תקיפה ואיומים על חוקר ביטוח

קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקיפת חוקר פרטי: רקע נגד הנאשם הוגש כתב אישום אשר מייחס לו עבירות של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין בשלושה מקרים. על-פי האמור בכתב האישום ביום 24.10.06 הגיע המתלונן שעובד כחוקר פרטי לפתח ביתו של הנאשם, לצורך בירור עם הנאשם בנוגע לתאונה. הנאשם ביקש מהמתלונן "לעוף" מהמקום, ואיים על המתלונן שיכה אותו. בהמשך לכך אמר למתלונן: "עוף לפני שאני מפוצץ לך את הפנים" וכן "תלך לפני שאני אשבור לך את כל הפרצוף". בהמשך, תקף הנאשם את המתלונן בכך שדחפו בחוזקה מפתח הבית. משיצא המתלונן מחצר ביתו של הנאשם, איים הנאשם בהתנהגות על המתלונן בכך שהחל לרדוף אחריו כאשר הוא אוחז בגרזן בידו. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום. הנאשם אישר שהיה בביתו והחוקר הפרטי הגיע למקום. הנאשם אישר את העובדות הנוגעות לדברי האיום, ואולם כפר בכך שמדובר באיום וכן כפר בכוונה להפחיד או להקניט. לטענתו הכוונה היחידה הייתה לגרום למתלונן לעזוב את ביתו. באשר לתקיפת המתלונן ולאיום באמצעות גרזן כפר הנאשם. במאמר מוסגר יצוין, כי בנוגע לתקיפה ולאיום באמצעות הגרזן, תחילה אישר ב"כ הנאשם בשם הנאשם כי הנאשם הדף את המתלונן כדי שיצא, וכי התחיל לרדוף אחר המתלונן כשהוא אוחז בגרזן. אולם לאחר מכן הגיש ב"כ הנאשם בקשה לתקן את התשובה לאישום, וביקש לחזור בו מן הדברים הואיל והתשובה בעניין זה ניתנה עקב שגגה של ב"כ הנאשם. בעניין זה, אני מקבל הסברו של ב"כ הנאשם, ואיני זוקף לחובת הנאשם את האמור בתשובתו לאישום הן בעניין הגרזן והן בעניין התקיפה. עדות המתלונן המתלונן משמש כחוקר פרטי מטעם כלל חברה לביטוח. המתלונן הגיע לכתובת בית העסק של הנאשם כפי שהופיעה אצל חברת הביטוח. שם משפחתו של הנפגע, כשמו של הנאשם, היה שמעון. כשהגיע לכתובת פגש בנאשם. המתלונן שוחח עם הנאשם במשרדו והחל לתחקרו אודות האירוע, ואז התגלה לו כי הנפגע הינו קרוב משפחתו של הנאשם. הנאשם מסר למתלונן את הכתובת של הנפגע ומלבד זאת סירב לשתף פעולה ולמסור פרטים. המתלונן הגיע לבית הנפגע בתאונה, שהינו בית פרטי המוקף בחצר, ומי שפתח לו את הדלת הוא הנאשם. לטענתו החל הנאשם, ללא כל התגרות מצידו, לצעוק לקלל ולדחוף את המתלונן. לטענת המתלונן, הנאשם הפילו מן המדרגות תוך שהוא דוחף אותו החוצה לכיוון השער. המתלונן הקליט את כל האירוע במכשיר הקלטה שהיה ברשותו. המתלונן העיד שניסה לדבר אל ליבו של הנאשם. לטענתו, הנאשם אמר לו: "אתה לא יודע עם מי יש לך עסק", "אני ארצח אותך", ו-"אני אפגע בך". לטענת המתלונן בשלב מסוים הרים הנאשם גרזן והחל לרדוף אחריו. לטענתו ברח מהמקום פנה מיד למשטרה, ואף מסר את הקלטת. בחקירתו הנגדית העיד המתלונן כי לא פירט את כל שאירע בינו לבין הנאשם כיוון שהשוטר התעכב על עניין הגרזן וציין כי סיפר על הדחיפה שנתן לו הנאשם. המתלונן העיד כי מיד לאחר שפגש בנאשם בפתח הדלת אמר לו הנאשם "עוף מפה". לטענתו הנאשם לא נתן לו הזדמנות לעזוב את המקום, משום שמיד החל לאיים עליו ולתקוף אותו (עמ' 9, ש' 19-20 לפרו'). לטענתו הנאשם דחף אותו והדף אותו מספר פעמים. המתלונן העיד כי בביתו של הנאשם יש שביל ליציאה של 4-5 מטר. המתלונן טען כי לא התמהמה ופנה ללכת מביתו של המתלונן, לטענתו כל האירוע נמשך כשתי דקות. לטענת המתלונן רצה לצאת מחצרו של הנאשם אולם הנאשם לא איפשר לו. המתלונן טען שיצא בריצה קלה מהמקום. לטענתו, בסוף התמליל הוא אכן קילל את הנאשם, אך הדבר היה כאשר כבר היה רחוק מן הנאשם בסוף האירוע (עמ' 12, ש' 10). כן טען שכשאמר "ממה יש לי לברוח"? התכוון שהוא ברח מהנאשם שהחזיק גרזן. הקלטת והתמליל האירועים המתוארים בכתב האישום הוקלטו בזמן אמת על-ידי המתלונן. הקלטת והתמליל הוגשו לבית-המשפט (ת/4, ת/5), ומהם עולה באופן חד משמעי שהנאשם אמר את הדברים המיוחסים לו בכתב האישום. כך, התנהלו חילופי הדברים בין הנאשם למתלונן: "הנאשם: טוב אז תעוף מפה, תעוף מפה. אני מבקש ממך לעוף מפה. אתה תקבל מכות ממני. המתלונן: אני אזוז. הנאשם: כן, עוף, עוף. אתה תקבל מכות ממני. המתלונן: אני אזוז אדוני. הנאשם: [מקלל את המתלונן - ע.ק.]. המתלונן: למה נשמה? הנאשם: עוף. המתלונן: למה נשמה? הנאשם: עוף לפני שאני מפוצץ אותה. המתלונן: אל תרים את היד. הנאשם: אני. (רעש של דחיפות, מכות) הנאשם: עוף, אני אפוצץ לך את הפנים. המתלונן: אל תרום את היד. הנאשם: עוף, אי אפוצץ לך את הפנים. חתיכת בן זונה, מניאק. אתה לא מאמין לי, אה? המתלונן: למה בן זונה? הנאשם: עוף מפה, לך מפה. תלך לפני שאני אשבור לך את כל הפרצוף. (רעש צעדים) הנאשם: חתיכת מניאק המתלונן: תשמור על הפה, עזוב אותך מ… הנאשם: סתום את הפה שלך, למה אני אגמור לך את החיים". ובהמשך: "הנאשם: יש לך אומץ? המתלונן: אני לא רוצה להיכנס. הנאשם: תכנס, תכנס, שאני אר... אגמור לך על החיים, אני אגמור לך את החיים. תכנס נו. המתלונן: על מה? הנאשם: תכנס. ... הנאשם: כנס, בוא אני אראה לך. אני ארצח... כנס ותראה, אני אראה לך, בוא. בוא תכנס בוא. ... המתלונן: ממה יש לי לברוח? הנאשם: אני אשחט אותך. תכנס, אני אשחט אותך. יה מניאק בן זונה. בן זונה, אני ארצח אותך, בן זונה". פרשת ההגנה - עדות הנאשם הנאשם העיד להגנתו, כי המתלונן הגיע למקום עבודתו מטעם חברת הביטוח, על מנת לחקור תאונת עבודה של בנו שהוא גם אחד מעובדיו. הנפגע לא היה בנגרייה והנאשם מסר למתלונן את שם הנפגע ואת כתובתו. הנאשם העיד כי המתלונן החל לשאול אותו שאלות והוא סיפר לו את שידע (עמ' 14-15 לפרו'). לטענת הנאשם, המתלונן עקב אחריו עד לביתו. לטענת הנאשם לאחר שנכנס לביתו, המתלונן הקיש בדלת. הנאשם פתח לו את הדלת ואמר שכבר מסר את כל מה שיש לו, וביקש "שיעוף" מהמקום. לטענתו המתלונן לא הלך, אלא שב והקיש על דלת ביתו. בחקירתו הנגדית העיד הנאשם, כי הוא נשבע שלא נגע במתלונן ולא הרים עליו יד (עמ' 16, ש' 8). הנאשם טען בעדותו כי היו פרטים בחקירתו במשטרה שהסתיר