הפקעה מכוח פקודת הדרכים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפקעה מכוח פקודת הדרכים: התובענות ועמדות הצדדים 1. התובענות שבפני הן למתן צו האוסר על המשיבים להפריע למבקשת ו/או למדינת ישראל לתפוס חזקה מיידית במקרקעין שהופקעו בהתאם להוראות פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן - פקודת הדרכים). השטחים המופקעים הם חלקות 60 (ה"פ 200542) ו-61 (ה"פ 200470) בגוש 6663 (להלן - שטחי ההפקעה) וההפקעה נעשתה בהקשר לסלילת דרך פרברית מהירה הידועה ככביש 531 ובמסגרת תכנית המשלבת תכנון של רצועת דרך ממוחלפת, שבמרכזה מסילת ברזל, אשר נועדה לתת מענה תחבורתי כולל לתחבורת המונים ולרכב פרטי, באמצעות יצירת קשר מהיר בין ערי השרון למרחב תל אביב והמרכז. צווי ההפקעה בקשר לה"פ 200542 פורסמו בילקוט הפרסומים ביום 12.10.97 וביום 16.4.07. צווי ההפקעה בקשר לה"פ 200470 פורסמו ביום 31.12.02 וביום 13.12.07. שטחי ההפקעה כלולים בתכנית תת"ל 15, התכנית לכביש 531 ומסילת השרון, אשר אושרה למתן תוקף ביום 13.12.07. שטח ההפקעה בה"פ 200470 כלול, לטענת המבקשת, גם בתכנית מח/54 ד', החלה על קטע מתוואי כביש 531. טוענת המבקשת, כי משניתנו הצווים המפורטים, היא זכאית לתפוס את שטחי ההפקעה בהתאם לסעיף 4(1) לפקודת הדרכים. 2. המבקשת פנתה אל המשיבים, בדרישה לפנות את השטחים המופקעים ולמסור לה את החזקה בהם. המשיבים, חלקם התנגדו לדרישה, ורובם התנו את הפינוי ומסירת החזקה בתשלום פיצויים ובתנאים אחרים. המבקשת סירבה להתנות את הפיצוי בתשלום פיצויים או בתנאים אחרים, כאשר, לעמדתה, יש להפריד בין זכותה לתפוס את החזקה בשטחים המופקעים באופן מיידי ובין הדיון בדרישותיהם של המשיבים. התובענה בה"פ 200470 הוגשה נגד המשיבה (להלן - דיטר), הבעלים של החלקה. המשיבה מתנגדת למתן הצווים המבוקשים, ולחילופין, היא מבקשת להתנות אותם בתשלום הפיצויים המגיעים לה, לטענתה. התובענה בה"פ 200542 הוגשה נגד המשיבים 8-1 המחזיקים בפועל בשטחים הנדונים ונגד המשיבים 12-9, הבעלים במושע של אותם שטחים. המשיבים 8-7 ובני משפחתם גם מתגוררים בפועל בשטח. בינתיים, ביקשה המבקשת למחוק מרשימת המשיבים את המשיבים 1, 2, 4 ו-6, וכך נעשה. המשיבים 3 ו-5 (להלן - גוזלן וחיים, בהתאמה) לא השיבו לתובענה ולא התייצבו לדיון. המשיבים 7 ו-8 (להלן - צרפתי) מתנגדים למתן הצווים, ולחילופין הם מבקשים להתנות אותם בתשלום הפיצויים המגיעים להם, כטענתם, וכן (או לחילופין) בהעמדת דיור חלוף. גם המשיבים 9 ו-10 (להלן - רוזנשטיין) מתנגדים למתן הצווים, ולחילופין הם מבקשים להתנות אותם בתשלום הפיצויים המגיעים להם, כטענתם. המשיב 11 (להלן - גמליאל) לא הגיש כתב תשובה, אך הופיע לדיון. בדיון הוא טען שהוא מבקש קרקע חילופית או מינוי שמאי, אשר יעריך את הפיצויים המגיעים לו. בסיכומו של דבר, הוא הפנה לעמדתו של המשיב 12, שהוגדר על ידו כ"שותפו". המשיב 12 (להלן - לקס) הודיע בכתב תשובה שהגיש, כי הוא מוכן למסור את הקרקע למבקשת "בלית ברירה", אך ביקש לקבוע כי הוא זכאי לקבל קרקע חילופית או פיצויים מתאימים. טענות המבקשת 3. להלן טענות המבקשת: א. צווי ההפקעה תואמים את תכנית תת"ל 15, התכנית לכביש 531 ומסילת השרון, ובהתייחס לתביעה נגד דיטר, הצווים תואמים גם את תכנית מח/54 ד'. תכנית תת"ל 15 אושרה למתן תוקף ביום 13.12.07 ותכנית מח/54 ד' אושרה למתן תוקף ביום 31.12.02. בכך הגיע המעשה התכנוני לסיומו. ב. התכניות העוסקות בכביש 531 הוכרזו על ידי שרי הפנים והאוצר כפרויקט בעל חשיבות לאומית, כמשמעו בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבניה), והוכרו כך גם בפסק דינו של בית המשפט העליון בענין אביגדורוב (ע"א 1528/05 רשות הנמלים והרכבות נ' אביגדורוב (2005)). ג. חשיבותו הציבורית של הפרויקט הודגשה והוטעמה גם בפסקי דין נוספים שעסקו ישירות בפרויקט