ביטול הסכם זיכיון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם זיכיון תחנת דלק: 1. גדי פלד, (להלן "התובע") התקשר עם פז חברת נפט בע"מ, תאגיד העוסק בין היתר בשיווק מוצרי נפט ומוצרים אחרים, לרבות בתחנות הפזורות ברחבי הארץ (להלן " הנתבעת"). בתחילת דרכו הועסק כמתדלק, לאחר מכן כמנהל תחנת דלק "פז מנחם" ומספטמבר 2003 ניהל שתי תחנות: "פז יציב" ו"פז ראשל"צ-עיר" ("פז העיר"). התובע נהג להעביר את פדיון התחנות מדי יום לנתבעת. ב-20.11.03 הודיעה הנתבעת לתובע על סיום ההתקשרות ביניהם והורתה לו לפנות את שתי התחנות לאלתר. 2. התובע הגיש תביעתו כנגד הנתבעת בגין הפסקת ההתקשרות, אובדן הכנסות, פיצוי בגין ציוד שהיה במחסני "יילו" - חנות הנוחות הצמודה לאחת התחנות, ערבות בנקאית שחולטה, לשון הרע, בשמועות שהופצו עליו- לגרסתו, ועוד, בסכום של 913,770 ₪. טענות התובע: 3. התובע טוען כי סילוקו מהתחנות בא בשל "מדיניות חיסול עסקים" של הנתבעת, ולא בשל אירועים (שיתוארו להלן) הקשורים בו או באופן ניהול התחנות על ידו. בקליפת אגוז ניתן לומר כי לשיטתו של התובע ביטול ההסכמים עימו היה נגוע בחוסר תום לב ונבע משיקולים זרים, ולכן יש לראות הנתבעת כמי שהפרה את ההסכמים שבין הצדדים וחייבת בשיפוי בגין ההפרה. לשיטתו, קיבלה הנתבעת החלטה ניהולית להעביר את תחנות הדלק שלה מניהול ע"י זכיינים (אגוראים) לניהול ע"י חב' בת שלה, ולכן מצאה תירוצים מתירוצים שונים לסלק את הנתבע, כמו גם מנהלי תחנות אחרות ללא התראה ותוך נישולם מזכויותיהם. 4. התובע עבד בשירות הנתבעת משנת 1992. ב-1999 מונה לראשונה למנהל תחנה, ובשנת 2000 חתם כזכיין על הסכם לניהול תחנת תדלוק (נספח א' לתביעה) (להלן: "ההסכם"). ביולי 2003 הרחיבה הנתבעת את התקשרותה עם התובע, לאחר שהוכיח את עצמו והרחיב את היקף מכירות התחנה שניהל. הנתבעת חתמה עימו על הסכם שני, כמעט זהה לראשון, לניהול תחנה שנייה (נספח ב'). התובע ניהל את שתי התחנות בהצטיינות שזכתה להערכת הנתבעת. 5. באוקטובר 2003 נסע גיא ששון ("גיא"), סגן מנהל תחנת יציב לטיול של מספר ימים, ובטעות לקח עימו את תקבולי יום העבודה שהיו ברשותו בסכום של 11,700 ₪. ביום השלישי להיעדרותו הבחינה בכך מנהלת החשבונות של התחנה ודיווחה על כך לתובע. האחרון, לאחר שווידא עם גיא שהסכום נלקח על ידו בשוגג ואף נמצא ברשותו, משך שיק לפקודת הנתבעת לכסות את החסר (להלן "השיק"). לשיטת התובע היה מדובר באירוע חד פעמי, תקלה שבהיסח הדעת, שטופלה ונשכחה. 6. השיק חולל והתובע זומן לפגישה אצל מר אורן לוטן, מנהל התפעול של הנתבעת, והסביר לאחרון את השתלשלות העניינים. שבוע לאחר מכן נקרא התובע לפגישה נוספת, אצל קב"ט הנתבעת דרור, ומנהל איזור נוסף. אז שמע לראשונה כי יש שמועות שהוא עצמו לקח את הכסף. לשיטתו, הניחו הסבריו את דעתם של אותם מנהלים. 7. ביום 20.11.03 נערכו ע"י הנתבעת ביקורות פתע בשתי התחנות. באחת מהן לא נמצא כל דבר חריג, ובאחרת נמצאו שני פתקים חתומים על ידי העובד גיא, כי יש להחזיר לכספת 7,500 ₪. התובע התבקש להסביר את חוסר המזומנים וטען שהוא מסר לשני לקוחות כרטיסי "פז-קש", לקראת יום הבחירות בראשל"צ, והם אמורים לשלם עבורם במזומן. התובע טען כי הפעולה בוצעה באישורו של מנהל האזור מטעם הנתבעת, והסכום כוסה על ידו עד לשעה 12:00, עת מועברים הכספים לכספת. 8. באותו יום קיבל התובע הודעה כי בעקבות חשדות לאי סדרים כספיים ובחשד לשימוש בכספי הנתבעת לשימושו הפרטי, מסתיים תוקפם של שני ההסכמים לאלתר, והוא נדרש לפנות באופן מיידי את התחנות. 9. התובע טוען כי פונה באופן בריוני משתי התחנות, אשר הועברו לניהול של חברת הבת של הנתבעת - ניתוב. הנתבעת ערכה ספירת מלאי לגבי הציוד המצוי בחנות ה"יילו" וזיכתה את התובע בסכומים הנמוכים, לשיטתו, פי כמה משוויה האמיתי של התכולה. 