ביטול הסכם שכר טרחה עם עורך דין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם שכר טרחה עם עורך דין: תביעה לתשלום שכרֿֿטרחתו של עורךֿֿדין אשר ייצג את הנתבעת בהליכים משפטיים, שעילתה הפרת חוזה הייצוג וקיומו בחוסר תוםֿֿלב. ה ע ו ב ד ו ת ה צ ר י כ ו ת ל ע נ י י ן ביום 04/08/1991 נטלו הנתבעת ובעלה הלוואה מבנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: ,,הבנק''). לדרישת הבנק, רכשו ביטוח חיים להבטחת החזר ההלוואה במקרה של פטירת אחד מבני הזוג. ביום 11/09/01 הלך הבעל לעולמו. הנתבעת סברה שביטוח החיים יסלק את כל יתרת ההלוואה, ואולם הבנק טען כי הביטוח סילק רק כ-75% ממנה, הואיל וחברת הביטוח שילמה לו סך של 445,976 ₪, בעוד יתרת ההלוואה במועד התשלום עמדה על סך של 595,288 ₪. לגרסתו, הסיבה שבעטייה לא סילק ביטוח החיים את מלוא ההלוואה הייתה הגבלתו לתקרה מרבית של 260,000 ₪ ביום נתינתה, ואילו סכום ההלוואה שניטלה היה 350,000 ₪. הנתבעת נותרה אפוא חבה לבנק סך 149,312 ₪. בשלב מסוים חדלה לשלם את החזרי ההלוואה החודשיים. ביום 15/05/02 כתב הבנק לנתבעת כי תקופת ההלוואה תתקצר עקב הקטנת החוב, היינו תשלום ההחזר החודשי, שעמד על סך 4,460 ₪ לערך, יישאר בעינו, אך ההלוואה כולה תיפרע בחודש אפריל 2005 במקום במרס 2019. באותו מכתב ניתנה לנתבעת גם האפשרות להמשיך ולפרוע את ההלוואה במהלך התקופה המקורית. במקרה כזה היה סכום ההחזר החודשי מצטמצם לכ-700 ₪. על הנתבעת היה להודיע בכתב אם ברצונה לבחור בחלופה זו. היא לא השיבה למכתב, ובינתיים שכרה את שירותיו של עוה"ד עמיקם חרל"פ. ביום 27/08/02 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבעת (ת"א 198007/02) לסכום של 14,427 ₪ בגין הפיגורים בתשלומי החזר ההלוואה (להלן: ,,תביעת הבנק''). עוה"ד חרל"פ הגיש בשם הנתבעת בקשת רשות להתגונן. ביום 29/06/03 פתח הבנק תיק בלשכת ההוצאהֿֿלפועל (מס' 9-03-59085-01) למימוש המשכנתה שרבצה על דירת הנתבעת (להלן: ,,תיק ההוצאהֿֿלפועל''). כעבור יומיים שלחה הנתבעת מכתב למפקח על הבנקים וביקשה את עזרתו במחיקת החוב. ביום 10/07/03 ניתן בתביעת הבנק פסקֿֿדין בהעדר התייצבות מטעם הנתבעת (להלן: ,,פסקֿֿהדין''). הנתבעת פנתה לתובע, שכרה את שירותיו, וביום 15/07/03 נכרת ביניהם חוזה שכרֿֿטרחה (להלן: ,,החוזה''). תשובתו של המפקח על הבנקים נשלחה ביום 04/08/03, ונכתב בה כי על הנתבעת להעלות טיעוניה במסגרת ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדה. ביום 12/08/03 הגיש התובע בקשה לביטול פסקֿֿהדין. הבקשה נתקבלה. ביום 20/08/03 שלחה הנתבעת לעוה"ד רחל בר, שותפה במשרד התובע (להלן: ,,עוה"ד בר''), את תשובת הבנק לבנק ישראל, וביום 14/09/03 הודיע התובע לבא-כוח הבנק כי הנתבעת מעוניינת לפרוע תחת מחאה את חוב הפיגורים הנטען שלה לבנק, וכך לעצור את הליך מימוש המשכנתה. מקץ כחצי שנה, ביום 19/02/04, העביר התובע לבנק המחאה מחשבון הנתבעת על סך 9,556.29 ₪ - מחצית מחוב הפיגורים שלה, לפי תחשיבו. כעבור חמישה ימים הגיש בקשה בטענת ,,פרעתי" במסגרת תיק ההוצאהֿֿלפועל. ביום 26/02/04 הגיש התובע בקשה במסגרת תביעת הבנק לאפשר לו לעיין בתיק ההלוואה, לחייב את הבנק להשיב לשאלון ולהורות שתצהירי העדות הראשית יוגשו לאחר מכן. ביום 01/03/04 הגיש בקשה לדחות את התובענה על הסף. למחרת התקיים דיון בתיק. במהלכו ביקש הבנק למחוק את תביעתו, והתובע הסכים בשם הנתבעת, כפוף לתשלום הוצאות. ביום 03/05/04 נערכה פגישה בין התובע לבין הנתבעת ויועץ הביטוח שלה, מר רפי לוי. 17 יום לאחר מכן הודיעה הנתבעת לתובע כי החליטה לתבוע את הבנק באופן אישי ולא עלֿֿידיו. ביום 15/11/04 הודיעו התובע ועוה"ד בר לנתבעת על התפטרותם מייצוגה בשל אי-תשלום חוב בסך 4,578 ₪. ביום 06/03/05 שילמה הנתבעת לתובע את חובה, הואיל ובכלֿֿזאת חפצה שיגיש בשמה תביעה נגד הבנק, וביקשה שיקצוב את השיעור מתוך סכום התביעה שאותו הוא מבקש כשכרֿֿטרחה. ביום 19/05/05 נערך דיון בטענת ,,פרעתי" שהגיש התובע בתיק ההוצאהֿֿלפועל. באותה ישיבה הוסכם על מחיקת הבקשה, כפוף לעיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל למשך 45 ימים, על מנת לאפשר לנתבעת להגיש תביעה נגד הבנק. מיד בתום הדיון נועדו התובע, עוה"ד בר, הנתבעת וידידהּ, מר גרשון גורן (להלן: ,,גורן''), במסעדה סמוכה (להלן: ,,הפגישה''). הצדדים חלוקים בכל הנוגע לסיכומים שאליהם הגיעו במהלך אותה פגישה. ביום 23/05/05 העביר התובע לנתבעת הסכם שכרֿֿטרחה אשר לגרסתו משקף את ההסכמות בינו ובין הנתבעת באשר לתשלום שכרו. עוד באותו יום הודיעה הנתבעת לבא-כוח הבנק כי התובע אינו מייצג אותה עוד. אף-עלֿֿפי-כן, בשיחה טלפונית שנערכה בערב לא הודיעה הנתבעת לתובע כי היא מפטרת אותו מייצוג. ביום 24/05/06 שוחח התובע עם הנתבעת, ואז התברר לו כי הנתבעת מנהלת משא-ומתן ישיר עם הבנק. הוא הבהיר לה כי היא תחויב בתשלום שכרֿֿהטרחה כפי שהסכימו בפגישה. בחלוף שישה ימים טִלפן אליה וביקש ממנה להבהיר עמדתה אשר לייצוגו אותה והאם היא מעוניינת להגיש תביעה נגד הבנק אם לאו. הנתבעת השיבה לו כי איננה מסוגלת להחליט בשלב זה. ביום 04/07/05 התקשר אליה פעם נוספת, ומשלא חזרה לשוחח עמו ולהבהיר עמדתה, ולאחר שהתרה בה במכתב, הגיש תביעה זו. ביום 29/11/05 הגישה הנתבעת, באמצעות באי-כוח חדשים, תביעה נגד הבנק ונגד 'מגדל - חברה לביטוח בע"מ', שממנה רכשה את פוליסת ביטוח המשכנתה. התביעה נגד חברת הביטוח נדחתה על הסף מחמת התיישנות. ט ע נ ו ת ה ת ו ב ע התובע טוען כי הנתבעת פנתה אליו בתחילה וביקשה ממנו לייצגה בשני ההליכים שנקט נגדה הבנק, התביעה ותיק ההוצאהֿֿלפועל. בעקבות פנייתה נכרת החוזה, אשר כלל את ייצוג הנתבעת בשני ההליכים - לרבות הגשת בקשה לביטול פסקֿֿהדין - וכן ניהול משא-ומתן על הסדר פשרה עם הבנק במטרה לחסל את החוב או להקטינו. עלֿֿפי החוזה, התחייבה הנתבעת לשלם לתובע שכרֿֿטרחה בסך 2,500$, ונוסף עליו 25 אחוזים מכל סכום שבו יקטן חובה לבנק, אם במסגרת פשרה ואם במסגרת פסקֿֿדין. ההליכים המשפטיים שנקט התובע הם כדלקמן: א) הגשת בקשה לביטול פסקֿֿהדין. הבקשה התקבלה; ב) הגשת בקשה לעיין בתיק ההלוואה ולחייב הבנק להשיב לשאלון; ג) הגשת בקשה לדחות על הסף את תביעת הבנק; ד) הופעה בבית המשפט לדיון בבקשות אלו. בדיון ביקש הבנק למחוק את תביעתו; ה) הגשת בקשה בטענת ,,פרעתי'' במסגרת תיק ההוצאהֿֿלפועל; ו) הגשת תצהיר משלים במסגרת תיק ההוצאהֿֿלפועל; ז) הופעה בלשכת ההוצאהֿֿלפועל בדיון בטענת ,,פרעתי''; ח) התכתבות עם הבנק; ט) ניהול משא-ומתן על הסדר כולל עם באי-כוח הבנק. כחלק מהייעוץ שנתן לה, המליץ התובע לנתבעת להגיש תביעה לפסקֿֿדין הצהרתי, שלפיו היא אינה חייבת לבנק כספים, ועל הבנק להשיב לה את הסכומים שנגבו ממנה ביתר לאחר פטירת בעלה. הנתבעת ביקשה שלא יגיש תביעה בינתיים, הואיל וחיכתה לתשובת בנק ישראל, אשר קיוותה כי תוביל בסופו של דבר להסדר כולל עם הבנק. כמו-כן, התובע הזהיר את הנתבעת כי סמכותו של ראש ההוצאהֿֿלפועל במסגרת הדיון בטענת ,,פרעתי'' מוגבלת, באשר זה רשאי לדון אך ורק באירועים שהתרחשו לאחר חתימת הסכמי ההלוואה והביטוח, ולכן טענותיה כנגד החוב לגופו לא תישמענה. ואמנם, בדיון הבהירה ראש ההוצאהֿֿלפועל כי אינה מוסמכת לדון בטענות הנתבעת כלפי הבנק והורתה על עיכוב הליכים למשך 45 ימים כדי לאפשר לנתבעת להגיש תביעה נגדו. בעבור הכנת התביעה נגד הבנק והגשתה דרש התובע תשלום נוסף על זה שנקבע בחוזה, בסך 1,500$, ובפגישה הגיע עם הנתבעת להסכם בעלֿֿפה, שלפיו ויתר על דרישתו זו כנגד הגדלת חלקו - מ-25% לֿֿ32.5% - מכל סכום שיופחת מחובה לבנק (להלן: ,,ההסכם''). ביום 21/06/05 העלה על הכתב את ההסכם ושיגר אותו לחתימת הנתבעת. משבוששה לחתום עליו, התעורר חשדו שהיא מנהלת משא-ומתן עם הבנק מאחורי גבו. כעבור שלושה ימים התקשר לנתבעת, והיא אישרה את אשר חשד בו. התובע הבהיר לה כי עלֿֿפי ההסכם, היא מחויבת לשלם לו 25% מכל סכום שיפחית הבנק מחובה אף אם היא מנהלת את המשא-ומתן בעצמה. ביום 28/06/05 פנה לבא-כוח הבנק וביקש שיעביר לעיונו את טיוטת ההסכם שבין הבנק ובין הנתבעת, והלה השיב כי הנתבעת הודיעה לו שהוא אינו מייצג אותה. התובע ענה לו