הנדון, בכללם שני פסקי דין של בית המשפט העליון: רע"א 8269/07 גונן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (2007) (להלן - גונן (עליון)) ורע"א 8129/07 תדהר נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (2007) (להלן - תדהר), בשניהם נדחו בקשת רשות ערעור שהגישו המערערים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (ע"א (ת"א) 2881/07 גונן נ' מעצ (2007), להלן - גונן (מחוזי)), אשר דחה ערעור על פסקי דין אחדים שניתנו על ידי בית משפט השלום בפתח תקוה (כב' השופט גולדס), בכולם התקבלה תביעת מע"צ לפינוי הבעלים והמחזיקים ומסירת החזקה (צורפו כנספחים יד, טו ו-טז לתובענה). ד. כיוון שהתכניות שפורטו לעיל הינן להקמת דרך שתכלול מחלף ומסילת רכבת, וכיוון שהשטחים המופקעים קשורים להקמת המחלף, הרי שמדובר ב"צומת דרכים", אשר לפי האמור בסעיף 4(2) לפקודת הדרכים, לא חלה לגביו מגבלת ההפקעה ברוחב של עד 50 מטר בלבד. ה. על פי האמור בסעיף 4(1) לפקודת הדרכים, עם פרסום צווי ההפקעה מהווה השטח המופקע קנינה של המדינה ולמבקשת זכות לתפיסה מיידית של הקרקע ולביצוע עבודות עליה. ו. סירובם של המשיבים למסירת החזקה הוא בלתי חוקי ובלתי סביר. כל הטענות שהועלו על ידם כנימוק לסירובם כבר נדונו בפסקי הדין שהוזכרו לעיל ונדחו. כך נקבע, כי אין בעובדת פרסום צווי ההפקעה בטרם אושרו התוכניות הנזכרות כדי לפגום בתוקפם של הצווים. כך נדחתה הטענה בדבר החריגה ממגבלה של 50 מטר. כך נקבע, כי אין לקשור את סוגיית הפיצויים להליך תפיסת החזקה. ז. למרות זאת, הצהירה המבקשת, כי עד למועד שייקבע לתפיסת החזקה, היא תנהל משא ומתן עם המשיבים הזכאים לפיצויים בדבר הפיצויים המגיעים להם, ובהעדר הסכמה, היא תשלם למשיבים הזכאים לכך את סכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת. ח. הליכי המכרז לצורך בחירת הזכיין אשר יקים ויתפעל את כביש 531 מצויים בעיצומם. על פי תנאי המכרז, אמורה המבקשת למסור לזוכה את הקרקע פנויה מכל אדם וחפץ סמוך לאחר הזכייה. כל עיכוב במסירת השטחים המופקעים מסב למבקשת, למדינה ולציבור נזק כספי כבד. ט. בהתייחס למשפחת צרפתי, טוענת המבקשת, כי הם פלשו שלא כדין למקרקעין, וכי הם אינם זכאים לדיור חלוף. י. בהתייחס ללקס וגמליאל, טוענת המבקשת, כי הפיצוי הניתן על ידה הוא כספי בלבד, וכי יש לדחות את בקשתם למסירת קרקע חילופית. טענות המשיבים 4. כאמור לעיל, גוזלן וחיים לא השיבו לתובענה ולא התייצבו לדיון. גמליאל לא השיב לתובענה ובדיון לא טען כל טענה נגדית ממשית. לקס השיב לתובענה וגם התייצב לדיון, אך גם הוא לא העלה כל טענה נגדית ממשית. אדון, אפוא, בטענותיה של דיטר ובטענותיהם של צרפתי ורוזנשטיין. לשלושתם טענות משותפות אחדות וטענות נפרדות אחדות. 5. הטענות המשותפות: א. המבקשת היתה צריכה לפעול בהליכי הפקעה לפי פרק ח' לחוק התכנון והבניה ולא לפי פקודת הדרכים, המקפחת את זכויותיהם ומעניקה יתרון בלתי הוגן למבקשת. ב. צווי ההפקעה פורסמו לפני אישור התוכניות הנוגעות להם, ולפיכך הם בטלים. בנקודה זו, טוענים המשיבים, כי יש לנהוג על פי הכלל שנקבע באביגדורוב, לפיו מן הראוי שצווי ההפקעה יוצאו רק לאחר השלמת הליכי התכנון, ולא על פי החריג, לפיו ניתן להתחיל בהליכי ההפקעה גם בטרם הושלמו הליכי התכנון. ג. העדר דחיפות. הליכי המכרז לבחירת הזכיין שיקים ויפעיל את כביש 531 טרם הסתיימו, ועדיין לא קרב המועד שיצדיק את תפיסת השטחים בפועל. ד. הפקעת הקרקע ברוחב של למעלה מ-50 מטר איננה חוקית, שכן השטחים המופקעים אינם בתחום צומת דרכים או מסילת ברזל. ה. הפיצויים המגיעים להם בגין ההפקעה ומסירת החזקה צריכים לידון יחד עם התביעה למסירת החזקה, וכתנאי לה. 6. הטענות הנפרדות: א. דיטר טוענת כי תכנית מח/54 ד', שהמבקשת מסתמכת עליה, כלל אינה חלה על המקרקעין שלה. בהקשר זה, חוזרת ומדגישה דיטר, כי בשטח