הסתמכות על חוות דעת ללא תיקון כתב תביעה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסתמכות על חוות דעת ללא תיקון כתב תביעה: הרקע לתביעה ודיון בשאלת האחריות 1. התובע, יליד 1965, תושב הכפר בלעין בתחום הרשות הפלסטינית, עבד כקבלן לעבודות בניין ושיפוצים. ביום 3.10.01 הוא אושפז אצל הנתבע וקיבל מעובדי הנתבע טיפול לטחורים. הוא שוחרר כעבור יומיים, אך לטענתו הטיפול נעשה בצורה בלתי מקצועית, כשחומר שהיה אמור להיות מוזרק לתוך וריד הוזרק מחוצה לו וגרם לדלקת, נמק והתכייבות רירית הרקטום. בנסיבות אלו הוא שב אל הנתבע ביום 30.10.01 כשהוא סובל מכאבים בפי הטבעת ומהפרשות מרובות. בדיקה שעבר באותו יום הראתה נמק של הרירית והתכייבות. לאחר הבדיקה הוא סבל מכאבי בטן חזקים, נותח ובניתוח נמצא קרע ברקטום. הרקטום נסגר והתובע שב לביתו. הוא נותח שוב ביום 23.12.01, ולאחר מכן ביום 3.02.02 אז בוצעה בו קולוסטומיה (פתח בדופן הבטן ליציאת הצואה) איתה הסתובב כחצי שנה עד לסגירתה. ניתוחים נוספים עבר התובע גם ביום 19.03.02, ביום 14.04.02 וביום 2.02.03, אז עבר ניתוח לסגירת בקע שגרם להחלשת שרירי דופן הבטן. 2. לטענת התובע יש לחייב את הנתבע לפצותו על נזקיו בשל עוולת התקיפה מפני שהוא לא מילא את חובת הגילוי המוטלת עליו לפי חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 במלואה ולא פרט בפניו את מהות הטיפול הרפואי שהוא עמד לקבל ואת הסכנות הצפויות לו ממנו ולא הוצגו בפניו אפשרויות טיפול חלופיות. כמו כן, הוא זכאי לפיצוי בשל הפגיעה באוטונומיה שלו על גופו בכך שהנתבע לא מסר לו מידע מלא לפיו הוא היה יכול לקבל החלטה מודעת בהתאם לרצונו. עוד טען כי הנתבע התרשל כלפיו והפר חובות חקוקות שונות מחוק העונשין, מחוק זכויות החולה, מפקודת בריאות העם, מהוראות והנחיות משרד הבריאות, ומתקנות נוספות. התובע הוסיף וטען כי קיים פער בין רישומי הנתבע לבין מה שהתרחש בטיפולו בפועל, וחסר ראייתי זה ברשומות הרפואיות הקשה עליו להוכיח את תביעתו. לכן, יש להחיל במקרה זה את הכלל של "הדבר מדבר בעדו" ודי אפוא, ברשלנות הרישומית של הנתבע כדי לחייבו באחריות לנזקיו. מעבר לכך, מדובר בהתערבות כירורגית חודרנית באמצעות מכשיר רפואי הבא בגדרו של "דבר מסוכן" וגם בשל כך נטל הראיה על הנתבע להוכיח כי הוא לא התרשל. 3. את טענותיו בדבר הנזק שנגרם לו סמך התובע על חוות דעתו של פרופ' אריה דורסט מיום 22.12.04. פרופ' דורסט קבע בחוות דעתו כי עובדי הנתבע ביצעו שורה שלמה של פעולות בלתי מקצועיות ושניתן היה להימנע מהן, פעולות שגרמו בסופו של יום לנזק קשה לתובע ופגעו באיכות חייו. לטענתו, ההתרשלות של הנתבע התבטאה באופן הזרקת החומרים הסקלרוזנטיים לצורך הטיפול בבעיית הטחורים ממנה סבל התובע והוא סבר כי היה מקום להזריק חומרים אלו ישירות אל תוך הוריד. ברם, במקרה זה החומר הוזרק מחוץ לוריד והוא זה שגרם לתהליך דלקתי אשר הוביל לביצוע סיגמואידוסקופיה (בדיקת הרקטום באמצעות אנדוסקופ) ביום 31.10.01, בדיקה אשר גרמה לחור ברקטום ולניתוחים שבאו בעקבות ממצא זה. הוא העמיד את נכותו הצמיתה של התובע כיום על 45%, מתוכם 20% בשל הפרעות בפעולות המעיים, 15% בשל התרופפות דופן הבטן בצלקת הניתוח, ו-10% בשל צלקות מכוערות בדופן הבטן. כמו כן הוא קבע לתובע נכות זמנית בשיעור 80% למשך חצי שנה החל מיום 1.11.01. 