10. עוד הפיצה הנתבעת שמועות כאילו נתפס התובע כשהוא שולח יד בכספי הקופה של הנתבעת ולכן סולק מהתחנות. התובע פנה אל הנתבעת על מנת שתפרסם מכתב הכחשה, אך האחרונה לא עשתה כן. 11. התובע טוען כי בנוסף, סילוקו ושיתוקו הכלכלי גרמו להחזרת שיקים שניתנו לספקים ובכך פורסם שמו גם כמי שאינו מכבד את התחייבויותיו. 12. הסכם התקשרות אחד מבין השניים עמד להסתיים כחודשיים לאחר מכן, והאחר, כעבור 17 חודשים. התובע טוען כי הנתבעת גרמה לו, לאחר צמצום הנזק, להפסד הכנסה בסך 200,000 ₪. עוד טען כי נגרמו לו נזקים נוספים, שפורטו בכתב התביעה, וסיכומם הגיע לסכום התביעה. 13. לחלופין טען התובע כי אופן הפסקת ההתקשרות היה בלתי מידתי, וכי ניתן היה ליתן לו התראה והודעה מוקדמת, קודם שתופסק ההתקשרות. טענות הנתבעת: 14. הגנתה של הנתבעת הינה כי חשדותיה באשר לאי סדרים כספיים בתחנות בניהול התובע התעוררו כאשר השיק בסך 11,900 ₪ לא כובד. בבירור הראשוני עם התובע סיפר את הסיפור שסופר לעיל, על חופשתו של גיא ולקיחת הכספים על ידי האחרון, בשוגג. הסיפור נבדק ע"י קב"ט הנתבעת עם גיא אשר אישר את הגרסה. יומיים לאחר מכן פנה גיא אל הקב"ט, חזר בו מגרסתו וסיפר כי התבקש ע"י התובע לספר סיפור "כיסוי" זה. עוד טענה הנתבעת כי נודע לה מגיא ומעובד נוסף כי התובע עושה שימוש בכספי הנתבעת לצרכיו האישיים ומרמה לקוחות במכירת שמנים. בעקבות כך איבדה הנתבעת את האמון בתובע וניצלה את זכותה החוקית עפ"י דין, ומכוח ההסכמים, להודיע לו על הפסקת ההתקשרות. 15. לשיטתה של הנתבעת התובע הוא שהפר את ההסכמים. 16. עוד טענה כי הפסקת ההתקשרות לא הייתה ברוטאלית כפי שתיאר התובע, אלא שהיא דרשה ממנו בנימוס לפנות את התחנות לאלתר. 17. הנתבעת הכחישה כי הפיצה שמועות כלשהן בקשר לתובע וטענה כי שמה הטוב והמוניטין שלה הם שנפגעו עקב מעשי התובע. 18. לחלופין טענה כי רשאית היא להפסיק את ההתקשרות בהודעה מוקדמת בת חודשיים, ולכן אין התובע זכאי, אלא לכל היותר לפיצוי בגין אובדן הכנסות של חודשיים, בסך 20,000 ₪. עוד טענה כי ספירת המלאי, כמו גם תמחור המוצרים בחנות ה"יילו" נערכו בהשגחת נציג מטעמו של התובע ועל ידי חברה חיצונית שאין לה כל עניין בהטיית הנתונים. התובע זוכה בסכומים להם היה זכאי, והם קוזזו מחובותיו כלפי הנתבעת. האחרונה קיזזה 25,692 ₪ מתוך הערבות הבנקאית שהחזיקה בידיה, והעבירה לתובע את ההפרש. עוד החזירה לו ערבויות נוספות שהתובע היה זכאי לקבלן חזרה עם תום ההתקשרות. 19. הנתבעת הכחישה כל ראש נזק נוסף שפורט ע"י התובע. דיון: 20. התובע טען כי הפסקת ההתקשרות נבעה ממניעים כלכליים זרים, דהיינו, ממדיניותה של הנתבעת להעביר את התחנות לניהול חברת בת שלה. לטעמי, לא הוכחה הטענה. מר רפי קיקוס, זכיין לשעבר, כתב בתצהירו כי הנתבעת קיבלה החלטה חשאית: "הם דיברו על זה שהתחנות הגדולות הרווחיות יעברו לניהול של פז בתור שכירים, את שאר התחנות שהן בעייתיות ישאירו בידי האגוראים, שהם עצמאים" (עמ' 17). התובע התייחס אף הוא לאותה החלטה חשאית, ונשאל מדוע יש צורך בחשאיות: "אם אני כמנהל שיש לי חוזה לטווח של שנתיים שלש או כל אחד כמוני, ובעצם ביום מסוים מחליטים לקצר לי את הימים מכל סיבה שהיא, זאת אומרת שכל טווח הזמן והתכנית שלי, הכספית והכלכלית, הכל נעצר ביום אחד". 21. התברר כי הטענה מתבססת בעיקר על התוצאה: "אני מכיר את התוצאה הסופית של המספרים של התחנות שהועברו מהאגוראים בתחנות גדולות והועברו לתחנות ניתוב עד שנת 2008, זה המספרים שיש לי... ש. דהיינו אתה לומד על ההחלטה מתוך המצב בשטח. ת. כן. ש. כמה מתוך התחנות שעברו משיטת האגוראים לשיטת ניתוב הדבר נעשה בצורה של הפסקת ההתקשרות בדרך שנעשתה איתך? ת. "...