המופקע המתייחס אליה, לא מצויות ולא מתוכננות להימצא תחנת רכבת או צומת דרכים כלשהי. ב. צרפתי, המתגוררים בשטחים המופקעים, טוענים לזכותם לקבלת דיור חלוף כנגד מסירת החזקה. ג. רוזנשטיין העלו מספר טענות נוספות: הפרת חובת השימוע בטרם הפקעה; צו ההפקעה משנת 1997 הוצא על ידי שר התשתיות ולא על ידי שר התחבורה, כנדרש בפקודת הדרכים; השטחים המופקעים על פי שני צווי ההפקעה אינם חופפים לחלוטין. סמכות בית המשפט ליתן פסק דין בשלב קדם המשפט 7. בישיבת קדם המשפט, ביקשה המבקשת כי בית המשפט יפעיל את סמכותו לפי תקנה 143 (9) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סד"א), לפיה: "בקדם משפט או לצורכי קדם משפט מוסמך שופט - ...... (9) ליתן פסק דין, לרבות פסק דין חלקי בתובענה, במידה שנתברר כי אין לנתבע הגנה בפני התביעה. " לטענת המבקשת, טענות המשיבים, מלבד טענה אחת של דיטר, אינן מעלות כל טענת הגנה, ולפיכך ניתן לתת צווים כמבוקש בתובענה כלפי כל המשיבים, מלבד דיטר. באשר לדיטר, מסכימה המבקשת כי נדרשות הוכחות בשאלה אחת בלבד: רוחב ההפקעה. המשיבים כולם מתנגדים למתן פסק דין בשלב מקדמי זה ועומדים על הצורך בקיום הוכחות. 8. תקנה 143(9) הנ"ל נועדה לאפשר לשופט לסיים את ההליך כבר בשלב קדם המשפט, כאשר ברור מתוך כתב הגנתו של הנתבע, כי לא עשויה לקום לו הגנה כלשהי נגד התביעה, וכי טעמים של יעילות הדיון וחסכון במשאבים מחייבים הפסקת ההליך ומתן פסק דין על פי המבוקש בתביעה. הדבר מתבקש, כאשר בית המשפט משוכנע, כי אין בהמשך ניהול המשפט, כדי להוסיף על הידוע כבר בשלב קדם המשפט או כדי לשפוך אור נוסף על הבקשה. מתי ניתן לומר, כי אין לנתבע הגנה? כאשר טענות ההגנה מתגלות כחסרות שחר, בלתי ניתנות להוכחה, או כאשר גם אם תוכחנה הטענות, לא יהיה בכך כדי להוות הגנה נגד התביעה. כפי שמצוין במפורש בתקנה, ניתן לתת פסק דין חלקי נגד חלק מהנתבעים בלבד, או בהתייחס לחלק מהסעדים הנתבעים בלבד (ראו גם תקנה 191). ליישום הדברים ראו, למשל: ע"א 680/87 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו, פ"ד מו (4) 154, עמ' 164-162; רע"א 3312/04 אשורנס גנרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ, פ"ד ס(3) 245 (2005); רע"א 3187/06 דוגה נ' שבו (2006); וכן ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 276-275; ד"ר עדי אזר, קדם המשפט, עמ' 304-303. 9. סמכותו של בית המשפט ליתן פסק דין כבר בשלב קדם המשפט חשובה במיוחד בהליכי הפקעה, כאשר הדין הוא, שצו לסילוק יד נגד המחזיק צריך להינתן ללא קושי וללא סיבוכים מיותרים, כדבר מובן מאליו, בתנאי שהרשות המפקיעה מוכיחה, שהיא זכאית לקבל את החזקה (ע"א 361/66 מדינת ישראל נ' ארבספלד, פ"ד כ(3) 526, 532 (1966)). ואכן, כל פסקי הדין שניתנו על ידי כב' השופט גולדס בתביעות שהוגשו לסילוק יד בהקשר לתכנית הנדונה בתביעות הללו, ניתנו בשלב קדם המשפט, ופסקי הדין אושרו, כאמור לעיל, בערכאות בתי המשפט המחוזי והעליון. 10. בהתאם לאמור לעיל, עלי לבחון את טענות ההגנה של המשיבים, ולהסיק מתוכן האם הן מקימות הגנה כלשהי, הראויה להתברר, או שמא אין הן מעלות הגנה ממשית, באופן שניתן לתת צווים על פי המבוקש בתובענה כבר בשלב זה. יתכן גם, שטענות הגנה אחדות ראויות להתברר ואחרות יכולות להידחות כבר עתה. גם סמכות זו יש לשופט בקדם המשפט (תקנה 143(1)). דיון בטענות ההגנה הטענות המשותפות 11. צודקת המבקשת בטענתה, כי כל הטענות הכלליות המשותפות, כבר נדונו בכל פסקי הדין הנזכרים לעיל של כב' השופט גולדס, שהחלטותיו אושרו על ידי בית המשפט המחוזי (גונן (מחוזי)) ובית המשפט העליון (גונן (עליון) ותדהר). טענות דומות נדונו גם בפסק-דינו של בית המשפט העליון בענין אביגדורוב. לשם כך, די בציטוט מתוך פסק דינו של בית המשפט העליון בגונן (עליון) (פיסקה 4): "עיקר הטענות המועלות על ידי