האם אי משלוח הודעה לצד שלישי מהווה רשלנות ?

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת רשלנות עורך דין אי משלוח הודעה לצד שלישי: מבוא ורקע עובדתי ביסוד הגרעין הקשה של התביעה לפני, עומדת שאלת תוקפה של פוליסת ביטוח חבות מעבידים נטענת ע"ש התובעת אצל הדר חברה לביטוח בע"מ (להלן: 'הנתבעת') . תשובה לשאלה לעיל מצריכה דיון ובירור שתי שאלות משנה נוספות, האחת, האם חבה הנתבעת לשפות את התובעת בגין סכום הפיצוי בו נשאה האחרונה, ואילו השאלה השנייה היא, האם התרשל עו"ד X (להלן: 'הנתבע') בייצוג התובעת במסגרת ההליכים שנפתחו כנגדה על ידי עובד מטעמה, בכך שלא הגיש הודעת צד ג' כנגד הנתבעת כמבטחת של התובעת. השתלשלות העניינים ועיקר טענות הצדדים השתלשלות העניינים החלו בגלגולם הראשון במסגרת ההליכים שנדונו בת"א (תל-אביב-יפו) 190530/02 - פרטוש זוהר נ' אסתר טכנולוגיות בע"מ. , תק-של 2005(1), שם נתבעה התובעת על ידי עובד שלה בתביעת פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו במהלך עבודתו אצל התובעת. התביעה נדונה בפני כב' השופט דוד גלדשטין, אשר מצא את התובעת אחראית לקרות התאונה, ועל כן היא חויבה בתשלום מלוא הפיצויים שנפסקו בפסק - הדין לטובת העובד. עתה משחויבה התובעת בתשלום סכום הפיצויים לעובד, היא הגישה תביעה זו המונחת בפני ובה היא טוענת לזכות שיפוי כדלקמן: מהנתבעת בטענה כי זו הייתה בכל הזמנים הרלבנטיים לתובענה המבטחת של התובעת בפוליסת ביטוח אשר כללה בין היתר ביטוח 'חבות מעבידים'. מהנתבע בטענה כי הוא שימש בא כוח התובעת בהליכים המשפטיים שנוהלו כנגדה, ואשר לגביו נטען כי הוא התרשל בתפקידו בכך שלא בדק כראוי את השאלה האם פוליסת הביטוח הייתה בתוקף במועד התאונה וכפועל יוצא מכך ויתר על הגשת הודעת צד ג' כנגד המבטחת. טענות התביעה במועד אירוע התאונה (26.8.01) ואשר בגינה התובעת חויבה לשלם פיצויים לעובד מטעמה, פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי הנתבעת ואשר כללה חבות מעבידים הייתה בתוקף. לעניין זה סומכת התובעת את יתדותיה על המכתבים שהוצאו על ידי הנתבעת, לפיהם עולה התמונה להלן; בתאריך 19.7.01 שלחה הנתבעת הודעה לתובעת, בדבר אי תשלום דמי הביטוח אשר היו אמורים להיות משולמים בחודש יולי 2001. עיקר הודעה זו דרישתה של הנתבעת לפירעון החוב שנוצר עקב אי תשלום הפרמיה. בפנייתה זו ציינה הנתבעת עוד, כי פוליסת הביטוח עדיין בתוקף, ועל כן התובעת נדרשת לפרוע את החוב בתוך 15 ימים ממועד משלוח הפנייה. וכי אם החוב לא ישולם כמבוקש, הנתבעת תציג לגביה פעם נוספת בבנק בתאריך 5.8.01. בסוף מכתב הפנייה צוין כי אם דמי הביטוח לא ישולמו לאחר הצגתם בפעם השנייה, אזי תבוטל הפוליסה בחלוף 21 יום ממועד הצגת דרישת התשלום השנייה. משלא שולמו דמי הביטוח תוך המועד האמור, שיגרה הנתבעת בתאריך 20.8.01 הודעה שנייה ובה ציינה כי, בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א 1981 תבוטל הפוליסה החל מ- 20.9.01. בתאריך 22.8.01 שלחה הנתבעת הודעה בכתב לבנק לאומי לישראל בע"מ בו היא מודיעה כי בהתאם לחובתה על פי הפוליסה, אשר שועבדה לטובת הבנק, החל מתאריך 20.9.01 הפוליסה הנ"ל בטלה ומבוטלת ואין לה כל תוקף או ערך. מכאן טוענת התובעת כי לאור כל ההודעות האמורות לעיל של חברת הביטוח הרי שהיא חברת הביטוח ביטלה את הפוליסה בתאריך 20.9.01 וכי עד לתאריך זה פוליסת הביטוח הייתה והינה בתוקף. לשיטת התובעת, חוק חוזה הביטוח קובע דרך ברורה ומפורשת לביטול הפוליסה. לפי דרך זו ביטול הפוליסה כאשר המבוטח אינו משלם את דמי הביטוח יכול להיעשות במועדים שעליהם הודיעה חב' הביטוח במכתבים אשר נזכרו לעיל. מכאן שאין חברת הביטוח יכולה לבטל את הפוליסה למפרע, כנטען על ידה. לעניין זה מפנה התובעת אל הדברים שנקבעו בע"א 258/75 עזבון המנוח האשם יוסף אבו מוך יורשיו החוקיים, ו- 15 אח' נ' ירדינה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כט (2)743 שם פסק בית המשפט העליון כי ביטול הפוליסה למפרע אינו יכול להיעשות אלא רק במקרה של הצגת מצד שווא במועד כריתת הסכם הביטוח. עוד לשיטתה, באשר לטענת הנתבעת כי, הביטול נתבקש על ידי התובעת עצמה וכי לכן לא יחולו כאן ההוראות בדבר ביטול הפוליסה על ידי המבטחת, לטענה זו היא משיבה כי, ראשית כפי שטוען העד מטעם התובעת בתצהיר ובעדותו הראשית הרי שהוא מצידו לא ביקש לבטל את הפוליסה אלא רק הודיע לחברת הביטוח כי אין בכוונתו לשלם את דמי הביטוח מהנימוקים כפי שהסביר היטב בחקירתו, כלומר לא הייתה מצד התובעת כל דרישה לביטול הפוליסה אלא הודעה על אי תשלום הפוליסה. יתר על כן, טוענת התובעת כי הגם אם ייקבע בניגוד לדעתה, כי הייתה כאן הודעה מצידה של התובעת - המבוטחת על רצונה בביטול הפוליסה הרי שהראיות כפי שהוצגו על ידה בפני בית המשפט מצביעות על כך כי דווקא חברת הביטוח דחתה את הודעת התובעת ולא קיבלה את הודעת הביטול שלה. עוד לשיטתה של התובעת יש לדחות מכל וכל את טענת הנתבעת 1 בדבר החלת הוראת סעיף 10 לחוק חוזה הביטוח בדבר ביטול הפוליסה על ידי המבוטח עצמו. וזאת, מאחר וחברת הביטוח עצמה, אשר מאשרת את קבלת הודעת התובעת (המבוטח) אינה עונה לו בתשובה האומרת למשל "קיבלנו את הודעתך ונפעל על פיה", אלא היא, חברת הביטוח מתעלמת מהודעת המבוטח ושולחת לו הודעות על ביטול הפוליסה בהתאם לסעיף 15 לחוק חוזה הביטוח. כלומר חברת הביטוח עצמה אומרת למעשה למבוטח, באמצעות המכתבים אשר היא שולחת לו, כי היא אינה מקבלת את הודעתו על ביטול הפוליסה אלא היא רואה בדבר פעולות של אי תשלום אשר חל עליהם סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח. מהודעה זו של חברת הביטוח אין היא רשאית להתעלם בדיעבד. זאת ויותר מכך לשיטת התובעת כי, גם אם מחילים על העניין את דיני החוזים ולאו דווקא את סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח, הרי שבהתאם לסעיף 61(ב)לחוק החוזים יחולו הוראות החוק גם על פעולות משפטיות, והנה התובעת הודיעה מצידה על ביטול הפוליסה ואולם חברת הביטוח בדרך ברורה של התנהגות אינה מקבלת את ההודעה, ומודיעה מצידה כי הפוליסה תבוטל רק בחודש ספטמבר. בהחלת הוראות חוק החוזים על העניין יש לראות בכך דבר הדומה למצב של הצעה (הודעת הביטול של המבוטח) וקיבול שהוא שינוי של ההצעה (הודעת חברת הביטוח כי הפוליסה תבוטל בספטמבר). כלומר מדובר כאן במצב שבו חברת הביטוח עצמה אינה מקבלת את ההודעה על הביטול, ומודיעה הודעה שונה לגמרי למבוטח. במצב דברים כזה הרי שיש לומר כי חברת הביטוח היא עצמה דוחה את הודעת המבוטח ומכאן כי הפוליסה בוטלה אליבא דחברת הביטוח עצמה רק בחודש ספטמבר ולא לפני כן. לסיכום נקודה זו, טוענת התובעת כי יש לראות את מועד ביטול הפוליסה כמועד שעליו הודיעה חברת הביטוח, דהיינו בחודש ספטמבר 2001 . באשר לחובת תשלום הנזק נטען כי, הן הנתבעת והן הנתבע לא חלקו על הסכומים שאותם תובעת התובעת בתביעה זו, לא הכחישו אותם ולא הביאו מצידם כל ראיה לסתור אותם. התובעת טוענת כי האירוע שבגינו היא נשאה בתשלומים מכוסה על ידי הפוליסה, ולענין