אני מעריך שיש יותר ממאתיים מנהלים אני אולי בקשר עם עשרה אנשים". 22. החקירה הוכיחה כי לטענת התובע אין תשתית ראיתית. בסיכומיה פירטה ב"כ הנתבעת שמות 15 תחנות גדולות המנוהלות ע"י אגוראים וגם מר הרלינג, מנהל ניתוב (עמ' 73 לפרוטוקול) אישר כי אין מדיניות של העברת התחנות, אלא כאשר לא נמצא אגוראי להתקשר אתו: "המספרים נעו מכוח המציאות, אם היו בעיות למצוא אגוראי או קיבלו תחנה להפעלה התחנה הייתה עוברת לניתוב בלית ברירה... ניתוב הייתה תחנת מעבר. מכינים ומעבירים למישהו אחר". עדים נוספים מטעם הנתבעת אישרו אף הם כי אין לנתבעת מדיניות של העברת תחנות מאגוראים לניתוב (עמ' 79,105). מכיוון שכך, הנני דוחה את הטענה. 23. על פי שני ההסכמים שבין הצדדים העניקה הנתבעת לתובע את הזכות הבלעדית להפעיל ולנהל את שתי התחנות, ולמכור את מוצריה בהן. בהסכמים נקבעו מחירי המוצרים ותנאי הניהול, אותם קבעה הנתבעת באופן קפדני. על פי ס' 14.3: "עד לסיום יום העבודה העוקב, יופק מהתוכנה הניהולית דו"ח המפרט את מכירות מוצרי הנפט והמוצרים האחרים בתחנה, ביום הקודם, מצד אחד, ומצד שני את אמצעי התשלום שנגבו ושודרו לחברות האשראי השונות כנגד מכירות אלו. חוסר בכמות אמצעי תשלום יכוסה ע"י המנהל במזומן באותו מועד. 14.4 המנהל יפקיד עד השעה 12:00 שלאחר כל יום עבודה, בחשבון הבנק של חברת פז על פרטיו תודיע לו בכתב, את התקבולים בגין מכירות מוצרי הנפט והמוצרים האחרים בתחנת התדלוק של היום הקודם (מזומן, שיקים, שוברים ידניים של כרטיסי אשראי וגביה מלקוחות תחנה). טופס ההפקדה יועבר למרכז חברת פז, כשהוא חתום בחותמת הבנק" 24. ס' 24.1 להסכמים קובע: "מבלי לפגוע בזכות מזכויותיה של פז ...תהא פז זכאית לבטל הסכם זה...., בקרות כל אחד מהאירועים המפורטים להלן: 24.1.6. במקרה בו במסגרת מערכת העסקים העניפה בין פז לבין המנהל ו/או מי ממנהליו... הפרו מי מהאחרונים הפרה יסודית הסכם מההסכמים בינם לבין פז (במישרין או בעקיפין) ו/או התערער אמונה של פז במנהל ובשל כך השתכנעה פז, כי המנהל אינו ראוי לשמש כמנהל מטעמה"...(הדגשה שלי). 25. ס' 7 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 קובע כי "(א)הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית. (ב) היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות העניין היה ביטול החוזה בלתי צודק...." 26. הנתבעת רואה בקיומו של השיק שנמשך לפקודתה וחולל ובעדויות, כמו גם בפתקים ע"ס 7,500 ₪ שנמצאו בביקורת הפתע האחרונה- הוכחה ל"גלגול כספים" אסור, בו נהג התובע. לשיטתה, אין המנהל רשאי ללוות כספים מהנתבעת, גם אם הוא דואג להחזרתם למחרת, ואי הפקדתם של התקבולים בקופה, ולו גם באופן זמני, מעיד על עשיית שימוש שלא כדין בכספי הנתבעת. 27. לטענתה, התעורר חשדה באופן מקרי, עקב חילול השיק, שאלמלא כן לא הייתה מגלה את "השיטה", אולם משגילתה, חקרה ובדקה, הגיעה לכלל מסקנה כי אין היא יכולה לבטוח עוד בתובע, ולכן הייתה רשאית להפסיק את ההתקשרות עמו. 28. הנתבעת משתמשת בסעיף האמור על מנת להצדיק את הפסקת ההתקשרות בינה לבין התובע וטוענת כי בין אם היה צדק בטענות ובחשדות ובין אם לאו, זכותה החוזית היא, משנתערער אמונה במנהל, להפסיק את ההתקשרות עימו עפ"י ס' זה. 29. טענה כזו, סכנה בצידה, שכן היא מקנה לכאורה לנתבעת כוח בלתי סביר להפסקת ההתקשרות באופן שרירותי, תוך שימוש בסעיף סל, גם אם אין מאחורי הדברים דבר. לטעמי, יש לבחון האם הוכיחה הנתבעת כי ניצלה את זכותה החוזית בתום לב. מצאתי כי התשובה לכך חיובית. 