התיישנות תביעה לדמי שימוש ראויים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה לדמי שימוש ראויים: בפני תביעה ותביעה שכנגד שמקורן בשימוש שעשו הנתבעים, או מי מהם, במקרקעין שבבעלות התובעת. התביעה הינה לתשלום דמי שימוש ראויים לתקופה בה עשו הנתבעים שימוש במקרקעין ואילו בתביעה שכנגד, עתרו הנתבעים 3-1 לתשלום פיצויים בגין נזקים - נטענים - שנגרמו בעטיה של התובעת. מבוא ורקע עובדתי 1. התובעת עיריית תל אביב (שתיקרא להלן גם: "העירייה") הינה הבעלים הרשום, במושעא, של 125/37471 חלקים מחלקה 3 בגוש 6135 (להלן: "החלקה"), ובעלת זכות החזקה במגרש הממוקם ברח' אחיעם 41, בשכונת התקוה בתל אביב (להלן: "המגרש"). את הזכויות בחלקה ובמגרש רכשה התובעת, מהבעלים הקודמים ה"ה לזר יעקובי, בהתאם להסכם מכר מיום 18/5/78 (להלן: "הסכם הרכישה"). יצויין כי בעת רכישת הזכויות, כאמור, היה בנוי על המגרש בית מגורים בן שתי קומות, בשטח כולל של 120 מ"ר - אשר נהרס על ידי העירייה לאחר רכישתו. 2. הנתבעים 1 + 2, בני זוג, הינם הבעלים במושעא של 250/37471 חלקים בחלקה והמחזיקים בלעדית במגרש המצוי ברח' יחיעם 36 תל אביב, עליו בנוי בניין בן שתי קומות בו הינם מתגוררים (להלן: "בית הנתבעים"). את הזכויות בחלקה ובבית, רכש הנתבע (להלן יקרא: "הנתבע") מה"ה בכר על פי הסכם מכר מיום 19/9/83, אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי ביום 29/1/04, בה.פ. 1265/03 (להלן: "פסק הדין ההצהרתי"). יצויין, כי בעקבות תובענה שהוגשה על ידי הנתבעת 2, לבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (תמ"ש 12350/04) הוכרה האחרונה, ביום 17/11/04, כבעלת מחצית מזכויות הנתבע במגרש. 3. בית הנתבעים מצוי בסמוך ובצמידות למגרש. 4. באמצע שנות ה-90 או בסמוך לכך פלשו הנתבעים - או מי מהם - למגרש, הקימו בו מבנה (מעץ) בלתי חוקי (להלן: "המבנה") בו השתמשו לצרכיהם, זאת מבלי שניתנה להם רשות העירייה לכך ומבלי להעלות תשלום כלשהו בגין שימוש זה. 5. במסגרת תביעת פינוי אשר הוגשה ביום 8/1/98 לבית משפט זה בת.א. 13082/98 (להלן: "תביעת הפינוי"), ניתן ביום 14/3/01 פסק דין (כב' השופט א. גולדין) לפינוי הנתבע מהמגרש ולהריסת המבנה (להלן: "פסק הפינוי"). 6. עתירות הנתבע ובנו הנתבע 2 - עשרות במספר - לביטול פסק הפינוי, למתן צווי מניעה ו/או לדחיית ביצוע הפינוי, נדחו על ידי כל הערכאות האפשריות. פסק הפינוי בוצע ביום 8/11/04, תוך הריסת המבנה. התובענה וטענות התובעת 7. בתובענה שבכאן, עתרה התובעת לחייב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים (להלן: "דש"ר") בגין השימוש אותו עשו האחרונים במגרש לתקופה של 120 חודשים (21/12/04 - 1/1/95), העולים לסך של 211,200 ₪ בערכי יום התביעה. לשיטת התובעת, נוכח היותה הבעלים והמחזיקה הבלעדית במגרש הינה זכאית לדמי שימוש ראויים מהנתבעים לתקופה האמורה. במיוחד אמורים הדברים - כך לתובעת - נוכח פסק הפינוי אשר קבע כי הנתבע הינו פולש ומסיג גבול במגרש וישיבתו בו