המבקשים: הטענה בדבר אי-חוקיות צו ההפקעה; הטענה באשר ליחס בין פקודת הדרכים לבין חוק התכנון והבניה; הטענה הנוגעת לעצם פתיחת הליך ההפקעה עובר להשלמת הליכי התכנון - נדונו והוכרעו על ידי בית משפט זה בענין אביגדורוב, כך שאין בהם אלא יישום של ההלכה הנוהגת על נסיבות המקרה הספציפי... אמנם, בענין אביגדורוב נדונה חשיבותו של פרויקט רכבת הפרברים, תוך שנקבע כי לאור חשיבות הפרויקט יש הצדקה לסטות מהכלל הרגיל, לפיו יש להשלים את הליכי התכנון עובר להפקעה, אולם לא מצאתי מקום להתערב בשיקול הדעת שהפעילו הערכאות הקודמות לענין החלת החריג גם ביחס למקרה שבפניי מאחר וגם לגופו של ענין שוכנעתי כי במקרה דנן יש כדי להצדיק את יישום החריג: ראשית, הרחבת הדרך המדוברת הינה חלק ממכלול הפעולות, אשר נועדו למצוא פתרון לבעיות התחבורה באזור פרברי גוש דן ובכך יש כדי לקדם אינטרס ציבורי חשוב; שנית, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הליכי התכנון של הרחבת הדרך נמצאים בשלבים מתקדמים, בעוד שתכנית המתאר של הכביש בכללותו אושרה זה מכבר." 12. לאחר פסקי הדין שפורטו לעיל ניתן פסק דין נוסף של בית המשפט העליון, הנוגע לסוגיות המועלות כאן, בג"ץ 6108/03 סכאי נ' שר הבינוי והשיכון ואח' (2008) (להלן - סכאי). פסק דין זה הכריע בעשר עתירות שהוגשו כנגד צווי הפקעה שהוצאו לפי פקודת הדרכים ואשר עסקו בפרויקטים תחבורתיים רחבי היקף באזור גוש דן, בכללם רכבת הפרברים, דרך 531 ומחלפים שונים. ביסוד העתירות היתה טענה מרכזית כנגד השימוש בפקודת הדרכים, דבר חקיקה מנדטורי שפגיעתו בזכויות חמורה, שעה שניתן לעשות שימוש בחוק התכנון והבניה. בית המשפט קיבל, עקרונית, את עמדת העותרים, לפיה, ככלל, ראוי להימנע מהפקעה לפי פקודת הדרכים, ואף הצביע על הצעת החוק משנת 2006, שהמליצה על ביטולה המוחלט של פקודת הדרכים (הצעת חוק לתיקון פקודת הקרקעות, רכישה לצורכי ציבור (מס' 3), תשס"ו-2006, הצעות חוק הממשלה תשס"ו, 414), וקבע, לכן, כי הרשות צריכה להגביל את השימוש בכלי חריג זה למקרים חריגים המחייבים זאת. יחד עם זאת, בישמו את הדברים על העתירות שלפניו, הוא הכשיר את השימוש שנעשה בפקודת הדרכים לצורך הוצאתם לפועל של הפרויקטים שהוזכרו (סעיף כ"ב): "בנסיבות המקרה שלפנינו סברתי, כאמור, כי אין להיעתר לעתירות. על אף עמדת העותרים... סבורני, כי במהות יש בפרשת אביגדורוב מענה לכל טיעוניהם... בפרשת אביגדורוב נקבע כי ביחס לפרויקטים זהים, או קרובים ביותר, לפרויקטים שלפנינו לא היתה מניעה לעשות שימוש בפקודת הדרכים. הדבר נובע מחשיבותם הלאומית ומהעובדה שהם מתפרשים על פני מרחבי תכנון רבים המחייבים ראייה כלל ארצית, ומהצורך לנהל את ההליכים הקנייניים במקביל להליכי התכנון. יתר על כן, בפרשת אביגדורוב נקבע כי חשיבות הפרויקטים מצדיקה גם הליכה במסלול החריג של הפקעה בטרם סיום הליכי התכנון." 13. על פי חוק (חוק יסוד: השפיטה, סעיף 20), ערכאה זו מחויבת לפסוק על פי ההלכות שנפסקו בבית המשפט העליון ועליה להיות מונחית על פי פסיקתו של בית המשפט המחוזי. מכאן, שעלי לדחות על הסף את כל טענות המשיבים הנוגעות לחוקיות הצווים והליכי ההפקעה, שהוצאו ונעשו, בקשר לשטחים המופקעים. הגבלת רוחב ההפקעה 14. באשר לטענה בדבר רוחב ההפקעה ל-50 מ', מכיוון שהשטחים המופקעים אינם "צומת דרכים", הפוטרת את הרשות המפקיעה מהגבלה זו (סעיף 4(2) לפקודת הדרכים), גם סוגיה זו נדונה על ידי כב' השופט גולדס במקצת מפסקי הדין שנתן, למשל בה"פ 154/08 מעצ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ נ' חברת נוף נאה בגוש 7650 ברעננה בע"מ (2008): "פרשנות תכליתית ודינאמית המתאימה עצמה לצרכי הזמן והמקום המשתנים עם שינוי העיתים מחייבת לקבוע כי מחלף הינו צומת וככזה כולל הוא את הכניסות והיציאות למחלף, הרמפות והמסילות למחלף והשטחים המצויים בין הכבישים, לרבות שולי