30. התובע וגיא היו חברים קרובים מאוד עד שחלה התקררות מסוימת ביחסיהם. האחרון היה אחראי על חנות יילו בתחנת יציב, ועל נושא הכספים בשתי התחנות, והגדיר תפקידו כ"סגן מנהל". באשר לשיק שבגינו התעוררה כל הפרשה סיפר: "לקחו את גדי לשיחה עם החוקר, שביקש לקבל הסברים. גדי ביקש משימרית (לימים אשתו) שתבוא אלי ותסביר לי דברים לעדות שלי, במידה ואשאל על השיק, ואתן עדות שהייתי בצפון ושהכסף נשכח אצלי באוטו. זומנתי לכמה שאלות ובדיעבד הבנתי שלא היה סנכרון ביני לבין גדי... אמרתי שכן הייתי בצפון ושהכסף היה אצלי אבל היה חוסר תיאום בפרטים נוספים והבנתי שנתפסתי בשקר... חשבתי על כך במשך השבת, ובמוצ"ש התקשרתי לדרור שהיה מנהל האזור והודעתי לו ששיקרתי". 31. בדיעבד התברר כי החוסר של 11,900 ₪ לא היה מתגלה אלמלא חולל השיק. משנתגלה, נקבעה פגישת הבירור, ולאחר ששמעו נציגי הנתבעת את הסברי התובע וגיא, נחה דעתם (עמ' 90,91,106 לפרוטוקול). אלמלא פנה גיא לקב"ט הנתבעת וחזר בו מגרסתו, לא הייתה ממשיכה בבדיקת נוהלי העבודה של התובע, ומן הסתם אף לא הייתה מפסיקה את קשריה עימו. 32. אלא, שמשבא גיא להתוודות על השקר, סיפר גם על גלגול הכספים, מכירת שמנים אגרסיבית והונאת לקוחות, בניגוד להוראות הנתבעת. בעדותו טען כי התובע היה זקוק באותה עת למזומנים ולכן "הוא לקח את הכסף מהמתדלקים ומהפדיון ונהג לשים פתקים על כסף שנלקח מהמתדלק. ביום שלמחרת הוא היה משלם וע"י כך היה גלגול של מזומנים" (עמ' 57 לפרוטוקול). 33. לעדותו של גיא הצטרפה עדותו של בר עוז, אשר התודה אף הוא לפני הנתבעת על נהלים לא תקינים בתחנה. ההתנהלות הבלתי תקינה אליה כיוון גיא, כמו גם יתר העדים, הינה "גלגול כספים" כמשמעו, עפ"י הסברו של העד אורן לוטן: "מלאנים (מתדלקים) מקבלים תקבול עבור התדלוק מהלקוחות, והכספים הללו צריכים להיות חלק מההתנהלות הפיננסית של התחנה בכל רגע נתון. ונאסר לעשות בהם שימוש לצרכים אחרים מלבד צרכי התחנה... המלאנים פועלים, עפ"י הנחיות שנקבעו מטעמי בטיחות, לא לאסוף בתיקם יותר מ-400$ ביום, 300$ בלילה כדי שלא ישדדו ע"י לקוחות חורשי רעה. כל כסף שיוצא מהתהליך הזה לצרכים שאינם חלק מהתהליך שציינתי, משמשים לפי תפיסתנו לצרכים אישיים. ש. וגלגול מהו? ת. שאדם לוקח כספים מהתחנה לצרכיו האישיים, ומשלים אותם תוך כדי תנועה כדי להסתיר את החוסר שהוא יצר בעת שלקח את אותם כספים" (עמ' 109 לפרוטוקול). 34. כאמור לעיל, הנתבעת השתכנעה בקיומו של גלגול הכספים לא רק מהימצאותו של פתק בו רושמים מהו הסכום שנלקח, אלא גם מתוך העדויות: "לוקחים כסף מזומן עד המתדלק הבא הכסף שלו כדי להפקיד, אם חסר סכום מסוים שמים פתקים... גם אני ביצעתי גלגול. עם הכסף שגלגלתי. זה היה כדי לכסות את היום הקודם" (גיא, עמ' 65 לפרוטוקול). "כשהיה לנו כסף, בדרך כלל משמרת בוקר, היה מגיע אחראי המשמרת, אחד המנהלים בד"כ, והיו אוספים מאיתנו את המזומן שהיה לנו בתיק, ונותנים לנו איזושהי קבלה שתשמש איזשהו אשראי על המזומן שהעברנו. ואז כשאני מפקיד את הכספת בסוף המשמרת אז כביכול הכסף שלי כבר הועבר". (רועי בר עוז, עמ' 119). 35. העובדה ש"גלגול כספים" הוא אסור, מקובלת על התובע: ש. "מותר לך להשתמש בכספים שבכספת עד השעה 12:00 ובלבד שבשעה 12:00 התקציב יהיה מאוזן? ת. למרות שהדבר לא כתוב במפורש, התשובה היא לא. (עמ' 43 לפרוטוקול). 36. העד אבי אופן משמש כקב"ט של הנתבעת, ועפ"י עדותו, אין הוא יוזם ביקורות אלא מסתמך על מידע המגיע לאוזניו. העד טען כי לא ביצע אימות של עדות גיא ורועי בר עוז בפוליגרף, משום שלא היה צורך בכך: "חקירה תמיד מתחילה מאיזה מידע וצריך לעבד אותה ולבדוק מניע. במקרה הזה לא הייתי צריך לבדוק את המניע של האנשים שנתנו את התצהירים כי היו הוכחות בשטח. החקירה הסתיימה מבחינתי אחרי שמצאנו את הממצאים בשטח" (עמ' 88). החשד ל"גלגול הכספים" הינו הסיבה שבגינה המליץ הקב"ט, כמו גם בעלי התפקידים האחרים בנתבעת להפסיק את ההתקשרות עם התובע. 