הינה שלא כדין וללא זכות חוקית. עוד טענה התובעת בתביעתה, כי אף לאחר שהנתבעים פונו מהמגרש, הם שבו ופלשו אליו, הציבו בו כלי רכב תוך גרימת נזק ל"שטנגות" ולעצים אשר נטעו במגרש למניעת פלישה אליו. התובעת הוסיפה וטענה כי הינה זכאית לדש"ר הן מכוח פקודת הנזיקין והן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. התובעת העמידה תביעתה, לצורכי אגרה, על סך של 120,000 ₪. טענות הנתבעים והתביעה שכנגד 8. בכתב הגנתם טענו הנתבעים כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות והשתק עילה. לשיטת הנתבעים, העירייה מנועה מלתבוע דש"ר לתקופה העולה על 7 שנים שקדמו להגשת התביעה (6/1/05), שכן עסקינן בתביעה כספית המתיישנת בחלוף 7 שנים מעת שנודעה לתובעת עילת התביעה. לטענת הנתבעים, העירייה מנועה מלתבוע דש"ר כלל ועיקר, שכן היה עליה להגיש התביעה הכספית בד בבד עם הגשת תביעת הפינוי. בהעדר היתר לתובעת לפצל סעדיה יש לדחות תביעתה הכספית על הסף. הנתבעים הוסיפו וטענו, לגופם של דברים, כי העירייה אינה זכאית לדש"ר כלל ועיקר הואיל וזו האחרונה לא הוכיחה בעלותה במגרש. לשיטת הנתבעים, פסק הפינוי לא קבע כי העירייה הינה בעלת הזכויות במגרש, שכן זכויותיה בחלקה (125/74942) הינן במושעא, המייצגות אך 62 מ"ר בלבד משטח החלקה. מנגד - כך לנתבעים - הנתבעים 1 + 2 (שייקראו להלן יחדיו: "ההורים") הינם בעלי זכויות בשטח של 250 מ"ר בחלקה, וככאלה הינם זכאים להשתמש במגרש מכוח בעלותם בו. נוכח זכות ההורים במגרש, כאמור, השתמש הנתבע 3 במגרש, משך השנים, כדין מכוחם ובהרשאתם. לחילופין טענו הנתבעים, כי למצער הינם בעלים משותפים במגרש יחד עם העירייה, כפי זכויות הבעלות שלהם בחלקה - כך שהתובעים זכאים לכל היותר, לדש"ר בהתאם לחלקיה שלה במקרקעין. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי העירייה עצמה הכירה בזכויותיהם במגרש, עת חייבה אותם בתשלום ארנונה ובאגרת תיעול ואף דרשה מהם הקמת גדר במקום. לשיטת הנתבעים, הם דאגו משך עשרות בשנים לטיפוח וניקיון המגרש הצמוד לביתם, והשקיעו בו סכומי כסף נכבדים אותם יש לקזז מסכום התביעה, ככול שייפסק נגדם. 9. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישו הנתבעים כתב תביעה שכנגד, בו עתרו לחייב העירייה בתשלום הנזקים הכספיים שנגרמו להם כתוצאה מהריסת המבנה והגדר שהוקמו על ידם. לשיטת הנתבעים, התובעת מנעה מהם לפנות לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בתל אביב (להלן: "הוועדה המקומית") לקבלת היתר למבנה, ובכך סיכלה את האפשרות להותרת המבנה על כנו ומניעת הריסתו. הנתבעים עתרו, איפוא, לחייב העירייה בתשלום שוויים של המבנה, הגדר ומיזוג האוויר שהותקנו במבנה - העולים לסך כולל של 232,060 ₪. 