קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרמת מסך עקב הפרת חובת הגילוי בחברה: זוהי תביעה כספית בסך 198,629 ₪ אשר הוגשה על ידי התובעים, מהנדסים במקצועם ומנהלים משרד משותף להנדסה אזרחית, נגד שני נתבעים שהם בעלי המניות בחברה פרטית בשם "ברג תעשיות מחזור בע"מ", העוסקת במחזור ממירים קטליטיים. (להלן "החברה"). תמצית טענות התובעים התובעים הגישו כנגד החברה תביעה כספית ביום 21.3.06 בת.א. 868/06 בבית המשפט השלום בקרית גת וניתן נגד החברה פסק דין בהעדר הגנה, על מלוא סכום התביעה. ביום 30.5.06 נפתח כנגד החברה תיק הוצאה לפועל למימוש פסק הדין, אך ההליכים בו נכשלו, כיוון שהחברה הפסיקה את פעילותה, חצריה נטושים וכל רכושה הוברח מהמקום. בין החודשים דצמבר 2004 - מאי 2005, ניהלו נציגי החברה מו"מ עם התובעים, במטרה לשלבם במיזם עסקי משותף, מתחום עיסוקה של החברה. נתבע 2 הציג עצמו בפני התובעים כבעל מניות בחברה כמנהלה ומורשה חתימה, כדירקטור - בעל מניות בחברה וכמומחה אשר מכיר את התהליכים הנוגעים למיזם העסקי. נתבע 1 פעל ביחד עם אדם בשם יצחק מנדלסון אשר הוצג גם הוא כמנהל בחברה ובדיעבד, ורק במועד הכנת התביעה הכספית נגד החברה, התברר כי מנדלסון הינו פושט רגל ונתבע 2 שימש לו "כמסווה ועושה דברו של מנדלסון", לביצוע פעולות משפטיות, אשר מנדלסון היה מנוע מלבצען בשל היותו פושט רגל. הנתבעים ידעו מלכתחילה כי מנדלסון פושט רגל, ובמכוון נמנעו מלגלות להם עובדה זו. השותפות העסקית, בין התובעים לחברה לא יצאה אל הפועל עקב אי הסכמת התובעים להשקיע כסף במיזם והנתבעים פעלו כדי לשכנע את התובעים להמיר את השתתפותם במיזם המשותף בעסקת הלוואה לחברה, אשר הוצגה על ידי מנדלסון - בידיעת הנתבעים- כהלוואה עבור רכישת חומרי גלם הדרושים לביצוע הניסוי. ביום 11.9.05 נחתם בין התובעים לחברה זיכרון דברים, עליו חתם נתבע 2 בשם החברה ובו סוכם, כי התובעים ילוו לחברה 42,000$ לרכישת 1,000 ק"ג חומרי גלם מסוג ממירים קטליטיים, אשר יוחזרו לתובעים על ידי החברה, בצירוף רווחים, בתוך 30 יום ממועד קבלת תוצאות הניסוי ולא יאוחר מ- 100 ימים ממועד מסירת ההלוואה, דהיינו מיום 28.12.05. ביום 19.9.05 העבירו התובעים, בהתאם לזיכרון הדברים, סך של 190,000 ₪ לחברה, סכום אשר הילוו מהבנק והיה עליהם להשיבו לאחר תקופה קצובה לה התחייבו. לטענת התובעים, הנתבעים כלל לא התכוונו להשתמש בכספי ההלוואה לייעוד שהציגו בפניהם, והם פעלו במרמה בכך שהסתירו מהתובעים את מצבה הכלכלי הרע של החברה באותו מועד. כן הסתירו מהתובעים את עובדת היותו של מנדלסון פושט רגל והציגוהו כאחד ממנהלי הפרויקט. הנתבעים לא רכשו בכספי ההלוואה את חומרי הגלם, כמתחייב מזיכרון הדברים, אלא השתמשו בכספי ההלוואה לצרכים תזרימים של החברה ולא השיבו לתובעים את כספי ההלוואה ואף גרמו לכישלון הניסוי אשר תוכנן. ביום 29.11.05 קיבלו התובעים מכתב ממנדלסון, בו הוא מאשר את מצבה הגרוע של החברה, וביום 6.12.05 שלח אליהם מנדלסון מכתב נוסף, בו הוא מציב שתי אלטרנטיבות להשבת החוב לתובעים: האחת - תשלום החוב עד ליום 30.3.05 והשנייה, תשלום חודשי בסך 10,000 $ ב-4 תשלומים, החל מחודש ינואר 2006. ביום 7.12.05 שלחה החברה לתובעים מכתב נוסף, בו היא מתחייבת לתשלום החוב בתשלומים חודשיים של 10,500$. בפועל, כל ההתחייבות של החברה לפירעון החוב, לא מולאו והחברה נותרה חייבת להם את סכום התביעה. ביום 26.1.06 שלח מנדלסון לתובעים מכתב נוסף, בו הוא נוטל אחריות אישית לתשלום החוב וביום 6.2.06 העבירה החברה לתובעים סך של 10,000 ₪ בלבד על חשבון החוב. לטענת התובעים, נתבע 1 כבעלים ומנהל בחברה יצר מצג במרמה והונאה, כאשר ידע שהחברה לא תוכל להשיב לתובעים את ההלוואה, ולכן הוא חב את החוב באופן אישי. נתבע 2 כבעל מניות, כשלוחו של מנדלסון וכבעל זכות חתימה בחברה, ידע כי החברה לא תוכל להשיב את סכומי ההלוואה והוא חתם על הסכם ההלוואה במרמה והונאה. הנתבעים יצרו בפני התובעים מצג לפיו מצב החברה איתן, כי היא תעמוד בכל התחייבויותיה הכספיות וכי עסקת ההלוואה תניב להם רווחים. התובעים האמינו למצג זה. התובעים עותרים להרמת מסך ההתאגדות של החברה לגבי הנתבעים ולחייבם להשיב להם את סכום התביעה, הוא סכום ההלוואה. תמצית טענות הנתבעים נתבע 1 הינו מהנדס כימיה במקצועו ובתקופה הרלוונטית החזיק ב- 45% ממניות החברה והיה רשום כמנהלה. נתבע 2 היה בתקופה הרלוונטית הבעלים של 45% ממניות החברה והיה מורשה חתימה מטעמה. בפועל, מנהל החברה בתקופה הרלוונטית היה אייל בן יעקב, אשר החזיק ב- 10% ממניות החברה, (להלן: "אייל"). בחודש מאי 2005 הקימה החברה את חברת ברג איטליה, ואייל החזיק ב- 50% ממניותיה. בחודש אוגוסט 2005 במסגרת שלב ראשון של הניסוי, קיבלה החברה משלוחי ממירים קטליטיים במימון חברת ברג באיטליה. התברר כי 40% מהממירים היו פגומים ולא התאימו לניסוי וברג איטליה לא הייתה מוכנה לממן משלוח נוסף, בטרם תתקבל תמורת מכירת התוצרת מהמשלוח הראשון. משכך, מנכ"ל החברה הודיע לברג איטליה, כי החברה תממן בעצמה את הממירים בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2005. לחברה היה מיזם עסקי - פיילוט בתחום מיחזור ממירים קטליטיים ואייל, אשר היה חבר אישי של התובעים, עניין אותם בהצטרפות למיזם והוא זה שניהל עמם את המו"מ. בהתאם לסיכום הדברים בין הצדדים, בגין השקעתם היו אמורים התובעים לקבל רווחים תפעוליים בשיעור 50% מהשקעתם. באותה עת נתבע 1, אשר שימש כאיש מקצוע, לא היה מעורב בנושאים הכספיים וכך גם נתבע 2 לא היה כלל מעורב בהתנהלות החברה וחתם על ההסכם רק כאשר נדרש לכך על ידי אייל, תוך שהוא סומך באופן טוטאלי על דבריו. לאחר שביום 19.9.05 נחתם ההסכם בין החברה לתובעים ועל פי הנחיית מנכ"ל החברה, העבירה