הדרכים המהווים חלק בלתי נפרד מהגדרת צומת דרכים. לא בכדי נקט מחוקק פקודת הדרכים בלשון "כל שטח קרקע הדרוש לתחנה או לצומת". צומת דרכים לא יכול לכלול אך ורק את נקודת המפגש עצמה. כאשר אנחנו מצויים במאה העשרים ואחת ובהתחשב בשינוי צרכים והתפתחות עורקי התחבורה בארץ, כך שמחלף לרבות כל המוגדר לעיל הינם חלק בלתי נפרד מהגדרת צומת דרכים." (סעיף 13(ג) לפסק הדין). מצטרף אני לדעתו של כב' השופט גולדס, הן באשר להגדרתו של מחלף כ"צומת דרכים" לענין פקודת הדרכים והן באשר להכללת שטחי הקרקע הנוספים הנדרשים והקשורים למחלף. 15. בהקשר לטענה על רוחב ההפקעה, הדברים שנאמרו לעיל יפים לכל המשיבים, מהבחינה העקרונית. מהבחינה העובדתית, יש להבדיל בין טענותיהם בהקשר זה של צרפתי ורוזנשטיין, מחד, ושל דיטר, מאידך. לתובענה המתיחסת בין השאר לצרפתי ורוזנשטיין (ה"פ 200542), צורף תצהירו של מר אמנון דרנס, הנדסאי מוסמך, שנטל חלק בתכנון הפרויקט. בתצהירו מאשר דרנס, כי קיימת התאמה מלאה בין תרשים ההפקעות שהוצא מכוח הצווים לבין תשריט תוכנית תת"ל 15 (סעיף 3), ועוד הוא מצהיר (סעיף 4): "השטח המופקע מצוי בתחום מחלף הרצליה מזרח וכן בתחום תחנת הרכבת רעננה מערב. בהתאם לתוכנית יסללו בשטח המופקע רמפות המחלף שהינן חלק ממרכיבי המחלף ומהוות חלק בלתי נפרד ממנו." גם צרפתי וגם רוזנשטיין לא צירפו כל תצהיר או חוות דעת או ראיה אחרת כלשהי, העשויים לסתור את דבריו של דרנס (יצוין, כי רוזנשטיין לא צירפו כל תצהיר או מסמך וגם חוות דעת השמאי הנזכרת בתשובתם לא צורפה למעשה. מכל מקום, גם על פי האמור בתשובתם, סעיף 4, חוות דעת זו נוגעת לפיצויים הנתבעים בלבד ולא לסוגיה הנדונה כאן). 16. דיטר, לעומת זאת, צירפה חוות דעת מומחה של האדריכל דב קורן, כדי להראות שהשטח המופקע ממנה אינו מצוי כלל בצומת דרכים או במחלף ולא בקרבתם. המבקשת מיהרה, בתגובה, להגיש בקשה להגשת תצהיר משלים להפרכת טענות דיטר בנקודה זו. כך או כך, הסכים ב"כ המבקשת בישיבת קדם המשפט כי יש לקיים הוכחות בשאלת רוחב ההפקעה. תשלום פיצויים 17. ללא כל ספק, בית משפט זה אינו רשאי לדון בתשלום הפיצויים המגיעים למשיבים (או מי מהם) במסגרת התביעה לסילוק יד מהשטחים המופקעים. בדיון למתן צו למסירת החזקה, אין בית המשפט רשאי להיכנס לשאלת הזכות לפיצויים או לשאלת שיעורם של אלה, שכן הזכות לקבלת החזקה אינה מותנית בתשלום הפיצויים (ראו: אריה קמר, דיני הפקעת מקרקעין, מהדורה שביעית, (להלן - קמר), עמ' 220-219, והפסיקה הנרחבת הנזכרת שם; אהרון נמדר, הפקעת מקרקעין - עקרונות, הליכים ופיצויים (להלן - נמדר), עמ' 388-387). יתירה מזאת, בית משפט זה אינו מוסמך כלל לדון בשאלת הפיצויים, והסמכות העניינית לדון בכך נתונה לבית המשפט המחוזי (קמר, עמ' 441). כך גם נפסק, למעשה, בכל פסקי הדין הנזכרים לעיל שדנו בתביעות הקשורות לפרויקט זה. טענת דיטר - אי חלותה של תוכנית מח/54 ד' 18. דיטר טענה בענין זה בפירוט ובאריכות (סעיפים 11-7 לתשובתה), תוך הפניה להודעה בדבר אישור התכנית (נספח ד' לתשובה) ותוך הפניה לתקנון התכנית (נספח ה'), על מנת להראות שתכנית מח/54 ד', כלל אינה חלה על השטח המופקע ממנה. לא מצאתי כל מענה לטענה זו בכתביה של המבקשת, כולל התצהיר "המפריך" שהיא עותרת להגשתו. יתירה מזו, בתצהירו של מר דרנס, התומך בתובענה כלפי דיטר (ה"פ 200470) מצהיר דרנס כי "קיימת התאמה בין תרשים ההפקעות שהוצא מכוח צווי ההפקעה המפורטים בתובענה לבין תשריט תוכנית תת"ל 15: מסילת השרון ודרך 531." לא נמצאה כל הצהרה דומה בדבר התאמת הצווים לתוכנית מח/54 ד'. המסקנה היא שסוגיה זו דרושה בירור בהוכחות. טענת צרפתי לדיור חלוף 19. צרפתי מתגוררים בשטח המופקע. טענה זו אינה מוכחשת על ידי המבקשת. לטענת המבקשת, צרפתי פלש שלא כדין לשטח והוא נעדר כל זכות במקרקעין. לטענת צרפתי, הם מחזיקים ומתגוררים בשטח זה, בערך משנת 1990 ואילך, הקימו עליו בית מגורים ובמשך כל התקופה הזו לא נדרשו מעולם לפנותו. משכך, כך טענתם, יש להגדירם כברי רשות במקרקעין הללו. כברי רשות, טוענים צרפתי, הם זכאים לדיור חלוף או לפיצויים תמורתו, בטרם מסירת החזקה. 