קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות מעביד על נזק בגב לעובד: מבוא התובע, יליד 1963, עבד אצל הנתבעת כנהג, מוביל וסבל. כנטען בכתב התביעה, הוא נדרש במסגרת עבודתו להרים, לשאת, לטעון ולפרוק ארגזי מזון מסוגים שונים במשקל של 25 ק"ג באופן רצוף, חוזר ומתמשך. לטענת התובע במהלך העבודה ביום 7.9.04 הוא הרים משא כאמור באופן חוזר ורצוף ואז חש בכאב חד בעמוד השדרה הצוואר. התובע תולה במעסיקתו, הנתבעת, את האחריות לנזק שנגרם לו בשל הימנעותה מהעמדת כלי עבודה בטוחים יותר, אמצעי הרמה מתאימים, סיוע של עובדים אחרים, פיקוח ואזהרה. הנתבעת חולקת על אחריותה. היא סבורה כי המשקל שהרים התובע היה נמוך יותר, הועמדו לרשותו אמצעי הרמה סבירים ותנאי העבודה היו נאותים. המחלוקת בין הצדדים נסבה על שאלת האחריות, הטלת אשם תורם והנזק. באשר לנזק חלוקים הצדדים, בין היתר, באשר למשקל שיש לתת לאחוזי הנכות שנקבעו (5%) ולשאלה האם מגיע פיצוי עבור העדרות לתקופה של שנתיים ושלושה חודשים שבהם התובע לא עבד. נסיבות האירוע ותנאי העסקת התובע בתצהיר העדות הראשית מתאר התובע כי עבד על המשאית ועסק באספקת מוצרי מזון לחנות בנהריה. הוא נדרש לעלות לארגז המשאית, לשחרר ארגזי סחורות מהערימות שעל גבי המשטחים, לפרוק אותם לרצפת הארגז ומשם לעגלות . בחקירתו הנגדית פירט התובע לגבי תנאי העבודה. לדבריו השינוע במשאית הוא של מאות ארגזים בין 200-300 ועד ל- 600-700 ארגזים ביום. חלק מהארגזים ארוז במשטחים המונעים על ידי עגלה ומשטח המוריד אותם מהדופן האחורית של המשאית ומשם ניתן להזיזם באמצעות עגלה הידראולית. בנוסף לחלק מהלקוחות אין מסופקת הסחורה במשטחים אלא יש ללקט מספר ארגזים מתוך משטחים שונים בהתאם לסוגים השונים של הסחורות: בשר טרי, נקניק, ירקות קפואים וכד'. ליקוט זה נעשה באופן ידני בתוך המשאית באופן שבו התובע מרכז את הארגזים השונים ליד הדלת הצדית של ארגז המשאית ומשם פורק את הארגזים בעצמו ומניע אותם ללקוח באמצעות עגלה. כמות הלקוחות הממוצעת ליום היא כ- 15 (עמ' 4) והעבודה בעזרת העגלה היא כ- 40% מהמכלול (עמ' 6). באשר למשקלים של הארגזים השונים הוא תיאר כי ארגזי הירקות הקפואים שוקלים כ- 10-15 ק"ג וארגזי הבשר הם במשקל של עד 25-30 ק"ג (עמ' 7). אחוז ארגזי הבשר בסך כל הארגזים נע בין 10 ל- 15 אחוזים מכלל הארגזים. בהמשך הוא נשאל שוב על משקל ארגזי הבשר והאם המשקל הוא בין 20 ל- 25 ק"ג. הוא השיב בחיוב (עמ' 7). כאשר הוא מניע ארגזים קלים יותר העיד התובע כי הוא לוקח שניים מהם יחד (עמ' 9). בהתייחס ליום האירוע אישר התובע כי הלקוח שבעת הספקת הסחורה אליו הוא נפגע היה הלקוח השלישי. הוא לא זכר כיצד שונעה הסחורה ללקוחות האחרים (עמ' 8). הוא העריך כי כמות הארגזים שהייתה באותו יום הייתה 400. התובע נשאל לגבי העזרה הניתנת לו ואישר כי בימים עמוסים ניתן לו עוזר אך הדבר מתרחש בממוצע פעם בשבוע. עוד הוא תיאר כי כיום מקפידים אצל הנתבעת להדריך לגבי הרמה נכונה של משאות אך דבר זה הוא חדש והחל לפני כחצי שנה (עמ' 10). בכל הנוגע לשיטת התשלום הסביר התובע כי השכר נקבע בין היתר על פי כמות הסחורה שהוא משנע ומשולמת לו פרמיה לפי סוג הסחורה, המשקל ומספר הלקוחות (ע' 12). בחקירתו בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי תיאר התובע את עבודתו באופן הבא: "אני מרים משאות בעגלות כל יום 5 טון בערך. אני מרים בידיים בשר, דגים, שנמצאים בקרטונים כ- 45-50 אחוז מהסחורה אני מרים בידיים תלוי איפה הלקוח נמצא. אני מרים בידיים קרטונים עושה כמה פעולות עד שמגיע למטה. בד"כ הולך על העגלה בין 80-100 ק"ג. הממוצע 30,35 ק"ג. זה הקרטונים של הדגים והבשר. סנפרוסט זה ממוצע 15 ק"ג הקרטון. הקרטון הכי כבד זה 35, 32 זה קרטון של טונה. זה המשקל הכי כבד שאני מרים בידיים. הרוב זה משיכות של המשטח עם ג'ק. טונה, טונה 200 תלוי זה 60% מהעבודה. " (הודעת התובע לחוקר המל"ל - בתוך נ/1). מר יחזקאל שלומיוק, מנהל ההפצה בצפון של הנתבעת, כתב בתצהירו על התפקיד ותאר כי התובע נדרש לפרוק ולהעמיס סחורות. הוא אישר כי התובע עבר השתלמויות שונות לגבי מניעת תאונות, הרמה נכונה, הגורם האנושי, בטיחות בעבודה וטיפול במשטחים. עוד הוא תאר כי לתובע עמדו אמצעים לצורך הרמה ושינוע כגון ג'ק, עגלה הידראולית ועגלת קרטון. לתצהיר צורפו רישומים על הדרכות שנעשו. בחקירה הנגדית הוא אישר כי מדובר ב'עבודה קשה' (עמ' 13) וכי לעיתים צריך להרים הרמות חוזרות ונשנות במשקלים גבוהים. הוא הסכים כי יכול להיות 'יום קשה מאוד'. באשר לעבודת הליקוט הוא ציין כי התובע אמור ללקט את הקרטונים לתוך משטח ואז למשוך אותו לכיוון הרמפה ולהוריד אותו (עמ' 16). באשר למתן עזרה הוא פירט כי קיימים קריטריונים למתן עוזר בהתאם לכמויות הסחורה וככל שיש חוסר מגויסים עובדים מחברת כוח אדם (עמ' 14). העד נשאל גם לגבי ההדרכה אך הוא לא ידע להציג מסמכים המתעדים את ההדרכות שניתנו באותו זמן. העד התייחס לעבודת התובע בעת שנחקר על ידי המוסד לביטוח לאומי. חקירה זו שהייתה סמוכה יותר למקרה, ביום 9.1.05, וכללה גם פירוט של תנאי עבודת התובע: "הוא מחלק בשר לחנויות, לרשתות. עפי רוב הוא עוד לבד. לפעמים עם עוזר. הוא גם מעמיס וגם פורק את הסחורה. כשהוא מגיע לפה מעמיסים את הסחורה בעזרת מלגזן. הוא ממיין את הסחורה על משטחים. יש הזמנות מוכנות והוא צריך למיין את זה לפי לקוח. הוא מרים משאות בידיו בעבודתו. מרים קרטונים ממשקל 5 ק"ג עד 30 ק"ג. מדובר בעבודה פיזית קשה עם עליה וירידה מהמשאית... יש לו באופן כללי קו קשה, קו עמוס. עבד בעבודתו הרגילה בזמן המקרה." (הודעת מר שלומיוק לחוקר המל"ל - הוגשה במסגרת נ/1; ההדגשה שלי - א.ד.). הרישומים לגבי ההדרכות שצורפו לתצהיר מר שלומיוק הם ברובם מהתקופה שלאחר האירוע. אותם רישומים הקודמים לאירוע התייחסו להשתלמות רכב כבד/משאיות בשר, כאשר נושאי ההשתלמות היו חידושים בנהיגה נכונה; מניעת תאונות; הגורם האנושי ושיטת הניקוד; השתלמות מלגזנים. מתוך המסמכים לא עולה כי נעשתה הדרכה מיוחדת באשר להרמת משאות ונשיאתם. אף שמתיאור העובדות שלעיל עולה כי אין למעשה מחלוקת ממשית בין התובע לבין מר שלומיוק באשר לתנאי העבודה נחלקו הצדדים במספר סוגיות: המשקל המירבי של הארגזים שנשא; טיב ההדרכה שניתנה וזמינות העזרה שהעמידה הנתבעת לתובע. במחלוקת זו באשר למשקל מצאתי כי יש להעדיף את הגרסאות שנתנו התובע ומר שלומיוק בסמוך לאירוע בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי וזאת בהתחשב בכך שהדברים נאמרו אז בסמוך יותר למקרה וללא ששאלת