החברה סך 36,000$ מכספי התובעים לברג איטליה, אשר לדברי המנכ"ל נועדו לסגירת החוב עבור חומרי הגלם הראשונים. ביום 19.9.05 בפגישה עם ספק חומרי הגלם, הוא התחייב לספק לחברה 4,000 יחידות במימון ברג איטליה וכן לפיצוי בהיקף של 1 טון ממירים בגין חומר הגלם הפגום. בפועל ספק חומרי הגלם לא עמד בהבטחתו זו. ברג איטליה לא חידשה את מימון אספקת הממירים לצורך המשך הניסוי וספק חומרי הגלם לא עמד בהתחייבותו לפיצוי בגין הממירים המקולקלים, מה שסתם את הגולל על הניסוי ועל כספי התובעים. לטענת הנתבעים, הם לא ניהלו את המו"מ עם התובעים, אלא המנכ"ל אשר גם החזיק ב- 50% ממניות ברג איטליה והתובעים ידעו היטב את מצב החברה, אשר נקלעה לקשיים, ולכן נדרשה להשקעת התובעים. דיון השאלה הצריכה הכרעה בתביעה דנן, הינה האם קיימת עילה להרמת מסך ההתאגדות של החברה לגבי הנתבעים. מטעם התביעה העיד בפני מר יצחק מנדלסון, (להלן: "מנדלסון"), לאחר שב"כ התובעים הצהיר לפרוטוקול, כי למרות שמנדלסון הובא מטעם התובעים, הינו עד עוין להם, בהיותו חלק מקבוצת הנתבעים ומי שהקים את החברה, כפי שיפורט. מנדלסון, היה בעת הקמת החברה פושט רגל וכך גם בעת עדותו. על פי עדותו, הוא זה שיזם את רעיון הקמת החברה וליקט את אנשיה ולטענתו, נתבע 2 לא היה מנהל בחברה. לגרסתו, עם הקמת החברה, בעלי המניות בה היו אריאל ברג, אייל בן יעקב ונתבע 1 ולאחר מכן, נתבע 2 החליף את אייל. מרגע שנתבע 2 הצטרף לחברה הוא היה בעל זכות החתימה הבלעדי בה ואייל המשיך לשמש כמנהלה. לדברי מנדלסון, תפקידו היה ללקט את בעלי המניות והמנהלים בחברה ולגייס משאבים לפעילותה מיום הקמתה ועד לסגירתה. מדובר היה לגרסתו, בחברת פילוט, "לקחתי מנכ"ל ביקשתי כשליקטתי את האנשים ליקטתי גם את אייל בן יעקב כדי שהוא גם ינהל את החברה" (עמוד 5 שורה 22-25 לפרוטוקול). לגרסתו, למרות שהוחלט למנות את נתבע 2 כמנהל החברה, הוא לא שימש ככזה בפועל, כיוון שלא הבין בתחום עיסוקה של החברה......."ואם היו ישיבות שהוא השתתף בהם זה היה כדי לא להביא אותו עד לקריית מלאכי אלא ברמלה איפוא שאני ישבתי. גם אני ישבתי בישיבות....היה לי אינטרס בעסק הזה. אני הייתי בכינוס נכסים ועדיין בכינוס, האמנתי שסיכוי החברה להצליח הוא גבוה....." (עמוד 6 שורות 6-15 לפרוטוקול). לשאלה- האם נתבע 2 צורף לחברה רק כדי לשמש כבעל זכות חתימה ובעל 45% ממניות החברה, השיב מנדלסון: "אני ליקטתי את האנשים, הצעתי גם לאייל להיות בעל זכות חתימה, אדון קוגן לא רצה....ואייל גם לא רצה להיות בעל זכות חתימה, וכאשר אריאל ביקש לפרוש, ובקשתי מסלוטולוב להיכנס, היה רק טבעי שהוא יקח את העניין הזה של זכות חתימה...." (עמוד 7 שורות 4-8 לפרוטוקול) מנדלסון העיד, כי הוא גייס את נתבע 2 לחברה, אשר ידע כי מנדלסון הינו פושט רגל. לשאלה מדוע הוא כתב וחתם על מכתבים בשם החברה ועל נייר המכתבים שלה השיב, כי מרגע שאייל בחר בחודש דצמבר לעזוב את החברה אשר נקלעה במצב קשה, "..בתקופה הזו אני נכנסתי לנעליו של אייל בן יעקב, ואני ישבתי שם בקרית מלאכי, באתי כדי לנסות לראות אם במצב שנוצר של הכאוס הזה ושל חובות וכל הדברים האלה של חברה מתמוטטת, איך אפשר להציל את הדברים האלה, בלא שכר בתקופה הזו." (עמוד 8 שורות 11-17 פרוטוקול). מנדלסון העיד, כי איש לא מינה אותו למלא את מקומו של אייל כמנכ"ל החברה וכי הוא עשה זאת מתוך רצון לפתור את הבעיה. הוא אישר כי בתקופה זו חתם על מסמכים בשם החברה והבטיח לתובעים לשלם את חובם. לגרסתו, כאשר במכתביו על נייר המכתבים של החברה כתב "אנחנו" הכוונה הייתה "אנחנו זה התכוונתי לברג תעשיות מחזור. אנחנו זה אני, אני אישית יעשה כל מאמץ שמי שנתן כסף יקבל אותו בחזרה....אני כתבתי, אני ניסחתי ואני שלחתי" (עמוד 9 שורות 1- 14 לפרוטוקול). עוד העיד, כי לא ערך את המו"מ עם התובעים לעניין ההלוואה, אך היה נוכח בעת השיחות עמם בעניין ההלוואה, אלא "שאני רק דווחתי עליו, כמו שחברי הדירקטוריון האחרים דווחו עליו..."(עמוד 9 שורה 23 לפרוטוקול). מנדלסון מתאר בעדותו שלב, שבו החברה לא הייתה מסוגלת לגייס משקיעים חיצוניים, כיוון שאנשים התחילו להרגיש שמשהו לא בסדר ואז אייל העלה רעיון לשנות את המו"מ אשר נוהל עם התובעים. בשלב זה מנדלסון הכיר את התובעים והשתתף יחד עם אייל בפגישה. אייל הציג בפניהם מצב ודאי ובטחון שהם הולכים למשהו בטוח. (עמוד 10 שורות 107 לפרוטוקול). מנדלסון אישר כי ההסכם עם התובעים הוא הסכם הלוואה ונתבע 2 הוא שחתם על ההסכם מבלי שהשתתף במו"מ עם התובעים. לגרסתו, הוא אישית לא סיפר לתובעים כי הינו פושט רגל, כיוון שהם לא נתנו לו את ההלוואה באופן אישי, אלא לחברה. לדבריו, הכסף שנתנו התובעים היה אמור לממן רכישת ממירים ובפועל הוא שולם לברג איטליה לכיסוי חוב קודם. התובעת, נטע אברהם, השיבה בחקירתה, כי היא והתובע, המכונה בפי כולם "בודי" פעלו יחדיו. היא הכירה את אייל מעבודתם המשותפת בעבר והוא זה שניהל עמם את המו"מ להיכנס הקמת מיזם עסקי של ממירים קטליטים במקסיקו . לגרסתה, הכסף ניתן לחברה כהלוואה ולא כהשקעה. הלוואה שהתובעים שוכנעו לתת לחברה לצורך ביצוע ניסוי, ו"לא נראה לה בעייתי לחתום על הסכם הלוואה ולקבל רווחים". יתרה מכך, לגרסתה הוצג בפניה מצג לפיו, רק משקיעים אשר ילוו לחברה כסף לצורך הניסוי, יהיו זכאים להיכנס כשותפים בסכום מסוים ועל השאר יהיה להשקיע סכומים גבוהים מאוד, כדי להיכנס למיזם. לדבריה, גילו התובעים את מצבה הכלכלי הקשה של החברה ממכתבו של מנדלסון ורק עם הגשת התביעה נגד החברה, הסתבר להם כי מנדלסון הינו פושט רגל. מנדלסון גם סיפר לה בדיעבד, כי החברה לא רכשה את חומרי הגלם מכספי ההלוואה, אשר נועדה לצורך ניסוי "סמי תעשייתי". התובעת העידה, כי על פי ההסכם כספי ההלוואה היו אמורים להיכנס לחשבון