כי הוא מייצג את הנתבעת עד שיקבל ממנה הודעה על הפסקת הייצוג. הוא פנה לנתבעת פעמים מספר, הבהיר לה כי היא יכולה לפטרו וביקש שתודיע לו אם היא מעוניינת שימשיך לייצגה ואם היא מעוניינת בהגשת תביעה נגד הבנק. הנתבעת דחתה את מתן תשובתה בטענות מטענות שונות. ביום 25/07/05 שיגרה הנתבעת לתובע הודעת פקסימיליה בזו הלשון: שלום רב, מאשרת התפטרותכם מייצוגי, מתאריך 04-11-15 ומתאריך 05-6-23. בימים הקרובים אשלח נציג מטעמי, לאסוף את כל הניירת הקשורה לענייני. (מוצג התביעה 'ת/18') על ההודעה השיב התובע: 1. אנו דוחים את האמור במכתבך הנ"ל: מעולם לא התפטרנו מייצוגך. אין צורך לומר שלא התפטרנו בתאריכים האמורים במכתבך הנדון (שבעה חודשים מפרידים ביניהם...). אנו רואים במכתבך משום הודעה ברורה שלך על הפסקת ההתקשרות עמנו. 2. מכתבך לא מותיר בידנו ברירה אלא לפנות לערכאות לגביית חוב שכר טרחתנו. [...] (מוצג התביעה 'ת/19') התובע טוען כי הנתבעת ביטלה את החוזה ואת ההסכם שלא כדין, ולפיכך הוא תובע שכר ראוי בעבור עבודתו. את משך העבודה שהשקיעו הוא ועוה"ד בר בענייניה הוא מעריך ב-75 שעות. התובע לא ערך רישום מדויק מכיוון שמנגנון חישוב שכרֿֿהטרחה המקורי לא היה שעתי. לשיטתו, הנתבעת פעלה בחוסר תוםֿֿלב כאשר עקפה אותו וניהלה משא-ומתן עם הבנק במישרין, וכשהציגה לפני בא-כוח הבנק מצג שווא עת אמרה לו שהתובע אינו מייצג אותה בעודה מיוצגת עלֿֿידיו. כל זאת עשתה מתוך רצון להימנע מתשלום שכרו. התובע מבקש לחייב את הנתבעת בשכר ראוי תמורת 75 שעות העבודה שהשקיעו והוא ועוה"ד בר, לפי תעריף של 200$ לשעה, ובסךֿֿהכול - ב-69,495 ₪ (כולל מע"מ). מסכום זה יש לנכות סך של 13,436 ₪ (כולל מע"מ) ששילמה לו. כמו-כן הוא תובע מהנתבעת סך 30,000 ₪ כפיצוי בעד עגמתֿֿהנפש שלטענתו נגרמה לו. ט ע נ ו ת ה נ ת ב ע ת הנתבעת משיבה, ראשית, כי לפי החוזה התחייב התובע לייצגה בתביעה נגד הבנק, וזאת נוסף על הטיפול בתביעת הבנק ובתיק ההוצאהֿֿלפועל וללא תשלום נוסף. את טענתה היא סומכת על סעיף 1 לחוזה, הקובע: שכר הטרחה המוסכם: 2500$ + מע"מ + 25% (עשרים וחמישה אחוזים מכל סכום שבו יקטן החוב, כפי שהוא היום, על פי ספרי הבנק, אם במסגרת פשרה ואם במסגרת פסק דין. (מוצג התביעה 'ת/1'; ההדגשה במקור) פסקֿֿדין, הנתבעת גורסת, יכול שיינתן רק אם הגישה תביעה נגד הבנק. שנית, התובע בחר לפעול לביטול מימוש המשכנתה והליכי כינוס הנכסים בלשכת ההוצאהֿֿלפועל. היה עליו להגיש בקשה בדרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המוסמך, שכן סמכויות ראש ההוצאהֿֿלפועל להכריז על בטלות משכנתה או על זכויות הנתבעת מוגבלות. שלישית, ניהול המשא-ומתן מול הבנק היה חסר תועלת, ולא מנע את חיובה של הנתבעת בתשלומים בגין יתרת המשכנתה. עלֿֿפי עצת התובע, הפסיקה הנתבעת לשלם לבנק תשלומים שוטפים, והללו החלו לצבור ריבית פיגורים שהגדילה כל תשלום מסך 766 ₪ לסך 944 ₪. משנוכחה ברשלנותו של התובע ובחוסר מקצועיותו, לא נותרה לה בררה זולת ניהול משא-ומתן עם הבנק בכוחות עצמה. מחדליו אילצו אותה לשכור שירותיהם של פרקליטים אחרים ולשאת בהוצאות שכרֿֿטרחה נוספות, והתובע אינו זכאי ליהנות מהישגי באי-כוחה החדשים. לבסוף, על טענת התובע כי יש לפסוק לו שכר ראוי - להידחות, הואיל והדבר סותר הוראות הסכם מפורשות. אין משמעות לשעות העבודה שהשקיע, באשר אלו הושקעו בהליכי סרק אשר לא קידמו את ענייניה של הנתבעת. ד י ו ן ו ה כ ר ע ה פ ר ש נ ו ת ה ח ו ז ה השאלה הראשונה שיש לדון בה היא האם החוזה כולל הגשת תביעה נגד הבנק. ,,מהות הענין'' מוגדרת בחוזה כדלקמן: ייצוג נגד בלמ"ש בת.