הסכום ראה את האמור בתצהירו של מר אסתרון מטעם התובעת אשר לא נסתר ואשר הוא אף לא נחקר עליו כלל וכלל. על כן התובעת טוענת כי, יש לחייב את חברת הביטוח לשלם לתובעת את הסכומים אשר היא התובעת שילמה בגין האירוע, אשר בהתאם לקביעה כי האירוע מכוסה על ידי הפוליסה, על חברת הביטוח היה לשלם אותם. ולביסוס אחריותו של הנתבע (עו"ד) נטען, הנתבע התרשל התרשלות חמורה כלפי התובעת, בכך שהוא מנע ממנה את האפשרות להגיש הודעת צד שלישי כנגד חברת הביטוח, בכך שנתן לה ייעוץ רשלני ולא נכון לגבי תקפות פוליסת הביטוח של התובעת אצל חברת הביטוח, ובכך שהוא פעל למעשה בניגוד אינטרסים מובנה. עוד לשיטתה, הפוליסה של התובעת בוטלה רק מחודש ספטמבר, ומכאן שהתאונה נשוא התביעה שבה טיפל הנתבע עבור התובעת הייתה מכוסה על ידי הפוליסה. הנתבע לא ניסה לבדוק את הענין ואפילו לא ניסה או המליץ לתובעת לנסות ולתבוע את חברת הביטוח. יתר על כן מציינת התובעת כי, אפילו אם נניח לטובתו של הנתבע כי המדובר רק בחמישים אחוז סיכוי של הצלחת ההודעה לצד שלישי כנגד הנתבעת, הרי שהיה עליו להגישה. נוסף, היה עליו לומר לתובעת כי יש סיכוי של לפחות חמישים אחוז שההודעה לצד ג' כנגד הנתבעת תתקבל ולהשאיר לה את ההחלטה האם להגיש הודעה כאמור. ואולם הנתבע לא רק שלא עשה כן, אלא המליץ במפורש לתובעת, וזאת כעולה ממכתבו מיום 7.10.02 אשר צורף כנספח ח' לתצהיר מטעם התובעת. במכתב זה הנתבע ציין במפורש "באשר לכיסוי הביטוחי הרי שברור הוא כי הפוליסה של חבות מעבידים שהייתה לחברתכם בחברת הביטוח הדר בוטלה לפני התאריך ...". למכתב זה לא רק שאין כל יסוד, אלא הוא אשר מהווה את הראיה לרשלנות החמורה של הנתבע. בחקירתו הנגדית של הנתבע נתברר כי למעשה לחוות דעת זו לא היה כל יסוד, והיא אפילו לא נסמכה על עובדות שלדעתו של הנתבע עצמו היו רלבנטיות למתן חוות דעת זו. בעמ' 156 ואילך בפרוטוקול מודה ומאשר הנתבע כי השאלה אם למשל אם הפוליסה משועבדת לטבת הבנק היא שאלה רלבנטית לענין תקופת הפוליסה ואפשרות ביטולה, והנה בעמוד 161 הוא מאשר כי את חוות הדעת שלו במכתב הנ"ל הוא נתן מבלי שידע כלל וכלל האם הפוליסה משועבדת או לא. כך הוא גם עונה לשאלת בית המשפט בעניין זה בעמ' 159. מכאן נטען כי מהדברים הללו ברור כי הנתבע נתן חוות דעתו מבלי שהיו בפניו את כל הנתונים שהם חשובים, בהתאם למה שהוא עצמו אומר, למתן חוות דעת כזו. די בכך כדי לומר כי מדובר בחוות דעת רשלנית, בלתי מבוססת וחסרת כל יסוד, אשר הסתמכות התובעת עליה עלתה לה בתשלומים ששילמה בגין כל התביעה שכנגדה, במקום שהיא תשלח הודעת צד ג' לחברת הביטוח. חמור מכך, בעמ' 162 לפרוטוקול מאשר עו"ד X כי הוא למעשה, כאשר נתן את חוות דעתו - ונזכיר הוא כותב - ברור שהפוליסה בוטלה - הוא בעצם לא בדק כלל וכלל את הדברים מבחינה משפטית אלא הסתמך על מה שמנהל התובעת ואשתו, שני הדיוטות גמורים במשפטים ובדיני ביטוח, מסרו לו. בהמשך בעמודים 164 ואילך שוב מודה כי ישנם מסמכים נוספים שלא היו ברשותו עת נתן את חוות דעתו שברור שאין ביטוח, ואלו אותם מסמכים של חברת הביטוח אשר על בסיסם התובעת טוענת כי יש לקבוע כי ביטול הפוליסה היה בחודש ספטמבר ולא קודם לכן !! עוד נטען כי, בחקירתו הנגדית הנתבע אשר כי הוא עבד במהלך התקופה שבה פנתה אליו התובעת עם חברת הביטוח דולב שהינה חברה אשר הנתבעת מוזגה לתוכה. כלומר הנתבע אפילו לא גילה לתובעת כי הוא למעשה עובד ומייצג את אותה חברת ביטוח שביחס אליה היה עליו להגיש הודעה לצד ג'. מדובר במצב שבו הנתבע היה בניגוד אינטרסים חמור, מה שמסביר כנראה את רצונו למנוע מהתובעת להגיש הודעת צד שלישי כנגד חברת הביטוח, שכן במצב כזה הוא לא יכול היה להמשיך ולייצג את התובעת בתיק. טענות הנתבעת לשיטת הנתבעת דין התביעה כנגדה להידחות וזאת משני טעמים, ראשית הוכח במשפט כי במועד התאונה שארעה לעובד התובעת ביום 26.8.01 לא היה לתובעת כיסוי ביטוחי על פי פוליסת ביטוח חבות מעבידים אצל הנתבעת וזאת משום שהתובעת ביטלה את הפוליסה קודם לתאונה הנטענת. שנית, בכל מקרה הנתבעת לא היתה צד כלל להליכים הקודמים שקיימה התובעת עם עובדה שתבע אותה בת.א 190530/02 ולפיכך בשום מקרה לא ניתן לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים לעובד התובעת, מקום שהנתבעת כלל לא היתה צד להליכים משפטיים אלה, היא חולקת מכל וכל על תוכנם, כמו גם על חיובה של התובעת בנזיקין כלפי העובד וכן חולקת על גובה הנזק שנפסק. בלתי אפשרי, בלשון המעטה, לחייב את חברת הביטוח בתשלומים כלשהם שנעשו על ידי גורמים אחרים כאשר חברת הביטוח לא היתה צד להליכים אלה, וניטלה ממנה, ואף נשללה לחלוטין זכות הטיעון, ולא היה לה יומה בבית משפט. עוד לשיטתה, ההוראה הכללית הנוגעת לביטול חוזה הביטוח היא, איפוא, זו הקבועה בסעיף 10 לחוק חוזה הביטוח, ולמעשה סעיף זה קובע את האפשרות לכל צד מהצדדים לבטל את חוזה הביטוח כאשר ההוראה משהה את כניסת הביטול לתוקף לתקופה של 15 ימים מיום שהודיע אחד הצדדים על רצונו לבטל את החוזה. תוצאת הביטול, היא הפסקת מחויבות המבטח לשלם למבוטח תגמולי ביטוח, אם יקרה מקרה הביטוח ומנגד כמובן הפסקת מחויבות של המבוטח לשלם למבטח את דמי הביטוח. אולם להבדיל מסעיף 10 לחוק, שדן כאמור בביטול של חוזה הביטוח על ידי מי מהצדדים, דן סעיף 15 לחוק באפשרות של ביטול הפוליסה על ידי המבטחת זאת בשל "פיגור בתשלום". סעיף 15 לחוק מבדיל את עצמו, איפוא מסעיף 10 והוא זה שמקנה לחברת הביטוח, ללא כל קשר לביטול החוזה על ידי המבוטח או על ידי חברת הביטוח את האפשרות לבטל את הפוליסה בשל אי תשלום. מכאן טוענת הנתבעת כי, ברור הוא מהראיות שבתיק זה כי התובעת מיוזמתה פעלה בהתאם לסעיף 10 לחוק חוזה הביטוח והיא זו שביטלה את הפוליסה באופן חד צדדי, זמן רב טרם התאונה הנטענת בתביעה ומשכך אין לה אלא להלין על עצמה בלבד. ומסקנה זו אף עולה מהז'קט של הפוליסה שהוגש לבית המשפט בחוברת בעמ' 9 בסע' 8. לשיטתה של הנתבעת, התובעת ביטלה את הפוליסה אצל הנתבעת עוד מיום 19.7.01. לתמיכה במסקנתה זו, הנתבעת מפנה לעובדה כי התובעת פעלה באופן חד צדדי ביום 19.7.01 ושלחה הודעה לבנק לאומי לסניף סוקולוב בחולון, בכתב ידו של מנהל התובעת מר אהרון אסתרון ואשר צורפה כנספח ב' לתצהירו ובהודעה זו מורה מר אסתרון לבנק בשם התובעת לבטל את כל הוראות הקבע של התובעת בבנק עבור הביטוחים אצל הנתבעת. בעקבות הוראה חד משמעית זו, כיבד הבנק את הודעת התובעת, והפסיק לשלם את פרמיית הביטוח, כמצוות התובעת והתנהגות זו של התובעת גררה את האגף לביטוח אלמנטרי לשלוח לתובעת את המכתב מיום 19.7.01 שבו מודיעה הנתבעת לתובעת כי הוראת הקבע לא כובדה. ועתה משקיבלה התובעת את המכתב מיום 19.7.01 פועלת התובעת באופן נחרץ ושולחת הודעה לנתבעת באמצעות סוכן הביטוח פרגן שלמה שבו מודיעה התובעת לנתבעת על ביטול הפוליסה. מכתב זה, שאף הוא נרשם בכתב ידו של מר אהרון אסתרון, מנכ"ל התובעת, חשיבותו רבה ביותר ויש בו כדי להראות, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי התובעת ביטלה את הפוליסה כמשמעות הדבר בסעיף 10 