות המשמעתיות, אותן מסיקים כלפי מי שמשמש במשרה אשר עליו חלה הוראת החוק הספציפית המכוננת את הדין המשמעתי. הקלון יכול שינבע מנסיבותיו העובדתיות של העניין ויכול שינבע מאופייה וממהותה של העבירה. יש עבירות, שעמן כרוך, בדרך כלל, קלון, ואשר לגביהן קשה להעלות על הדעת נסיבות עובדתיות, אשר אינן כרוכות בקלון.... [גם] העבירה של נטילת שוחד כרוכה על פניה בהמטת קלון על עובד המדינה שהתחייב בה, וקשה להעלות על הדעת נסיבות, בהן נטילת שוחד על-ידי עובד מדינה איננה מוליכה למסקנה האחת והיחידה, כי בעובד, שהואשם בעבירה, דבק הכתם האמור." הוראות חוק רלוונטיות לעניין הקלון, במקרה שבדיון - בטרם ייקבע אם במעשיו של הנאשם דבק קלון יש להפנות להוראות החוק הרלוונטיות הדנות ברופאים, עובדי ציבור וברופאים העובדים במסגרות פרטיות: להמשך תפקודו של רופא במסגרת ציבורית רלוונטית הוראת סעיף 9(6) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ח-1978 הקובעת שעצם הרשעת עובד רשות מקומית בעבירה פלילית שיש עימה קלון היא בגדר עבירת משמעת הנתונה לסמכות שיפוטו של בית הדין למשמעת של עובדי רשויות מקומיות. המשך תפקודו של רופא במסגרת פרטית, מוסדר בהוראת סעיף 41 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976. הסעיף מסמיך את שר הבריאות לבטל/להתלות רישיונו של רופא, שהורשע בעבירה פלילית כלשהיא, ללא קשר לשאלת הקלון. העונש והקלון - מאסר בפועל - כפי שהודגש בסעיף 1 לעיל, אני ערה לסבל הרב שהנאשם סבל וסובל יחד עם בני משפחתו מאז נתגלו מעשיו. אני ערה לפגיעה החמורה במוניטין החיובי שבנה לעצמו, ולפגיעה בהכנסותיו ובהערכתו העצמית כרופא וכאדם מאז הושעה מעבודתו בביה"ח. שירותו רב השנים כרופא וכמנהל המיון הכללי, פעילותו להעלאת רמת השירות במחלקה אותה ניהל, מאמציו לאיסוף תרומות לביה"ח, האפקט העונשי שבעצם ההרשעה, העובדה שזו הסתבכותו היחידה ואין מתלוננים נוספים, כל אלה לנגד עיני. שקלתי אותם אחד לאחד ואת משקלם הכולל והמצטבר. עם כל חשיבותן, אין אלו נסיבות חריגות ומיוחדות, באופן שמצדיק סטייה מההלכה הנוהגת. כל מי שהוריו זכו לאריכות ימים, נאלץ להתמודד עם תחלואי זיקנתם, עברו של כל עובד ציבור נקי, ומעצם תפקידו הוא אמון על קידום אינטרס ציבורי. כל עובד ציבור מאבד את מעמדו והכנסותיו לאחר הרשעתו, והוא סובל ויחד איתו סובלים גם קרוביו. עיננו הרואות, אפוא, שעובד ציבור המואשם ומורשע בקבלת שוחד נאלץ, למעשה, להתמודד עם התוצאות הקשות שהן מנת חלקו של הנאשם שבפני שנסיבותיו אינן שונות וחריגות שיש בהן להצדיק סטייה מהשורה וראוי להפלותו עונשו לקולא. הקלון - הנסיבות שבהן קיבל הנאשם את השוחד, כפי שפורטו בהכרעת הדין ובגזר דין זה, הן נסיבות חמורות. הנאשם הסמכות העליונה בחדר המיון, הופקד כשומר הסף אמון על שמירת מכלול האינטרסים הלגיטימיים של חדר המיון וכלל המטופלים. הוא פשע בתפקידו ושלוש פעמים מעל באימון שניתן בו. משכך ובהתאם להלכה, מתחייבת המסקנה, שדבק קלון במעשיו של הנאשם. המשך שירותו כרופא במערכת הציבורית ורישיונו כרופא פרטי יוכרעו על ידי הגופים המוסמכים ובהתאם להוראות החוקיות דלעיל. סוף דבר - עם כל הצער שחש אדם פרטי לנוכח מפלתו של הנאשם אחרי קריירה ארוכה ומפוארת, הגלימה השיפוטית מחייבת מתן משקל בכורה לאינטרס הציבורי. יחד עם זאת בהתחשב בנסיבות לקולא שפורטו בסעיפים 1 ו- 11(א) לעיל, ועל מנת לעודד הנאשם לא להתייאש ולאגור את הכוחות הדרושים להתגבר על הווה הקשה ולהשתקם בעתיד, לא אמצה עימו את מלוא חומרת הדין. אני גוזרת על הנאשם כדלקמן: 30 חודשי מאסר מתוכם 15 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מהיום לא יעבור את העבירה נשוא הרשעתו. קנס בסך 15,000 ₪ או 90 ימי מאסר תמורתו. הודעה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום. ניתנה היום, י"ב באדר, תשס"ט (8 במרץ 2009), במעמד הצדדים. דורית רייךֿֿשפירא, שופטת קלדנית: אורלי אמברצ'י הסנגורים: ברצוני לבקש מכב' ביהמ"ש בקשה לעיכוב ביצוע של העונש, על מנת לאפשר לנאשם להתארגן וכן לשקול צעדינו. התובע: אין התנגדות לעיכוב ביצוע עד לאחר חופשת הפסח. כמובן שנבקש ערבויות מתאימות של הפקדת מזומן, ערב צד ג' וצו עיכוב יציאה מן הארץ. הסנגור: לאורך כל ההליך, החל מחקירת המשטרה ועד היום לא נדרשו ולא ניתנו ערבויות. הנאשם התייצב לכל הדיונים, ואין חשש של ממש שלא יתייצב לריצוי העונש. החלטה אני מעכבת תחילת ריצוי העונש עד ליום 19.4.2009.2. בהעדר החלטה אחרת יתייצב הנאשם בתאריך זה בשעה 10:00 במזכירות בימ"ש השלום בת"א לתחילת ריצוי עונשו. אני מעכבת יציאתו מהארץ של הנאשם. צו העיכוב נכנס לתוקפו לאלתר ועל המזכירות להעבירו למשטרת הגבולות. הנאשם יפקיד דרכונו בתיק ביהמ"ש עד ליום ג', 10.3.2009. חתימה על התחייבות עצמית על סך 20,000 ₪. חתימת ערב צד ג' על סך 20,000 ₪. אני מאשרת את אחותו של הנאשם, עו"ד רינה באום, לשמש ערבה צד ג'. בית חוליםשוחדרפואה