א. 198007/02 בבימ"ש שלום ת"א, כולל בקשה לביטול פס"ד שניתן בתיק הנ"ל וכן בהליכי מימוש משכנתה שנקט בלמ"ש בקשר ליתרת סילוק של הלוואת משכנתה (להלן: ,,החוב'', לרבות מו"מ עם בלמ"ש לצמצום החוב או לפשרה ופעולות נלוות ובסעיף 1 הובהר: [...] שכר הטרחה אינו כולל הוצאות, ערעורים, הליכי הוצאה לפועל ופניות ו/או הליכים בפני ערכאות או גופים שלא פורטו למעלה. [...] עלֿֿפי הוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: ,,חוק החוזים''), יפורש חוזה [...] לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך ההסכם, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות. כאשר לשון החוזה ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנותו. כך, למשל, קבע בית המשפט העליון (כבוד השופט י' דנציגר) בע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון - סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (פורסם במרשתת, , 13/02/08): [...] ההסכם, אשר נוסח על ידי אנגלו סכסון (או מי מטעמה), קובע מפורשות את המקרים בהם תהא זכות ביטול לכל אחד מן הצדדים. [...] לאחרונה הבאתי את דעתי לפי כאשר לשון ההסכם היא מפורשת, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם [ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ ([...] 28.1.08) [...]] ואני סבור כי דברים אלו יפים גם לעניין שבפני. יתרה מכך, להבדיל מן ההלכה שנקבעה בעניין התאחדות סוכני נסיעות [ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל (פורסם במרשתת, , 03/05/94) - ש' א'], במקרה נשוא ערעור זה קיים חוזה בכתב, הקובע הוראות לעניין הביטול. לפיכך, אין צורך להפעיל את החזקה בדבר כוונתם של הצדדים שלא להיות קשורים בהסכם לצמיתות ואף אין צורך לשער מה הייתה כוונת הצדדים, הואיל והיא באה לידי ביטוי בצורה מפורשת ומדויקת בסעיפי הביטול הקבועים בהסכם. (פסקה 43; ההדגשה במקור) ובע"א 2032/06 האגי נ' עיזבון זיאן (פורסם במרשתת, , 01.02.09) חזר על הלכה זו: בבואו של בית המשפט לפרש הסכם, שומה עליו להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים לו. כאשר לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, ברי כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולפיכך יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. ואולם, מקום בו לשון ההסכם אינה ברורה דיה, כי אז אין מנוס מפנייה לנסיבות החיצוניות להסכם על מנת שאלה תלמדנה על אומד דעתם של הצדדים לו ותסייענה בפרשנותו של ההסכם [ראו למשל את דבריי בע"א 8239/06 אברון נגד פלדה ([...] , 21.12.08) ובבע"מ 4870/06 פלונית נ' עיזבון המנוח פלוני ([...] , 24.3.08). [...] (פסקה 36) במקרה דנן, לשון החוזה בהירה ואינה מותירה מקום לספק. התובע קיבל על עצמו לטפל בשני תיקים משפטיים, הן תביעת הבנק הן תיק ההוצאהֿֿלפועל. ה,,חוב'', כפי שהגדירוהו הצדדים, הוא זה שנדון במסגרת שני התיקים הללו, ועמם התחייב התובע להתמודד לא רק באמצעות פנייה לערכאות המשפטיות, כי אם גם במשא-ומתן עם הבנק בניסיון להגיע לפשרה. החוזה איננו מתייחס לתובענה עתידית נגד הבנק שבכוונת הנתבעת להגיש, וברור לגמרי שאילו נכללה בו התחייבות לטיפול בהליך כזה, היו הצדדים טורחים לציין זאת בהדיא כשם שציינו את הטיפול בשני האחרים. יתרֿֿעלֿֿכן, לא זו בלבד ששירות זה אינו נמנה עם השירותים שהתובע מתחייב לספק, אלא שבסעיף 1 דאגו הצדדים להסיר כל ספק, אם כזה עוד נותר, בתחמם את היקף השירותים שתמורתם ישולם שכרֿֿהטרחה, והוציאו טיפול בהליכים נוספים מכלל זה. מסקנה זו מתחזקת למשמע התובע, אשר סיפר על השיחות שהתקיימו ערב כריתת החוזה. הוא העיד - ועדותו מקובלת עליי - כי באותו שלב העלה באוזני הנתבעת את האפשרות שתוגש תביעה נגד הבנק, אך היא הורתה לו להסתפק בהדיפת ההליכים שבהם פתח הבנק נגדה: [...] אם מדובר בתביעה אקטיבית נגד בלמ"ש, ההנחיה שאני קיבלתי מהנתבעת בעת שחתמנו על ההסכם 'ת/1' הייתה לא להגיש. משקל פוזיטיבי, ספציפי, וההנחיה הייתה לא להגיש, בתקווה שההתגוננות בהליכים התלויים ועומדים, פלוס הדבר שהיא מאוד הדגישה - הפנייה שפנתה אז למפקח על הבנקים, וכתבה לו: ,,אני עזבתי עורךֿֿדין אחד, אני עומדת להתקשר עם אחר, אני מוציאה המון כסף על עורכיֿֿדין. לפני שאתקשר, תן החלטה'', תלתה הרבה תקוות - ואגב, אני אִתה. חשבנו שהבנק יתעשת, ובהחלט היו לו כל הסיבות שבעולם להתעשת. על יסוד זה נתנה לי הנתבעת הנחיה ספציפית לכבות שריפות, כלומר להתגונן נגד מימוש הדירה ולהגיש בקשה לביטול פסקֿֿהדין, ולא להגיש תביעה