נאמנות של עורך דין וכי החברה, או מנהליה, הם שהיו אמורים להביא לאישור החברה את הסכם הנאמנות. לדבריה, אכן הוסכם בהסכם, כי הניסוי יהיה בפיקוח רואה חשבון חיצוני, אך אינה יודעת אם מונה רואה חשבון כיוון שהחברה, כמנהלת הניסוי, היא שהייתה אמורה למנותו ורק לחברה היכולת לפקח על עבודתו ועל הניסוי עצמו. בכל מקרה לשיטתה, כיוון שהחברה לא עשתה דבר בעניין הניסוי ולא הגיעה לשלב הניסוי והחברה כלל לא רכשה את הממירים, לא היה צורך ברואה חשבון. לטענתה, העברת כספי ההלוואה וקבלת פרטי החשבון להעברת הכסף הייתה באמצעות מנדלסון. עד התביעה אייל בן יעקב הצהיר, כי החל את תפקידו בחברה כיועץ ומונה למנכ"ל החל מחודש אפריל 2005 עד להתפטרותו בחודש דצמבר 2004 ובבעלותו 10% ממניות החברה. התפטרותו, כמפורט במכתב ההתפטרות שלו אל מנדלסון מיום 13.11.05, באה כיוון שמנדלסון, ביחד עם נתבע 2, פעלו מאחורי גבו בענייני הכספים של החברה וביחד עם קוגן בעניינים מקצועיים והוא נוטרל לחלוטין. החל מחודש דצמבר 2004 ועד לחודש מאי 2005 ניהל עם התובעים מו"מ בניסיון לשלבם במיזם עסקי של החברה, וכן הציע להם לבדוק יבוא ממירים ממקסיקו, ארץ מוצאו של התובע. מיזם, שאליו לא הסכימו הנתבעים להיכנס לשותפות העסקית ולהשקיע בו. הנתבעים, באמצעות מנדלסון, שכנעו את התובעים להמיר את השותפות העסקית לעסקת הלוואה, לפיה ילוו התובעים לחברה כספים לצורך רכישת חומרי גלם כדי לבצע את הניסוי וביום 11.9.05 נחתם בין התובעים לחברה הסכם ההלוואה. עד למועד זיכרון הדברים אייל היה מעורב במו"מ ומאותו שלב, עשו זאת מנדלסון ונתבע 2. אייל מפרט בתצהירו, כי טרם ביצוע ההלוואה, הנתבעים ידעו היטב את מצבה הכספי הקשה של החברה והם נמנעו מלרכוש את חומרי הגלם להם התחייבה החברה בהסכם עם התובעים. במקום זאת, השתמשו הנתבעים בכספי ההלוואה לצרכיה הכספיים השוטפים של החברה ו- 3 ימים לאחר קבלת כספי ההלוואה הם השתמשו בהם לתשלום חוב ממירים קודמים לברג איטליה. לגרסת אייל מנהל החברה בפועל היה מנדלסון, אשר היה שותף להקמת החברה והפקיד את מניותיו בידי נתבע 2, אשר הכיר את מנדלסון וידע כי הינו פושט רגל, שאינו רשאי להיות בעל מניות, זו גם הסיבה שנתבע 2 היה בעל זכות החתימה היחיד בחברה. הנתבעים ידעו כי הינו חבר של התובעים, אשר עניין אותם בהקמת המיזם במקסיקו. משסירבו לכך התובעים, מנדלסון הוא שהציע להם את מיזם הפיילוט כדי להוציא מהם כסף לרכישת ממירים למפעל בארץ, כיוון שמשקיע פוטנציאלי במיזם בשם אלון ליברמן דרש כתנאי להצטרפותו, את ביצוע הפיילוט. לגרסת אייל, המגעים, המו"מ וסיכום העקרונות מול התובעים נעשו על ידי מנדלסון אשר סייע בניסוח ההסכם והביא את נתבע 2 לחתום על ההסכם, כמורשה חתימה יחיד בחברה. לטענתו, נתבע 1 אשר פיתח את הטכנולוגיה, התנהל בחוסר שקיפות והטעיית נתונים ומנדלסון נטרל את הקשר בין אייל ונתבע 1 ושלל מאיל את זכות החתימה אשר הייתה לו כמנהל בחברה ואת ניהול החברה ועובדיה, כאשר נתבע 2 היה עושה דברו של מנדלסון ושיתף עמו פעולה באופן מלא. לטענתו, חברת ברג איטליה הוקמה לצורך הקמת מפעל בגרמניה והוא פעל כנאמן של חברת ברג ישראל. ככזה חתם על מסמכי היסוד של החברה באיטליה אך מעולם לא היה בעלים ו/או בעל זכויות בברג איטליה. לגרסתו, מנדלסון היה שותף מלא לגיבוש ההסכם נ/4 ומכתב נ/6 לא נכתב ולא הוצא על ידי אייל. בחקירתו הנגדית, השיב אייל כי הינו מחזיק ב- 10% ממניות החברה החל מיסודה. כמו כל בעלי המניות, הוא הובא לחברה על ידי מנדלסון ורעיון הממירים הקטליטים היה של נתבע 1. מנדלסון סיפר לו שהוא פושט רגל, אך הוא לא סיפר זאת לתובעים, הן מתוקף חובת הנאמנות שלו לחברה והן על פי בקשת מנדלסון, אשר מתפקידו היה לספר אודות מצבו. אייל העיד, כי טרם מינויו למנכ"ל החברה, שימש בה בתפקיד יועץ ניהולי ומחודש אפריל 2005 מונה כמנכ"ל. עם זאת, אישר כי הציג עצמו כמנכ"ל גם קודם למינויו, כיוון שצורת התנהלות החברה הייתה ללא תפקידים רשמיים ומבחינת הגורמים מולם עבד, הוא היה מנכ"ל החברה. לגרסתו, מנדלסון עסק בין היתר, בגיוס משקיעים ולכן כספי התובעים עברו דרכו ודרך נתבע 2. החלטתו להתפטר מעבודתו בחברה נבעה מניטרולו מניהולה, כמפורט במכתב ההתפטרות שלו שנשלח אל מנדלסון בחודש נובמבר 2005. אייל הסביר בעדותו, כי הוא הביא את התובעים לצורך צירופם כשותפים למיזם, מה שבפועל לא קרה, והוא לא היה היוזם להלוואה שניתנה על ידם. לכן, לא מצא לנכון לספר להם, טרם חתימתם על הסכם ההלוואה, כי החברה במצב כלכלי קשה. בכל מקרה, כל נושא הכספים התנהל על ידי נתבע 2 ולכן הוא לא ידע כי הכספים שניתנו על ידי התובעים כהלוואה לחברה, הועברו לברג איטליה. לגרסתו, נתבע 1 הוא שהיה מעורב עם התובעים במו"מ טרם חתימת ההסכם. נתבע 1, זאב ולדימיר קוגן הצהיר, כי כמהנדס כימיה בעל ידע בתחום המתכות, הוא היה אחראי בחברה על התחום המקצועי- טכנולוגי ולא היה בעל זכות חתימה בחברה. כמו כן לא היה מעורב בענייניה הכספיים ונתבע 2, משה זלוטולוב, היה בעל זכות חתימה בחברה. שני הנתבעים הצהירו, כי מנהל החברה בפועל היה אייל, אשר עניין את התובעים בהצטרפותם למיזם העסקי. אייל ניהל את המו"מ עם התובעים להצטרפותם למיזם. בהתאם לזיכרון הדברים, היה על התובעים להשקיע 42,000$ לצורך רכישת 1,000 ק"ג חומר גלם לביצוע הניסוי ומימון עלויות נלוות. בתמורה ובהתאם לאיכות תוצאות הניסוי, היו זכאים התובעים להחזר סכום השקעתם בתוספת רווחים תפעוליים בשיעור 50%. לגרסתם, נתבע 1 בטח במנכ"ל החברה ולא היה מעורב בפרטי ההתקשרות עם התובעים ונתבע 2 לא היה שותף לגיבוש העסקה, אודותיה נודע לו רק כאשר נדרש לחתום על ההסכם, כמורשה חתימה של החברה והנתבעים התובעים ידעו עובדות אלה. לטענת הנתבעים מנכ"ל החברה אשר ניהל את המו"מ עם