לחוק, ביודעין ומתוך כוונה ברורה וחד משמעית. בסיכומי הנתבעת היא ציטטה את הדברים שצוינו במכתב בזו הלשון: 19.7.01 הנדון : ביטול הפוליסה 01/07/48/013737 " בהמשך לבטול הוראת הקבע שנתנו והחלה בהוראת הקבע של יולי 2001, ובהמשך למכתבכם מ-19.7.01 (מצ"ב) ובהמשך למצבת חוב לפוליסה האמורה לעיל, ותשובתכם כי יתרת הזכות שלי הינה 127 ₪, אני מודיע בזאת כי ביטול הוראת הקבע וביטול הפוליסה נובע מאי שביעות רצוני מהתייחסותכם לתביעתי בגין פריצה שהיתה בדירתי אשר היתה מבטחת בחברתכם. כתוצאה מהנ"ל אני מודיע כי אין לנו עניין להמשיך לבטח את העסק אצלכם" (ההדגשות במקור) בכבוד רב, אהרון אסתרון מצ"ב : צילום מכתבכם מ-19/7/01 צילום מצב חוב 29/7/01 עוד נטען כי, המכתב דנן התקבל אצל הנתבעת ביום 29.7.01, מכאן שאין ולא יכולה להיות מחלוקת כי ביום 29.7.01 לכל המאוחר ביטלה התובעת את הפוליסה אצל הנתבעת, ואפילו אם נניח לטובתה של התובעת כי חוזה הביטוח מתבטל כעבור תקופת השהייה של 15 ימים כאמור בסעיף 10 לחוק, הרי שלא יכולה להיות עוד מחלוקת כי ביום 12.8.01 בוטלה הפוליסה באופן סופי. עוד נטען כי ביום 20.8.01 עדיין קודם לתאונה הנטענת של עובד התובעת נשלח לתובעת מכתב נוסף על ידי מחלקת הגביה אצל הנתבעת וזאת באמצעות המערכת הממוחשבת שבו מודיעה הנתבעת כי התובעת ממשיכה שלא לשלם את דמי הפרמיה. התובעת באופן מגמתי צרפה לתצהירה את המכתב מיום 20.8.01 וזאת כנספח ד' לתצהירו של מר אהרון אסתרון ואולם באופן מלאכותי, מגמתי בלתי ישיר והוגן לא צרפה התובעת את הנוסח המדויק של המכתב, שעליו רשם המצהיר מטעמה הערות בכתב. ושם כותב מנהל התובעת מר אסתרון אל סוכן הביטוח את הדברים הבאים : "מכתבכם לא מקובל עלי. תאריך פקיעת הביטוח הוא תאריך הודעתי והפסקת התשלום שלי. אני לא אתן לכם אגורה נוספת אחת. אהרון אסתרון". עוד לשיטתה של הנתבעת, לאור האמור ולאחר שהתובעת ביטלה את הפוליסה קיבלה התובעת החזר מהנתבעת של פרמיית הביטוח בסך 359 ₪ וכן נשלחה והתקבלה אצל התובעת, אין חולק תוספת לביטול הפוליסה, תוספת זו צורפה לתצהירה של הגב' בתיה כהן מטעם הנתבעת וסומנה ו' ושבה נרשם בזו הלשון : "מוצהר ומוסכם בזה כי החל מיום 19.7.01 הפוליסה הנ"ל בטלה ומבוטלת וכל אחריות שהיא לגביה לא תחול על החברה". מכאן טוענת הנתבעת כי מן המקובץ עולה כי דין התביעה כנגדה להדחות וזאת לאחר שהתובעת ביטלה את הפוליסה וקודם למועד התאונה. ומטעמי זהירות נטען כי, בכל מקרה דין התביעה כנגד הנתבעת להדחות שכן אין כל דרך משפטית מעשית לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת תשלומים כלשהם בגין תיק אותו ניהלה התובעת בעצמה ועל דעתה, כמו גם על חשבונה, מבלי שהנתבעת היתה צד להליכים. יכלה לטעון את טענותיה ולהתגונן מפני התביעה, כמו גם גובה הנזק. טענות הנתבע לטענת הנתבע, הגשת התביעה נגד חברת הדר ונגד עו"ד X גם יחד היא תרתי דסתריי, שכן אם תצלח התובעת בתביעתה נגד חברת הדר, הרי שתזכה לשיפוי מלא על כל הכספים ששילמה לעובד מטעמה, ובמקרה כזה הרי שלא יגרם לתובעת כל נזק, וממילא אין לה כל עילת תביעה כנגד עו"ד X, ודין התביעה נגדו להדחות. ואילו היה ותביעת התובעת כנגד חברת הדר תידחה, כי אז ממילא אין כל עילה כנגד עו"ד X, שכן תאושר בדיעבד מסקנתו של עו"ד X דאז, שלא היה מקום לשלוח הודעה לצד ג' כנגד חברת הדר, ועו"ד X בייעוצו הנכון רק חסך חיוב בהוצאות שבית המשפט, קרוב לוודאי היה מטיל על התובעת בשל דחיית ההודעה לצד שלישי שנשלחה לחברת הדר. נטען כי, תביעתה זו של התובעת נגד חברת הדר הוגשה טרם שחלפו שלוש שנים מיום הגשת התביעה בתיק הנזיקין, כך שהתובעת לא שינתה את מצבה לרעה ביחס לחברת הביטוח הדר ומכאן שלא נגרם לתובעת כל נזק. עוד נטען כי עו"ד X לא הסתפק בכך שמנכ"ל התובעת היה מודע שלתובעת לא הייתה פוליסת ביטוח במועד הרלבנטי לתביעה, אלא שעו"ד X נפגש עם המנכ"ל שמע ממנו פרטים על המקרה וכן עיין במסמכים רלבנטיים שמסרו לו סוכן הביטוח ומנכ"ל התובעת. בעניין זה עו"ד X העיד : " בפני היו אותם מסמכים שצורפו לתצהיר שלי ולא מעבר לכך. המסמכים האלה גם היה עליהם כיתובים מסוימים. כל זה אני ראיתי. על סמך זה אני קבעתי את עמדתי. זה מה שעשיתי. נטען כי, עו"ד X הינו עו"ד ותיק ומקצועי בתחום הביטוח. כאשר הגיעה אליו התובעת, ולאחר שבחן את מצב הדברים העובדתי והמשפטי, הוא הגיע למסקנה הצודקת כי אין מקום למשלוח הודעה לצד שלישי כנגד חברת הדר. וכי, ההחלטה שלא לשלוח הודעה לצד שלישי נגד חברת הדר התבססה ראשית דבר על סמך נתונים עובדתיים שעניינם : ביטול מכוון של הוראת הקבע לתשלום דמי הביטוח, התבטאויותיו בכתב של מנכ"ל התובעת שלא הותירו שום מקום לספק על רצון התובעת להביא את הפוליסה לידי סיום; הבקשה לבנק לבטל את השעבוד ואת סעיף 30 הימים, קבלת השיק עבור יתרת דמי הביטוח ששולמה עבור התקופה שמעבר לתום תקופת הביטוח; הפנייה לחברת סהר לעשות אצלה פוליסה שאמורה הייתה להתחיל ביום 27.8.01, ההודעה על תביעת הנזיקין לחברת סהר והימנעותה, לאחר אירוע התאונה וקבלת כתב התביעה לפנות לחברת הדר, כפי שנמסר לעו"ד X מפרגן ומאסתרון. עוד נטען כי תפקידו של עו"ד הינו לשמור על לקוחו מפני הגשת תביעות סרק חסרות סיכוי, אשר עלולות לגרור חיוב בתשלום הוצאות לצד שכנגד. אין זה מתפקידו של עו"ד ליצור יש מאין ולהגיש תביעות מלאכותיות הנוגדות את הנתונים העובדתיים שמוסר לו לקוחו והנוגדים את המסמכים שהוצגו לו. מכאן שעל פי קנה מידה סביר ונכון פעל עו"ד X במיומנות, במקצועיות ובאופן נכון וסביר בנסיבות העניין, הפעיל שיקול דעת ולכן הגיע למסקנה נכונה לטובת התובעת. לסיום נטען כי, אפילו אם עו"ד X שגה בסופו של יום במסקנתו, ואין כך הדבר, הרי שאין במעשיו ובהתנהגותו שמץ של דבר העולה כדי רשלנות בביצוע תפקידו. לכל היותר יכול שמדובר בטעות שבשיקול דעת, שהופעלה כאמור באופן נרחב ביותר על ידי עו"ד X. דיון לצורך הכרעה בשאלות השנויות במחלוקת, ידונו להלן תחילה הטענות המופנות במישור היחסים בין התובעת לבין הנתבע (עו"ד X) ונבחן את השאלה האם ייצוג התובעת על ידי הנתבע, עלה כדי רשלנות אם לאו, ולאחר מכן תוכרע המחלוקת בין התובעת לבין חברת הביטוח. רשלנות מקצועית של עו"ד X - האומנם ? ככלל, על מנת לחוב בנזיקין בגין עוולת הרשלנות יש צורך בקיומה של התרשלות, הפרת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, קיומו של נזק וקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. ובלשון ס' 35 לפקודת הנזיקין: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". לגבי רשלנות של עו"ד נקבע כי: "ההלכה היא שהיסודות הנדרשים לצורך הטלת אחריות על עורך דין בגין רשלנות מקצועית הם שלושה בעיקרם:            קיום חובה כלפי התובע להשתמש בכושר סביר.             הפרת חובה זו.          נזק לתובע כתוצאה מהפרה זו (ת"א (תל-אביב-יפו) 3154/99 ד.