גם לטובתו שלו וגם לטובת המתלונן (עמ' 18, ש' 3; עמ' 19, ש' 4). לטענתו סיפר במשטרה את שזכר, ולא היה לו נעים להזכיר את הקללות. הנאשם אישר כי רק לאחר שהשמיעו לו את הקלטת אז הדגים שהרים לעבר הנאשם יד. כשנשאל הנאשם האם איים להכות את המתלונן, טען ששמע זאת בהקלטה, והוסיף: "איך אתה רוצה שאני אעיף אותו ממני?" (עמ' 20, ש' 11-13 לפרו'). הנאשם מאשר כי אמר למתלונן "עוף, אתה תקבל מכות ממני", וזאת משום שלטענתו לא ידע איך להפטר מהמתלונן (עמ' 20, ש' 20). הנאשם טען כי כאשר המתלונן לא רצה לצאת, החל לקלל אותו והמתלונן הקניט אותו והתגרה בו באומרו "למה נשמה?". כן הכחיש הנאשם כי דחף את המתלונן וכי הביא גרזן. לטענת הנאשם, איים על המתלונן על מנת שיעזוב את ביתו. לטענת הנאשם, לאחר שהמתלונן התרחק, קרא למתלונן לחזור על מנת שילך, משום שכאשר אמר לו ללכת, עשה המתלונן בדיוק ההפך ונשאר (עמ' 22). הנאשם אישר כי גם כששהה המתלונן מחוץ לחצר איים עליו וקילל אותו (עמ' 23 לפרו'). דיון מהימנות ככלל, אני מקבל את גרסתו של המתלונן כמהימנה. גרסתו הינה סדורה ואחידה, ולא נמצאו בה סתירות של ממש. בפרט, נתמכת גרסתו בהקלטה עצמה, שהינה הראיה הטובה ביותר בנסיבות תיק זה. יחד עם זאת, סבורני שבמקומות שבהם אין עדותו של המתלונן נתמכת בהקלטה, יש להתייחס לעדותו של המתלונן במשנה זהירות, כפי שיפורט להלן. מאידך, איני מקבל את גרסתו של הנאשם. הנאשם מסר שלוש גרסאות, מתוכן שתי גרסאות בחקירה ואחת בעדותו בבית-המשפט. גרסה אחת בחקירה הייתה לפני שהושמעה לו ההקלטה, והשנייה לאחר שהושמעה לו ההקלטה. בחקירתו במשטרה לפני השמעת הקלטת (ת/1), מסר הנאשם גרסה לפיה המתלונן הגיע לנגרייה שלו ושאל אותו שאלות לגבי התאונה של בנו. הוא מסר למתלונן פרטים וכן את כתובתו של בנו. לטענתו כששב הביתה שמע צלצול בדלת והיה זה המתלונן. לטענתו אמר למתלונן כי ענה לו על כל השאלות, אך המתלונן השיב שיש בפיו שאלות נוספות. הנאשם ביקש מהמתלונן לצאת, אך הלה סירב ואז אמר לו הנאשם שהוא מסיג גבול. לאחר מכן טען הנאשם שהמתלונן הלך אחורה ויצא משטח ביתו. לטענת הנאשם לא איים לפגוע בו. כשנשאל אם יש לו גרזן בחצר השיב בשלילה. בחקירתו במשטרה, לאחר השמעת הקלטת (ת/2), נשאל הנאשם מה יש לומר על כך שהוא נשמע בקלטת מאיים על המתלונן. הנאשם השיב כי רק רצה להפחיד את המתלונן, ולרגע לא חשב לפגוע בו. לטענתו הרים את ידו באוויר ואמר למתלונן שייצא החוצה. בעדותו בבית המשפט הנאשם מסר גרסה כמפורט לעיל. עיון בשלוש גרסאותיו של המתלונן מעלה כי הגרסאות סותרות זו את זו. בפרט הגרסה הראשונה אשר נמסרה בטרם הושמעה לנאשם ההקלטה, שונה בתכלית מגרסאותיו האחרות. ניכר בגרסה זו כי הנאשם מבקש להסתיר את האמת. גם בעדותו בבית-המשפט אישר הנאשם כי בחקירתו, לרבות לאחר שהושמעה לו הקלטת, החסיר והסתיר חלק מן האמת, כאשר לטענתו חלק מהדברים שהסתיר היו לטובתו וחלק לטובת המתלונן. לאור האמור לעיל, איני מקבל את גרסתו של הנאשם. ניכר בעיני כי הנאשם