נגד בלמ"ש. זו הסיבה ש'ת/1' נוסח בצורה קצת חריגה, כי זה באמת קצת מלאכותי, להבדיל בין התביעה לבין שני ההליכים. לכן פירטתי את שני ההליכים שבהם נתנה לי ההנחיה להתגונן, פלוס הסעיף של משא-ומתן. (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 15-25) מטבע הדברים, הגשת תביעה נגד הבנק משמעה ניהול הליך הכרוך בהוצאות רבות. מכאן שעדות התובע, שלפיה העדיפה הנתבעת להשהות את הגשת התביעה עד שתגיע תשובת המפקח, שבה תלתה תקוות, ותיוודענה תוצאות המשא-ומתן שהתחייב לנהל מול הבנק - מתיישבת עם הגיונו הכלכלי של החוזה. ביסוס נוסף לגרסה זו סיפקה עדותה של עוה"ד בר: הלקוחה לא רצתה - הייתה עת להגיש תביעה נגד הבנק. היא רצתה להסתפק בפעילות שלנו במסגרת ההליכים הקיימים. אילו חשבנו שהיא טועה לחלוטין, היה צריך לפעול. היינו אומרים לה זאת או מסרבים לקחת את התיק. אבל לא חשבנו באותה עת, כשהגיעה אלינו, שהיא טועה. אחרת היה סיכוי טוב שבמסגרת תביעת הפיגור תישמענה טענות המקרו שלה. (עמ' 36, שורות 12-16) לו הייתה טענתה של הנתבעת כי הורתה לתובע להגיש את התביעה כבר בשלב חתימת החוזה נכונה, ברי שכמי שהייתה מעורה ומעורבת בניהול ההליכים המשפטיים שכבר ננקטו נגדה, הייתה פונה לתובע ומאיצה בו לפתוח בהליך. תחת זאת ביכרה למלא פיה מים, ויותר משנה מאז יום חתימת החוזה לא אמרה לו דבר וחצי דבר בעניין. שתיקתה אף היא מרימה תרומה לאישוש גרסתו של התובע, הטוען כי החוזה לא כלל הגשת תובענה נגד הבנק. ה ה ס כ ם כאשר הבשילו התנאים והגיעה השעה להגיש תביעה נגד הבנק, דרש התובע מן הנתבעת, כזכור, סך 1,500$. הוא העיד כי היא לא הייתה מוכנה לשלם סכום זה, אך לבסוף התרצתה והסכימה שהסכום יומר באחוזים מתוך כל סכום שייחסך (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 19-25). בזמן הפגישה נוהל משא-ומתן בתיווכו של גורן, ובסופו סוכמו הפרטים: [...] ישבנו, שותפתי, אנוכי, הגברת פרתום וידידה, שגם היה מוציא-ומביא בינינו קודם, וגיבשנו בצורה סופית ומוחלטת דבר שלמעשה סוכם קודם לכן: בניגוד למה שביקשתי בהתחלה, הסכמתי לסגת מדרישתי לתשלום במזומן. הסכמנו על הגדלת האחוזים מ-25% לֿֿ32.5% - והיה לי מאוד קשה להסכים לזה, מכל מיני סיבות - וכך סוכם. [...] (שם, שורות 12-17) באותה רוח העידה עוה"ד בר: ש: את זוכרת מתי התקיים הדיון לפני ראש ההוצאהֿֿלפועל? ת: 19 במאי 2005. אני זוכרת את הארוחה שאחרי, שם סוכם מפורשות על הגדלת שכרֿֿהטרחה. ההסכםֿֿבעל פה. ש: האם לטענתך נכרת הסכם שכרֿֿטרחה בעלֿֿפה? ת: בהחלט. עכשיו יתכחשו לזה. כמו להגיד ביום שעכשיו לילה. (עמ' 43, שורות 1-5) ובהמשך: ש: האם, לטענתך, בארוחתֿֿהצהריים הייתה הסכמה וגמירותֿֿדעת מלאה שאתם תגישו את התביעה? ת: בהחלט. (שם, שורות 8-10) עדויות השניים מהימנות ומקובלות עליי. מנגד, הכחשת הנתבעת את קיומו של ההסכם הייתה סתמית ולא פורטה כדבעי. על אודות הפגישה היא נשאלה: ש: נכון שהלכנו למסעדה מול בית המשפט? למסעדת 'מיטוס'? ת: נכון. כשרוחנו רגועה, ו,,סידרתם'' אותי שם כהוגן. (עמ' 75, שורות 21-22; ההדגשה שלי) אבל כאשר נדרשה לתמוך טענתה, נשמעה אחרת: ש: ומה היה תוכן השיחה? ת: לא יודעת, על הבשר שם. באמת, מה אתה מצפה שאני אזכור חמש שנים אחורה, על מה דיברנו במסעדה? (עמ' 76, שורות 10-12) אמנם הנתבעת אינה מפרטת כיצד ,,סידרו'' אותה התובע ועוה"ד בר, אך נראה כי בטענתה זו מסתתרת הודאה בכך שהצדדים אכן הגיעו לסיכום על תשלום שיעור מוגדל. אי-לכך קשה לקבל תשובה סתמית זו, כאילו מה שעלה בפגישה נשתכח ממנה במרוצת הזמן או כי דובר בה רק ,,על הבשר''. הנתבעת גם נמנעה מלהביא לעדות את גורן. כלל נקוט הוא בהלכה הפסוקה כי הימנעות בעלֿֿדין מהצגת ראיות שבשליטתו או מזימון לעדות עד מהותי שבשליטתו עלולה לפעול לחובתו (ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 [1991]; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 [1990]; ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 [1980]). אני קובעת אפוא כי במהלך הפגישה נכרת עלֿֿפה ההסכם, ולפיו התחייב התובע להגיש תביעה