א. אורבן בע"מ נ' עירד אלכסנדר , תק-מח 2003(4), 4587 ,עמ' 4596). עורך הדין חב כלפי לקוחו חובת זהירות מוגברת: אין חולק כי עורך - דין חב ללקוחו חובת זהירות, להגן על ענייניו ולפעול עבורו במיומנות, מקצועיות ובנאמנות על מנת לבחון אם התנהגותו של עורך הדין היא בגדר התרשלות, אשר יש בה הפרה של חובת הזהירות, יש להציב את רף המיומנות והזהירות הנדרש מעורך הדין ללקוח. סטנדרט זה יונק משני מקורות מרכזיים: ראשית - הדין כפי שהתגבש בהלכה באשר לרמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבעל מקצוע כלפי מי שהוא חב חובה כלפיו, ושנית - ככל שהדברים אמורים בעורך - דין, מהדין הספציפי הקובע את נורמות ההתנהגות הראויות לעורך דין בתור שכזה. כוונתי לכללים המוצאים מקומם וביטויים בחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961, ובתקנות והכללים המסתעפים ממנו, ושעל פיהם עורך דין שאינו מקיימם, על אחת כמה וכמה אם הוא חוטא להם, עלול הוא למצוא עצמו חב ללקוחו כמפר חוזה כלפיו או כמעוול כלפיו בעוולת הרשלנות" (ע"א 37/86, 58 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 462). דברים דומים נאמרו ב- ע"א (חיפה) 887-08 - כהן רפאל נ' פרוכט חנה. , תק-מח 2009(3), 6564: "חובותיו של עורך הדין כלפי לקוחו מצויים בקשר החוזי ביניהם, המתבטא בהסכם למתן שירותים משפטיים, אולם לעורך הדין גם חובות כלפי לקוחותיו שמקורם בדין, כגון חובת נאמנות, החובה לנהוג בזהירות, חובות מכוח דיני השליחות ואף חובות מיוחדים המוטלים על פי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, והכללים שנחקקו על פיו". על עורך הדין מוטלת החובה לפעול כלפי לקוחו ככל בעל מקצוע מיומן נאמן וזהיר. אולם מעורך דין, מעצם הגדרת תפקידו, דורש המחוקק סטנדרט התנהגות גבוה יותר בכל אחד מהיבטים אלה. סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961, קובע כי "במילוי תפקידו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות". הוראה דומה קבוע גם בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו - 1986. לעניין זה נקבע, כי "אמונה פירושה אמת ויושר ו'מסירות' פירושה חריצות ושקידה דבקות ואדיקות, כשהאינטרס של הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו של עורך הדין" (על"ע 7/73 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד כח(1) 679, בעמוד 683; ראו בעניין זה גם עמ"מ 9/55 פלוני נ' יו"ר וחברי הועדה המקצועית, פ"ד י' 1720, 1730; על"ע 5/78 פלוני נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד לג(2) 586, 587)". (ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' שטיל יהודית [פדאור (לא פורסם) , 97(3) 750], עמוד 8-9 ). עוד נאמר על חובותיו של עורך דין המטפל בלקוחותיו בע"א 2625/02 עו"ד נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח (3),385 ,399-400 כדלקמן: "כיום אין חולק על כך שעורכי דין חבים בחובת זהירות כלפי לקוחותיהם ... מקורותיה של חובת הזהירות זו של נותני שירותים, גם בגין מעשים לא זהירים, באחריות המוטלת בשל מצג השווא הרשלני, הלא הוא היזק הדיבור. בית המשפט מצא כי מצבים אלה עומדים בתנאים שנקבעו להטלת האחריות בגין היזק הדיבור בהמ' 106/54 וינשטיין נ' קדימה פ"ד ח (2) 1317; בין עורך הדין ללקוחו מתקיימים יחסים חוזיים, עורך הדין נוטל כלפי לקוחו אחריות, ואין זה אלא טבעי וסביר שהלקוח יסתמך על כך שעורך דינו יפעל תוך הקפדה על שמירת חובת זהירות, עורך דין, המקבל על עצמו טיפול בענייניו של לקוח... רואים אותו כמי שמציג לפניו מצג מכללא 'לפיו הוא בעל הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להבין ולנהל את הבעיה המוצגת בפניו וכי הוא מתעתד להפעיל מידה של אחריות סבירה שבה היה נוהג עורך דין רגיל בנסיבות דומות." עוד ראה הדברים שנאמרו בע"א 6645/00 שלמה ערד, עו"ד נ' אבן זאק, פ"ד נו (5) 365 כדלקמן: "היחס שבין עורך-דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בעניני המקצוע, והוא סומך על עורך-הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כשרונו ויכלתו... נאמנות זו היא רוח אָפיו של המקצוע, היסוד עליו הוא בנוי. טול את מידת הנאמנות אשר הלקוח רוחש לפרקליטו ונטלת את נשמתו של המקצוע". חובותיו של עורך הדין, כבעל מקצוע סביר, פורשו ועוגנו בפסיקה מגוונת. כך למשל, נפסק, כי מעורך הדין, העושה מלאכתו למען לקוחו, נדרשת רמה מסוימת בכל הקשור לידיעת החוק. מוטלת עליו החובה להכין כתבי טענות כראוי ולעמוד בסדרי הדין. כמו כן, נדרש עורך הדין להסביר ללקוחו משמעותו של כל מסמך עליו הוא חותם, ולהסביר לו את מצב הדברים לאשורו בכל הקשור להוראות החוק והפסיקה החלות על עניינו. ניתן לסכם ולומר, כי על עורך הדין חלה החובה להפעיל כושר סביר, כב' השופטת פלפל היטיבה להגדיר את אותו "כושר סביר", כדלהלן: "כושר מקצועי של עו"ד סביר, לעשות שימוש בשיקול דעתו בהתחשב במאטריה המשפטית הנדונה ולאורה לכוון את צעדיו." טעות בשיקול דעת : סוגייה זו נדונה בהרחבה על ידי כב' השופט עדי אזר ז"ל במאמרו "רשלנות מקצועית של עורך דין", ושם נקבע : נהוג לומר כי טעות בשיקול דעת גרידא איננה בבחינת רשלנות ואינה גוררת חיוב בפיצויים. בלשונו של השופט חיים כהן בפסק-הדין בעניין ע"א 735/75 רויטמן נ' Xת, פ"ד ל(3) 75, 80 "גם עורך דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשיקול דעתו: אם לשופט בשר ודם מותר לטעות, לעורך דין לא כל שכן. החובה המוטלת על סניגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול-דעתו: החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכולתו וידיעתו." (עדי אזר, רשלנות מקצועית של עורך דין, הפרקליט מה, חוברת ב ). בהקשר זה מתעוררת השאלה האם המבחן הוא סובייקטיבי? האם הוא תלוי בידיעותיו של עורך הדין, ודי שהתאמץ לפי יכולתו גם אם זו נפלה מהדרוש? על כך משיב השופט ד' לוין בעניין ע"א 57/86, 58 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 465-464 : "אמור מעתה - עורך דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בענייני לקוחו בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. מובן שמידתן של אלה רבה, אם לא החלטית, אך עם זאת לא כל כישלון של עורך דין ייתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהן רחבות למדי, מכירים עדיין בכך, שלא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת; גם הם עלולים לטעות בשיקול דעת. טעות כזו אין בה לחייב עורך דין ברשלנות." (שם, עדי אזר) מדברים אלה כב' השופט עדי אזר ז"ל למד כי המבחן הוא אובייקטיבי ונדרשת "מיומנות סבירה". בחירה מוטעית בין אפשרויות סבירות או אפשריות לפי רמה מקצועית סבירה לא תיחשב רשלנות. בהמשך כב' השופט עדי אזר ז"ל קובע כי, קשה למצוא פסק-דין ישראלי המטיל אחריות על עורך דין עקב רשלנותו בניהול משפט. הפסיקה האנגלית הישנה הטילה אחריות מקצועית בגין הכנה רשלנית של תביעה, פעולה בניגוד לסדרי הדין, אי-הופעה לבית-המשפט או ניהול התביעה באופן רשלני במיוחד. מקרים נוספים היו כאשר עקב רשלנות עורך דין לא הופיע לדיון עד מרכזי בפרשת התביעה ובשל כך הפסיד הלקוח את תביעתו, או כאשר עורך הדין יעץ ללקוח