4. מנגד, הנתבע הכחיש את המיוחס לו וטען כי האחריות לנזקי התובע רובצת לפתחו שלו בשל כך שהוא לא פנה לקבלת טיפול רפואי לאחר ששוחרר מבית החולים ביום 5.10.01 אלא רק בחלוף 25 ימים ביום 30.10.01. במהלך עשרים וחמישה ימים אלו גם פנה התובע לקבלת טיפול רפואי במרפאה פרטית ברמאללה, והטיפול שקיבל שם מנתק את הקשר הסיבתי בין הפעולות שביצעו עובדי הנתבע במהלך אישפוזו בתחילת חודש נובמבר 2001 לבין נזקיו כיום. הנתבע גם נחלק עם התובע על גובה נזקיו ובכלל זה על שיעור נכותו כשאת טענותיו בעניין זה הוא סמך על חוות הדעת מיום 3.01.07 של פרופ' גור בן ארי אשר קבע כי הנכות הצמיתה של התובע היא 27% בלבד, מתוכם 10% בגין הבקע החוזר בצלקת הניתוחית האמצעית, 10% בגין הניתוח במעיים, ו-10% נוספים בגין הצלקות שנותרו בבטן לאחר הניתוחים. פרופ' בן ארי גם ציין בחוות דעתו כי הסיבוך במצבו הרפואי של התובע היה כתוצאה מפד גזה שהושאר בגופו במהלך סתימת הטחורים, ומדובר בסיבוך ידוע הקיים באחוז נמוך בכל טיפול רפואי מעין זה שקיבל התובע ואין במצבו כדי ללמד דבר על אי מיומנותם של עובדי הנתבע שטיפלו בו. 5. נוכח הגשת חוות דעתו של פרופ' בן ארי, ביום 13.3.07 הוגשה חוות דעת משלימה מטעם פרופ' דורסט בה שב על עמדתו בדבר גורם הזיהום. בהתיחס לפד הגזה, טען המומחה כי אכן המנתח טעה בהותרתה, אולם הוא דחה את הטענה לפיה הפד גרם לזיהום. 6. בשל הפער בין שתי חוות הדעת מטעם הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר סובחי אבו עביד. ד"ר אבו עביד קבע בחוות דעתו מיום 3.06.07 כי בהשארת הפד מדובר ברשלנות רפואית ולא בסיבוך אפשרי של ניתוח. כתוצאה מרשלנות זו נזקק התובע לניתוחים נוספים ואיכות חייו נפגעה בצורה קשה. לדבריו, הנקב במעי של התובע נגרם כתוצאה מהשארת הפד והיה זה באחריות הרופא המנתח להוציאה, ולא מהסקלרוזציה (הזרקת החומר לורידים לצורך אטימת הטחורים) כשלעצמה. הוא ציין כי לא הייתה התייחסות של המנתח בדו"ח הניתוח להשארת הפד והוא גם לא הסביר לתובע על השארת הפד בגופו ולא דאג להזמינו לביקורת כעבור מספר ימים על מנת לוודא שהפד יצא מהגוף. הוא קבע לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 35%, מתוכם 20% בגין ההפרעות בפעולות המעיים; 10% בגין התרופפות דופן הבטן; ו-10% בגין צלקות מכוערות בדופן הבטן. כן קבע לתובע 80% נכות זמנית מיום 1.11.01 ועד ליום 24.4.02. 7. איש מהמומחים לא זומן כדי להחקר על חוות דעתו, ובכלל זה גם ד"ר אבו עביד. משכך, ב"כ התובע טען כי יש לקבל את חוות דעתו של ד"ר אבו עביד כפי שהיא, על ממצאיה, ראשה, קרביה וכרעיה והניח אפוא, כהנחת עבודה מוסכמת כי הנתבע התרשל בעבודתו. הוא נמנע בשל כך גם להעלות טענות במסגרת סיכומיו בקשר להתרשלות הנתבע. ברם, בסיכומיו העלה ב"כ הנתבע את הטענה כי התובע אינו יכול היום להסתמך על חוות דעתו של ד"ר אבו עביד, מפני שהסתמכות מעין זו מהווה חריגה ממתחם המריבה, ומהווה "שינוי חזית" אסור. לטענתו, משהתובע לא תיקן את תביעתו לפי תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") לאחר קבלת חוות הדעת של ד"ר אבו עביד, הדרך להסתמך כיום על חוות דעת זו, בה בשעה שחוות הדעת של המומחה מטעם התובע עצמו סותרת את ממצאי חוות דעתו של מומחה בית המשפט, חסומה לפני התובע. הוא הצביע על כך שכבר החל מקיום קדם המשפט הראשון שבו הועלתה הדרישה מטעם התובע למנות מומחה מטעם בית המשפט, הוא התריע וחזר והתריע כי יתנגד לכל הרחבת חזית, כולל העלאת טענה שתעלה בקנה אחד עם כל ממצא שיועלה על ידי המומחה מטעם בית המשפט אך