נגד הבנק, ובתמורה התחייבה הנתבעת לשלם סך השווה לֿֿ32.5% מכל סכום שבו יקטן חובה לבנק. ש כ ר ר א ו י הואיל וההליכים שנקטה הנתבעת נגד הבנק טרם הסתיימו, יש לבחון ולקבוע מהו השכר המגיע לתובע בעבור עבודתו. הודות לייצוגו אותה בתביעת הבנק, ביקש הבנק למחוק את תביעתו נגד הנתבעת, וכך חסך לה התובע את מלוא סכום התביעה. נותר הטיפול בתיק ההוצאהֿֿלפועל, אשר הצריך, בשלב שבו נדחתה הבקשה בטענת ,,פרעתי'', הגשת תביעה נגד הבנק. הנתבעת טענה בהקשר זה כי עם ביצוע כל המטלות אשר הוטלו עליו בחוזה סיים התובע את מלאכתו, ועלֿֿכן אין הוא זכאי לשכר ראוי כלל. אכן, התובע קיבל שכרֿֿטרחה תמורת שירותיו לפי החוזה. ואולם כפי שפורט לעיל, בין הצדדים נכרת חוזה נוסף, עלֿֿפה, והוא ההסכם. הנתבעת, מטעמים השמורים עמה וללא כל הצדקה עניינית, גמרה אומר להפסיק את ייצוגו של התובע אותה ולהגיש תביעתה נגד הבנק וחברת הביטוח עלֿֿידי עורכי-דין אחרים. פשיטא כי אין לאלץ אדם להוסיף לקבל שירותיו של פרקליט אם אינו מעוניין בהם ולייפות את כוחו אם הוא פועל בצורה שאינה נראית לו, אך מששֹם הלקוח קץ לשירות ללא כל הצדקה שבדין, זכאי הפרקליט לשכרֿֿהטרחה שנקבע בחוזה שנכרת ביניהם או לשכר ראוי - הכול לפי העניין. בע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכיֿֿדין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 124 (1993) (להלן: ,,הלכת ביניש-עדיאל'') נקבע: בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו. על הלכה זו חזר באחרונה בית המשפט העליון בע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין (פורסם במרשתת, , 20/03/08) (להלן: ,,פרשת קורפו''): [...] דעתנו היא כי כל עוד לא מועלות על ידי הלקוח טענות, המבוססות עובדתית, כי הוא אינו שבע רצון מהטיפול המקצועי הניתן לו על ידי עורך דינו, וכל עוד המטרה למענה שכר את עורך דינו עדיין קיימת, לא יוכל אותו לקוח להשתחרר מההסכם באופן חד צדדי מבלי שיחויב בפיצויי ציפייה, אלא אם יוכיח כי לולא השתחררות זו לא היה יכול, באמצעים סבירים, להגשים את אותה מטרה. [...] (פסקה 20) הנתבעת טוענת כי התובע התרשל במילוי תפקידו בענייניה המשפטיים, ולפיכך החליטה להודיע לו על הפסקת הייצוג. מהראיות שהונחו לפניי עולה כי התובע הבין הבן היטב את הסוגיה המשפטית שעליה הופקד וכי טיפל בענייניה של הנתבעת באופן מקצועי ונכון. אבחן להלן את טענותיה השונות של הנתבעת בעניין זה. לשיטתה, ההליכים שנקט התובע היו הליכי סרק. לדוגמה, הבחירה לפעול לביטול מימוש המשכנתה והליכי כינוס הנכסים בלשכת ההוצאהֿֿלפועל כאשר היה עליו להגיש בקשה בדרך של המרצת פתיחה, שכן סמכויות ראש ההוצאהֿֿלפועל להכריע בטענות הנתבעת נגד הבנק מוגבלות. טענה זו יש לדחות. התובע היה מודע היטב לכך שסיכויי הבקשה שהגיש בלשכת ההוצאהֿֿלפועל להתקבל אינם מזהירים, אך בחר בצעד זה מטעמים טקטיים, במגמה להושיב את נציגי הבנק לשולחן המשא-ומתן כדי לדון על הסדר פשרה כולל. הנתבעת טוענת כי היה על התובע להגיש תצהיר עדות ראשית בתביעת הבנק, אך הוא לא עשה כן במשך חמישה חודשים ובשל כך חויבה בהוצאות. גם בטענה זו אין ממש. התובע, כאמור, הגיש בקשה לחייב את הבנק לחשוף את תיק ההלוואה, להשיב לשאלון וכן ,,להורות כי תצהירי העדות הראשית מטעם התובעת יוגשו תוך 30 יום לאחר שהמשיב יאפשר למבקשת לעיין בתיק ההלוואה ולאחר שישיב לשאלון'' (מוצג התביעה 'ת/3'). דיון קדםֿֿמשפט בתיק נקבע ליום 02/03/04, ובאין החלטה בבקשה סבר התובע שהיא תידון באותו מעמד. ואכן, בפסקֿֿהדין הודיע בית המשפט: ,,שמעתי את טיעוני ב"כ הנתבעת שהחליף את ב"כ הקודם והסבריו מספקים אותי'' (פרוטוקול הדיון - מוצג התביעה 'ת/4א'). לאור דברים אלו, אין לומר בוודאות כי הנתבעת חויבה בהוצאות משום שהתצהיר לא הוגש. טענה נוספת של הנתבעת היא שהימנעות התובע מהגשת התביעה נגד הבנק וחברת הביטוח הביאה את הבנק לפתיחת תיק ההוצאהֿֿלפועל ולנקיטת הליכי מימוש דירתה. טענה זו אינה יכולה להתקבל הואיל ובשעה שפנתה לתובע לצורך שכירת שירותיו כבר ננקטו נגדה הליכי מימוש (ראו גם לשון