ביקש שלא לחשוף את כל שאירע, וגרסתו הינה ניסיון ליתן הסבר תמים ככל האפשר לדברים אשר נשמעים בקלטת, ואשר להם אינו יכול להתכחש. בפרט אני דוחה את טענת הנאשם בעדותו כי המתלונן עקב אחריו עד לביתו, ואת הטענה שהמתלונן דפק על דלת ביתו פעמיים. הנאשם טען בעניין זה, כי תחילה המתלונן הקיש על דלתו, הוא פתח את הדלת, ואמר למתלונן שיעזוב אותו, וסגר. לדברי הנאשם, לאחר מכן, המתלונן הקיש שנית בדלת, ואז החל הנאשם לקלל אותו (עמ' 15, ש' 12-17). יודגש, כי טענה זו של הנאשם הינה טענה כבושה, אשר לא הועלתה בחקירותיו, וגרסה זו אף לא הוצגה למתלונן בחקירתו הנגדית על-ידי בא-כוח הנאשם. אי-הצגת הגרסה למתלונן בחקירתו הנגדית בעניין זה אומר דרשני. גרסתו של הנאשם בבית המשפט הנה גרסה כבושה, ולפיכך איני נותן בה אמון. איני מקבל את הסבריו של הנאשם למעשים. בחירתו של הנאשם בגרסאותיו לספר פרטים מסוימים ולהשמיט אחרים שאינם נראים לו לטובתו מעידה על חוסר מהימנות גרסתו. לאור האמור לעיל, יש לבחון האם התקיימו העבירות שבהן הואשם הנאשם. עבירת האיומים - יסוד עובדתי ונפשי בנוגע ליסוד העובדתי של עבירת האיומים, לא ניתן לחלוק על קיומו. החל מתחילת האירוע ועד סיומו חוזר הנאשם שוב ושוב ומאיים לפגוע במתלונן. להלן האיומים שאיים הנאשם על המתלונן: "אתה תקבל מכות ממני"; "עוף, לפני שאני מפוצץ אותך"; "אני אפוצץ לך את הפנים"; "תלך לפי שאני אשבור לך את כל הפרצוף"; "אני אגמור לך את החיים"; "תכנס, תכנס שאני... אגמור לך על החיים"; "אני אשחט אותך. תכנס, אני אשחט אותך"; ו-"אני ארצח אותך". כמו-כן, הוכח קיומו של היסוד הנפשי הנוגע לעבירת האיומים, שהינו יסוד של כוונה או מטרה להפחיד או להקניט, כאמור בסעיף 192 לחוק העונשין (ור' גם ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (3) 373 (1989)). במקרה דנן הנאשם כבר בחקירתו במשטרה הודה בכך שאיים על המתלונן במטרה להפחידו, כדבריו: "אני רק רציתי להפחיד אותו" (ת/2; עמ' 1, ש' 3). בעדותו אישר שנקט בביטויים האמורים כלפי המתלונן במטרה להפחידו ולגרום לו לעזוב את המקום. לאור עדותו של הנאשם עצמו בבית-המשפט, גרסתו בחקירה במשטרה, וכן משמיעת ההקלטה עצמה, סבורני שהתביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם התכוון בדבריו להפחיד את המתלונן. מתוך עדותו של הנאשם, נדמה שאף הוא עצמו מכיר בכך שעבר עבירה של איומים. כך העיד הנאשם בעניין זה (עמ' 23): "ש. אני אומר לך שברגע שהוא עזב את הבית לפי מה שאתה אומר, אתה המשכת לאיים עליו על אף שהחוק אוסר עליך לאיים עליו. ת. קיללתי אותו, קיללתי, איימתי, אני יודע? קיללתי, איימתי, תבוא לפה אני אהרוג אותך. בקלטת שומעים שהוא אמר לי בן זונה ואחרי זה איימתי עליו". ש. אני אומר לך שגם לפני כן, לפני שהוא אמר לך בן זונה, גם אז כשהוא בחוץ אתה ממשיך לאיים עליו, נכון? ת. יכול להיות. ש. אתה אומר לו אם יש לך אומץ תכנס ואני אגמור לך את החיים. הוא היה מחוץ לבית נכון? ת. הוא עמד מחוץ לבית. הוא לא הלך. ש. ואז איימת עליו? ת. אתה יכול לקרוא לזה איום". לאור האמור לעיל, אני קובע כי התביעה הוכיחה שהנאשם איים על המתלונן בכוונה להפחידו. האם עומדת לנאשם הגנה של סעד עצמי של מחזיק במקרקעין? לטענת ההגנה עומדת לנאשם הגנה של סעד עצמי בדיני מקרקעין, לפיה כאשר הנאשם דרש מן המתלונן לעזוב את המקום, ומשהמתלונן לא עשה כן, קמה לנאשם הזכות לפעול על מנת לסלק את המתלונן מהמקום. אין בידי לקבל את טענת ההגנה. אכן, הדין מאפשר למחזיק במקרקעין לנקוט במקרים מסוימים בסעד עצמי על מנת להדוף מסיג גבול. סעיף 18 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ו-1969 קובע כדלקמן: "המחזיק במקרקעין כדין רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבול או שלילת שליטתו בהם שלא כדין" בכדי לבחון האם עומדת לנאשם הגנה כאמור, יש לחלק את האירוע לשלושה שלבים מבחינה כרונולוגית. השלב הראשון הינו מהרגע שהמתלונן נכנס לחצרו של הנאשם, ועד שהנאשם ביקש ממנו לעזוב את המקום. השלב השני, הינו מהרגע שהנאשם ביקש מהמתלונן לעזוב את חצרו, ועד שהמתלונן יצא מהמקרקעין. השלב השלישי הינו לאחר שהמתלונן יצא מן המקרקעין. בשלב הראשון, מרגע שהמתלונן נכנס לחצר, ועד שהנאשם ביקש ממנו לעזוב את המקום, אין עוררין על כך שהמתלונן אינו בגדר מסיג גבול או פולש. מעמדו כמעמד כל אדם, אשר נכנס לחצר חברו ומקיש על דלתו. בשלב השני, מהרגע שהנאשם ביקש ממנו לעזוב את המקום, יש לבחון האם הנאשם נתן למתלונן הזדמנות סבירה לעזוב את המקום. בעניין זה סעיף 24(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע תנאים המאפשרים שימוש בכוח נגד גופו של אחר, כדלקמן: "בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם (2) השתמש במידה סבירה של כוח כדי למנוע את התובע מהיכנס שלא כדין למקרקעין, או כדי להרחיקו מהם אחרי שנכנס אליהם, או שהה בהם, שלא כדין, והכל כשהנתבע היה תופשם או פעל מכוחו של תופשם; ואולם אם נכנס התובע, או ניסה להיכנס, למקרקעין שלא בכוח, תנאי להגנה הוא שהנתבע ביקש תחילה את התובע שלא להיכנס לשם, או לצאת משם אחרי שנכנס, ונתן לו הזדמנות סבירה למלא בקשתו בדרכי שלום; כלומר, לפי סעיף 24(2) לפקודת הנזיקין, אף אם נראה במתלונן מסיג גבול, הרי שתנאי לסעד העצמי הינו כי ניתנה למסיג הגבול הזדמנות סבירה לצאת מן המקום (ור' גם יהושע ויסמן, דיני קניין, החזקה ושימוש, עמ' 106 (2005)). במקרה דנן, כפי שעולה באופן חד-משמעי מן הקלטת, הנאשם לא נתן למתלונן שום הזדמנות לעזוב את המקום בטרם החל לאיים על המתלונן. כבר במשפט הראשון שבו מבקש הנאשם מהמתלונן לעזוב את המקום, הוא מאיים על המתלונן שינקוט כלפיו באלימות. כך נשמעים הדברים בהקלטה: "טוב, אז תעוף מפה, תעוף מפה. אני מבקש ממך לעוף מפה. אתה תקבל ממני מכות". כלומר, אין שום פער של זמן בין הבקשה שהמתלונן יצא מן המקום לבין תחילת האיומים. לפיכך, ברי כי לא ניתנה למתלונן שום הזדמנות סבירה לעזוב את המקום בטרם תחילת