יסתור את טענות התובע כפי שאלו באו לידי ביטוי בכתבי הטענות ובחוות הדעת מטעמו. לחילופין הוא טען, אם כי בשפה רפה, כי אין גם מקום להסתמך על חוות דעתו של ד"ר אבו עביד. 8. אכן, במצב הדיוני שנוצר, דרך המלך הייתה לתקן את כתב התביעה לפי תקנה 136 לתקנות. ברם, במקרה זה, אין המדובר בתיקון מהותי של כתב התביעה אלא בתיקון טכני בלבד, שכן עיון בסעיף 29 לכתב התביעה מלמד כי התובע טען כל טענת רשלנות כנגד הנתבע שניתן היה לטעון אותה תחת השמש, הכוללת זו שבסופו של דבר נתגלתה בחוות דעתו של ד"ר אבו עביד. ההסתמכות של חוות דעתו של מומחה בית המשפט אינה מהווה אפוא, הוספת עילת תביעה חדשה הדורשת את תיקון כתב התביעה, אלא לכל היותר בירור טענותיו של התובע כפי שאלו באו לידי ביטוי בתחילה בכתב תביעתו (וראה והשווה בש"א (מחוזי-חי') 5258/04 ברק נ' אלמגור השקעות בע"מ, ). בתוך כך יש גם לזכור, כי הטעם לאיסור שינוי חזית הוא במניעת עיוות דין ובפגיעה ביכולתו של הנתבע להתגונן (רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפי בע"מ, ), דבר שלא קיים במקרה זה. מה גם, שאין למנוע העלאת טענה, אפילו "חדשה", בייחוד במקום שבו ניתנה לצדדים הזדמנות נאותה להתמודד עימה (רע"א 1531/08 אבי חברה לעבודות כבישים בנייה ופיתוח (1982) בע"מ נ' חברת ביטום בע"מ, ), כבמקרה זה. 9. למסקנה אפוא, ניתן להסתמך על חוות דעתו של ד"ר אבו עביד שלא מצאתי בה פגמים, חרף טענת ב"כ הנתבע שלא יוצא ממנה קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק. אין גם ספק, שמשלא נטען בסיכומי ב"כ הנתבע שיש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' בן ארי על פני חוות דעתו של ד"ר אבו עביד, שחוות דעתו של ד"ר אבו עביד היא זו שבסופו של יום יש להשתית עליה את ממצאי פסק הדין. ואכן, ד"ר אבו עביד לא הותיר מקום לספק כי מדובר ברשלנות רפואית אשר הביאה לניתוחים נוספים ולפגיעה קשה באיכות חייו של התובע, ויש לקבוע אפוא, כי הנתבע נושא באחריות לנזקיו של התובע בהתאם. מכאן אפוא, למצבו התפקודי של התובע. מצבו הרפואי והתפקודי של התובע 10. בתצהירו סיפר התובע על בעיית העצירות החריפה ממנה הוא סובל ועל השלכותיה על מהלך חייו. הוא ציין כי הוא נאלץ לקבל טיפול בחוקן מספר פעמים ביום, כשכל טיפול אורך זמן רב. הוא גם סובל מכאבי בטן חדים ומתפיחות של הבטן. אורח חייו השתבש לחלוטין והפכו לבלתי נסבלים, הוא אינו מצליח לפרנס את בני משפחתו וחיי החברה שלו נפגעו אף הם בצורה קשה. כל ניסיונותיו לחזור למעגל העבודה כשלו בשל מגבלותיו הרפואיות והתפקודיות. בנסיבות אלו, טען ב"כ התובע בסיכומיו כי משאורח חייו של התובע נפגע בצורה ניכרת ונבצר ממנו לשוב לעבודתו כקבלן לעבודות טיח, או לכל עבודה אחרת המתאימה לו, יש לקבוע את נכותו התפקודית עד ליום 30.04.02 בשיעור של 100%, ומאז, בשיעור של 70% לצמיתות. 11. מנגד טען ב"כ הנתבע כי לצלקות של התובע אין כל השלכה על תפקודו, ובעיות המעיים שלו ניתנות לטיפול באמצעיים תרופתיים ואין בהם כדי להשפיע על תפקודו בצורה ניכרת. כן טען כי בכל מקרה ד"ר אבו עביד טעה בהערכתו וכי במקום לקבוע לתובע נכות בשיעור 20%, היה עליו לקבוע לו 15% בלבד מפני שהוא הסמיך את קביעת הנכות בין זו הקבועה בתקנה 14(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות") שיש 10% לצידה, ובין זו הקבועה בתקנה 14(1)(ג) לתקנות שיש 20% נכות לצידה. כן טען לגבי הנכות הלא משמעותית לטענתו שהוענקה לתובע לפי תקנה 20ב' לתקנות הקובעת נכות בשיעור 10% בגין התרופפות לא קשה בדופן הבטן והמצריכה אך חגורה אורטופדית כדי להעמיד את התובע על מכונו. לכן לדעתו נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עומדת לכל היותר על 15% ושיעור גריעת כושר השתכרותו עומד נוכח ההפרעה הלא משמעותית בתפקודו, על 10% בלבד. 12. כאמור, ד"ר אבו עביד קבע לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 35%, מתוכם 20% בגין ההפרעות בפעולות המעיים; 10% בגין התרופפות דופן הבטן; ו-10% בגין צלקות מכוערות בדופן הבטן. ברם, צודק ב"כ הנתבע בטענתו כי בקביעת 20% בגין ההפרעות בפעולת המעיים הסתמך המומחה על מידת הביניים בין שתי תקנות, שהראשונה בהן, תקנה 14(1)(ב), קובעת 10% נכות בגין הפרעות קלות של מערכת העיכול כשהמצב הכללי הוא טוב, והשנייה בהן, תקנה 14(1)(ג) קובעת 20% נכות אם ישנן הפרעות בלתי ניכרות של מערכת העיכול והמצב הכללי ירוד. משמעות הדבר היא כי אם מצבו של התובע הוא בתווך בין שני המצבים המתוארים בשתי התקנות, היה מקום להעניק לו נכות בשיעור של 15% בלבד. לכן, נכותו הרפואית של התובע עומדת באופן משוקלל על 31.15% (15% + 10% + 10%). 13. ובאשר לנכותו התפקודית של התובע והשפעתה על כושר השתכרותו. די נהיר כי אין משמעות תפקודית לצלקות על בטנו של התובע ויש גם צדק בדברי ב"כ הנתבע כי הנכות שנקבעה בשיעור 10% בשל התרפפות הבטן לפי תקנה 20(ב) לתקנות מצריכה חגורה אורטופדית דרכה אמור הנפגע למצוא תרופה ומזור לעיקר כאביו ולחוסר תפקודו. השאלה העיקרית היא אפוא, עד כמה ההפרעות בפעולות המעיים צריכות להשפיע על התובע, אשר משחר ימיו עובד כפיים ולפי עדותו שלו שימש כקבלן טיח המעסיק פועלים אחרים העושים בפועל את העבודה הפיסית הכרוכה בעבודת הקבלנות. 14. בעניין זה, די ברור כי נכותו של התובע אכן נותנת אותותיה על תפקודו, אם כי אין מקום לטענת התובע כי הפך לשבר כלי וכי אין ביכולתו לעבוד בעבודות קבלנות כפי שעבד בעבר לפני פגיעתו. כך או כך, אפוא, נכותו היא די משמעותית, ויש במקרה מעין זה טעם של ממש לקבוע את פגיעתו התפקודית של התובע כמו גם הגריעה מכושר השתכרותו בשיעור זהה לנכותו הרפואית בניכוי הנכות הפלסטית, היינו בשיעור משוקלל של 23.5% (15% + 10%). ומכאן להערכת הפיצויים. שומת הפיצויים אובדן שכר לעבר ולעתיד 15. באשר לגובה שכרו של התובע עובר לאירוע, טען ב"כ התובע כי הוא עמד על סך של 10,000 ₪ נטו לחודש ולכן יש לפסוק לתובע בראש הנזק של אובדן שכר לעבר סך של 655,000 ₪ לעבר (60,000 ₪ לתקופה שעד יום 30.04.02 וסך של 595,000 ₪ מאז ועד היום). מנגד טען ב"כ הנתבע כי בהיות התובע תושב הכפר בלעין המצוי בתחום הרשות הפלסטינית, שסיכוייו בעבר (ובהווה) למצוא עבודה בתוך תחומי מדינת ישראל נמוכים ביותר, יש להעמיד את שכרו הכולל על סך של 1,000 ₪ לחודש בלבד כגובה השכר הממוצע הנמוך בשטחים. לכן לטענתו יש לפצותו בראש נזק של אובדן שכר לעבר בסך של כ- 8,000 ₪ לתקופת הנכות הזמנית (על בסיס נכות של 80% עד ליום 24.04.02 לפי שכר של 1,000 ₪ לחודש) וסך נוסף של כ- 19,000 ₪ עבור התקופה שמיום 24.04.02 ועד היום (על בסיס נכות של 10%). 