התובעים, הורה לנתבע 2 להעביר מתוך הכספים שנתקבלו מהתובעים, סכום של 36,000$ לברג איטליה לצורך מה שלדבריו היה "סגירת חור" שנוצר עקב כישלון השלב הראשון של הניסוי והנעתו באמצעות חידוש המימון לאספקת הממירים והמשך הניסוי. לכן, אם קיימות לתובעים טענות עליהם להפנותן למנכ"ל אשר היה בעל 50% ממניות ברג איטליה ניהל את החברה ואת ההתקשרות עם התובעים. הנתבעים לטענתם, פעלו בתום לב בדרך המקובלת, לא נטלו סיכון לא סביר ולא ניתן לייחס להם כוונה להונות או לקפח. נתבע 1 השיב בחקירתו, כי היה דירקטור בחברה כאחראי על הטכנולוגיה, אך לא היה בעל זכות חתימה וכלל לא היה מעורב בענייניה הכספיים של החברה. בתקופה הרלוונטית כלל לא ידע כי מנדלסון היה פושט רגל ותפקידו של מנדלסון היה להשיג כסף לפרויקט. מנהל החברה אייל, הוא זה שקבע מה יהיה תפקידו של כל בעל מניות. לגרסתו, מצבה הכספי של החברה היה קשה, אך לא גילה זאת לתובעים כי היה מי שהתעסק בענייני כספים. לרוב השאלות בחקירתו השיב נתבע 1 "לא יודע" וכי אינו "נכנס לעניינים כספיים". נתבע 2 השיב בחקירתו הנגדית, כי הינו מכיר את מנדסלון שנים רבות וידע כי הוא פושט רגל. תפקידו של מנדלסון היה להביא כסף לחברה, והוא נוכח בישיבות החברה כיזם אשר ארגן את כולם למרות שלא היה בעל עניין. מנדלסון ביחד עם קוגן הקימו את המיזם. (עמוד 48 שורות 18-23 לפרוטוקול). לגרסתו, מנדלסון נכח בישיבות החברה......"מנדלסון היה זה שיזם הכל, הוא לא בעל מניות, הוא דאג להביא כספים לחברה ואנו היינו בחברה, מכיוון שהוא היה פושט רגל הוא לא היה יכול להיכנס והוא נוכח" (עמוד 53 שורה 22 עד עמוד 54 שורה 3 לפרוטוקול). נתבע 2 השיב בחקירתו, כי לא השקיע כספים בחברה וקיבל את מניותיו של אריאל ללא תמורה, בכפוף לכך שיהיה מוכן לפתוח חשבון עבור החברה. "אני הגעתי לשם כי לא היו מוכנים לפתוח חשבון בנק" (עמוד 49 לפרוטוקול). לדבריו, אריאל הינו קרובו של מנדלסון וכבעל מניות בחברה היה מורשה חתימה בחשבון הבנק של החברה. תמורת הסכמת נתבע 2 להיות מורשה חתימה במקום אריאל, הוא קיבל את מניותיו ללא תמורה. גם לגרסת נתבע 2, המנכ"ל הוא שנתן לבעלי המניות הוראות פעולה בחברה ואף נתן לו הוראות לגבי ניהול חשבון החברה. (עמוד 51 שורות 11-14 ועמוד 52 שורות 19-24 לפרוטוקול). לטענתו, בניגוד למפורט בפרוטוקול ישיבת החברה (נ/2), אינו מנהל החברה, אלא מנהל בחברה לעניין ניהול חשבונותיה, למרות שאין לו כלל כישורים מקצועיים בנושא זה. נתבע 2 העיד, כי ידע שאין כסף לחברה "לפי מה שהיה נכנס היינו מוציאים" (עמוד 54 שורה 9 לפרוטוקול). למרות שהוא חתום על זיכרון הדברים עם התובעים, לא הודיע להם אודות מצבה הכספי של החברה. התובע העיד בפני כי "למיטב זכרוני מנכ"ל החברה אמר לי שיש אנשים שרוצים להשקיע בחברה, אחר כך הם דיברו על מעין הלוואה והחזר של רווחים" ולשיטתו אין משמעות לשאלה אם התובעים השקיעו את כספם בחברה או הלוו אותו לחברה. (עמוד 55 שורות 4- 8לפרוטוקול). "ש. ולא חשבת שאולי אתה משלם כספי הלוואה שנועדו לרכישה של חומרי גלם, ועם זה אתה משלם את הליסינג או את המשכורות, לא עניין אותך שאתה מממן מכספים שנכנסו לחברה עבור מטרה אחרת ת. מה זה מורה אחרת. המטרה היא לתפעל את החברה ש. כספי ההלוואה של התובעים נכנסו לצורך רכישת חומרי גלם ואתה פועל לדברים אחרים ת. אני חושב שהכספים שנלקחו מהלוואה לא שולם בהם הוצאות, אלא זה הלך לקניית ממירים לברג איטליה. ש. על סמך מה אתה חושב ת. על סמך זה שכסף נכנס ביקשו ממני להעביר את הכסף לקניית ממירים לברג איטליה. ש. כמה כסף העברתם ת. 36,000$ ש. כמה כסף הייתה ההלוואה ת. 42,000$ ש. איפה ההפרש ת. נדמה לי שההפרש היה לקניית חומרים כימיקלים ש. על סמך מה נדמה לך ת. היו מסבירים לי למה להביא, מנכ"ל החברה הסביר לי. מנדלסון לפעמים שהיינו נפגשים שלושתנו ביחד גם הסביר לי" (עמוד 57 שורה 13 עד עמוד 58 שורה 7 לפרוטוקול). בהתאם לעדויות התובעים, מנדלסון ואייל, ההסכם הינו הסכם הלוואה ולא הסכם השקעה, נוסח ההסכם (הואיל מס' 2) מדבר על הלוואה ולא על השקעה. תפקידו של מנדלסון מהעדויות והראיות אשר הובאו בפני עולה, כי מנדלסון היה בבחינת "המוציא והמביא" בחברה. הוא היה היזם, הוא שגייס את בעלי המניות והמנכ"ל, הוא שקבע את תפקידיהם, הוא שלט בכל הנעשה בחברה, ניהל אותה וקבע את מדיניותה. הוא זה אשר לדבריו "ליקט את האנשים", גייס משאבים, השתתף בישיבות דירקטוריון, פנה אל התובעים בשם החברה על נייר מכתבים שלה, הבטיח הבטחות בשמה וכל מנהלי החבר ועובדיה "סרו לדברו". במכתביו אל התובעים בשם החברה פנה אליהם במילים "אנחנו" ועל פי עדותו, הוא היה כאחד משאר הדירקטורים של החברה וכך התייחסו אליו. "שאני רק דווחתי עליו, כמו שחברי הדירקטוריון האחרים דווחו עליו..." (עמוד 9 שורה 23 לפרוטוקול). מנדלסון העיד כי ניהל את החברה, נכנס לנעליו של אייל, מנכ"ל החברה שהתפטר וחתם על מסמכים בשמה למרות שלא מונה למנכ"ל. לטענתו נהג כך, כדי לא לנטוש את החברה בעת משבר. הוא העיד בפני כי "אני אחראי להכל" (עמוד 11 לפרוטוקול). עוד עולה, כי גם בתקופה בה אייל ניהל את החברה פניות מחברת ברג איטליה אל החברה בעניינים כספיים, הועברו אל מנדלסון (נ/8 ועמוד 14 שורות 1-8 לפרוטוקול) . בכל המכתבים שנשלחו על ידי מנדלסון בשם החברה אל התובעים הוא פנה אליהם בלשון "אנחנו", דהיינו הוא היה חלק מהחברה. נתבע 2 העיד כי מנדלסון נכח בישיבות החברה כיזם וכמי שדאג לגיוס משקיעים והזרמת כספים לחברה, ובהיותו פושט רגל הוא לא היה בעל מניות אך נכח בישיבות החברה. (עמוד 53 שורה 23 עד עמוד 54 שורה 3 לפרוטוקול). עוד העיד נתבע 2 כי מנדלסון הסביר לו מה מטרת כספי החברה (עמוד 58 שורה 6-7 לפרוטוקול). מנדלסון אף דיווח לו ביחד עם המנכ"ל, כי אייל היה הבעלים של 50$ ממניות ברג איטליה. (עמוד 58 שורה 18 לפרוטוקול). מנדלסון העיד, כי היה מעורב בענייני כספים של החברה והעברת הכספים. (עמוד 12 שורה 19 לפרוטוקול) וכי הביא את נתבע 2 להיות בעל זכות חתימה (עמוד 4 שורות 7-8 לפרוטוקול). מנדלסון השיב בחקירתו: "היה לי אינטרס בעסק הזה. אני הייתי בכינוס נכסים ועדיין אני בכינוס...