האיומים. בעניין זה, עדות המתלונן עולה בקנה אחד עם ההקלטה, ומהן עולה כי לא ניתנה למתלונן שום הזדמנות לצאת מן המקרקעין. לכן, בשלב זה, לא עומדת לנאשם שום הגנה, והדברים שאמר למתלונן הינם בגדר עבירה של איומים. בשלב השלישי, לאחר שהמתלונן עזב את המקום, המשיך הנאשם ואיים על המתלונן. כאשר המתלונן נמצא כבר מחוץ לתחומי המקרקעין של הנאשם, ממשיך הנאשם לאיים על המתלונן, ואף קורא לו לחזור לחצר, בכדי שיוכל להכותו. כך נשמעים הדברים: "תכנס, תכנס, שאני אגמור לך על החיים. אני אגמור לך את החיים. תכנס נו". ובהמשך: "אני אשחט אותך. תכנס, אני אשחט אותך... אני ארצח אותך". בשלב זה, כאשר המתלונן כבר יצא מן המקרקעין, והנאשם מפציר בו שיחזור למקרקעין, מובן הדבר שלא עומדת לנאשם הגנה. המתלונן אינו בגדר מסיג גבול לאחר שיצא מן המקרקעין, ומטרתו של הנאשם, כאשר הוא מפציר במתלונן לחזור, אינה לגרום למתלונן לעזוב את המקום. בעניין זה, גרסתו של הנאשם לפיה אמר למתלונן שיכנס, כדי שיצא, הינה מופרכת על פניה. לפיכך, אף בשלב זה לא עומדת לנאשם שום הגנה, והדברים שאמר למתלונן בשלב זה הינם בגדר עבירה של איומים. לפיכך, הן בשלב השני שבו לא ניתנה למתלונן הזדמנות סבירה לעזוב את המקרקעין, והן בשלב השלישי שבו המתלונן כבר היה מחוץ למקרקעין, ביצע הנאשם עבירה של איומים, ולא עומדת לו הגנה כאמור לעיל. במאמר מוסגר אציין, כי לא מצאתי לנכון לקבל את טענת התביעה לפיה המתלונן כלל אינו מסיג גבול, הואיל ולא נכנס למקרקעין כדי להפחיד את המחזיק בנכס, להעליבו או להקניטו, או לעבור עבירה, כדרישת סעיף 447(א) לחוק העונשין. סבורני שדי אם היה מסתבר שהמתלונן הינו מסיג גבול כמשמעותו בדין האזרחי, ואין הכרח לקבוע שהמתלונן היה מסיג גבול כמשמעותו בדין הפלילי. סבורני שאם הייתה עומדת לנאשם הגנה של עשיית דין עצמית בדין האזרחי, הרי שהיה בהגנה זו כדי להשליך אף על הדין הפלילי, שאלמלא כן לא תהיה הרמוניה חקיקתית. יפים לעניין זה, דברי כב' הנשיא ברק בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373, 385 (1989). "כאשר המחוקק בשיטת המשפט קובע, כי התנהגות פלונית היא מעשה נזיקין, הריהו הופך התנהגות זו להתנהגות "שלא כדין". עד כמה שדין הנזיקין, ההופך התנהגות פלונית "שלא כדין", מגן על ערכים זהים או דומים לערכים שהדין הפלילי מבקש להגן עליהם מפני פגיעה "שלא כדין", כי אז ניתן לראות באיסור הנזיקי כמקיים את התנאי כי אותה התנהגות פלונית הינה שלא כדין באיסור הפלילי... בנסיבות אלה, איום לתקיפה, אם הוא נעשה במסגרת הסמכות שהדין מעניק לבעל הסמכות ולשם הגשמה של סמכות זו, אינו מהווה פעולה "שלא כדין" ואין בו כדי לבסס אחריות פלילית". ברם, אף אם אניח לטובת ההגנה כי המתלונן היה בגדר מסיג גבול, כמשמעותו בדין הלבר-פלילי, עדיין לא עומדת לנאשם הגנה, וזאת מן הנימוקים המפורטים לעיל. עוד אציין, כי איני מקבל את טענת ב"כ הנאשם, לפיה המתלונן הגיע למקום כדי להתגרות בנאשם (עמ' 32, ש' 18). סבורני