המשקל, שקיבלה דגש בהליך שבפני על פי הטענות שהעלה כל אחד מהצדדים, הייתה במחלוקת. מסקנה זו עולה כאמור גם מעדות התובע בתחילת חקירתו הנגדית לפיה המשקל עמד על 25-30 ק"ג. אף שאני ער לכך שבתצהיר התייחס התובע למשקל של 25 ק"ג ובהמשך חקירתו הנגדית השיב בחיוב לשאלת בא כוח הנתבעת לגבי משקל נמוך יותר, מצאתי, כאמור, להעדיף את הגרסה המוקדמת יותר. עוד אציין כי אף לא אחד מהצדדים תמך את גרסתו בעניין זה בראיות טובות יותר והדעת נותנת כי היה ניתן על נקלה להביא דוגמאות של ארגזים שונים לבית המשפט או לתעד את המשקל בדרך אחרת. לפיכך, ובהתאם לדברים שאמרו שני העדים לפני חוקר המל"ל נקודת המוצא להמשך בחינת שאלת אחריות הנתבעת היא כי המשקל של הקרטונים הכבדים, שהכילו בשר, עמד על כ - 30 ק"ג. עניין עובדתי נוסף שעלה היה טיב ההדרכה שקיבל התובע. גם כאן, בהיעדר ראיה נדרשת מטעם הנתבעת, מצאתי לבכר את עדותו כי לא הודרך לגבי האופן שבו יש להרים ולשנע סחורה כאשר עושים זאת ביד. מתוך הרישומים שצרף מר שלומיוק לתצהירו עולה כי לפני התאונה היו ההדרכות בנושאים אחרים וכך גם העיד התובע. הטענה כי היו הדרכות נוספות לא נתמכה בדבר והדעת נותנת כי מעסיק מסודר דוגמת הנתבעת היה מתעד את ההדרכות הניתנות כפי שעשה בעניינים אחרים. הנושא השלישי שעמד על הפרק נוגע לעזרה. בעניין זה לא הייתה למעשה מחלוקת שהתובע מקבל עזרה כפי שטען בהיקף של פעם בשבוע והנתבעת לא הביאה ראיה הסותרת עדות זו. עמדת הנתבעת הייתה כי היא פועלת בהתאם לקריטריונים המעמידים עזרה כאשר הדבר נדרש אך קריטריונים אלה לא הונחו בפני בית המשפט באופן שבו ניתן יהיה לבחון האם הם עומדים בקנה אחד עם הנדרש. בשולי הדברים יש לציין כי הנתבעת טענה טענות בנוגע לאמינות התובע הנשענות על דברים שהיו חסרים בתצהירו ועל פערים בגרסאותיו (הפער בין האמור בתצהיר לבין האמור בעדות לגבי ההדרכה; ההתייחסות לכלי העזר שניתנו לו והעזרה הניתנת על ידי המעסיק). התרשמותי מעדות התובע הייתה רחוקה מלהיות כזו כפי שטען לה בא כוח הנתבעת ובחינת האמור בתצהיר כמכלול והאמור בחקירה הנגדית מעלה כי אף שהיו פערים מסוימים אין בכך כדי לפגום במהימנות התובע. האחריות התובע טוען כי יש להטיל על הנתבעת את האחריות לשאת בנזקיו. לטענתו מדובר בהרמות חוזרות ונשנות של משקל כבד בסדר גודל של 25-30 ק"ג. הוא נדרש למאמץ גופני ניכר, לא ניתנה לו עזרה באופן זמין ואמצעי ההנעה שניתנו אינם רלוונטיים לעבודת ליקוט הארגזים אותה הוא מבצע בתוך המשאית. הוא מפנה לכך שאין מדובר רק במשקל כבד אלא בהרמה חוזרת של משקל גבוה, הליכה מקצה אחד של המשאית לקצה אחר. עוד טוען התובע כלפי אי מתן הזהרות והדרכות לגבי הרמה נכונה. בהקשר זה מפנה התובע לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מידע והדרכת עובדים) תשנ"ט - 1999. הנתבעת ערכה בסיכומיה חישובים מחישובים שונים לגבי מספר הארגזים ה'כבדים' שהתובע היה נצרך להרימם ביום המקרה. הניתוח הביא אותה למסקנה כי ככל שמדובר בלקוח השני או השלישי ובהינתן כי המכירה ללקוח הראשון הייתה ממשטח ללא שינוע קרטונים הרי שהתובע לא הספיק להרים כמות גדולה של ארגזים באותו בוקר. לשיטתה באותו יום לא הוכח כי התובע הרים ולו קרטון אחד במשקל העולה על 15 ק"ג או חזר על פעולה זו מספר רב של פעמים. טענות נוספות שמעלה הנתבעת נוגעות לכך שדי באמצעי הרמה שהעמידה לרשות תובע: עגלה רגילה, עגלה הידראולית, משטח הרמה בקצה המשאית. לטענתה ניתנו לו גם הדרכות נאותות כיצד לבצע את עבודתו והעזרה שהועמדה לרשותו הייתה מספיקה. כפי שנקבע על המעביד לנקוט באמצעים הסבירים הנדרשים כדי למנוע הצבת עובדיו בסיכון בלתי סביר. 'אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש' (ע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז(3), 225 ,עמ' 229-230 (1993); ע"א 741/83 חנן גוריון ואח' נ' פרץ גבריאל פ"ד לט(4), 266 ,עמ' 271-272 (1985)). מהמעביד נדרש כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים באופן שבו עובד המגיע למקום העבודה בבקרו של יום כשגופו שלם, יצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה (ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח' פ"ד נט (3), 66, עמ' 76-77 (2004)). עם זאת הוברר כי אין מדובר באחריות מוחלטת ובכל מקרה יש לבחון האם הועמד העובד בסיכון להיפגע שחורג מגדר הסביר. כאשר מדובר בהעסקת עובד בתפקיד המחייב הרמה ונשיאה של משקל- יש לבחון האם המשקל אותו נשא התובע במהלך העבודה, הוא משקל חריג שהטלת משימה כזו על עובד מהווה הפרה של החובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים להבטחת שלומו של העובד. שאלה זו של הרמת משאות על ידי עובד עלתה בין היתר ברע"א 4215/04 טיטו נ' אבו חצרה (, 2004) שם נדון מקרה שבו נשא עובד במשקל של כ- 30 ק"ג. בית משפט השלום דחה את תביעת העובד אך בערעור התקבלה העמדה כי מדובר בתנאי עבודה רשלניים וכי היה על המעסיק במקרה כזה ל'יישם שיטת עבודה בטוחה, בין באמצעות מיכשור הולם ובין באמצעות שיתוף פעולה של שני העובדים'. בית המשפט העליון אישר את עמדת בית המשפט המחוזי שקבע כי מוטלת אחריות. לעומת זאת, בפסק דין אחר, ע"א 5580/92 מרקוביץ נ' התעשייה האווירית (לא פורסם) נדון מקרה שבו עובד אחד הרים ביחד עם עובד אחר משקל שנע בין 20 ל- 30 ק"ג. בית המשפט העליון מצא כי המשקל שנשא התובע (בין 10 ל- 15 ק"ג) היה נמוך מהמשקל המירבי המותר לנשיאה לנער. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי כי במקרה זה יש מקום להטיל אחריות על הנתבעת וזאת בשל הטעמים הבאים: איני סבור כי יש חשיבות לשאלה שעליה נשענה, בין היתר, הנתבעת בטענותיה והיא מספר הארגזים ומשקלם של אותם ארגזים שהתובע נשא באותו בוקר. שאלת האחריות אינה נצרכת להכרעה נקודתית לגבי העומס שהוטל על התובע בדיוק באותו בוקר באותה דקה או בשאלה אם מדובר היה בלקוח השני, השלישי או הרביעי וכמה קרטונים הועמסו עד לאותו מועד. מתוך הראיות שהובאו עולה כי דרך שגרה עסק התובע בהנעת מטענים שמשקלם מגיע גם כדי 30 ק"ג וכאשר הוא הרים ארגזים במשקל קטן יותר הוא צרף שני ארגזים. הרמת הארגזים במשקל כזה ונשיאתם נעשתה בחלק לא מבוטל של עבודתו ויצרה עומס בלתי סביר על גופו בכל עת שעסק בליקוט ידני של הסחורה בתוך המשאית. ביצוע העבודה באופן המתואר לעיל נעשה ללא שהודרך בצורה נכונה כיצד להרים את הארגזים ולמעשה כמעט ללא עזרה. העובדה שרק בנקודת זמן מסוימת אירע מה שאירע אינה שוללת או פוגמת במשמעות המצטברת של העמדת התובע בתנאי עבודה שכאלה