האמנתי כי שמחזיקי המניות כולל אייל בן יעקב ומשה זלוטוב יזכרו לי חסד נעורים שאני זה שהרים את העניין ועזרתי וגיבשתי את הרעיון ואני זה שהם ידעו איך לתגמל אותי. לא היה לנו הסכם" (עמוד 3 שורות 13-18 לפרוטוקול)........ ......אני עדיין עושה מאמצים שתהיה לי אפשרות לצאת מהכינוס ולצאת מהחובות" (עמוד 9 שורות 1-2 לפרוטוקול). בפועל, מנדלסון אמנם לא היה רשום כבעל מניות בחברה עקב היותו פושט רגל, אך מהעדויות והראיות שהובאו בפני עולה, כי הוא יסד את החברה וניהל אותה, גייס משאבים כספיים, בעלי מניות, ואנשי מקצוע, השתתף בישיבותיה, בחר את בעלי המניות והמנהלים, שלט בכל הנעשה בה, וקבע את מדיניותה והתנהלותה. הנתבעים כבעלי מניות בחברה, "כיסו" על חוסר יכולתו של מנדלסון להיות בעל מניות ושמשו עבורו כמסווה לניהול החברה, אשר התנהלה בפועל על ידי מנדלסון. הם ידעו כי מנדלסון פושט רגל ואינו יכול לשמש כבעל עניין בחברה. בכך פעלו הנתבעים בחוסר תום לב, במצג שווא כלפי התובעים. נתבע 1 ניסה ללא הצלחה בעדותו, ליצור חיץ בין מעמדו כמנהל לבין חלקו בניהול השוטף של החברה. לחלק ניכר מהשאלות השיב ב"לא יודע" "לא זוכר" וטען כי את תצהירו תרגמה לו בתו, כיוון שאינו דובר עברית. נתבע 1 היה מנהל בחברה אשר סר למרותו של מנדלסון. הנתבעים ניסו, ושוב ללא הצלחה, ליצור מצב לפיו אייל הוא זה שהיה "המוציא והמביא" בחברה והוא זה שקבע מהו תפקידו של כל בעל מניות. בפועל מי שהיה כזה הוא מנדלסון, אשר לא יכול היה להיות בעל מניות, אך הוא שקבע והוא שהחליט לגבי כל פעולה בחברה ביחד עם נתבע 2. זו הסיבה שגרמה לאייל להתפטר מתפקידו. לעניין זה, אין לקבל את טענת נתבע 1 ולפיה, אייל כמנהל החברה קבע גם את תפקידי בעלי המניות ותחום עיסוקם בחברה. (עמוד 39 שורה 20 עד עמוד 40 שורה 11 לפרוטוקול). מדובר במנכ"ל בעל 10% ממניות החברה, מול שני הנתבעים המהווים 90% מבעלי המניות. שוכנעתי כי הנתבעים היוו כיסוי משפטי לאי יכולתו של מנדלסון להיות בעל עניין בחברה, ועשו זאת בידיעה ובהבנה מלאה. בפועל מנדלסון הוא שניהל את החברה. הנתבעים נתנו לו לפעול כך הם הציגו בפני התובעים מצג שווא לעניין ניהול החברה ומצבה הכלכלי ופעלו בחוסר תום לב כאשר הם ו/או מנדלסון לא גילו לתובעים, כי הם מלווים כסף לחברה שמנוהלת בפועל על ידי פושט רגל. מצבה הכספי של החברה והגילוי הנאות נתבע 1 העיד כי לא גילה לתובעים שמצבה כספי של החברה היה קשה (עמוד 42 שורות 6-8 לפרוטוקול) והשיב, כי אינו יודע מהו המקור הכספי של החברה פרט לכספי ההלוואות. (עמוד 45 שורות 19-20 לפרוטוקול). לגרסתו, לא עניין אותו כיצד החברה תחזיר כסף,(עמוד 46 שורה 2 לפרוטוקול), למרות שלו היו לה כלל כספים. "לא היה כסף בחברה לפי מה שהיה נכנס היינו מוציאים" (עמוד 54 שורה 9 לפרוטוקול). להזכירנו, מדובר באיש הכספים של החברה. נתבע 2 אף הוא העיד, העיד כי לא גילה לתובעים אודות מצבה הקשה של החברה, למרות שחתם עמם על זיכרון הדברים כבעל זכות חתימה. לטענתו לא הודיע לתובעים אודות מצבה הכספי של החברה, כיוון שלא היה לו קשר עמם. (עמוד 54 שורות 7-20 לפרוטוקול) . הנתבעים לא גילו לתובעים, טרם חתימת הסכם ההלוואה והעברת כספי ההלוואה לחברה, אודות מצבה הכספי הקשה של החברה ובכך פעלו לא כפי שבעל מניות סביר ומנהל היו פועלים. הנתבעים הפרו את חובת הגילוי הנאות, כאשר גרמו לתובעים להאמין כי כספם יוחזר ובפועל, ידעו בעת קבלת ההלוואה, כי החברה לא תוכל להשיב לתובעים את כספם. בנוסף, הנתבעים השתמשו בכספי ההלוואה, למטרה אחרת מזו שלשמה הם נועדו. התנהגות הנתבעים מהעדויות והראיות אשר הובאו בפני עולה, כי הנתבעים, ביחד עם מנדלסון, יצרו בפני התובעים מצג לפיו, מנדלסון הינו מנהל בחברה והם מנהלים ובעלי מניות בה. רק בדיעבד הסתבר לתובעים כי מנדלסון פושט רגל ואינו בעל עניין (מבחינה משפטית) בחברה. הנתבעים הינם בעלי מניות בחברה ובהתאם לעדות נתבע 2, נתבע 1 ביחד עם מנדלסון הם יזמי הפרויקט, נתבע 1 ומנדלסון השתתפו בכל ישיבות הדירקטוריון של החברה. (עמוד 48 שורות 21-22 ועמוד 42 שורות 21-22). הנתבעים לא העלו כל נימוק להשתתפותו של מנדלסון בישיבות הדירקטוריון של החברה ו/או לעובדה שכתב מכתבים בשם החברה. כל אלה מצביעים על כך שהם שימשו לו "כיסוי משפטי" בחברה. לדברי מנדלסון "כולם ידעו" כי הינו פושט רגל (עמוד 5 שורה 2 לפרוטוקול), אך טען כי לא גילה זאת לתובעים, כיוון שהם ניהלו את המשא ומתן עם אייל. הנתבעים, אשר ידעו כי מנדלסון הינו פושט רגל, הסתירו עובדה זו מעיני התובעים, כדי שאלה לא יחששו להלוות מכספם לחברה. לבקשת מנדלסון ובתיווכו, נתבע 2 קיבל את מניותיו בחברה מקודמו - אריאל שהינו קרובו של מנדלסון- ללא תמורה ורק תמורת הבטחתו לפתוח חשבון בנק. נתבע 2 אישר כי פעל בחשבון לפי הוראות שקיבל. (עמוד 50 שורות 11-15 ו- 24-25 ו- לפרוטוקול) . נתבע 2 שימש כמנהל בחברה והוא מונה ככזה, כמפורט בפרוטוקול החברה - נ/2. ההלוואה שניתנה על ידי התובעים לחברה, יועדה לצרכי הניסוי אשר הוגדר בזיכרון הדברים - ת/ג לצורך רכישת 1,000 ק"ג ממירים קטליטיים - חומרי גלם שנדרשו לצורך הניסוי. עוד הוסכם כי החברה תחזיר לתובעים את ההלוואה בתוספת רווחים בתוך 30 יום ממועד הניסוי. על פי עדות התובעים אשר לא נסתרה הנתבעים גם טענו בפני התובעים כי כל המקדים להשקיע במיזם יזכה ברווח גדול יותר. התובעים נטלו הלוואה מהבנק