20. תחילה, עלי לדחות את טענת המבקשת, לפיה פסקי הדין בענין אביגדורוב ובענין תדהר, קבעו הלכה, כי אין לפסוק דיור חלוף במסגרת הפקעה הנעשית על פי פקודת הדרכים. אדרבא, ניתן לומר כי בית המשפט באביגדורוב גילה אוזן קשבת לטענתה של גב' אביגדורוב בהקשר זה, אלא שבאותו מקרה הסכימה רשות הנמלים והרכבות להסתפק בינתיים במקרקעין, שאינם כוללים את בית המגורים שלה, ולאפשר לה להמשיך להתגורר בו "עד אשר יקום צורך ממשי ואמיתי בחלק מקרקעין זה" (סעיף 11 סיפא לחוות דעתה של כב' השופטת ארבל). בענין תדהר נדחתה הטענה לדיור חלוף מהסיבה הפרוצדוראלית, שזו הועלתה בשלבי הערעור (סעיף 5 לפסק הדין). בענייננו, לא הובעה כל נכונות מצד המבקשת לאפשר, בינתיים, לצרפתי, להמשיך לשהות בביתם "עד אשר יקום צורך ממשי ואמיתי", אני מניח משום שלשיטת המבקשת צורך זה כבר קם. כמו כן, טענה זו עלתה מיד בכתב תשובתם, ומהווה למעשה את עיקר תשובתם לתובענה. משום כך יש להידרש לטענה זו. 21. אכן, מרבית החוקים המקנים סמכויות הפקעה מחייבים העמדת דיור חלוף למפונה, בטרם נטילת החזקה במקרקעין שהופקעו. "מטרת העמדתו של הדיור החלוף, או הכסף הדרוש כדי השגתו", כותב קמר בספרו (עמ' 640), "הינו למנוע מצב שבו דייר של בית מגורים או של בית עסק, לפי החוק הנוגע בדבר, ימצא עצמו עקב נקיטת הליכי ההפקעה והפינוי, ללא קורת גג מעל לראשו, או ללא מקום לניהול עיסוקו. לפיכך, פתרון הדיור החלוף צריך ליתן מענה סביר למפונה, אך אין הכרח, שיינתן לו פתרון כולל וסופי, שיעמיד אותו במצב זהה לחלוטין למצב שבו היה נתון קודם להפקעה ולפינוי." יודגש, עם זאת, כי סעיף הדיור החלוף המרכזי בסוגיית ההפקעה הוא סעיף 194 לחוק התכנון והבניה, לפיו דיור חלוף יינתן רק לגבי בית מגורים בלבד, ולא לגבי עסק או כל מבנה אחר (קמר, שם). 22. פקודת הדרכים איננה כוללת הוראה למתן דיור חלוף כנגד נטילת החזקה במקרקעין המופקעים. מהי המסקנה הנובעת מכך? דעתי היא, כי אין ללמוד מכך הסדר שלילי. הסדר שלילי ניתן לומר, כי הוא חל בחוק מסוים, רק אם בשעה שנחקק החוק היה הסדר מקביל כזה בחוקים אחרים. פקודת הדרכים נחקקה בתקופת המנדט, שעה שהסדר הדיור החלוף כלל לא היה קיים, זה הוסדר רק בחוקים המאוחרים שנחקקו על ידי המחוקק הישראלי. יתירה מזו, ואם ייטען כי הדיון בדיור החלוף עלול לעכב את מסירת החזקה ואת הפרויקט בכללותו, אינני מוצא כל סיבה שתצדיק את האבחנה בענין זה בין ההפקעות על פי חוקי ההפקעה השונים. במה שונה הצורך להשיג חזקה מיידית במקרקעין לפי פקודת הדרכים מהצורך להשיג חזקה מיידית לפי חוק התכנון והבניה, למשל, כאשר "צרכי הציבור" המצדיקים את ההפקעה על פי אותו חוק (סעיף 199(ב)), כוללים, למשל: שדות תעופה, בתי חולים, מקלטים ומחסים ציבוריים, מתקנים להספקת מים, ועוד? 23. על הפרשנות הנדרשת בחוקי ההפקעה הנושנים, כותב פרופ' נמדר בספרו (נמדר, עמ' 47-46): "חוקי ההפקעה השונים בישראל לא רק שהם מפוצלים לחוקים רבים אלא שהעיקריים שבהם נחקקו בתקופת המנדט, ואינם תואמים את התפיסה המודרנית של זכות הקנין. מלבד היותם של חוקים אלה ישנים הם גם לא זכו לנוסח חדש משלהם, כך שהנוסח האנגלי עדיין הוא הנוסח המחייב - דבר היוצר קושי בפרשנות החוק והתאמתו למציאות הישראלית. אם נוסיף על כך שהמחוקק הישראלי לא עדכן חוקים אלה במשך תקופה ארוכה, נמצא כי פרשנות חוקי ההפקעה בישראל נעשית מלאכה קשה ביותר. המגוון הרחב של חוקים האמור לעיל מעורר, בראש ובראשונה, קושי רב במציאת התכלית החקיקתית, שהוא הכלי החשוב ביותר בפרשנות החוקים. חוקים אלה לא רק שמגלים עמדות שונות, ואין הם מייצגים עמדה