37. אי תקינות בניהול נמצאה, על פי עדותם של גיא ואחרים, גם בעניין מכירת השמנים בתחנות שבניהול התובע. מהעדות עולה כי קידום מכירת השמנים (שלמנהל התחנה עמלה גבוהה ממכירתם), היה אכן בעל חשיבות בעיני התובע, ובשל כך מתדלקים שלא הצליחו במכירותיהם "הוזזו" הצידה במהלך התדלוק, על מנת שמקדם מכירות ממולח יעשה את העבודה במקומם: "המתדלקים היו מונחים להציע בדיקת שמן מים, אם המתדלק לא יציע "למכור" שמן קוראים למתדלקים היותר מוכרים או לשימרית". ש. מה הכוונה ל"מוכר" ת. אחת השיטות היא לא לשים את המדיד עד הסוף או למחוק עם סמרטוט או למלא יותר ממה שצריך. לשאלת בית המשפט: האם הכוונה גם להציע שמן כשלא צריך? ת. כן." (גיא, עמ' 59). וכן: "מה היו השיטות למכירת שמנים שנהגו בתחנה? ת. בתחנה בעצם היו שתי שיטות. האחת, שהיו מכניסים נייר סופג למדידים שהיו בכוסות, כמו שמן ברקס, שמן הגה כוח, והיו מוציאים בעצם שמן. וזה היה יוצר מצב של חוסר. והייתה עוד שיטה כשהיה שמן במדיד כמו שמן מנוע, היו מכניסים את המדיד ולא מכניסים עד הסוף ואז הבדיקה הראתה שחסר שמן (בר עוז, 119). 38. במענה לכך טענו התובע והעדה שמרית כי הנתבעת הנחתה ודרשה מהמנהלים לקדם באופן אגרסיבי את מכירת השמנים, (כך למשל, מייל שנשלח ע"י הנתבעת המדגיש את הנחיצות שבקידום המכירות באופן זה). נכון שהנתבעת האיצה במנהלי התחנות לעודד מכירת שמנים, אולם אין מחלוקת כי לא הורתה אי פעם למי מהם לרמות, או להונות את הלקוחות. 39. הנתבעת נוהגת לבצע בדיקות סמויות בתחנותיה וכך עשתה גם בתחנות התובע, אך לא מצאה ליקויים באופן מכירת השמנים בהן. ניתן היה להבין מן העדויות כי אלמלא עניין השיק וגלגול הכספים, לא הייתה נוקטת בצעדים שנקטה. 40. ביום 20/11/03 ערכה הנתבעת ביקורת בשתי התחנות. התובע הפנה לתצהירו של מר דרור יונה אשר נסע באותו יום לתחנה בראשון לציון ומצא שם, עפ"י דבריו, פתקים במקום כסף מזומן. הנני מקבלת את עמדת התובע כי אין להתבסס על ביקורת זו, בין היתר משום שהנתבעת אף היא לא הסתמכה על ממצאיה בתחנה זו. 41. מאידך, טענה הנתבעת כי מצאה ליקויים בנהלים בביקורת המקבילה שנערכה ע"י מר הרלינג בתחנת פז יציב. 42. באותה תחנה נמצאו פתקי תדלוק. התובע טען כי קיבל את אישורה של הנתבעת להעניק תלושים למועמדים לראשות העיר ראשל"צ בעוד שהנתבעת הכחישה זאת. לשיטתו של התובע, בין אם תתקבל גרסתו (שאז יש לציין אותו לשבח) ובין אם לאו, אין למצוא דופי בפעילות זו משום שהותרת הפתק בכספת בציון גובה החוב מעידים על מחויבותו האישית לשאת בחוב הנקוב בפתק , אם לא יפרע. 43. לטעמי, אין זה תפקידו של בית המשפט לקבוע האם שלח התובע יד בכספים, או "גלגל" אותם. לגבי דידי, השאלה היחידה העומדת לדיון היא האם נכונה טענת הנתבעת כי השתלשלות הנסיבות הביאה אותה לחשדות בתובע ולאיבוד האמון בו, עד שהפסיקה את ההתקשרות עימו. התשובה לשאלה האם החשדות נכונים אם לאו, איננה מענינו של ביהמ"ש בהליך זה. 44. בסיכומי הנתבעת נטען: "4.1.5. בשלב זה עמדו בפני הנתבעת הנתונים הבאים: 4.1.5.1. שיק אישי של התובע על סך 11,900 ₪, אשר הופקד על ידו כחלק מכספי התחנה, וזאת מבלי לדווח על כך דבר לנתבעת, ואשר חולל. 4.1.5.2. הצהרתו בכתב של סגן מנהל התחנה, מר ששון, אשר העיד מיוזמתו כי התבקש על ידי התובע לשקר, על מנת לכסות על הסיבות האמיתיות להפקדת השיק. 4.1.5.3. עדותו של מר ששון בדבר שיטת "גלגול הכספים" שנהגה בתחנות בניהול התובע. 4.1.5.4. עדותו של מר ששון בדבר שיטות פסולות למכירת שמנים בתחנות בניהול התובע. 