16. בתצהירו סיפר התובע כי הוא עבד בעבודות טיח כבר בהיותו כבן 16. תחילה כשכיר ולאחר מכן כקבלן עצמאי שהעסיק כעשרים עובדים. על אף היותו תושב שטחים הוא החזיק באישור כניסה לישראל ועבד בישראל כחוק. הכנסתו החודשית הגיעה לטענתו לכדי 10,000 ₪ נטו לחודש, לכל הפחות. הוא צרף לתצהירו שני הסכמים שערך עם שניים מלקוחותיו מהעבר, תושבי רמלה, האחד מיום 13.09.00 לפיו, עבור עבודה שביצע תמורת 29,000 ₪ והאחר מיום 12.01.01 לפיו, עבור עבודה שביצע, קיבל סך של 63,000 ₪. לדבריו, אלו שני ההסכמים היחידים שאיתר בביתו אך הוא ביצע עבודות רבות נוספות בעיר רמלה עובר לאירוע אך לרוב הוא לא ערך הסכם עבודה עם לקוחותיו בכתב. כך, למשל, הוא ביצע עבודה למר ראובן סומך תמורת סך של 16,000 ₪ ולגב' אוקסנה ניאזוב עבור 15,000 ₪. מר סומך אף מסר תצהיר לבית המשפט והתייצב להחקר עליו והוא אישר את דברי התובע וציין כי לצורך ביצוע העבודות התובע העסיק ארבעה עובדים. במסגרת חקירתו הנגדית אף הוגש דף בו אישר התובע קבלת סכומים שונים ממר סומך עבור העבודה. הגב' ניאזוב לעומת זאת לא התייצבה להחקר על תצהירה. 17. חרף האמור, ובניגוד לתמונה שצייר התובע בתצהירו, כשנשאל בחקירתו הנגדית כמה עסקאות היו לו שהכניסו לו למעלה מ- 10,000 ₪, הוא השיב כי כל חודשיים-שלושה הוא היה מסיים עבודה אחת ומתחיל באחרת. עוד ציין לשאלת ב"כ הנתבע, כי הוא החזיק רישומים שתיעדו את הסכומים שקיבל במהלך העבודה לצורך רכישת חומרי בנייה על מנת שיוכל לערוך את החשבון הכולל בסיום העבודה, אולם רישומים אלו אינם כיום בדיו מפני שעם סיום העבודה וסגירת החשבון לא היה לו צורך בהם. הוא אישר כי הרווח שנשאר בידו מתוך ההכנסה שקיבל עמד על 15% בלבד וזאת לאחר תשלום חומרי הבנייה, שכר העובדים וכיו"ב. 18. עוד בחקירתו הנגדית, הכחיש התובע כי מאז פרוץ האינתיפדה השנייה (בשנת 2002) אין לו אישור כניסה לעבוד בישראל וטען כי גם כיום הוא יכול להשיג אישור מתי שרק יחפוץ, ואולם הוא לא הוציא אישור שכזה מפני שאין לו צורך בו בשל העובדה שעקב מגבלותיו הוא אינו יכול לעבוד. הוא סיפר כי כיום הוא יושב בבית ולפני כששה חודשים הוא החל בעבודות קלות בלבד כהכנת תנורים קטנים ומנגלים אך גם זה לא בכמויות מסחריות אלא בעיקר כדי "להעביר את הזמן". הוא אמנם אישר שפרסם מודעות בהן הזמין את המעוניינים ברכישת תנור לפנות אליו (דוגמה לפרסום זה ניתן לראות בתמונות שסומנו נ/1) והוא מוכר תנורים תמורת 40 או 50 ₪, אך הוא אינו מתפרנס מזה. הוא הופנה לתמונות בהן נראות חביות רבות המשמשות ליצור תנורים (נ/2) והוא אישר כי התנורים שהוא מכין דומים לתנורים אלו, אך הכחיש כי התנורים הנראים בתמונות יוצרו על ידו, מפני שהוא מכר בסך בכל כעשר-עשרים תנורים ולא כמויות גדולות כפי שרואים בתמונות. 19. למעשה, אפוא, לא היה בידי התובע כל תיעוד לעסקאות הרבות שעשה לדבריו. בדרך כלל לא נערכו כלל הסכמים ואלו שנחתמו הלכו לאיבוד יחד עם הרישומים על הכספים שנתקבלו. את התמורה הוא קיבל במזומן או בשיקים אך השיקים לא הופקדו לחשבון הבנק שלו אלא סוחרו על ידו לצורך רכישת חומרי בנייה. גם את שמות האנשים הרבים, לטענתו, עבורם ביצע עבודות שונות, כמו גם מספרי הטלפון שלהם, אינם בידו, מפני שהוא היה משליכם עם סיום העבודות. 20. על פניו, אפוא, התובע לא הצליח להשתית בראיות ששכרו בעבר עמד על 10,000 ₪ לחודש. אין גם לשלול את בטענת ב"כ הנתבע שחישב ומצא שאף אם נאמץ את מלוא טענותיו של התובע לאחר שעברו את כור ההיתוך של חקירתו הנגדית, שלאחר ניכוי הוצאותיו, ובהתחשב שקיבל פרוייקט אחד חדש רק כל חודשיים-שלושה, ששכרו נטו לא עלה על 1,500 ₪ לחודש (רווח בשיעור 15% מתוך פרוייקט תלת חודשי בגובה 30,000 ₪ בממוצע). יש גם ממש בטענה כי מאז פרוץ "האינתיפדה השנייה" השתנו הסדרי הכניסה לישראל (השווה ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך, ) והתובע לא הצליח להוכיח כי יש בידו להתפרנס בתוך תחומי המדינה. נהפוך הוא, אם נשפוט לפי הקשיים בהם נתקל התובע בניהול משפטו הנוכחי, הן ביצירת קשרים עם לקוחותיו בעבר והן בקבלת אישורי כניסה למדינה, עתידו בעניין זה לא נראה מזהיר. 