החוזה), ועל שאלת העיתוי והאמצעים הדרושים להגשת התביעה שהיו בידי הנתבעת כבר עמדתי לעיל. עוד נטען בהקשר זה, כי השיהוי וההתמהמהות הארוכים גרמו לנתבעת נזקים כספיים, ובעיקר חשפו אותה לטענת חברת הביטוח כי התביעה התיישנה. ובכן, התובע ועוה"ד בר העידו כי שקלו להגיש תביעה נגד חברת הביטוח, אך לבסוף החליטו שלא לעשות כן, ואני מקבלת את טענת התביעה שלפיה הנתבעת ויועץ הביטוח שלה היו שותפים מלאים לקבלת החלטה. אחת הסיבות המשניות, לדברי התובע, הייתה מירוץ ההתיישנות הקצר החָל כאשר בתביעה נגד מבטח עסקינן. ודוק: עובדה אשר אין להתעלם ממנה, ושהתובע הצביע עליה, היא שבאי-כוחה הנוכחיים של הנתבעת היו בדעה שתביעה נגד חברת הביטוח חיונית, ובכלֿֿזאת לא הגישו כתב תשובה לכתב ההגנה, שבו נטענה טענת התיישנות. הנתבעת גורסת כי הפסיקה לשלם לבנק תשלומים שוטפים בהמלצתו של התובע. טענה זו סתרה בעצמה כאשר הודתה כי חדלה לעשות זאת בעצת פקידת הבנק דווקא (ראו, למשל, עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 29-31). לסיום, הנתבעת סבורה כי ,,השתלחותו'' של התובע בבא-כוח הבנק הכבידה על ניהול המשא-ומתן, והביאה לכך שהאחרון תבע את עלבונו כאשר קטע אותו בעיצומו. אף דינה של טענה זו להידחות: התובע הצליח להוכיח כי תלונתו הייתה עניינית ולא היה בה משום ניסיון לעלוב בחברו באופן אישי. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי לא הוכח שהתובע התרשל במילוי תפקידו. המסקנה המתבקשת היא שכאשר הופסקה עבודתו, עדיין הייתה התכלית שלשמה נשכר מלכתחילה קיימת, והיא: לפעול להפחתת חוב הנתבעת לבנק או לביטולו כליל בדרך של הגשת תביעה נגדו. כדברי התובע בחקירתו: ש: אילו מטלות נשארו אם נגמר התיק בהוצאהֿֿלפועל ותיק שינמן [תביעת הבנק - ש' א']? ת: המטרה של ההסכם ברורה - ושעומדת מאחורי כל הסכם כזה - להביא לחיסול המחלוקת עם בלמ"ש. זאת המטרה הכללית. כל השאר הן דרכים שמובילות למטרה. במסגרת ההליך הזה הולכים בנתיב אחד, הוא נחסם, הולכים בנתיב אחר. במסגרת זו הכול היה לפי ההסכם. (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 26-30) מן העבר השני, הנתבעת נשאלה בחקירתה מי מבין השניים הביא לסיום היחסים המקצועיים, אך לא הצליחה ליתן מענה משכנע. תשובותיה לימדו על הלךֿֿרוחה עובר להפסקת השירות: ש: את פיטרת אותי או שאני התפטרתי מייצוג? ת: לא זוכרת. תאמין לי שאינני זוכרת. (עמ' 77 לפרוטוקול, שורות 7-8) ובהמשך: ש: אנחנו נאמר בסיכומים שאין מצב שאדם לא יידע אם פיטר את עורךֿֿהדין או שעורךֿֿהדין התפטר מרצונו, ומי שאינו זוכר, אינו אומר אמת. ת: צר לי, אינני יכולה לתת לך הסבר למה אינני זוכרת. אני איני זוכרת. אינני זוכרת שהיה לי איזשהו אקט של רגע. זה פשוט התמוסס והיה ברור שאין יותר קשר. [...] (שם, שורות 21-24) עדותה של הנתבעת בכל הנוגע לסיום היחסים עם התובע הכרחית לצורך ההכרעה בשאלה האם הפסקת עבודתו נעשתה מטעמים ענייניים אם לאו. ואולם תשובותיה בסוגיה זו היו מעורפלות ומתחמקות, ולא מצאתי בהן סיבה רלוונטית וראויה אחת שתצדיק את פיטוריו. בפרשת קורפו התגבשה העסקה שממנה נגזר השכר המוסכם לפני שהוגשה תביעת עורכי-הדין, ברם אילולא כך קרה היו המערערים זכאים לתבוע שכר ראוי לפי הלכת ביניש-עדיאל. יושם אל לב כי זכותו של עורךֿֿהדין למלוא השכר המוסכם קמה כל אימת שהסכם הייצוג בוטל מסיבה שאינה עניינית, ולאו דווקא בחוסר תוםֿֿלב. במקרה שלפניי פנתה הנתבעת לבאי-כוח הבנק, ניהלה עמם משא-ומתן ישיר והודיעה להם שהתובע אינו מייצג אותה, בה בשעה שסירבה לשחרר אותו מהייצוג. בהתנהגותה זו קיוותה לקדם ענייניה ולזכות בהפחתת החוב מבלי לשלם לתובע את חלק השכר שנגזר מהסכום שבו יקטן - חלק הארי של שכרֿֿטרחתו. עלֿֿכן יש לדחות טענתה כי השירות נקטע באבו בשל חוסר שביעותֿֿרצון מהתנהלותו של התובע ולקבוע כי הביאה לסיומו באמתלות שונות שלא היה להן בסיס. מכאן ששמה קץ לטיפול גם מטעם לא-ענייני וגם בחוסר תוםֿֿלב, ויש הצדקה לקצוב לתובע שכר ראוי. התובע נמנע מלבסס גרסתו בעניין השכר הראוי באמצעות חוות דעת מומחה. נקודת המוצא בסוגיה זו נקבעה בהלכת ביניש-עדיאל: הבסיס הנורמאטיבי לקביעת שכר ראוי מעוגן בהוראות סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), הקובע לאמור: ,,חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה''. הוראה זו מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, והגיונה טמון בעיקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין [...]