4.1.5.5. הצהרתו בכתב של מר בר-עוז, אשר העיד ביוזמתו, על שיטת "גלגול הכספים", בדומה לעדותו של מר ששון. 4.1.5.6. עדותו של מר בר-עוז בדבר שיטות פסולות למכירת שמנים, בדומה לעדותו של מר ששון. 4.1.5.7. דבריו של מר דור הלר, חברו של התובע, למר קינן לפיו התובע עשה שימוש בכספי התחנה. 4.1.5.8. בדיקת פתע שנערכה בתחנת יציב בה נתגלו חוסרים בכספי התחנה. 4.1.5.9. בדיקת פתע שנערכה בתחנת ראשל"צ עיר בה נתגלו חוסרים בכספי התחנה. 4.1.5.10. אי הכחשת העובדות על ידי התובע ואי קבלת הסבר מספק מהתובע לממצאים. 4.1.5.11. הודעת מנהל האזור כי אין לו אמון בתובע. 4.1.5.12. המלצת קב"ט הנתבעת לסיים את ההתקשרות עם התובע. 4.1.5.13. המלצת מנהל הבקרה התפעולית לסיים את ההתקשרות עם התובע. 4.1.5.14. המלצת מנהל התפעול של הנתבעת לסיים את ההתקשרות עם התובע. 45. למעט ביקורת הפתע, שנעשתה ביום הוצאת מכתב הפסקת ההתקשרות, כל האירועים התרחשו קודם לכן. הנני מקבלת את טענת התובע כי ההחלטה על ביטול ההסכמים נתקבלה עוד קודם ל"ביקורת הפתע" וכי זו נערכה (ביום 20.11.03) לצורך "הפרוטוקול" בלבד, הגם שממצאיה חיזקו את החלטתה של הנתבעת, להפסיק את ההתקשרות עם התובע. 46. חרף זאת, הוכיחה הנתבעת כי הפסקת ההתקשרות לא נעשתה על ידה באופן שרירותי אלא בהחלטה מושכלת שנבעה מראיות שמצאה- כי התובע נוהג במדיניות של גלגול כספים, שאיננה מותרת על ידה. "מדובר בתהליך מתמשך שזה היכה לנו בפרצוף. יש קב"ט שאומר שאני לא יכול לקחת את זה על עצמי, יש אביתר שהוא בעל ניסיון. ש. מה אמר הקב"ט. ת. הוא המליץ לי להפסיק את ההתקשרות עם גדי בגלל אי הסדרים. יש את מנהל האזור שלא יכול היה לעבוד איתו ולא מאמין, הוא אמר לי שהוא לא מאמין." (יורם איל, עמ' 81). וכן: "העניין הוא פשוט כשמתנהלת מערכת יחסים ביני בין פז לבין מנהל תחנה היא מושתתת על בסיס אמון ושהתגלה מה שהתגלה". (עמ' 95, עדות דרורי יונה) 47. עוד טען התובע כי גם אם התקיימה עילה חוזית להפסקת ההתקשרות- הוצאתה אל הפועל הייתה בלתי מדתית, בלתי סבירה ונעדרת תום לב. (ס' 121 לסיכומיו). לשיטתו, על בית המשפט לשקול אם החלטת הנתבעת על סילוקו עומדת במבחן הסבירות: עליו לבחון את חומרת ההפרה הנטענת מחד גיסא, ואת עוצמת הסנקציה מאידך גיסא ולבדוק האם לא היו חלופות אחרות, קיצוניות פחות, בהן הייתה צריכה לבחור. על כך השיבה הנתבעת כי משהוגדר אבדן האמון בתובע כמקנה זכות לביטול מיידי של ההסכם, אין לשעות לטענת "העדר המידתיות" של התובע. 48. לפני בית משפט מונחים עקרונות יסוד שעל פיהם יש להכריע: חופש ההתקשרות, אומד דעתם של הצדדים וחובת תום הלב וההגינות. ברוח זו, הלכה היא כי "יתכנו מקרים בהם עמידה על הזכות לביטול החוזה בגין הפרתו תיחשב כפעולה חסרת תום לב. גם כאשר מדובר בהפרה יסודית, עלול ביטולו של החוזה להיחשב כפעולה הנגועה בחוסר תום לב, אולם זאת רק במקרים יוצאי דופן"(ע"א 6319/05 קנדרה (ישראל) בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל , ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניין נ' ישי טהוליאן ו33 אח' . 49. ועוד, "בין אם הזכות לביטול נובעת מן החוזה ובין אם היא נובעת מן החוק, יש להפעילה בדרך מקובלת ובתום לב. על פי ההסדר שאומץ בחוק התרופות, כל הפרה מקנה לנפגע ממנה זכות לבטל את החוזה. אמנם כאשר ההפרה היא יסודית, הזכות היא מיידית ומוחלטת; ואילו כאשר ההפרה היא לא יסודית, הזכות מסויגת. אולם גם הפרה קלה מקנה באורח עקרוני את הזכות לביטול, אם גם בסייגים. סייגים אלה הם שניים: האחד, מתן ארכה ואי קיום החוזה תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה. השני, על הביטול לעמוד במבחן הצדק." (גבריאלה שלו, דיני החוזים, מהדורה שניה, עמ' 546). 