21. התובע גם אינו יכול לצפות כי שכרו ייקבע לעניין פסיקת הפיצויים על סמך הבל פיו בלבד. לפי טענתו, כאמור, היקף עבודתו היה משמעותי ביותר, והיה כרוך בתיעוד כתוב רב. ויותר מכך, עלה מחקירתו הנגדית שהוא אינו יושב באפס מעשה והסב את פעילותו מעבודות קבלנות טיח לייצור תנורים ומנגלים, דבר אשר לעצמו דורש השקעת מאמצים פיסיים שהתובע עומד בהם ככל הנראה בכבוד. 22. לכן בסופו של יום, תוך מתן משקל מכסימאלי לטענות התובע שלא עלה בידו להוכיח את שיעור השתכרותו ולטענה כי הוא לא היה עובד כפיים מן המניין, נראה לי להעמיד את שכרו בערכים דהיום על סך של 3,000 ₪ לחודש, סכום משמעותי לעובד מהרשות הפלסטינית והמהווה כ- 150% מהשכר הממוצע במשק הפלסטיני (וראה ת.א (מחוזי-י-ם) 7116/05 מסאלמה נ' בית חולים מקאסד, ). 23. משכך, אני פוסק לתובע אובדן שכר מלא עבור התקופה שבין יום 1.11.01 ועד ליום 24.4.02 לפי קביעת המומחה (שכן משמעות נכות בשיעור 80% זהה לנכות בשיעור 100% בכל הנוגע לאפשרות השתכרותו של התובע בסמוך לאירוע), היינו סך של 18,000 ₪. סכום זה בתוספת ריבית מאמצע התקופה מגיע לכדי 21,000 ₪ במעוגל. החל מחודש מאי 2002 ועד היום אני פוסק לתובע פיצויים בהתאם לשיעור נכותו (התפקודי), היינו סך של 61,335 ₪ (87 חודש X 3,000 ₪ X 23.5%). סכום זה בתוספת ריבית מאמצע התקופה מגיע לכדי 70,000 ₪ במעוגל. 24. ובאשר לאובדן השכר הפוטנציאלי לעתיד, ב"כ התובע ערך את חישוביו בהתבסס על שכר של 10,000 ₪ נטו לחודש, 70% נכות ומקדם היוון של 199.1967 ומצא שיש לפצות את התובע בראש נזק זה בסך של 1,394,377 ₪. מנגד, חישב ב"כ הנתבעת ומצא כי על בסיס הנתונים שלו, היינו שכר בשיעור 1,000 ₪ לחודש ו-10% נכות, יש לפסוק לתובע בראש נזק זה סך של 19,920 ₪ בלבד. ברם, על פי הנתונים שפורטו ושנקבעו לעיל, אני פוסק לתובע בראש נזק זה פיצויים על בסיס שכר חודשי בסך של 3,000 ₪, נכות תפקודית של 23.5% ומקדם היוון של 199.1967, היינו סך של 140,000 ₪ במעוגל. כאב וסבל 25. לטענת ב"כ התובע יש לפסוק לתובע בראש נזק זה סך של 500,000 ₪ בשל הסבל הרב שהוא סבל וסובל, הפגיעה הקשה באיכות חייו ובתפקודו היומיומי, הצער והבושה. מנגד סבור ב"כ הנתבע כי יש לפצות את התובע בסך של 80,000 ₪ בלבד בראש נזק זה. 26. בעניין זה יש לקחת בחשבון את מלוא אחוזי הנכות הרפואית של התובע העומדים, כאמור, על 31.15%, גילו, וביעקר על הסבל הרב שהוא עבר ועל הסבל שהוא עובר יום יום שעה שהוא נדרש לבצע חוקן פעמיים ביום. לכן אני פוסק לו בראש נזק זה סך של 150,000 ₪. עזרת הזולת לעבר ולעתיד 27. בעניין זה טען ב"כ התובע כי יש לפסוק לתובע סך של 30,000 ₪ לעבר וסך נוסף של 75,000 ₪ לעתיד, זאת בשל הצורך הרב של התובע לעזרה יומיומית גם בפעולות הכרחיות ופשוטות כעשיית צרכים. מנגד, לטענת ב"כ הנתבע, התובע אינו זקוק לעזרה כלשהי והוא אינו זכאי לפיצוי כלשהו, וודאי לא משמעותי בראש נזק זה. הוא ציין כי גם כיום התובע מבצע עבודה פיסית לא קלה הכוללת חיתוך חביות, ריתוכן וצביעתן לצורך הכנת תנורים. הוא גם אוסף עצים בעצמו מוואדי הסמוך לביתו לצורך חימום הבית. לכן לדבריו, יש לפסוק לו סכום גלובאלי בלבד בשיעור 3,000 ₪ לעבר ובשיעור של 10,000 ₪ לעתיד. 