. (עמ' 125) באותה פרשה נקבע כי עקב מורכבותו של הטיפול המקצועי-משפטי, יש להוכיח את השיקולים שהובילו לקביעת שכרֿֿהטרחה בכל מקרה ומקרה עלֿֿידי מומחים. אך בפסקֿֿהדין (מפי כבוד השופט א' ריבלין) שניתן בע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יחיאל, פ"ד נח(5) 20, 27-28 (2004) (להלן: ,,פרשת יכין חקל''), רוככה ההלכה: כיצד אומדים את השכר הראוי? קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורךֿֿדין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. ודוק, דרך קביעתו של השכר הראוי ושיעורו אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל ביתֿֿהמשפט לקובעם על בסיס הראיות המובאות בפניו (ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית נ' הורשפלד [...], בעמ' 165; פרשת ביניש-עדיאל [...]). בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את הזמן שהקדיש עורךֿֿהדין לטיפול בעניינו של הלקוח; את מהותו, היקפו ומידת מורכבותו של השירות; את שוויו של העניין מושא השירות; את המוניטין של עורךֿֿהדין (ראו ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן-ציון ופריבס, עורכי-דין, שותפות רשומה [...], בעמ' 593). כמו כן ניתן להתחשב בשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה בתחום הנדון - אם קיימת שיטה כזו [...]. בפועל ההכרעה בשאלת השכר הראוי אינה תמיד מן הקלות. כאמור, ביתֿֿהמשפט אינו נסמך בעניין זה על ,,ידיעה שיפוטית'', ותכופות נדרש הוא לעדויות מפי מומחים בדבר השכר המקובל בנסיבות המקרה. [...] (ההדגשה שלי) שושנה אלמגור פסקֿֿהדין (מפי כבוד השופטים י' גריל, י' דר, א' שיף) בע"א (מחוזי חי') 1190/05 זמיר נ' דן שפריר משרד עורכי דין (פורסם במרשתת, , 03/06/08) נוקט את הגישה שהוזכרה לעיל בפרשת יכין חקל: נראה, כי אכן ראוי להוכיח את השיקולים הרלוונטיים לקביעת שכ"ט בכל מקרה ומקרה באמצעות מומחים. אלא, שבהעדר מומחים או ראיות אחרות, ובהתבסס על העיקרון העומד בבסיס סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, נראה, כי ניתן להסתמך על התעריף המינימאלי המומלץ שנקבע בכללי לשכת עורכי הדין (כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"סֿֿ2000), כפי שאכן נעשה ע"י ביהמ"ש קמא. אחרי, ככלות הכל, אילו היה מובא עד מומחה לביהמ"ש, מן הסתם היה מעיד כי ככלל גובה עו"ד שכ"ט שהנו לפחות בגובה התעריף המינימאלי המומלץ ע"י הלשכה. נראה כי בקביעת שכ"ט לפי התעריף המינימאלי המומלץ במקרה זה, יש משום איזון ראוי בין העיקרון לפיו אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין, לבין זכותו של הלקוח שלא לשלם סכומי שכ"ט גבוהים שלא הוסכם עליהם מראש. (עמ' 3; ההדגשה במקור) נוכח כל המקובץ עד הנה אני רואה לנכון לפסוק לתובע שכר לפי התעריף המינימלי. תביעת התובעת נגד הבנק (נספח 7 לתצהירה), שאת ניהולה בידיו מנעה שלא כדין, הייתה תביעה למתן פסקֿֿדין הצהרתי, כאשר שווייה הכספי של ההצהרה נאמד ביותר מ-170,000 ₪ (גובה המשכנתה) (המוצג 'ת/34'). עלֿֿפי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000, בעבור טיפול בתביעה שסכומה עולה על 95,250 ₪ מומלץ לגבות עשרה אחוזים ועוד ארבעה מיתרת הסכום הנתבע. לפיכך אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך 12,500 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. נוסף על כך אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט וכן שכרֿֿטרחת עורךֿֿדין בסך 5,000 ₪, בתוספת מסֿֿערךֿֿמוסף, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.הסכם שכר טרחהשכר טרחהביטול חוזהשכר טרחת עורך דיןחוזהעורך דין