50. ומהכלל אל הפרט, סעיף 24 להסכמים נושא את הכותרת "הפרות והסכמים" וקובע את דרך הפסקת ההתקשרות בין הצדדים. ס"ק 1 מתייחס להפרה יסודית, תוך מתן ארכה בת 3 ימים לתיקונה, בעוד שס"ק 6 איננו מחייב בהתראה ואיננו מעניק זכות לתיקון. 51. ויושם אל לב- סעיף 24.1.6 מחולק לשני חלקים, ברישא, מיוחסת למנהל או למי מבעלי מניותיו הפרה יסודית של ההסכם, או של הסכמים אחרים הנוגעים למערכת היחסים הענפה בין הצדדים, בעוד שחלקו האחר מתייחס לאיבוד האמון של הנתבעת במנהל עד למסקנה כי אינו ראוי לשמש כמנהל מטעמה. הסעיף איננו קובע כי משהופר ההסכם, ואיבדה הנתבעת את האמון במנהל, רשאית היא לבטל את ההסכם, אלא נוקט במילים "ו/או", דהינו- בקרות אחד מן השניים. 52. על פי ההסכמים, זכאי כל אחד מהצדדים לסיים את ההתקשרות על פי רצונו, גם אם לא הפר הצד השני את ההסכם. הנתבעת הצדיקה את מתן הודעת הביטול המיידי בכך שחששה כי הודעה מוקדמת תניע את התובע לגרום לה לנזקים בתחנה , או להעלים כספים. כך למשל, מר יורם אייל טען שהנתבעת פחדה כי יתחיל למעול בכרטיסי אשראי, ואף מר לוטן העיד כי מבחינתו היה חשד לנזק של עשרות אלפי שקים שיגרם לתחנה. (עמ' 112 לפרוטוקול): "בתחנה מצוי ציוד ומלאי דלקים ששוויו גבוה הרבה יותר מהיקף המזומנים בתחנה, ואם בן אדם פוגע באמון אנחנו חוששים מאפשרות שהוא ירחיק לכת במעשיו ויגזור עלינו נזק גדול יותר, כמו למשל שאיבת הדלקים מהתחנה." 53. "תכליתה האוביקטיבית של כל פעולה משפטית במשפט הפרטי היא במימוש עקרון הצדק" (א' ברק, פרשנות המשפט: פרשנות החוזה (2001) , ע' 613-612). דעתי היא כי על אף האמור בסעיף 24.1.6 לעיל, קיום נאות, הוגן וסביר של ההסכם, היה מביא להפסקת ההתקשרות עפ"י ס' 29 להסכם הקובע כי: "כל אחד מהצדדים יהיה רשאי להודיע לצד השני על רצונו להפסיק את ההתקשרות על פי הסכם זה בהודעה מוקדמת לפיה יסתיים החוזה ביום האחרון של החודש העוקב לחודש בו ניתנה ההודעה, אשר תימסר לצד השני בכתב, מכל סיבה שהיא, לרבות, אך מבלי לגרוע מכלליות האמור, באם לא יגיעו הצדדים להסכמה לגבי שינוי עמלת הניהול כאמור בס' 13.1.2. הודיע צד על רצונו להפסיק את ההתקשרות יחולו כל הוראות הסכם זה המתייחסות לסיום ההתקשרות על פי ההסכם". 54. הפסקת ההתקשרות עפ"י סעיף זה מקנה לכל אחד מהצדדים את האפשרות להודיע על רצונו בסיום ההתקשרות לפני תום תקופת ההסכם. אותו מנגנון המבטיח את הנתבעת מפני חבלה של כל מנהל תחנה שההתקשרות עימו מופסקת שלא ברצונו, יכול היה לשרת אותה גם במקרה זה. יש לזכור לעניין זה, כי בידיה של הנתבעת היו ראיות לכאורה ל"גלגול כספים", אך לא למעשה פלילי של התובע, המצדיק את חששותיה הכבדים. 55. זאת ועוד, הצדדים לא התייחסו בסיכומיהם לתוכן הודעת הביטול. הסיפא לסעיף 24.3.2) קובע כי "המנהל יפנה את תחנת התדלוק, על מבניה, מתקניה וציודה וישיבה לחזקת פז לא יאוחר מאשר תוך 3 ימים ממועד קבלת הודעת הביטול." ככל שהובאו הדברים לידיעתי, נערכו הביקורות, ניתנה הודעת הביטול, ונעשה הפינוי- כולם באותו יום. 56. מכאן, לשאלת הפיצוי בגין הפסקת ההתקשרות: הואיל ועפ"י ההסכם ניתנה לצדדים אפשרות של הודעה מראש, כאמור לעיל, אין מקום לטענת התובע כי יש לפצותו בהפסד הכנסות עד תום תקופת ההסכם. על פי הסכם יציב, נקבעו פיצויים בסך 12,000 ₪ ובאחר- הודעה בת חודשיים ימים, אשר שיעורם, עפ"י הנטען הינו 20,000 ₪. הנני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע סכום של 32,000 ₪ זה כפיצוי בגין אובדן ההכנסות עקב הפסקת ההתקשרות. 