28. על פניו נראה כי התובע זכאי לעזרת הזולת עבור התקופה הראשונה בה היה נתון בנכות זמנית ניכרת, היינו במשך כחצי שנה. כן זכאי התובע לפיצויים בראש נזק זה עבור התקופה שבסמוך לנתוח הנוסף שעבר בתחילת שנת 2003. פיצויים אלו מגיעים לתובע אף אם בני משפחתו לא גבו ממנו שכר מצווה. לכן אני פוסק לו עבור תקופות אלו סך של 10,000 ₪. עבור התקופה שחלפה מאז ועד היום, הרי שהתובע אינו חולה סיעודי, וחרף התיאור על מצבו בתצהירו, אין מקום לסברה, על פי איפיונן של נכויותיו, שהוא זקוק לעזרה מתמדת של בני משפחתו. לכן, אני פוסק לו עבור תקופה זו סכום גלובאלי בסך של 5,000 ₪ נוספים. ובאשר לעזרה לעתיד, ובהתחשב בעובדה שמא בעתיד לבוא התובע יזדקק להעסיק בשכר אדם שיעשה מטלות מסוימות בביתו שלולי פגיעתו, הוא היה מבצען בגפו, אני פוסק לו סכום גלובאלי נוסף בסך של 20,000 ₪. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד 29. ב"כ התובע טען כי בהיות התובע תושב הרשות הפלסטינית הוא אינו מכוסה בביטוח בריאות וכל הוצאותיו בעבר ובעתיד הוצאו ויוצאו מכיסו הפרטי. בנוסף טען כי עלות החוקן לה נזקק התובע היא גבוהה, כ-35 ₪ ליחידה ובשל הצורך שלו להשתמש בחוקן פעמיים ביום מדובר בהוצאה יומית של 70 ₪. לכן ביקש לפסוק לתובע בראש נזק זה סך של 191,625 ₪ לעבר וסך של 545,666 ₪ לעתיד. מנגד, טען ב"כ הנתבע כי בהעדר קבלות יש לפסוק לתובע בראש נזק זה סך של 3,000 ₪ עבור השתתפות התובע בהוצאות האשפוז שלו, ועוד 2,000 ₪ כסכום הקבלות שהתובע צירף לתצהירו. באשר לרכישת החוקנים, הוא הצביע על כך שהתובע לא הציג קבלה שיש בה ללמד על עלות החוקנים כשלדבריו הוא עצמו רכש לצורך הדיון יחידה כזו בבית המרקחת הסמוך לבית המשפט בעלות של 14.30 ₪ בלבד. לטענתו, עלות חוקן ברמאללה שם רוכש התובע את המכשיר נמוכה יותר ויש להעמידה על סך של 7 ₪ ליחידה בלבד. לכן חישב ומצא ב"כ הנתבע שהתובע יזדקק לסך של 45,456 ₪ עבור הוצאות רכישת חוקנים עד לסוף תוחלת חייו שהוא העריכהּ על 70 שנה בלבד. עבור רכישת החוקנים בעבר הוא הציע כי ייפסק לתובע סך של 8,000 ₪ בלבד. 30. בתצהירו ציין התובע כי הוא נאלץ בעבר להשתמש בחוקן ארבע פעמים ביום, וכיום הוא משתמש בשניים ליום. עלות כל חוקן היא 35 ₪ והוא נדרש אפוא, כאמור, להוציא סך של 70 ₪ בכל יום. משאין בידו כיום סכום זה הוא נאלץ לעתים להשתמש בצינור מים. בחקירתו הנגדית הוא נשאל אודות התשלום עבור הטיפולים והניתוחים שעבר בבית החולים אך הוא לא ידע לומר כמה שילם. לדבריו הוא שילם רק חלק קטן מהתשלום, בין 25% ל-30%, כשאת שאר הסכום שילמה סוכנות הסעד אונר"א בהיותו פליט הזכאי לקבלת סיוע. עם זאת, ברכישת תרופות הוא אינו מקבל סיוע והוא רוכש אותם בעצמו בכסף מלא. 31. בסופו של יום סוכם בין ב"כ הצדדים כי השתתפות התובע בהוצאות הניתוחים והאשפוזים שעבר הגיעה לכדי סך של 3,000 ₪. כמו כן, התובע העיד כי חלקו במימון השירותים הרפואיים שהוא מקבל קטן בהיותו מוכר כפליט וכזכאי לקבל שירותים רפואיים מאונר"א. לכן אין קושי לפסוק לתובע סך של 3,000 ₪ כשיפוי על חלקו בהוצאות האשפוז. באשר להוצאות האחרות ולמעט עלות החוקנים, גם אין קושי לפסוק לו סך של 2,600 ₪ שהוא הסכום הנתבע על ידו בסיכומיו. הקושי העיקרי הוא בהערכת עלות החוקנים שהתובע נאלץ להשתמש בהם פעמיים