להגיש ערעור אשר כל עורך דין סביר היה קובע שאין לו סיכוי. בפרשת לוי נ' שרמן צוינו דברים אלו בהסכמה, אך בהערת אגב בלבד, שכן פסק-הדין עסק ברשלנות בייעוץ לגבי ניסוח הסכמים. גם שם אוזכרה פסיקה אנגלית ישנה. אזכור הפסיקה הישנה לדידו של כב' השופט עדי אזר ז"ל נעשה בשגגה, שכן במאה ה 20- נקבעה ההלכה לפי הלכת Rondell הנזכרת להלן, ולא לפי אותה פסיקה ישנה. עוד לדעתו, ככל שמדובר בהסתמכות על המשפט האנגלי, ההסתמכות שגויה, כיוון שבדין האנגלי, נקבעה בעבר חסינות לטובת ה-Barrister לגבי כל הכרוך בהופעתו בבית-המשפט. כמו כן, יש להגביל את דברי בית-המשפט בעניין רויטמן (לפיהם טעות בשיקול דעת אינה רשלנות) לעובדות המקרה, כלומר לחקירת עדים או להשמעת טיעונים בבית-המשפט. מעבר לכך יחולו הכללים שצוינו לעיל, לפיהם טעות בשיקול דעת של מי ששקל בתום לב כמיטב יכולתו תיחשב רשלנות, אם היא נופלת מקנה המידה המקצועי הסביר. כיצד ניתן להסביר היעדרה של פסיקה ישראלית, המחייבת עורכי דין בגין רשלנות בניהול המשפט? על זה משיב כב' השופט עדי אזר ז"ל: כיוון שידוע לכל ריבוי המשפטים בישראל, אין זה סביר להניח כי לא אירעו מקרים עובדתיים בהם עורך דין ניהל משפט ברשלנות. מסתמא, הדבר נוגע לתפיסה כי לא קיימת כמעט כלל ביקורת שיפוטית על חלק זה בעבודתו של עורך הדין. עוד ציין כב' השופט עד אזר ז"ל, הגישה לנושא זה בפסיקה האנגלית נקבעה בהלכת Rondell v. Worsley [1967] 3 All E.R. 993 בית הלורדים חזר ואישר את הכלל לפיו בעל דין מנוע מלתבוע את פרקליטו בעילת רשלנות מקצועית בגין ניהול התדיינות בבית-המשפט. לפרקליט המופיע בבית-המשפט עמדה חסינות מקצועית מפני תביעת רשלנות. באותה פרשה נתבע עורך דין על רשלנותו בניהול הגנתו של Rondell במשפט פלילי בשל תקיפה. העילה לכך היתה נעוצה באי-הזמנת עדים מסוימים ואי-הצגה של שאלות מהותיות לעדים שהעידו, אשר היה בכוחן לבסס עילת הגנה של "הגנה עצמית" או היו מביאות להקלה בעונש. בית הלורדים דחה את התביעה והתבסס על טובת העניין הציבורי שבהענקת חסינות. זאת, כדי לא להרשות דיון מחדש בעקיפין במשפט שהוכרע סופית. בנוסף, התבססה דחיית התביעה על הצורך בשמירה על מעמדו של עורך הדין כקצין בית-משפט, ועל מנת להגן על יחסי האמון שבין עורך הדין ובית-המשפט. עורך הדין צריך להיות משוחרר מלחץ הלקוח בשאלה כיצד לנהל את המשפט, מה לשאול וכיצד לחקור. כאן המקום להפעלת שיקול הדעת המקצועי ואם הדבר נעשה כמיטב יכולתו של עורך הדין וללא שיקולים זרים, הוא יהיה מוגן מתביעת רשלנות. על עמדה זו הועברה ביקורת ציין כב' השופט עדי אזר ז"ל, נטען כי ההגנה על מעמדו של עורך הדין הטוען במשפט צריכה להתבסס על סבירות מקצועית ולא על חסינות. רק בדרך זו יוגבר האמון כלפי בתי-המשפט. המחבר מציע להעמיד את המבחן על בסיס רשלנות גסה או רבתי. למשל: אי-התייצבות למשפט או איחור בהגשת תובענה. בהצעה זו אין תועלת רבה, שכן אלה כלולים גם היום בתחום הרשלנות. השאלה הקשה יותר היא מהו הדין במקרה של חקירה נגדית לקויה, עד כדי רשלנות רבתי? הדין האנגלי והישראלי כאחד שללו במקרה זה אפשרות לתביעה בגין רשלנות. הכלל במשפט הישראלי שנקבע בעניין רויטמן לעיל הינו כי עילת תביעה בשל רשלנות אינה עומדת כלפי פרקליט בהתייחס לאופן חקירת העדים. בעוד שנקבע כי לפי החוק אין חסינות לפרקליט בישראל (אלא רק לשופט) בכל זאת אומצו דברי בית-הלורדים בפרשת Rondell לפיהם:" העובדה שעו"ד קורא או נמנע מלקרוא לעד פלוני, שואל או נמנע מלשאול שאלה פלונית... אינה יכולה כשלעצמה לשמש עילת תביעה בשל התרשלות, אפילו בהיבט אחורה, ולאחר מחשבה מיושבת, נמצא שמוטב היה אילו עורך הדין היה עושה היפוכו של דבר." בית-המשפט לא בדק את השאלות שנשאלו ולא בחן את השאלות שלא נשאלו ואשר הלקוח ביקש כי יישאלו. שיקול הדעת שנדון בפרשה זו עוסק כל-כולו בתחום של עבודת עורך הדין בבית-המשפט. שיקול הדעת נמצא רחב במיוחד עד כדי כך שאינו מאפשר לבחון אותו ולהעביר עליו ביקורת שיפוטית. כל זאת, על מנת שלא ניתן יהיה להכתיב לעורך הדין כיצד לנהל את המשפט, ובכך למנוע מהלכים נגד הצדק. היכן תרופתו של הלקוח העלול להיפגע מייצוג לקוי? נושא זה לא נדון בפסק-הדין כלל. השיקול הציבורי במתן חופש פעולה מלא לעורך הדין נמצא חשוב יותר. נקבע עוד כי, ההלכה האנגלית אושרה בשנת 1980 בעניין .Saif Ali v. Sidney Mitchell and Co. [1980] 1 A.C. 198 במקרה זה נסע התובע ברכב (כנוסע) ונפגע בתאונה עם מכונית אחרת. הנהגת שנהגה ברכב האחר היתה אשמה, לפחות חלקית, באירוע התאונה. התובע והנהג התייעצו עם עורך דין אשר הגיש תביעה נגד בעל המכונית האחרת, אך לא נגד הנהגת. טענתו היתה שהנהגת (אשתו של בעל הרכב) נהגה ברכב כשלוחתו. בכתב ההגנה טען בעל הרכב כי לא היתה שליחות, וכן נטענה טענת רשלנות תורמת מצד נהג הרכב בו נסע הנפגע. כתב הטענות לא תוקן וחלפה תקופת ההתיישנות. התביעה נגד בעל הרכב נדחתה. את אשתו, הנהגת, לא ניתן היה לתבוע עקב חלוף תקופת ההתיישנות. הנפגע נותר ללא כל פיצוי. עורך הדין נתבע בגין רשלנותו בכך שלא תבע את הנתבעים הנכונים. התביעה התקבלה ונפסק כי החסינות אינה חלה במקרה זה. זאת, כיוון שההחלטה את מי לתבוע נחשבת כפעולת ייעוץ מחוץ לבית-המשפט. המבחן שהוצע שם היה לכלול בחסינות עורך הדין את כל הפעולות הקרובות לעבודתו בבית-המשפט, אשר חיוניות לאינטרסים של מערכת הצדק והפעלתה. כלומר, כל פעולה שהצגתה כרשלנות תביא לריבוי התדיינויות, אשר עלולה גם להביא לתוצאה סותרת, תהיה כלולה בחסינות. בספרות המשפטית האנגלית צוין כי קו הגבול אינו ברור לחלוטין, אולם יש להניח כי רוב "עבודת הניירת" אינה כלולה בחסינות. לאחרונה נפל דבר, והלכת Rondell בוטלה על-ידי בית הלורדים. העובדות שהתעוררו בשלושת הערעורים המאוחדים עסקו בייעוץ לקוי (לפי טענת הלקוחות) של פרקליטים, בקשר להתדיינויות שונות. במקרה אחד יעץ הפרקליט ללקוח להמשיך במשפט ממושך ויקר, במקום לייעץ לו להגיע לפשרה נוחה. במקרים האחרים יעצו הפרקליטים להגיע לפשרות, בתנאים שבדיעבד נראו בעיני הלקוחות בלתי-סבירים. תביעות הרשלנות המקצועית הללו לא עסקו בטיעון בדבר אופן ניהול המשפט מבחינת בחירת העדים והראיות, או אופן וטיב חקירות העדים; עם זאת, עסקו המשפטים בטענת רשלנות לגבי אופן ניהול המשפט, ובמיוחד לגבי קבלת ההחלטה על סיומו בפשרה או המשך ההתדיינות.