אחידה, אלא שהם גם אינם תואמים את תפיסת הסביבה החוקתית שהתפתחה עם הזמן והכירה בעליונותה של זכות הקנין. את הפער הגדול שיוצר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לעומת חוקים ארכאיים אלה ניתן לצמצם רק בדרך פרשנית. ואכן, בתי המשפט שדנו בשאלה זו קבעו כי חוק היסוד הנ"ל, למרות שאין הוא חל למפרע על חוקים שנתקבלו לפני חקיקתו, הרי שיש לו השפעה על הדרך שבה חוקים אלה יפורשו. בלשון אחרת: כאשר נבוא לפרש את פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943, או את פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943, נצטרך לפרשן על בסיס התכלית החקיקתית של ימינו אנו, ולהשליכם לאחור לתקופה בה חוקים אלה נחקקו. לפיכך, לחוק היסוד הנ"ל, שהעמיד את זכות הקנין במעמד נורמטיבי מחודש, יהיה השפעה על הפירוש שיש לתת לחוקים אלה. הדבר יגרום לכך שהפירוש צריך להתאים את תנאי פיסקת ההגבלה האמורה בסעיף 8 לחוק הנ"ל." בהמשך סיפרו, עומד פרופ' נמדר על השינויים הנדרשים בחוקי ההפקעה הנושנים (עמ' 74-73). בין השאר, נדרש, לדבריו (עמ' 74): "יש להרחיב את החובה להעניק דיור חלופי לדייר שבית מגוריו עומד בפני הפקעה לכל חוקי ההפקעה השונים. חובה כזו קיימת בחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, מתוך כוונה לדאוג למגורים סבירים לבעלי בית המפונים מביתם, ואין שום סיבה הגיונית שלא להרחיבה גם להפקעות לפי פקודת הקרקעות ופקודת מסילות הברזל." 24. וכאן אני נדרש לביקורת שהועלתה בפסק דין סכאי על השימוש בפקודת הדרכים, שבסופה קובע בית המשפט (סעיף י"ט לפסק הדין): "גם באותם מקרים בהם יהיה צורך לעשות שימוש בפקודת הדרכים על הרשות לעשות כל שביכולתה כדי למזער את הפגיעה בבעלי הנכסים, באמצעות השוואת מעמדם, ככל הניתן, לבעלי נכסים שהופקעו בדרך המלך להפקעות: אם בחוק התכנון והבניה, כדרך המלך, ואם בפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), במיוחד משתתוקן בשעה טובה - והוראות הצעת החוק הכרוכות בביטול פקודת הדרכים ואיחוד סמכויות ההפקעה עם אלה שבפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), לאחר תיקונה המעדכן, נראות לי." 25. מסקנתי, לאור הדברים דלעיל, הינה כי גם תפיסת החזקה במקרקעין המופקעים לפי פקודת הדרכים, מותנית בהעמדת דיור חלוף, או שווה ערך כספי לו, למפונה המתגורר באותם מקרקעין. 26. בכך, לא באתי לקבוע, כי לצרפתי ספציפית, זכות לדיור חלוף בגין בית מגוריהם. לשם כך יש לקיים בירור בטיב זכותם במקרקעין, ובהתאם לכך בטיב הדיור החלוף שיש להעמיד להם, אם בכלל. מאידך, אינני יכול לקבוע כבר בשלב מקדמי זה, כי הראיות המונחות בפני, כמות שהן, שוללות מצרפתי כל זכות במקרקעין, בהקשר לדיור חלוף ובהקשר זה בלבד. סוגיה זו כרוכה בליבון עובדתי ומשפטי, גם יחד. 27. באשר לחשש, כי הדיון בדיור חלוף יעכב במידה ניכרת את הליכי תפיסת החזקה, נזכיר כי אין הכרח שינתן למפונה פתרון כולל וסופי, שיעמיד אותו במצב זהה לחלוטין למצב שבו היה נתון קודם להפקעה ולפינוי (רע"א 3092/01 קיסר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב יפו, פ"ד נז(1) 313, 326 (2002)). במלים אחרות: אין הכרח לספק לדייר המפונה שיכון זהה לזה שממנו פונה, מבחינת מספר החדרים או טיבם (ע"א 481/74 בסר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו, פ"ד כט(2) 98, 100 (1975)). זאת משום שהדיור החלוף נועד לענות על הצורך בקורת גג ולא לפצות את המפונה. שאלת הפיצוי היא סוגיה נפרדת, ולמפונה עומדת הזכות, בנוסף על הדיור החלוף שקיבל, לתבוע מהרשות המפקיעה פיצויים בעד מותר נזקיו (קמר, עמ' 640, והפסיקה הנזכרת בה"ש 49). מטעם זה אינני שולל מתן דיור חלוף זמני כדי לאפשר את הפינוי ותפיסת החזקה, כאשר טיב הזכויות המדויק של צרפתי והפיצוי המגיע להם, אם בכלל, יידונו בנפרד. טענות נוספות של רוזנשטיין 