ביום. אך אפילו אם אניח כי עלותו של חוקן בסמוך למקום מגוריו של התובע עולה בהרבה על עלות חוקן בישראל, הרי שקמה לתובע חובת הקטנת נזק לרכוש את המוצר במקום זול יותר, וגם אם התובע עצמו אינו יכול להיכנס לישראל באופן קבע, הרי שלא קיימת בעיה שמוצר מעין זה יירכש על ידו באמצעות אחר הרשאי להיכנס בתוך תחומי המדינה. ב"כ התובע אף טען בסיכומיו שלעתים כך אכן עושה התובע בפועל. מנגד, אין לקבל את טענת ב"כ הנתבע, ללא עיגון ראייתי כלשהו, שיש להעמיד את עלות המכשיר במקום מגוריו במחצית מהעלות בישראל. לכן, אין מנוס אלא מלהעמיד עלות כל חוקן על סך של 14.30 ₪ והתחשב בכך שהתובע נזקק לשניים כאלו כל יום, יש לפסוק לו סך של 28.60 ₪ עבור כל יום. 32. משכך, אני פוסק לתובע עבור 7.5 השנים שחלפו (היא התקופה שנטענה בסיכומי ב"כ התובע) סך של 78,292 ₪ (28.6 X 365 יום X 7.5 שנים), סכום המגיע היום בתוספת ריבית מאמצע התקופה לסך של 91,000 ₪ במעוגל. היינו סך הפיצויים עבור הוצאות העבר מגיע לכדי 96,600 ₪ (91,000 + 3,000 + 2,600). 33. באשר לעתיד, ב"כ התובע ביקש להעריך את תוחלת חייו של התובע ב- 79 שנים, אך הוא לא ביסס טיעון זה על אסמכתא כלשהי. לעומת זאת, הביא ב"כ הנתבע נתונים שמצא באתר האינטרנט של ארגון הבראיות העולמי כפי שאוזכר באתר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מהם עולה כי תוחלת החיים של גבר בירדן היא 69 שנה, בסוריה 70 שנה, במצרים 66 שנה ובישראל 75 שנה. התובע אינו כאמור תושב ישראל וככל הנראה תוחלת החיים במקום מגוריו פחותה מזו של ישראל. לכן יש רגליים מוצקות לסברה כי אין לאמוד את תוחלת החיים שלו ב-75 שנה, ודאי לא מעבר לכך. הצעת ב"כ הנתבע סבירה אפוא, ולכן מקדם ההיוון הרלוונטי הוא 216.4590. מקדם זה במכפלת עלות המכשירים לחודש, היינו סך של 872.3 (28.6 ₪ X 30.5 יום בממוצע בחודש), מגיע לכדי 188,817 ₪. נסיעות לעבר ולעתיד 34. ב"כ התובע ביקש לפסוק לתובע בראש נזק זה סך של 30,000 ₪ באופן גלובאלי בשל נסיעותיו הרבות בעבר ובעתיד מביתו שבכפר בלעין אל בית החולים לצרכי טיפול. מנגד טען ב"כ הנתבע כי יש לפסוק לתובע בראש נזק זה סך של 1,000 ₪ בלבד הואיל והנסיעות של התובע לבית החולים לא היו ולא יהיו רבות. 35. אכן, לפי הערכתו של המומחה, ד"ר אבו עביד, קיימת סבירות מסוימת שהתובע יזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד לבוא. ברם, מספר הנסיעות אל בית החולים במרוצת השנים לא היה ולא תהיינה משמעותיות. לא מדובר בטיפולים רפואיים שוטפים, אלא בנסיעות בודדות מזדמנות לביצוע ניתוחים. התובע גם לא תמך את טענותיו בעניין זה באסמכתאות כתובות כלשהן. עם זאת, סביר להניח שהתובע הוציא הוצאות בראש נזק זה ושמא בעתיד לבוא יצטרך להוציא הוצאות נוספות. לכן אני פוסק לו בראש נזק זה סכום גלובאלי של 5,000 ₪. סיכום סכום הפיצויים המגיעים לתובע עומד אפוא, כך: עבור אובדן שכר בעבר - 91,000 ₪. עבור אובדן כושר עבודה לעתיד - 140,000 ₪. עבור כאב וסבל - 150,000 ₪. עבור עזרת הזולת בעבר ובעתיד - 35,000 ₪. עבור הוצאות רפואיות בעבר - 96,600 ₪. עבור הוצאות רפואיות לעתיד - 188,817 ₪. עבור נסיעות - 5,000 ₪. סך הכל - 706,417 ₪. הסכום האמור ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף על כך, ישא הנתבע בהוצאות המשפט של התובע וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום הפיצויים. חוות דעתהסתמכותמסמכיםתיקון כתב תביעהכתב תביעה