בית הלורדים נזקק לטענת החסינות והחליט כי אין לה עוד הצדקה. ההצדקה לביטול החסינות נומקה בכך שחלו שינויים ממשיים במקצוע המשפטי באנגליה מאז 1967, היא השנה שבה נקבעה החסינות בתקופה המודרנית בהלכת Rondell. מקצוע עריכת הדין הפך מסחרי יותר. הותרה פרסומת של עורכי דין, הותר ל-Barristers להתקשר בהסכם למתן שרותים משפטיים במישרין עם לקוחותיהם, והותר להם לבטח את עצמם מפני רשלנות מקצועית. מצד אחר, אנו חיים בחברה שבה כל אדם מודע יותר לזכויותיו הצרכניות וקיימת ציפיה לקיומה של זכות לתבוע פיצוי על נזק. הותרת הפרקליט כבעל המקצוע החופשי היחידי שנהנה מחסינות מקצועית נראית כהגנה בלתי מוצדקת של המקצוע המשפטי על עצמו. עם זאת, ממשיכה לחול התפיסה לפיה תביעת רשלנות בגין מעשיו של פרקליט בבית-המשפט ואופן התנהלותו שם אגב ניהול המשפט, קשה להוכחה, וביטול החסינות נועד להבטחת רמה מקצועית סבירה בניהול משפטים. קשה לדעת מה היה קורה במשפט הקודם אילו נוהל אחרת. סמכות בית-המשפט להעביר ביקורת שיפוטית על רמתם המקצועית של עורכי הדין נקבעה מתוך הבנה כי רק במקרים נדירים יהיה לכך מקום. למרות הקושי ההוכחתי הרב הרובץ על התובע, יתכן שבמקרה מיוחד הוא יוכל להרים את הנטל ולפיכך, אין הצדקה לקביעת חסינות שתמנע את האפשרות האמורה. וכך נאמר שם בעניין זה: "...A plaintiff who claims that poor advocacy resulted in an unfavourable outcome will face the very great obstacle of showing that a better standard of advocacy would have resulted in a more favourable outcome. Unmeritorious claims against barristers will be struck out. באשר למצב הדין בישראל כב' השופט עדי אזר ז"ל קובע כי, הדין אינו משתנה כמובן בעקבות החלטה זו, כיוון שכבר בעניין רויטמן נפסק כי לא קיימת חסינות לפרקליט הישראלי ועם זאת, נמצאה התביעה שבאה לבחון את טיב השאלות שנשאלו העדים כחסרת עילה. מכאן, שלמעט במקרים חריגים או מיוחדים נותר בעינו הקושי הרב להצליח בתביעה נגד פרקליט בגין אופן ניהול המשפט על-ידו. לדעתו של כב' השופט עדי אזר ז"ל, עדיפה קביעתו של כלל המקנה חסינות לעורך הדין בגין רשלנות באופן ניהול המשפט. כאמור, העילה קשה מאוד להוכחה ומהווה להשקפת רבים ניהול מחדש, בעקיפין, של המשפט הקודם. טענת התובע היא שאילו נוהל המשפט הקודם היטב, היה הלקוח זוכה במשפטו. יש לבודד לשם כך מרכיב מסוים בטיעון או בחקירה, ולהוכיח כי די היה בו כדי להביא לתוצאה כוללת שונה. בהיעדר יכולת הוכחה של השינוי בתוצאה, אין נזק ללקוח ולכן לא נוצרת עוולת הרשלנות ( עניין רויטמן). ואנו נוסיף כי, ראוי להזכיר כי בתביעה כנגד עורך דין על רשלנות בייצוג מוטל על התובע לשכנע לא רק בהתרשלות, אלא עליו לשכנע גם כי אלמלא אותה התרשלות תוצאת ההליך היתה שונה. זוהי משימה קשה ביותר, שהרי על התובע לנהל מחדש את אותו משפט בו נכשל לטענתו בשל רשלנות עורך הדין. למעשה עליו להוכיח מה היה מעיד העד שלא זומן בשל רשלנות או מה היה מחליט בית המשפט אילו הבקשה או הערעור או כתב הטענות כמו במקרה שלנו היו מוגשים במועד וכו'. מטבע הדברים הוכחת כל אלו מותנית בהערכות היפותטיות המותירות סימני שאלה רבים. קשיים אלו עומדים לעיתים קרובות גם בפני התובע בתביעת רשלנות רפואית. כדי להתגבר על קשיי ההוכחה של התוצאה שהיתה צפויה אלמלא רשלנות הרופא, הכירו בתי המשפט בזכותו של תובע לפיצוי בגין "אבדן סיכוי ההחלמה" (ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח, פ"ד מב(3) 312, 319 (1988); וכן ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא (2) 171 (1997); ע"א 2509/98 גיל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נד(2) 38, 46 (2000); ע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נג(2) 680, 701 (1999)). דומה כי גם בתביעת רשלנות כנגד עורך דין יכול התובע להסתפק בהוכחת סיכויי ההצלחה, ואבדנם של אלו, אם יוכח, יהיה ראש נזק בר פיצוי (ראה ע"א 153/04 - חיותה רובינוביץ נ' עו"ד יוסף רוזנבוים. , תק-על 2006(1), 1549; ת"א (תל-אביב-יפו) 1749/01 - מגורי-כהן אהובה ואח' נ' קמר משה. , תק-מח 2008(3), 9931. בענייננו, הנתבע הסביר בעדותו ובסיכומיו כי לא פעל להגשת ההודעה לצד ג' משום שלסברתו לא היה מקום לשלוח הודעה לצד ג' כנגד המבטחת והחלטתו זו היתה בבחינת סיכון מחושב ומדוד היטב שנטל על עצמו תוך שקילה זהירה של כלל נסיבות העניין ותוך שהוא מביא במניין שיקוליו את מכתבו של מנהל התובעת ששם ביקש בלשון ברורה מאוד לבטל את הפוליסה, ועל כן לדבריו בייעוצו הנכון רק חסך חיוב בהוצאות שבית המשפט, קרוב לודאי היה מטיל על התובעת בשל דחיית ההודעה לצד שלישי לו הוגשה. אומר כי לא שוכנעתי מנימוקיו של הנתבע. שכן (אומנם בחוכמה שבדיעבד), ניתן כיום לקבוע כי טוב היה עושה הנתבע אם היה נוטל את הסיכון הכרוך בהגשת ההודעה ולא נמנע מלהגישה, בחינת מערכת השיקולים שהניעה את הנתבע 2 שלא להגיש הודעת צד ג' כנגד המבטחת, אשר ביסודה עמד ככל הנראה החשש מתשלום אגרה וחיוב בהוצאות למקרה שתידחה ההודעה, לא שקול כנגד הסיכון הטמון בעצם הגשת ההודעה ואף דחייתה על ידי בית המשפט. עו"ד הלוקח על עצמו מלאכת הייצוג אינו אמור להיכנס בנעלי בית המשפט ולפסוק את הדין כאילו הוגשה ההודעה. במילים אחרות נאמר עורך-דין, מיומן ומוכשר ככל שיהיה, לא ניחן בחוש הנבואה כדי לצפות מראש ולהדוף כל נימוק אפשרי שיעמוד בבסיס פסק הדין בסיומו של ההליך. כשם שאין חקר לתבונתו של סנגור מוכשר, כך גם אין חקר לתבונתו של השופט היושב בדין, ומה שברור וידוע כיום, מתוך חוכמה שבדיעבד ולאחר קריאת פסק הדין על שלל הנמקותיו, לא בהכרח יכול היה להיות ברור מראש בעת ניהול הדיון. (השוו - ת"א (תל-אביב-יפו) 77921-04 - קפלן אהרון רוני ואח' נ' סלומון יואב עו"ד ואח'. , תק-של 2009(3), 19116). אולם, אף אם קבענו שעצם אי הגשת ההודעה לצד ג' היוותה למעשה מקח טעות, לעולם לא נדע איזה הכרעה הייתה מתקבלת על ידי המותב שדן בתיק, ולעולם לא נדע האם הכרעה לגופה של הודעה כזאת הייתה מטה את הכף לזכותה של התובעת אם לאו. בהחלט ייתכן שבמקרה כזה בית המשפט שדן בתביעה יגיע למסקנה כי לא היה בסיס להגשת ההודעה לצד ג' או להפך. מכל מקום, בחינת סיכוי קבלת ההודעה לצד ג' במדד של מאזן ההסתברות מעלה כי עניין לנו באחוזי הצלחה מינוריים בלבד, כך שלא מזכים בפיצוי אפילו עפ"י דוקטרינת אובדן הסיכוי. למען הזהירות ולמניעת חשש ללזות שפתיים אין להבין מקביעה זו כי נתקבל הרושם שהחלטת הנתבע הינה תולדה של קאפריזה בלתי רציונלית, או בהחלטה שנעשתה מתוך עצלות גרידא ורצון לקצר הליכים אלא הרשלנות דכאן - הינה בעובדה כי לא נשקל שיקול זהיר והעמדת הלקוח ובמקרה הנדון התובעת על הסיכויים והסיכונים בהגשת ההודעה, ולהותיר את ההחלטה בדבר לקיחת הסיכון בידיה של התובעת. כאמור לעיל, לא התרשמתי כי הגשת הודעה לצד ג' טומנת בחובה סיכונים בלתי מבוטלים ובשל כך הגשתה בנסיבות העניין עדיפה בעיני על הסיכון שנלקח אפילו עם סיכויים גבוהים לדחייתה שכן, תפקידו של עו"ד לייצג ולהעלות כל טענה רלבנטית אפשרית לזכותו של הלקוח ולא לחרוץ את הדין. לסיום, כאשר עסקינן בתביעות שעילתן רשלנות מקצועית, יש להיזהר עד מאוד שלא להטיל אחריות מקצועית המבוססת על חוכמה שבדיעבד, תוך ייחוס יכולת מפליגה לעורך הדין לראות את הנולד. לצד התובע בתביעות מסוג זה נוח מאוד להתבונן על ההתרחשות ממרחק הזמן, על מנת לבחון את מעשיו של עורך הדין באספקלריה ביקורתית, תוך התאמתה של עילת התביעה לממצאים של פסק הדין שבגינו הוגשה התביעה נגד עורך הדין. המבחן הראוי לענין זה הוא סבירותה של ההחלטה ברגע קבלתה, ולא רק בדיעבד. ראה ע"א (חיפה) 4507/99 עו"ד ר. פושנר נ' חיה הדר , תק-מח 2000(3), 25800 ,עמ' 25804: "ושוב נחזור ונזכיר לעצמנו, שמבחנה