למימון הלוואתם לחברה, מתוך מחשבה שיפיקו רווח, ותוך שהם מדגישים בפני הנתבעים כי למועד השבת ההלוואה חשיבות עליונה. הנתבעים, כבעלי מניות ומנהלים בחברה, יצרו בחוסר תום לב בפני התובעים מצג שווא אשר גרם לתובעים להאמין, כי מדובר בהלוואה לעסקה שתניב להם רווחים בטוחים, שכנעו אותם כי גורמים נוספים השקיעו בניסוי, תוך שהשתמשו בכספי התובעים לצרכים אחרים. הנתבעים הסתירו את מצבה הכלכלי האמיתי של החברה, את עובדת היותו של מנדלסון פושט רגל, כאשר הוא הוצג כמנהל החברה. הנתבעים התנהלו ברשלנות בכספי ההלוואה. בפועל, הניסוי כלל לא יצא אל הפועל והנתבעים השתמשו בכספי ההלוואה למימון הוצאות שוטפות של ברג ולפירעון חובה לברג איטליה. (עמוד 10 שורות 23-25, עמוד 22 שורות 1-2, עמוד 11 שורה 16). נתבע 1 אף העיד כי כדירקטור לא עניין אותו מה החברה עושה עם הכסף של התובעים. (עמוד 45 שורות 16-18). הנתבעים אימצו בחקירתם קו משותף, אך לא מוצלח, לפיו, אינם מבינים בניהול החברה, לא ניהלו את החברה, חתמו על מסמכים ושיקים באופן עיוור, ותוך שהם "מובלים ומנותבים" על ידי אחרים. לגרסתם, כל האמור בתצהירם נודע להם בדיעבד, ולא בזמן אמת, מתוך עיון במסמכים. הנתבעים ניסן לטוען ללא הצלחה, להעדר ידיעה טוטאלי של מה שנעשה בחברה, ולטענתם, מנכ"ל החברה השכיר (אייל), הוא זה ה"מוציא והמביא" בחברה והוא זה שקובי מה תפקידו של כל אחד בחברה, כולל של בעלי המניות. הנתבעים במעשיהם מנעו מהתובעים לממש את זכותם לקבל חזרה את כספי ההלוואה מהחברה בהתאם לפסק דין חלוט שבידיהם. הרמת המסך אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה הנה עקרון בעל חשיבות מרובה בדיני התאגידים. "המשמעות האופרטיבית הראשונה של ההכרה באישיותה של החברה, היא שמרגע שמעבירים המשקיעים את משאביהם הכלכליים לישותה של החברה- מתנתק קשר הבעלות המקורי שהיה להם בנכסיהם... מוותרים הפרטים על זכויות הבעלות שלהם במשאבים הכלכליים, לטובתן של תביעות כנגד האישיות המשפטית של החברה" (א. חביב סגל, דיני החברות, לאחר חוק החברות החדש, כרך א', 23 (להלן: חביב סגל). בין התאגיד לבעלי המניות קיים "מסך התאגדות", המפריד בין האישיות המשפטית הנפרדת של החברה לאישיות בעלי המניות. ......... "התברר עם השנים, כי המסך אינו כה הרמטי וכי מצויים בסביבתו תחומים עמומים שבהם פועלים התאגיד ובעלי המניות בערבוביה, ונוצר מידי פעם הצורך, למען עשיית הצדק והעמדת דברים על דיוקם, להציץ מבעד לפרגוד ולהרים במידה זו או אחרת את המסך המפריד. אך, כמובן, אין לנהוג בדרך זו על דרך השגרה, שהרי אם כך נעשה, יתערער יסוד היסודות של תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בתור שכזה" (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 361). .......... לעניין תום הלב נקבע בע"א 10582 בן אבו נגד דלתות חמדיה בע"מ, : הרמת מסך כלפי בעלי מניות נעשתה "מנימוקים של עשיית צדק ויושר ושמירה על טובת הציבור, או כאשר החברה משמשת למעשי תרמית או עקיפת חוקים", וצויין כי התנהגות בלתי נאותה - השקולה כנגד תרמית - "היא זו אשר מטרתה ניצול עיקרון הפרדת האישויות שלא למטרות כלכליות מסחריות טהורות אלא כדין לזכות ביתרונות לא הוגנים להוותו של צד ג'........... (1) הביטוי "בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן" מזכיר נוסח דומה בחוק קרוב, ואף הוא עניינו בתרופה לעת פגם, קרי ס' 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: חוק החוזים (תרופות)), שלפיו לא יאכף חוזה אם האכיפה "היא בלתי צודקת בנסיבות הענין". גם באשר לזכות לביטול בהפרה לא יסודית נאמר שם (ס' 7(ב) לחוק החוזים (תרופות)) כי הזכות לא תקום "אם בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי צודק" (וראו גם ס' 18(ב) לחוק החוזים (תרופות)).  (2) לשון זו בחוק החוזים (תרופות) פורשה כבעלת מאפיינים אחדים, והם איזון אינטרסים בין הצדדים, מבחן העוול הנגרם, ההתנהגות, וכן גורם הזמן (ראו ג' שלו, דיני חוזים (מה' ב', תשנ"ה) ע' 534-531). לצורך ענייננו, אדרש למשמעות המלים "בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן". ביטוי זה הופיע - בסרבול מה - פעמיים בסעיף 6, פעם אחת בהסמכה הכללית של בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות, בין השאר (ס"ק ב') "אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן", ובפעם השניה, זו שבה עשה בית המשפט קמא שימוש בענייננו, בהקשר לנטילת סיכון הקביעה כי הרמת מסך ההתאגדות "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים" יכולה להעשות לפי ס"ק ג(2) כאשר "בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן", בתנאים שמנה החוק. יצויין כי הצעת החוק המקורית (ה"ח תשנ"ו, 2 עמ' 12 סעיף 8) לא כללה את הסרבול של כפל השימוש בצירוף "בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן", אלא הרמת המסך במקרים פרטניים הוצגה כמקרה פרטי של העקרון הכללי. הרושם הוא, כי המחוקק בתשנ"ט הרחיב את הדוקטרינה של הרמת המסך מעבר להצעת החוק המקורית, בכך שקבע עילות פרטניות נוספות.  (3) באשר למבחן הצדק, נאמר (ג' שלו, שם, 534). כי אינו "מבחן אטום-הרמטי"; ויש לבחון את ההתנהגות גם באספקט של תום לב. פרופ' שלו מבחינה בין מבחן תום הלב, ה"מתחקה אחר התנהגות הצדדים זה כלפי זה" ובין מבחן הצדק הבוחן "את האינטרסים שלהם זה לעומת זה". עם זאת (ראו הע' 70 שם) ביטאו שופטים דעתם ברוח שונה. המשנה לנשיא ח' כהן בד"נ 21/80 ורטהיימר נ' הררי, פ"ד לה(3) 253, 279 השווה בין סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) העוסק כזכור בתום-לב לסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות); וכך גם דברי המשנה לנשיא בן-פורת בע"א 48/81 פומרנץ נ' ק.