28. הפרת חובת השימוע - טענה זו נסמכת על פסק דינו של בית המשפט העליון בענין לוביאניקר (בג"ץ 307/82 לוביאניקר נ' שר האוצר, פ"ד לז(2) 141 (1983), וכן ראו: בג"ץ 1597/93 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה קרית אתא (1994)), אשר המליץ להנהיג זכות שימוע בטרם הפקעה. בעקבות הדברים הללו קבע היועץ המשפטי לממשלה חובת שימוע בטרם הפקעה (הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 60.124), אך הנחיות אלה כבר בוטלו (ראו: נמדר, עמ' 168, ה"ש 22). מכל מקום, חובת השימוע המדוברת היא טרם ההפקעה ולא טרם תפיסת החזקה. אקט ההפקעה על פי פקודת הדרכים נעשה בעצם פרסום הצווים, ואלה פורסמו זה מכבר. כאשר מדובר בבעלים של המקרקעין, כמו רוזנשטיין, הרי שההנחה היא, שהאפשרות של הבעלים להגיש התנגדויות לתכניות, הכוללות את ההפקעה מהווה בפועל מימוש זכות הטיעון (נמדר, עמ' 169). רוזנשטיין לא ניצלו את זכות הטיעון שניתנה להם להתנגד לתוכניות הכוללות את ההפקעה הנדונה והם אינם יכולים לתבוע אותה בשלב מאוחר זה. 29. צו ההפקעה משנת 1997 הוצא על ידי שר התשתיות ולא על ידי שר התחבורה - אמנם, השרים המוסמכים להוציא צווים על פי פקודת הדרכים הם שרי התחבורה והעבודה, אך מתוקף סמכותה של הממשלה, באישור הכנסת, להעביר סמכויות שניתנו על פי חוק לשר אחד, מאותו שר לשר אחר (סעיף 31(ב) לחוק יסוד: הממשלה), העבירה הממשלה מעת לעת את הסמכויות על פי פקודה זו לשר זה או אחר (ראו: קמר, עמ' 67-66). בשנת 1997 היתה הסמכות נתונה לשר התשתיות הלאומיות, על פי צו שפורסם בשנת 1996 (י"פ 4436, התשנ"ו, עמ' 1522). 30. חוסר חפיפה בין השטחים המופקעים על פי שני הצווים - הפירוט שעשו רוזנשטיין בענין זה בכתב תשובתם (סעיפים 13-12) אינו כולל את המקרקעין הנדונים בתובענה זו, ולא הוברר מהי המסקנה הנובעת מחוסר החפיפה המתואר על השטחים המופקעים דנן. אלברט גוזלן ואליהו חיים 31. גוזלן וחיים לא השיבו לתובענה ולא התייצבו לדיון. ב"כ המבקשת המציא לבית המשפט אישורי מסירה של כתב התביעה למשיבים הללו, בצירוף תצהיר תומך. המשיבים גם קיבלו הודעה כדין על מועד הדיון. משכך, ניתן לתת פסק דין נגדם לאחר שלא התייצבו לדיון. תשלום הפיצויים שאינם שנויים במחלוקת 32. המבקשת הצהירה, כי למרות שהיא איננה מחויבת לעשות כן, היא מתחייבת לשלם למשיבים הזכאים לכך את הפיצויים שאינם שנויים במחלוקת, עד למועד מסירת החזקה. כך ראוי לנהוג. תוצאות פסק דין חלקי למשיבים 3 (גוזלן), 5 (חיים), 10-9 (רוזנשטיין), 11 (גמליאל) ו-12 (לקס) 33. ניתן בזה פסק דין האוסר על המשיבים 3, 5, 9, 10, 11, ו-12 להפריע למבקשת ו/או למדינת ישראל לתפוס חזקה בשטח המקרקעין המופקעים, נשוא התובענה. פסק הדין ייכנס לתוקף ביום 19.4.09. עד למועד זה, על הצדדים למצות את המשא ומתן בקשר לפיצויים המגיעים למשיבים, ובהעדר הסכמה תשלם המבקשת למשיבים עד למועד זה את הפיצויים שאינם שנויים במחלוקת. החלטות 34. א. עניניהם של המשיבים, שטרם ניתן פסק דין נגדם במסגרת הכרעה זו, ב-ה"פ 200542/08, שונה מעניינה של המשיבה ב-ה"פ 200470/08, ומוטב להפריד את הדיון בעניניהם (מבחינת הנוחות בלבד ייקבע בשלב זה מועד קדם משפט אחד לשתי התובענות). ב. אני מקבל את תצהיר התגובה של המבקשת ב-ה"פ 200470/08, אולם על מנת שלמשיבה בתובענה זו תהיה זכות התשובה האחרונה, אני מאפשר גם לה להשיב לתצהיר התגובה, בתוך 10 ימים מהיום. ג. הדיון בה"פ 200470/08 (ביחס לדיטר) יימשך בשתי הנקודות הבאות: א. רוחב ההפקעה שנעשה למעשה ורוחב ההפקעה המותר. ב. חלותה של תוכנית מח/54 ד' על המקרקעין שהופקעו בתובענה זו. ד. הדיון בה"פ 200542/08 ביחס לצרפתי יימשך בשאלת הדיור החלוף בלבד. ה. אני קובע קדם משפט נוסף בה"פ 200470/08, ובה"פ 200542/08 ביחס למשיבים 7 ו-8 (צרפתי) בלבד, ליום 19.3.09 שעה 09:00.הפקעהפקודת הדרכיםקרקעות