שהמתלונן הגיע למקום בתום לב, לאחר שקיבל את הכתובת מהנאשם, ובשל אי הבנה ביניהם בשיחה הקודמת בנגריה, סבר המתלונן שהוא מגיע לכתובתו של הבן שנפגע בתאונה, ולא לכתובתו של הנאשם. עבירת התקיפה - האם הוכחה התקיפה? המתלונן בהודעתו הראשונה במשטרה מציין כי הנאשם דחף אותו בחוזקה (ת/6). בהודעתו השנייה מציין המתלונן כי הנאשם הדף אותו (ת/7). בעדותו הוסיף המתלונן והעיד כדלקמן: "הפיל אותי מהמדרגות, תוך שהוא גורר אותי החוצה לכיוון השער" (עמ' 7, ש' 8). עוד העיד המתלונן כי הנאשם תפס אותו ביד והוא לא הצליח להשתחרר מאחיזתו (עמ' 9, ש' 21-26). סבורני בעניין זה שהמתלונן בעדותו במשפט הוסיף לתיאור התקיפה פרטים שלא תיאר בחקירתו במשטרה. הנאשם, לעומת זאת, טען כבר בהודעתו הראשונה כי לא הרים יד על המתלונן וגם כשהרים יד באוויר הדבר היה כדי להראות למתלונן את הדרך החוצה. מהתמליל, עמ' 2, עולה כי נשמע רעש של דחיפות ומכות. ברם, בעניין זה שמעתי את ההקלטה עצמה שוב ושוב, ולא שוכנעתי שהרעש שנשמע הינו בהכרח של דחיפות ומכות. בפרט לא שוכנעתי שמדובר במכות, בנפילה של המתלונן במדרגות, ובגרירה כפי שמתאר המתלונן בעדותו. בעניין זה, השוואה בין הקלטת עצמה לבין עדותו של המתלונן, מותירה ספק סביר, שמא הפריז המתלונן בעדותו. לאור האמור לעיל, סבורני שהמאשימה לא הוכיחה את עבירת התקיפה מעבר לספק סביר. לפיכך, אני מזכה את הנאשם מעבירת התקיפה, מחמת הספק. האם הוכח עניין הגרזן? המתלונן ציין בהודעתו במשטרה ואף בעדותו בבית המשפט כי הנאשם אחז בגרזן והחל לרדוף אחריו. המתלונן אף מסר תיאור מפורט של הגרזן "ידית בצבע כסף, והגרזן עצמו חום חלודה" (ת/6). הנאשם לעומת זאת הכחיש שהיה ברשותו גרזן, או שעשה שימוש בגרזן. בעניין הגרזן אין כל חיזוק לטענת התביעה כי נעשה שימוש בגרזן. גם שמיעת הקלטת אינה מעלה כל אינדיקציה לכך שהיה במקרה דנן איום באמצעות גרזן. יתר על-כן, לדברי המתלונן הוא עזב את המקום בריצה קלה (עמ' 12, ש' 13). שמיעת הצעדים בקלטת אינה בהכרח עולה בקנה אחד עם עדות המתלונן בעניין זה, ולא ניתן לשלול את האפשרות שהצעדים שנשמעים הינם צעדי הליכה, כטענת ההגנה. כמו-כן, המשטרה לא ביצעה שום חיפוש בביתו של הנאשם, בכדי לבדוק את טענת הנאשם לפיה אין ברשותו גרזן. זאת על אף שכפי שהעיד המתלונן עצמו, מרבית חקירתו נסבה על עניין הגרזן. בעניין זה יודגש כי תלונת המתלונן במשטרה נמסרה זמן קצר מאוד לאחר האירוע, ובאופן שאיפשר ביצוע חיפוש במקום תוך זמן סביר. אי-ביצוע החיפוש נזקף לחובת המאשימה, ובעניין זה אני מקבל את טענת ההגנה, לפיה אי-ביצוע החיפוש שלל מהנאשם את האפשרות להוכיח שאין ברשותו גרזן. לפיכך, אני קובע שהתביעה לא הוכיחה מעבר לספק סביר את עבירת האיומים באמצעות הגרזן. סוף דבר אשר על-כן, אני מרשיע את הנאשם בעבירה של איומים בשני מקרים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ומזכה אותו מחמת הספק מעבירה של תקיפה ומעבירה של איום באמצעות הגרזן. תקיפהאלימותמשפט פלילי