וכפועל יוצא מכך חבות הנתבעת לשאת בנזק שנגרם. גם בטענת הנתבעת ולפיה הועמדו לרשות התובע עזרים נאותים ולא היה עליו ללקט את הסחורה בצורה ידנית אין ממש. מהמעסיק מצופה לפקח על עובדיו ולוודא כי ככל שנתן להם הנחיות, אלה מבוצעות. פיקוח כזה לא נעשה ולא הוברר האם טרח מי ממנהליו של התובע להורות לו שלא לבצע את העבודה באופן בו היא בוצעה על ידו. מודעות הנתבעת לאופן בו בוצעה עבודה זו עלתה מעדותו של מר שלומיוק (עמ' 16). זאת ועוד, אכן, כפי שטען בא כוח הנתבעת לא כולם יכולים לעסוק בעריכת דין (עמ' 25) ואולם דווקא מעביד המודע לכך שעובדיו עובדים בעבודה פיזית קשה מחויב להקפדה יתרה על תנאי העבודה ועל ביצוע העבודה באופן זהיר ובטוח. מטבע הדברים מקום בו מעביד מתגמל את עובדיו גם על בסיס הספק והעבודה מבוצעת במידה כזו או אחרת באופן קבלני (במובן זה שהתובע מסיים את עבודתו עם השלמת חלוקת הסחורה - עמ' 14) - נטיית כל אחד מהעובדים תהיה לבצע את העבודה במהירות לעיתים על חשבון הקפדה על התנהלות בטוחה יותר. תפקידו של המעביד הוא להביא לכך שעובדיו ימלאו אחר ההוראות הנדרשות וישתמשו בעזרים השונים שהוא מעמיד לרשותם. מבחינה זו אין די בהעמדת הכלים, כפי שטענה הנתבעת, אלא על המעביד החובה ליצור סביבת עבודה שתביא לכך שייעשה שימוש באותם כלים ועובדיה לא יעבדו באופן שבו הם משנעים ביד עשרות פעמים ביום קרטונים כבדים לאורכה של המשאית. נוכח מסקנתי לעניין ההתרשלות לא מצאתי להידרש לטענה החלופית של התובע כי מדובר בהפרת חובה חקוקה אך דומה כי גם מנימוק זה היה מקום להטיל על הנתבעת אחריות שכן לא קוימו ההוראות השונות של תקנות ארגון הפיקוח על העבודה הנזכרות לעיל. אשם תורם הנתבעת טענה, לחילופין, שיש להטיל על התובע אשם תורם. התובע סבור שאין לעשות כן. קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים ולאחר קיבעה כי הניזוק לא נהג בזהירות בסבירה יש לחלק את האשמה בין המזיק לבין הניזוק תוך 'הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד...' (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי' פ"ד נח(1), 1 ,עמ' 21-22 (2003)). אשם תורם יוטל על עובד מקום בו ניתן לייחס לו את יצירת הסיכון תוך הפעלת 'שיקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד...' (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא (4) 524 (1987)). במקרה זה פעל התובע באופן מסוכן ואף אם היה על המעסיק לפעול בצורה אחרת ניתן לצפות גם מהתובע שינקוט צעדים כדי להרים את הקרטונים בצורה בטוחה יותר וייעזר יותר במכשירים שהועמדו לרשותו. בהביאי בחשבון את האשמה המוסרית שדבקה במעשיו ובמחדליו של כל אחד מהצדדים אני מעמיד את אשמו התורם של התובע על 15%. הנזק חוות דעת רפואיות כל אחד מהצדדים תמך את עמדתו בחוות דעת מטעמו. התובע הגיש את חוות דעתו של ד"ר הרולד קלצ'קו שהעריך את נכותו ב- 20%. עוד התייחס המומחה למגבלות התעסוקתיות וציין כי בבדיקות שנערכו במחלקה לרפואה תעסוקתית צוין סבל מתמשך וירידה ביכולת התפקודית והומלץ על הימנעות מביצוע עבודות הכרוכות ביתר מאמץ פיזי והרמת משאות כבדים. לדבריו הוא שותף להמלצה זו. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר מיכאל לבני. הוא מתאר שיפור שחל במצב התובע לאחר בדיקה אצל ד"ר קלצ'קו ולהערכתו לא נותרה נכות. נוכח המחלוקת מונה פרופ' מאיר ליברגל מומחה רפואי מטעם בית המשפט. בחוות דעתו הוא מציין את תלונות התובע ובהן כאב קבוע בשכמה הימנית; הופעת כאב ביד שמאל והרדמות אצבעות. עוד הוא כותב כי בבדיקה הקלינית מצא הגבלה קלה בחלק מתנועות הצוואר וכן כי מצא הגבלה קלה בתנועתיות לימין. באשר לנכות שנותרה לתובע כותב המומחה כי 'אין ספק כי מר אמור סובל מספונדילוזיס צוארי כפי שניתן לראות בצילומי הרנטגן וה- CT. על רקע זה קיימת הגבלה קלה בחלק מתנועות הצוואר וכן השלכה על כאב השכמה ללא פגיעה בתפקוד הגף הימני העליון.' הערכתו היא כי הנכות היא בגובה של 5%. באשר לנסיבתיות הזכיר המומחה כי מדובר בתחלואה מבנית אשר בוודאי לא נגרמה באירוע הנדון אך מצב זה יכול להיות לא סימפטומטי משך זמן רב ואירוע כפי שמתואר גורם להסתמנות הקלינית שבהחלט הייתה ברורה על פי הרשומה הרפואית. מכאן, שבהיעדר תחלואה קודמת ברורה יש לייחס את הנכות לתאונה. התובע שיגר לפרופ' ליברגל שאלות הבהרה. בתשובותיו דן המומחה בשאלות הנוגעות לנכות הזמנית ולאי הכושר לעבוד לאחר הפגיעה. שאלות אלה התמקדו בתקופה של שנתיים שבה התובע לא עבד לאחר התאונה. המומחה התקשה להעריך אי כושר זמני לאחר כ- 4 שנים וציין כי סבירה העדרות מהעבודה של מספר שבועות. הוא הציע, יחד עם זאת, לכבד תעודות מחלה שאינו יכלל לחלוק עליהן בדיעבד. המומחה נמנע מלהתייחס לשאלות תעסוקתיות. בנוסף הוא אישר כי בשל הנכות עשוי התובע לסבול מפעם לפעם מהחמרות חולפות במצבו התפקודי וזאת עד כדי הצורך להימנע כליל מעבודה ולהידרש למנוחה למשך יום או ימים (תשובה לשאלה ה'). הנזק הלא ממוני התובע מעריך את הנזק הלא ממוני שנגרם לו בסכום של 100,000 ₪ וזאת על רקע הנכות, תקופת אי הכושר הממושכת והאפשרות להחמרה עתידית. בהתחשב בגובה הנכות, בתקופת אי הכושר ובמהות הפגיעה אני פוסק לתובע פיצוי בסכום של 25,000 ₪. הסכום כולל גם את הריבית מיום התאונה. הפסדי ההשתכרות התובע סיים 11 שנות לימוד והוא עובד כנהג משאית מאז שנת 1984. הוא עובד באצל הנתבעת מאז 1.5.98. הוא נעדר לאחר התאונה למשך 3 חודשים וקיבל שכר מלא. הוא שב לעבוד בחודש דצמבר 2004 אך הפסיק את עבודתו בתנובה למשך שנתיים ושהה בחופשה ללא תשלום. באותה תקופה שולם לו שכר מכוח פוליסה לביטוח אבדן כושר עבודה בסכום של 4,000 - 4,500 ₪ (עמ' 11). החל מיום 1.1.07 הוא חזר לעבוד כמחלק תוצרת במשרה מלאה כפי שעבד לפני התאונה. לדבריו חלה הטבה במצבו אך הוא עדיין סובל מכאבים בצוואר, שכמה ויד ימין ותנועותיו מוגבלות. הממונה עליו מר חזי שלומיוק הצהיר כי עבודתו עתה נעשית כמקודם ללא בעיה או קושי. מטעם הנתבעת העידה גב' יוכי להב, רכזת משאבי אנוש. היא ציינה כי התובע החל לעבוד בתנובה ביום 1.5.98 ולאחר התאונה נעדר משך 3 חודשים תוך שיתרת השכר שולמה באופן מלא. באשר לתקופת השנתיים שהחלו ביום 1.1.05 והסתיימו ביום 31.12.06 היא פירטה כי התובע הציג אישורים מרופא תעסקותי שאינו כשיר לעבוד כמחלק ולא נמצאה לו עבודה חלופית. כאשר הציג אישור שיכול לשוב לעבודה הוא חזר לעבודה ללא שום שינוי בתנאי השכר (עמ' 17). מתוך תלושי השכר שצרף התובע עלה כי שכרו הממוצע בחודשים ינואר ספטמבר 2008 עמד על 8,735 ₪. שכרו