57. עוד טען התובע כי בספירת המלאי של חנות יילו, קיפחה אותו הנתבעת. חרף העובדה כי הספירה נעשתה ע"י גוף אובייקטיבי, הצביעו הראיות על אי דיוקים בספירה, כולם לרעת התובע. בסיכומיו כתב התובע כי יש לחייב את הנתבעת בהפרש שבין 200,000 ₪, שווי הסחורה, לבין 74,268 ₪. כתב התביעה נוקב בסכום של 65,760 ₪ בלבד לראש נזק זה. 58. העיד גיא, אשר היה נוכח בספירת המלאי (עמ' 59): "היא התנהלה רגיל. אני ייצגתי את גדי והייתי אוביקטיבי לחלוטין. הטענו לגבי החוסרים לא נכונות." אלא שהעד, אשר היה אחראי על חנות הנוחות, לא ידע את השווי המדוייק של הסחורה שהייתה בה: "אולי 100,000 ₪ ומטה." ש. במוצר חרדל אתה ש: במוצר חרדל יכול להיות שהיו שם 2שקיות חרדל? ת. אולי 2 קופסאות פלסטיק אולי 2 פחים. היום אני בדיעבד לא יודע. 2 שקיות חרדל סביר שהניח שלא. ..אני מסכים שלא הגיוני שהיו 2 שקיות קטנות של חרדל... ש. האם נראה לך שכראש ניהלת את היילו היו לך 8 שקיות של ממתיק? ת. ..... לא מאמין שהיו 8 שקיות בודדות. ש. מראה לך את כמות הקשים המתקפלים ואת מחיריהם. לא יכול להיות שהיו 21 קשים בודדים אלא חבילות? ת. נכון. ש. כך גם לגבי ביצים, סוכר חום, מעטפות ויסוצקי, אלה ואחרים התוצאות של בדיקת המלאי לא מתקבלות על דעתך? ת. אני לא יודע. יכול להיות שספרנו חבילות ולא בודדים. אני מניח שהשוינו מחירים באותו רגע, אבל לא עברתי על ספירת המלאי כשהודפסה." 59. בסעיף 88 לתצהיר התובע מפורטים 24 פריטים שנספרו, והפרש של 18,829 ₪ במחיריהם . הואיל ולטענת הנתבעת זוכה התובע בסכום של 9529 ₪ (המתאים לדרישתו בס' 109), הנני קובעת כי על הנתבעת להוסיף גם את ההפרש בסך 9,300 ₪. הנני מחייב את הנתבעת בסכום זה. 60. באשר לפגיעה בשמו הטוב של התובע, הנני מוצאת לנכון שלא להרחיב. חרושת השמועות שנפוצה סביב הוצאתו מהתחנה, אמנם הוכחה, אולם הנתבעת הכחישה האשמותיו נחרצות. התובע לא הצליח להוכיח את מקורן של השמועות או את העובדה כי הנתבעת פרסמה את דבר הפסקת ההתקשרות. יתר על כן, באותה עת שהיה התובע מצוי בהליכי גירושין, הועמד לדין באשמת מעשה אלימות, הורשע, ערער ונדחה, ואף ריצה עונש מאסר. הנתבעת הציגה כתבה במקומון אשר בו פורסמו כתבה ותמונה של התובע, להצביע על הפרסום השלילי לו זכה באותה עת. כפי שכתבתי לעיל, ייטב כי ראש נזק זה של פגיעה בשם הטוב ידחה בהנמקה של "לא הוכח" ותו לא!. 61. התובע טען לנזקים נוספים שיש לחייב הנתבעת בגינם. כך למשל טען כי עקב איבוד מקור ההכנסה נקלע למצוקת אשראי, תשלום ריבית וכיוצ"ב. גם כאן, הוכיחה הנתבעת כי עקב ההליך האישי נמשכו שיקים רבים מחשבונו של התובע והוא הפך להיות מוגבל בבנקים. הנני דוחה ראש נזק זה. 62. התובע הצביע על עיקול שהוטל על רכבו עקב קנס בגין הפעלת חנות הנוחות ללא היתר כשרות. הנני מקבלת את טענת התובע לענין זה, כי הנתבעת התחיבה לשאת בקנסות אילו ומחיבת אותה בסכום של 4,500 ₪. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע את אישור הכשרות שנשא בו (נספח י"ח), בסך 2902 ₪. 63. באשר לטענת התובע כי הסכום שקיזזה הנתבעת מהערבות הבנקאית נולד לאחר ביטול ההתקשרות והגשת תביעה זו, הנני קובעת כי משהוכח קיומו של חוב לספקים, ובהעדר כל ביטחון אחר בידי הנתבעת, זכאית היתה לקזז החוב מהבטחון שבידיה. 64. סוף דבר: קבעתי כי הנתבעת רשאית הייתה להפעיל את זכותה על פי ההסכם להפסיק את ההתקשרות בין הצדדים. באשר לדרך בה עשתה כן, קביעתי היא כי מן הראוי היה לנקוט עפ"י ס' 29 להסכם , ומשלא עשתה כן עליה לשלם לתובע את דמי ההודעה המוקדמת (20,000 ₪- המתאימים לשני חודשי עבודה), על פי הסכם אחד, ואת הפיצוי המוסכם (בסך 12,000 ₪ ) עפ"י האחר. בנוסף עליה לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. 4,500 ₪. ב. 2902 ₪ ג. 9,300 ₪. כן תשא הנתבעת ברבע מהוצאות המשפט כפי שישומו ע"י המזכיר הראשי, ובשכ"ט עו"ד בסך 7000 ₪ בצירוף מע"מ. ביטול חוזההסכם זיכיוןזיכיוןחוזה