של רשלנות מקצועית איננו יכול להיות על פי התוצאה. צריך לזכור שהחלטה "נכונה" אינה מבטיחה את התוצאה, המותנית במספר רב של גורמים, שעל חלקם הגדול אין לעורך דין שליטה. המבחן הנכון הוא פעולותיו של עורך הדין בראיה של רגע ביצוע הפעולות." גם בהחלת מבחן סבירות ההחלטה ברגע קבלתה, מצאתי את הנתבע חוטא בכך שלא הגיש את ההודעה לצד ג'. מכל האמור עד כה, אני קובע כי הנתבע התרשל בעבודתו בכך שלא הגיש הודעת צד ג' כנגד המבטחת, אך כאמור עובדה זו לבדה אינה מקימה את כל יסודות עוולת הרשלנות שכן, לא הוכח בפני יסוד הנזק הנדרש לצורך ביסוס עוולת הרשלנות. במילים אחרות לא ניתן כיום לקבוע כעובדה כי לו הוגשה ההודעה בפני בית המשפט שדן בתביעה, זו היתה מתקבלת, ואף לא ניתן לקבוע זאת באחוזים המזכים את התובעת ליהנות כיום בפיצויים מכוח דוקטרינת אובדן סיכוי. במישור היריבות בין התובעת לנתבעת כמבטחת של התובעת, בין בעלי הדין נרקמה מחלוקת בשאלה שעיקרה משפטית והיא, מה היתה הסיבה לביטול הפוליסה של התובעת על ידי הנתבעת? האם נבע הדבר מבקשה של המבוטחת, כטענת הנתבעת, שאז חל סעיף 10 לחוק, או שמא נבע הדבר מפיגור של התובעת בתשלום פרמיות, שאז יחול סעיף 15 לחוק. להלן נוסח שני הסעיפים שבענייננו : חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. סעיף 10 - ביטול החוזה "ביטל אחד הצדדים את החוזה על פי תנאיו או על פי חוק זה, מתבטל החוזה כעבור 15 ימים מהיום שבו נמסרה הודעת הביטול לצד השני ". סעיף 15- פיגור בתשלום "(א) לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן". בעוד שבביטול מצד המבטח בשל פיגור של מבוטח בתשלום פרמיה, יש צורך בשתי הודעות : האחת מודיעה על קיום חוב ודורשת תשלומו, ומעניקה ארכה לתשלום של 15 יום לפחות, והשניה שתשלח לא לפני תום הארכה, קובעת את מועד הביטול, שחייב להיות לפחות 21 יום לאחר תום הארכה שניתנה במכתב הראשון, שונה הדין כאשר עסקינן בביטול על פי בקשת המבוטח, וכאן די לנו בהודעה אחת מטעם הצד המבטל לצד השני שלאחריה חלפו 15 ימים, כדי שהביטול יכנס לתוקף. אקדים את המאוחר ואציין כי, שוכנעתי כי בביטול פוליסה על ידי המבוטח עסקינן, יען יש להחיל על המקרה את הוראת סעיף 10 לחוק חוזה הביטוח. סיבת ביטול הפוליסה לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בכתבי הטענות והנספחים שצורפו להן אני קובע כעובדה את השתלשלות העניינים שהביאה לביטול הפוליסה כדלקמן : בתאריך 10.7.01 שיגר מר אהרון אסתרון, מנהל התובעת מכתב לבנק הלאומי בו הוא דורש בזו הלשון : נא לבטל עד להודעה חדשה את ההוראות הבאות : הוראה להעברת 2147 ₪ לטובת חברת הביטוח הדר מחשבון הוראה להעברת 321 ₪ לטובת חברת הביטוח הדר מחשבון נא לא לשלם ההוראה שאמורה היתה להתבצע היום 10.7.01 בעקבות פנייה זו של מנהל התובעת, הבנק לא כיבד את הוראת הקבע לתשלום הפרמיה, ועל כן ביום 19.7.01 פנתה הנתבעת אל התובעת במכתב (נספח ב' למוצג נ/3) בו היא ציינה : "קבלנו הודעה מסניף בנק בל"ל בו מחוייב חשבונך בגין הפוליסה הנ"ל, כי החיוב בסך 2156 ₪ .... לא נפרע. ... לידיעתך פוליסת הביטוח, עדיין בתוקף מלא ולכן נודה לך אם החוב יפרע בתוך 15 ימים ממועד משלוח מכתב זה. באם החוב הנ"ל לא ישולם כמבוקש, אנו נציגו לגביה פעם נוספת בבנק בתאריך 5.8.01. לתשומת לבך, במקרה וגם דרישתנו השניה לתשלום (דמי הביטוח הפרמיה) לא תכובד ע"י הבנק, תבוטל הפוליסה בהתאם להוראת סעיף 15 חוק חוזה הביטוח תשמ"א -1981 כעבור 21 יום ממועד הצגת דרישת התשלום השניה". באותו יום 19.7.01 שלחה התובעת מכתב למבטחת בכתב ידו של מנהלה ובו היא מודיעה כי אין לה כל עניין להמשיך ולבטח את העסק אצל המבוטחת. ביום 20.8.01 שלחה המבטחת לתובעת מכתב הודעה על ביטול הפוליסה (נספח ד לנ/3), בו ציינה המבטחת כי,הפוליסה תבוטל החל מיום 20.9.01. על מכתב זה רשם מנהל התובעת כי, תוכן המכתב לא מקובל עליו וכי מבחינתו תאריך פקיעת הביטוח הוא תאריך הודעתו והפסקת התשלום ועל כן התובעת לא חייבת מאומה. מתמונת המצב שצוינה לעיל יש לקבוע כי, בניגוד לעמדת ב"כ התובעת, התובעת אכן יזמה וחפצה בביטול הפוליסה, ויש לקבוע כי החל מיום כתיבת מכתבו של מנהל התובעת מיום 19.7.01 התובעת גמרה את הדעת לבטל את הפוליסה, ויש למנות 15 ימים ממועד זה שלאחריהם פוליסת הביטוח פקעה. לא שוכנעתי כי יש להתייחס למקרה כאל ביטול הפוליסה בידי המבטחת בשל פיגור בתשלום הפרמיה, שכן התובעת בעצמה יזמה את הליך הביטול, תחילה במתן הוראה לבנק לבטל את כל הוראות הקבע לתשלום הפרמיות וכלה במכתבה הברור מיום 19.7.01 שאין לה עוד כל עניין להמשיך ולבטח את העסק אצל המבוטחת. העדויות עד התביעה מטעם התובעת העיד בחקירתו הנגדית : עמ' 7 לפרוטוקול מיום 21.9.2008 : ש. נכון. עכשיו, שאלתי אלייך, האם נכון שבשלב מסוים קודם לתאונה שאירעה למר פרטוש אתה פנית לבנק לאומי וביקשת לבטל את הוראת הקבע עבור הפוליסה של חברת אסתר טכנולוגיה? ת. נכון. ש. נכון. אם אני אומר לך, ת. ביולי זה היה. ש. ב- 10 ביולי, ת. ביולי אני ביקשתי מבנק לאומי לא לבטל אלא לעכב, כן? תקרא טוב מה שביקשתי. ש. לעכב. ת. לעכב, אני חושב שהיה. אני אסתכל גם, ש. אז בוא תראה כי אתה, ת. במכתב שלי, אני רוצה לראות את זה. ש. בקשה. אתה טועה, לא אמרת לעכב, ת. לבטל עד הודעה חדשה. ש. לבטל עד להודעה חדשה. ת. נכון. זה לא לבטל מוחלט. ... בהמשך בעמ' 14 אהרון אסתרון : אני שולח מכתב להדר באמצעות הסוכן שלי, ש. שמה נושאו ? ת. שבו אני מסביר, ש. לא מסביר. מה התוכן, מה הנדון של המכתב ? ת. הנדון כתוב ביטול הפוליסה אבל זה לא אומר מתי ולא אומר איך. ... בעמ' 15 ש.נכון. והטרוניה הזאת השפיעה על המהלכים שלך לגבי הפוליסה הנוכחית. אבל אני שואל אותך, כשאני קורא, נניח מה שאמרת מקודם לגבי ההוראה לבנק על ביטול, הוראת הקבע, אתה כותב, נא לבטל עד להודעה חדשה את ההוראות כך וכך. במכתב מה- 29 ביולי אתה אינך מסייג את הודעת הביטול לתקופה או לחודש או עד לבירור של הדברים, אלא אתה נותן בפרק של הנדון תחת הכותרת הנדון, ביטול הפוליסה. מדוע שם מצאת לסייג את הדברים ופה לראשונה כשאתה פונה לחברת הביטוח בהודעת ביטול אתה אינך מסייג את הדברים ? ת. אם היית איש עסקי היית מבין שהמכתב הזה נועד גם, ש. אן היה לי מה ? ת. אם היית איש עסקים היית מבין שהמכתב הזה, כן, כן אתה עורך דין, אבל זה לא איש עסקים. אז היית מבין שהמכתב הזה נועד לקרוא להם לבוא אלי ולהידיין אתי על מה שמגיע לי. ש. בסדר. ככה, אז זו תשובה לשאלה למה לא סייגת, ת. לא, זה לא, ש. כמו שסייגת את ההודעה לבנק. ת. אני נוהג, אני בנדון נוהג לכתוב בקצרה, לא נדון של 2 שורות. ש. הבנתי. ת. או 3 שורות. ש. זאת אומרת, תראה אם אני חברת הביטוח, ת. את ... זה בגוף ה, ש. רגע אם אני יושב בחברת הביטוח, הפקיד או בעל תפקיד בחברת הביטוח, ואני מקבל את המכתב הזה, הנדון : ביטול הפוליסה, או. קי ? אני צריך להבין שלא מדובר בביטול הפוליסה? ת. אתה צריך להבין שאני הולך בתהליכים של ביטול הפוליסה. ... בעמ' 23 ש. זה מה שכתוב. זאת אומרת, למעשה לא יכולה להיות מחלוקת