הממוצע בשמונת החודשים שלפני התאונה עמד על 7,818 ₪. התובע צירף לתצהירו תיעוד רפואי שעניינו אי הכושר. כך, הוגשה תעודה על בדיקת כושר עבודה בה כתב מומחה ברפואה תעסוקתית כי התובע מוגבל לגבי עבודות הכרוכות ביתר מאמץ פיזי, הרמת או העברת משאות כבדים. עוד נכתב במסמך המיועד לנתבעת כי 'מאחר ולפי מכתבכם מתאריך 21.12.04 אין באפשרותכם להעסיקו לפי מגבלותיו אנא להפנותו לועדה רפואית ביטוח לאומי לדיון לשם מימוש זכויותיו'. במסמך נוסף מיום 8.5.05 ניתן שוב אישור לכך שהתובע מוגבל בעבודות הכרוכות ביתר מאמץ פיזי, הרמת משאות או העברת משאות מעל 10 - 8 ק"ג. אישור זה ניתן בתוקף עד ליום 22.8.05. בעקבות המסמך נכתב על ידי הנתבעת ביום 22.5.05 כי 'לאחר בדיקה שערכנו אין לנו אפשרות לצערנו להעסיקו במיגבלות הנ"ל'. עמדה זו תואמת מסמך אחר שנערך על ידי ד"ר צבי גורן ביום 15.6.05 ולפיו התובע לא רשאי לבצע פעילות פיזית מאומצת הכוללת הרמת משקלים מעל 5 ק"ג, או פעילות אחרת היכולה לפגוע בע"ש צווארי. עמדה דומה עולה ממסמך נוסך שכתב האורטופד גורן ביום 9.6.05. מעבר לתקופה זו אין התייחסות תעסוקתית למצב התובע. התובע מבקש בסיכומיו לפסוק לו פיצוי עבור התקופה של שנתיים שבה לא עבד וקיבל תשלום ממבטח אובדן כושר עבודה. הוא נשען על עדות גב' להב והמסמכים המראים כי לא הייתה לנתבעת אפשרות להציע תעסוקה הולמת. עוד נסמך התובע על הדברים שכתב פרופ' ליברגל ולפיהם יש לאמץ את תעודות המחלה. הנתבעת סבורה כי בהיעדר קביעה של נכות זמנית או אישור מצד המומחה לאי הכושר לחזור לעבוד אין לקבל את טענת התובע. היא מפנה לכך שלא הומצאו ראיות מצד רופא תעסוקתי. לחילופין ומטעמי זהירות היא טוענת כי לכל היותר יש להתייחס אך ורק לאישורים שהוגשו שתקופתם תמה ביום 22.8.05. אף שלא הוגשה חוות דעת של רופא תעסוקתי, בהינתן כי המומחה אישר הסתמכות על תעודות אי הכושר וכי הוגשו תעודות המעידות על כך שהתובע לא יכול היה לעבוד אצל הנתבעת לפחות עד ליום 22.8.05 אני סבור כי יש לפסוק לו הפסד מלא של השכר לחודשים אליהם מתייחסים האישורים (ינואר - אוגוסט 2005). משלא היה התובע כשיר להרמת משאות מעל משקל של 8-10 ק"ג ולהתאמץ גופנית כעולה מהאישורים השונים שאושרו גם על ידי הנתבעת כאמור במכתב שנכתב וכן כעולה מעדותה של גב' להב הרי שיש לקשור בין הימנעותו של התובע מלעבוד בתקופה זו לבין האירוע בוודאי ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי. לעומת זאת, לא ניתן לעשות זאת לגבי יתרת התקופה שלגביה לא הוגש כל אישור התומך בכך שלא היה כשיר לעבודה. לפיכך, אני פוסק לתובע פיצוי עבור הפסד של 8 חודשי עבודה בסכום של בסכום של 62,544 ₪. לסכום זה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה. באשר לגריעה מכושר ההשתכרות סבור התובע כי יש לחשב לפי גריעה בשיעור של 10% ולהעמיד את השכר לצורך החישוב על סכום של 11,500 ₪. בעניין זה נשען התובע על כך שיש להוסיף גם את הפרשות המעביד לקרן השתלמות ולקרן פנסיה. עמדת הנתבעת היא כי הנכות הקלה שנקבעה אינה בעלת משמעות והראיה היא כי במשך שלוש השנים שחלפו מאז שב התובע לעבוד הוא עובד באופן רגיל וללא מגבלה באותה עבודה קשה שהוא טוען לה. לאחר בחינת טענות הצדדים אני פוסק לתובע פיצוי בסכום של 45,000 ₪. בקביעת הסכום הבאתי בחשבון את השיקולים הבאים: מדובר אמנם בנכות קלה יחסית של 5% אך למי שעוסק בעבודה פיזית אינטנסיבית. הדעת נותנת כי עם השנים תהיה לנכות זו השלכה רבה יותר על התפקוד ולכן נגרע כושר השתכרותו. התובע מתמיד בעבודה אצל הנתבעת אך ככל שיפלט משוק העבודה בשלב כזה או אחר תקשה עליו יותר מציאת עבודה. מנגד, אין ירידה בשכר ואין שוני בתפקיד אותו ממלא התובע. מכאן שנראה שהצליח להתאים את אופן ביצוע העבודה למגבלה. תחשיב המבוסס על 5% נכות, שכר של 8,735 ₪ עד הגיע התובע לגיל 67 (מקדם 194) מגיע לסכום 84,729 ₪. הסכום האמור הוא כמחצית מסכום זה כאשר מביאים בחשבון גם את אובדן התנאים הסוציאליים. עזרת הזולת התובע מתאר בתצהיר העדות הראשית כי בזמן שהיה מוגבל נזקק לעזרת בני המשפחה. הוא מעריך את הפיצוי בראש נזק זה ב- 20,000 ₪. הנתבעת סבורה כי לא הייתה כל היזקקות לעזרה. בהינתן תקופת אי הכושר המלא למשך שלושה חודשים אני פוסק לתובע פיצוי בסכום של 5,000 ₪. הוצאות רפואיות לטענת התובע הוא נזקק לתרופות נוגדות כאב ודלקת ועלות הרכישה שלהן היא 150 ₪ לחודש. בהביאי בחשבון כי מדובר בתאונת עבודה אני מעריך את ההפסד בראש נזק זה, בהיעדר קבלות, בסכום של 1,000 ₪. ניכויים הנתבעת טענה כי ככל שיקבע כי עליה לפצות את התובע לתקופה שבה לא עבד, הרי שיש לערוך ניכוי רעיוני של קצבת הנכות הזמנית שיכול היה התובע לקבל בתקופה זו. עיקר הטענה נשען על כך שהתובע לא הציג בפני המוסד את מצבו התפקודי ואת אישורי הרופאים התעסוקתיים השונים. בתביעה שהגיש התובע לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות עבודה הוא ציין במפורש כי לא חזר לעבודה 'כיוון שהעבודה היא פיזית ורופא תעשיה לא מאשר הרמת משקל מעל 5 ק"ג'. עיון בדו"ח הועדה הרפואית ובדו"ח הועדה הרפואית לעררים (הוגשו בתוך נ/1) מעלה כי התובע ציין בפני הועדה שלא חזר לעבודה והמציא כרטיסים רפואיים מחדר המיון. לועדה הרפואית הוא צירף אישור שניתן על ידי ד"ר גורן, שצורף גם לתצהירו, והועדה התייחסה למסמך זה. באישור זה נכתב כי במפורש התובע לא חזר לעבודה בשל הגבלת התנועה בצוואר, בכתף וכי להערכת הרופא אינו רשאי לבצע פעולה פיזית המצריכה מאמצים, הרמת משקלים כבדים, פעילות היכולה להשפיע באופן שלילי על עמוד השדרה הצווארי. איני סבור כי הנתבעת הצליחה להראות שהתובע לא עמד בחובתו להקטין את הנזק ואין מקום לעריכת ניכוי רעיוני. סיכום אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי לפי הפירוט שלהלן: הפסד השתכרות בעבר - 62,544 ₪ גריעה מכושר ההשתכרות - 45,000 ₪ עזרה וסיעוד - 5,000 ₪ הוצאות - 1,000 ₪ נזק לא ממוני - 25,000 ₪ סה"כ 138,544 ₪ ניכוי אשם תורם - 15% 20,782 ₪ סה"כ 117,762 ₪ לסכום שנפסק עבור הפסד השתכרות בעבר יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה ובהתאם לערוך את החישוב. הנתבעת תשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% בצירוף מס ערך מוסף וכן את הוצאות המשפט (האגרה, חוות דעת המומחים). כל הוצאה תושב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתה. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי בא כוח הנתבעת. עמוד השדרההכרה בכאבי גב כתאונת עבודהאחריות המעבידכאבי גב / בעיות גב