ד.ש. פ"ד לח(2) 813, 823, ודברי המחבר ז' צלטנר המצוטטים על-ידי פרופ' שלו (הע' 70). היטיב לבטא זאת, בעיני, השופט אנגלרד (ע"א 2686/99 אייזמן נ' קדמת עדן, פ"ד נה(5) 365, 379-378): "דעתי נוטה לכך, כי אף הוראות סעיפים 3(4) ו-4 סיפא לחוק התרופות אינן אלא החלה פרטנית של עקרון תום הלב". לענייננו, לדעתי - בכל הכבוד - גם אם המדובר בשני מבחנים, תשתיתם, קרי, חובת ההגינות, שהיא מושג בלתי נפרד מן הצדק, היא אחת. לענין הצדק ולענין תום הלב ראו גם א' ברק, פרשנות המשפט: פרשנות החוזה (2001) ע' 553: "תכליתו האוביקטיבית של כל חוזה היא במימוש עקרון הצדק". באנלוגיה, ברוח סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), נוכל לומר, "תכליתה האוביקטיבית של כל פעולה משפטית במשפט הפרטי היא במימוש עקרון הצדק" (ראו גם שם, ע' 613-612).  (4) בגדרי הרמת המסך סבורני עוד, כי שביל הצדק ושביל תום הלב מביאים אותנו בסופו של יום לאותה תכלית ולאותו יעד, שהרי המדובר בפעולות של בעלי מניות (או אורגנים) בחברה שבחרו בדרך התנהגות כלפי צד אחר העלולה לפגוע בו. עולה איפוא שאלת תום הלב, והיא גם מעוררת לענייננו, נוכח תורת האישיות המשפטית הנפרדת, שאלות של מאזן אינטרסים.  י"ג) הרמת המסך ותום לב (1) לדעתי איפוא הביטוי "בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן", הן בכלליותו והן בנגזרות של "ניהול עסקי החברה שלא לטובת החברה" או "נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה" (כפי שקבע בית המשפט קמא במקרה דנן לגבי ס"ק ג(2)), והוא הדין לביטויים כמו "להונות או לקפח אדם" (כלשון ס"ק ג(1)) - עניינם, בסופו של יום, מקבילתו של תום הלב, שהוא עקרון "מלכותי" החופה על המשפט הפרטי הישראלי כולו (ראו הנשיא ברק ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, המפנה גם לבג"ץ 1683/93 יבין פלסט נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מז(4) 702, 708); ראו גם ברק, פרשנות במשפט; פרשנות החוזה (2001 ע' 213).  (2) חוק החוזים (חלק כללי) קובע כידוע חובת תום לב במו"מ לקראת כריתתו של חוזה (ס' 12 (א)). הוא הדין לקיום חיוב הנובע מחוזה ושימוש בזכות הנובעת מחוזה (סעיף 39). סעיף 61 לחוק זה קובע "(א) הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון. (ב) הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים הנובעים מחוזה".  (3) יוזכר, כי כתוצאה מסעיף 61 (ב) הפך חוק החוזים (חלק כללי) ל"חוק חיובים כללי" (שלו, דיני חוזים ב' 21); "מצודתו פרושה... על כלל המערכת המשפטית בישראל"; ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736, 742; "דין החוזים הפך, באמצעות סעיף 61(ב) לחוק החוזים, לעוגן לעקרון תום הלב במשפט הישראל כולו" (שלו, שם, 43) דוקטרינה אשר "מלוא כל הארץ כבודה" (השופט חשין, רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון הנזכר, 250). לעניין האפשרות להחיל את חובת תום הלב מכוח חוק החוזים (חלק כללי) על דיני החברות, ראו הערת השופט (כתארו אז) ברק בע"א 817/90 קוסוי נ' בנק ל' פויכטונגר, פ"ד לח(3) 253, 285).  (י"ד) כבר נפסק לענין חובת תום הלב:  "...תום הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו ... עקרון תום הלב קובע, כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד השני. אדם לאדם - לא זאב ולא מלאך, אדם לאדם - אדם" (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279, מפי הנשיא ברק). ....... גם אם לא נקבע מסמרות חדשים לעניין זה, דומני שקו הגבול בהכרעה בדילמה זו צריך להיות ברור יותר. אכן, יש גבול שאסור על עסקים לעברו, ואם עברוהו יהיו לכך תוצאות משפטיות - והוא הפגיעה בזולת מתוך ידיעה שנעשית פגיעה, קרי, שלא בתום לב. על המתקשר לנהוג בזולת כפי שהיה רוצה שהזולת ינהג בו, אותו "דעלך סני לחברך לא תעביד", אותו "אדם לאדם - אדם". מצג של "עולם כמנהגו נוהג", וכגון ענייננו שלנו, שינויים בבעלות המניות בחברה והתדיינויות משפטיות שתוצאתן אינה מתיישבת עם המשך פעילות כפי שהיתה עד כה, המשך שימוש בסמכות של מי שכבר אינו בעל סמכות כך "שצד שלישי בעל תום לב, רשאי להניחו בחזקת מעשה כשר" (בג"ץ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ תל-אביב, פ"ד כב(1) 533, 540-539, מפי השופט ויתקון), דומני שכגון אלה הם הקו המפריד בין ניהול עסקי כושל ורשלני, שעליו יש להצטער אך הוא לא יביא להרמת מסך, לבין מה שיצדיק הרמת מסך, כי ניטל סיכון בלתי סביר על ידי החברה תוך חוסר תום לב (ראו גם ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, פ"ד מד(4) 847, 857, השופט בייסקי). (השופט רובינשטיין). השופט ברק קבע בפסק דין זה כי: " לשיטתי, חב המערער באחריות כלפי המשיבה מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בקשר לחלקו במגעים לרכישת הסחורות מן המשיבה. החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב חלה, כידוע, על כל אדם הנוטל חלק במגעים החוזיים. אין היא מוגבלת לצדדים העתידיים לחוזה (ראו, ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673; ע"א 487/88 חברה לפיתוח שכונות נ' עזבון המנוח עכאב (לא פורסם)). החובה לנהוג בתום לב חלה גם על מי שאינו אלא שלוחם של אחרים, כגון מנהל הפועל מטעם תאגיד. כמו כל אדם אחר, אף אורגן של תאגיד עשוי להתחייב באחריות אישית בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב (ע"א 148/82 גליק נ' ארמן ואח', פ"ד מה(3) 401; השוו, ע"א 10385/02 מכנס ואח' נ' ריג'נט השקעות בע"מ ואח', פ"ד נח(2) 53). ................ וכדברי כבוד השופט רובינשטיין בע"א 10582/02 הנ"ל "אכן, בהרמת המסך יש לנקוט זהירות: היא תיעשה, כאשר, בין השאר, ננקט סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. הסיכון הבלתי סביר לא חייב היה עד לתיקון מס' 3 להגיע לדרגה של כוונת הונאה או קיפוח (סעיף 6 (ג)(1) לחוק מתשנ"ט שהמחוקק ייחד לו קטגוריה משלו); ישנה דרגה נוספת שמתחת לכך במובן העסקי-המוסרי, והיא דרגת הסיכון הבלתי סביר, ואף אותה קבע המחוקק (ס"ק ג(2)); על ניהול החברה, לא כל שכן חברה משפחתית, חופה עקרון תום הלב, ועקרון זה אינו נשמר כאשר אין גילוי של העובדות כהוייתן בנסיבות המצדיקות זאת, כפי שצריך היה להיעשות". השופט רובינשטיין קבע, כי כאשר אורגנים בחברה פעלו כלפי האחר בדרך שעלולה לפגוע בו ועולה שאלת תום הלב, אשר מעוררת, הוכח תורת האישיות המשפטית הנפרדת שאלה של מאזן אינטרסים. הנתבעים פעלו בחוסר תום לב, הציגו בפני התובעים מצג שווא ומשכך יש להחיל לגביהם את דוקטרינת הרמת המסך. חוק החוזים בין התובעים לחברה נחתם חוזה הלוואה. חוק החוזים והעילות החוזיות שבו, כמו הפרת חובת תום הלב במשא ומתן לכריתתחוזה (סעיף 12 לחוק החוזים), בקיום חוזה (סעיף 39 לחוק החוזים), וכן בכל דיני החיובים באשר הם, על פי סעיף 61(ב) לחוק, יכולים להביא לחיוב אישי של האורגן אשר אחראי לכריתת החוזה. זוהי חובה קוגנטית שאין להתנות עליה. הדרישה היא להתנהגות שתיעשה ביושר, בהגינות ובאמון. גם הטעיה יכולה להיות עילה להרמת מסך, שכן היא פוגעת ביסוד הרציה שבבסיס ההסכמה בין הצדדים: הטעיה סעיף 14 לחוק החוזים קובע: "14(א)מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה. (ב)מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה. (ג)טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן. (ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 — בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה." הפסיקה אמנם מסויגת מהטלת אחריות אישית במקרים הללו, שכן הבא להתקשר בחוזה עם תאגיד, עושה זאת מרצון ויכול לברור עם מי הוא מתקשר ואת אופי ההתקשרות החוזית ולכן הוא "נושה מרצון" שיכול לאמוד את סיכוייו וסיכוניו ולהתגונן מבעוד מועד. (ע"א צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואחרים פד"י מח'(5) 669). אך הנשיא שמגר הדגיש שיש לבחון כל מקרה לגופו, שכן תכלית החוק היא להגן על מי שלא אמור היה להתגונן מראש מפני הנזק שנגרם. גם הנושה החוזי אינו אמור לצפות ניצול לרעה של מסך ההתאגדות כמו למשל הפרת אמונים של נושא משרה. בענייננו הנתבעים הציגו בפני התובעים מצג שווא הן לגבי מצבה הכספי של החברה, הן לעניין היותו של מנדלסון פושט רגל והן לגבי השימוש שתעשה החברה בכספי ההלוואה שלהם. הנתבעים נטלו סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה לתובעים ולכן יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה ולחייבם באופן אישי לחובותיה. עקרון תום הלב: סעיף 12 לחוק החוזים חלק כללי קובע: "12 (א) "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלתובתום לב. (ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים." סעיף 39 לחוק החוזים קובע: 39. "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה." "מהותו של עקרון תום הלב טמון בכך שהוא משלב סייגים חברתיים-אתיים לתוך הכללים החלים על פעולות משפטיות ועל פעולות אחרות המתלוות אליהן (ד"נ 7/89 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 696). זוהי חובה קוגנטית שאין להתנות עליה. הדרישה היא להתנהגות שתיעשה ביושר, בהגינות ובאמון (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה באר שבע נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד לה(1), 828)".   הנשיא ברק קבע בע"א 10582/02 הנ"ל "לשיטתי, חב המערער באחריות כלפי המשיבה מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בקשר לחלקו במגעים לרכישת הסחורות מן המשיבה. החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב חלה, כידוע, על כל אדם הנוטל חלק במגעים החוזיים. אין היא מוגבלת לצדדים העתידיים לחוזה (ראו, ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673; ע"א 487/88 חברה לפיתוח שכונות נ' עזבון המנוח עכאב (לא פורסם)). החובה לנהוג בתום לב חלה גם על מי שאינו אלא שלוחם של אחרים, כגון מנהל הפועל מטעם תאגיד. כמו כל אדם אחר, אף אורגן של תאגיד עשוי להתחייב באחריות אישית בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב (ע"א 148/82 גליק נ' ארמן ואח', פ"ד מה(3) 401; השוו, ע"א 10385/02 מכנס ואח' נ' ריג'נט השקעות בע"מ ואח', פ"ד נח(2) 53)."   גם בענייננו, הנתבעים היו מעורבים במגעים העסקיים בין החברה לתובעים ונתבע 1 אף חתם עמם על זיכרון הדברים.   על הנתבעים חלה החובה לפעול בדרך מקובלת, בתום לב ותוך מימוש חובת גילוי מלא של כל העובדות לאשורן כלפי התובעים והם לא עשו כן.  חובת הגילוי הופרה על ידי הנתבעים שלא גילו לתובעים את מצבה הכספי של החברה וכי כספי ההלוואה לא שימשו למטרות שלשמן ניתנו. הנתבעים המשיכו לשדר "עסקים כרגיל", כאשר בפועל חשבון החברה היה ריק מתוכן, והנתבעים הוציאו כל סכום שנכנס לחשבון הבנק. הפרת החובה להודיע לתובעים על מצבה הפיננסי של החברה, מטילה על הנתבעים אחריות אישית לחובה של החברה לתובעים, שנוצר תוך הפרתה של חובה זו. סוף דבר מהמקובץ באריכות בפסק דיני זה עולה כי יש לחייב את הנתבעים באופן אישי בתשלום חובה של החברה לתובעים. הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעים 198,629 ₪, כשהם צמודים ונושאי ריבית והצמדה כדין החל מיום 24.12.06 ועד לתשלום בפועל. כן ישלמו הנתבעים לתובעים הוצאותיהם ובנוסף הוצאות שכר טרחה בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. הרמת מסךחובת הגילוי