בינינו אמיתית, מר אסתרון, שבווודאי שב- 29 ביולי 2001 אתה מודיע לחברה באופן פורמאלי על ביטול הוראת הקבע וביטול הפוליסה. ת. לא. יש לנו מחלוקת. ש. יש לנו. במה ? ת. יש לנו מחלוקת. ביטול הוראת הקבע אין מחלוקת, זה אמצעי שלי לדרוש את הכספים שמגיעים לי מהדר. וביטול הפוליסה, היא תיקבע כאשר, איך שאני מבין, כאשר הדר תודיע לי מתי מתבטלת הפוליסה. עדותו של מנהל התובעת, הותירה טעם מר, כך שלא ניתן להשתחרר מרושם המגמתיות שאופף את העדות, שלא לדבר על העדר ההיגיון העומד בבסיס הסבריו באשר להעדר כוונה מצידה של התובעת לבטל את הפוליסה. לא התרשמתי כי המדובר בתובעת תמת לב אשר סברה או האמינה כי ברשותה פוליסת ביטוח בת תוקף וזאת לאור כוונתה הברורה ודרישתה לבטל את הפוליסה. העובדה כי מנהל התובעת נתן הוראה חד משמעית בכתב לבנק ובהמשך שיגר את מכתבו למבטחת מלמדת על כך כי אין המדובר בהיסח דעת, רשלנות או טעות בעטיין לא דאגה התובעת לתשלום הפרמיה אלא בהימנעות מכוונת מתשלום בעקבות בקשתה החד משמעית לביטול הפוליסה - וטענותיה דעכשיו הינן לא יותר מטענות הנטענות בחוסר תום לב מובהק ! הוכח בפני כי אצל התובעת , באמצעות מנהלה מר אסתרון , התגבשה החלטה לבטל את הפוליסה החל ביום 19/7 , תהליך אשר אך התחיל ע"י מתן הוראות לבנק שלא לשלם את הוראות הקבע . אציין , להנחת דעתה של התובעת כי אילו פעולת המחאה של מנהלה הסתיימה במשלוח ההודעה לבנק עם הוראה להפסיק את התשלומים, ואז חברת הביטוח היתה שולחת אליה התראה בענין, אזי יש להחיל על המקהר את הורואת סעיף 15 לחוק . אולם מכתבו של מר אסתרון כי מתאריך 19/7 אין הואעוד ממשיך להיות מבוטח של הנתבעת, הוא המצביע על כוונה מצד הנתבעת באמצעות מנהלה לבטל את הפוליסה ביוזמה שלה, ואז יש להחיל על המקרה את סעיף 10 לחוק . לא נעלמו מעיני תכליתו הצרכנית המגוונת של חוק חוזה הביטוח אך, יחד עם זאת, עדיין אין בכך כדי למנוע את עקרונות העל, החלים בשיטת המשפט באשר למנהג בסבירות ותום לב, תוך הפעלת עקרונות יושר וצדק. (ר' ע"א (נצרת) 124/08 - זועבי אחמד נ' הראל חב' לביטוח בע"מ. , תק-מח 2008(4), 14336. אמנם, חוק חוזה הביטוח נחקק כחוק צרכני מגונן, אשר מטרתו הגנה על האינטרסים של הצרכן, שהינו בדרך כלל אדם מן הישוב, החסר כלים להתמודד מול ענקים כלכליים כחברות הביטוח, המנצלים את כוחם העדיף מולו. מנגד, לא תמיד ניצבים מול חברות הביטוח דווקא מבוטחים תמי - לב, הראויים לחסות המחוקק. כידוע, עקרון תום הלב במשפט ארצנו, מעוגן בהוראות סעיפים 39 ו- 61[ב] לחוק החוזים [חלק כללי] תשל"ג - 1973. חובה זו חלה למעשה בכל תחומי המשפט, ועל פיה כל בעל זכות [במובנה הרחב] חייב להפעיל את זכותו בתום לב [ראה דברי בית המשפט העליון בע.א. 2643/97, גנז נ' בריטיש קולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז [2] 385, 400 [2003]]. דוקטורינה זו "חותכת את משפט ישראל כולו לאורכו ולרוחבו" [דברי כב' השופט חשין בר"ע 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה [1] 199, 230 [1999]]. על תחולתו העניינית של עקרון תום הלב, מוצאים אנו בספרה של המלומדת שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, [2005] בעמוד 96:"תחולתו העניינית של עקרון תום הלב היא רחבה ביותר. סעיף תום הלב מחיל את הדרישה לנהוג בתום לב על מילוי חובות וקיום חיובים הנובעים מחוזה ועל שימוש בזכויות הנובעות מחוזה. הסעיף חל כאשר קיים חוזה ואף כאשר החוזה הופר. כמו כן חל הסעיף על חובות וזכויות הנובעות מחוזה ועל חובות וזכויות הנובעות מן הדין. תחולתו של עקרון תום הלב היא קוגנטית. לא ניתן להתנות עליו, אם כי ניתן לקבוע בחוזה כי הוא מהווה סף תחתון, והצדדים נדרשים לתום לב מוגבר. ולבסוף: דרישתו של הסעיף היא מצטברת, ומצטרפת לכל חיוב ולכל הוראה - חוזית או אחרת - במשפט הישראלי". ואילו לגבי תוצאות הפרתו של עקרון תום הלב נאמר [שם, עמוד 126 - 127]: "צד לחוזה אשר מפר את החובה המעוגנת בסעיף 39, דהיינו: אינו מקיים בתום לב את החיובים הנובעים מן החוזה או שאינו עושה שימוש בתום לב בזכויות הנובעות מן החוזה, רואים אותו "כאילו לא קיים חיובו כלל, וממילא כאילו הפר את החוזה. פעולה בחוסר תום לב מהווה איפוא הפרת חוזה. הפרה כזו מזכה את הנפגע ממנה בתרופות השונות הניתנות בגין הפרת חוזה, והן בעיקר אכיפה, פיצויים וביטול. זאת ועוד: הסדר חוזי הנוגד את תום הלב עשוי להתבטל". "לעיתים תוצאת אי קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעיתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעיתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על פי הוראות החוזה. לעיתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת". בנסיבות אלה, איני משוכנע כלל כי יש להחיל על העניין את הוראת סעיף 15 (א) לחוק חוזה הביטוח ומסקנה זו הולמת את הנסיבות המיוחדות אשר נתקיימו במקרה דנן, בהן התנהלותו של מנהל התובעת זועקת להחלת סעיף 10 לחוק. מנהל התובעת ידע וידע היטב כי מוטלת עליו חובה לשלם את דמי הפרמיות והוא נמנע מלשלמן ביודעין ואף בהוראה חד משמעית ביקש לבטל את הוראת הקבע בבנק, על המשמעות שיש לייחס לאי תשלום פרמיות במתכוון ר' ע"א (נצרת) 124/08 - זועבי אחמד נ' הראל חב' לביטוח בע"מ. , תק-מח 2008(4), 14336. מכל המקובץ עד כה, אני קובע כי בנסיבות שהוכחו בפני אנו נמצאים בגדרו של סעיף 10 לחוק, משמע, בביטול מצד המבוטחת עסקינן, משכך יש לקבוע כי במועד קרות מקרה הביטוח, פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי המבטחת לא הייתה בתוקף. הנתבעת דחתה את בקשת הביטול - האומנם ? כזכור, התובעת טוענת כי, הגם אם ייקבע כי, התובעת ביקשה לבטל את הפוליסה הרי שהנתבעת דחתה את ההודעה ולא קיבלה את הודעת הביטול. יש לדחות מכל וכל מסקנה זו, נשגב מבינתי על מה נאחזת מסקנה זו, הנה סעיף 10 לחוק אינו קובע כל דרישה פורמלית מהותית לביטול הפוליסה, וכל צד לחוזה רשאי כראות עיניו לבטל את החוזה כפוף כמובן למגבלות החוק, ללא כל צורך בהסכמה מהצד שכנגד. אין נפקות לשאלה אם המבטח הסיכם להודעת הביטול הנשלחת אליו ע"י המבוטח בהתאם לזכותו בסעיף 10 , ואין בדחיית ההודעה מצד המבטח כדי להקים את הפוליסה על רגליה על אפו ועל חמתו של המבוטח . לא הוכח כאן כי קיים תנאי פוליסה הדורש מהמבטחת לפעול ולהגיש מכתב חוזר למבוטחת בה היא 'מודיעה כי קיבלה את דרישת הביטול והיא תפעל על פיה' כפי שטוענת התובעת, ועיון בסעיף 10 לחוק מלמד כי תנאי לשכלול הביטול הוא מסירת הודעת הביטול, ובענייננו הנתבעת הוכיחה כי דרישת ביטול הפוליסה נתקבלה אצלה בתאריך 29.7.01, משמע כי לאחר מניין 15 יום ממועד מסירת הדרישה, הפוליסה בוטלה לכל היותר ביום 12.8.09. כלומר במועד קרות מקרה הביטוח ביום 26.8.09, הפוליסה לא הייתה בתוקף. סוף דבר דין התביעה נגד שני הנתבעים להידחות. בנסיבות העניין שוכנעתי כי התובעת הביאה לבית המשפט עניין לגיטימי, ומשכך לא ראיתי לעשות צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו. רשלנותשאלות משפטיותמשלוחהודעה לצד שלישי