10. בכתב ההגנה שכנגד כפרה העירייה בטענות הנתבעים ועתרה לדחיית תביעתם על הסף. לשיטת התובעת, משנקבע בפסק הפינוי כי הנתבעים פולשים המה במגרש, הרי שבהעדר זכות חוקית לישיבתם בו אין ולא הייתה סיבה חוקית להוצאת היתר למבנה הבלתי חוקי שנבנה במגרש. עוד טענה התובעת, כי לא זו בלבד שהנתבעים אינם זכאים לפיצוי בגין הריסת המבנה (שנעשה על בסיס פסק הפינוי), אלא שחייבים הם בעלויות ההריסה ופינוי הפסולת מהמגרש. דיון ומסקנות 11. מעיון בטענות הצדדים אשר הורצו לעיל עולה, כי שלוש הן השאלות העיקריות שבמחלוקת הדורשות הכרעה ואלו הן - א. מעמד העירייה והנתבעים במגרש. ב. זכות העירייה לדש"ר והיקפם. ג. זכות הנתבעים לפיצוי כספי בגין הריסת המבנה והגדר. 12. טרם נדון בשאלות דלעיל כסדרן, יש לדון תחילה בטענותיהם המקדמיות של הנתבעים בדבר התיישנות והשתק עילה. התיישנות 13. מקובלת עלי לחלוטין טענת הנתבעים כי עסקינן בנדון דידן בתובענה כספית המתיישנת בחלוף 7 שנים מעת בה נודע לתובע על קיומה של עילת התביעה. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשכ"ח-1958, קובע לאמור - "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - "תקופת ההתיישנות") היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים". נמצא, כי עתירת התובעת לתשלום דש"ר לתקופה אשר קדמה ליום 6/1/98 דינה להידחות שכן עסקינן בתובענה כספית לתקופה העולה על 7 שנים. לא מצאתי ממש בטענות ב"כ התובעת, בסיכומי טענותיו, כי יש לדחות טענת ההתיישנות שבפי הנתבעים, שכן טענה זו לא הועלתה על ידם בהזדמנות הראשונה. נראה, כי נעלם מעיני ב"כ התובעת כי כבר בכתב ההגנה הראשון (מיום 28/2/05) טענו הנתבעים את טענת ההתיישנות (סעיף 3 לכתב ההגנה). נמצא, כי טענות ב"כ התובעת בסיכומי תשובתו לעניין זה, אין להן על מה שיסמכו. 14. אני דוחה אף טענתו האחרת של ב"כ התובעת לפיה תביעת הפינוי מפסיקה את מרוץ ההתיישנות וכל זמן שזו הייתה תלוייה ועומדת, אין להביא פרק זמן זה בחישוב תקופת ההתיישנות. נראה כי נתפס ב"כ התובעת לכלל טעות משפטית. אכן, הלכה היא כי התקופה בה התנהלה תביעת פינוי ממקרקעין אינה באה בחשבון תקופת ההתיישנות בתביעה מאוחרת לתשלום דמי שימוש. ברם במה דברים אמורים, כאשר הוגשה בקשה לפיצול סעדים - וניתנה הרשאה לפיצול סעדים הנובעים מאותה עילת התביעה בתביעה המאוחרת. אולם, כאשר עסקינן בתובענה מאוחרת שעילת התביעה שונה היא מהראשונה, אין בתביעה הראשונה כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות בתובענה השנייה. וכך נאמרו הדברים מפי כב' השופט בך בע"א 615/84 מרקוביץ נ' סתם, פ"ד מ"ב(1) 541, בעמ' 546 - "אשר לטענת המערערת, שתביעתה השנייה עלולה להתיישן, הרי נראית לי בעניין זה תשובת ב"כ המשיב, לפיה דן חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, בהתיישנות של עילת התובענה ולא בהתיישנות של הסעד הנובע מן העילה. במקרה דנן נפסק מרוץ תקופת ההתיישנות עם הגשת התביעה הראשונה, אשר עילתה היא "הפרת ההסכם". לכן סבורני, כי לא תוכל להישמע נגד המערערת הטענה, כי התביעה לתשלום פיצויים התיישנה, כאשר התיר בית המשפט את פיצול הסעדים, ותביעת הסעד השני מתעכבת עקב אי סיומו של הדיון בסעד הראשי" (ההדגשה שלי - ח.ט.). כך גם נאמרו הדברים בפסק הדין בעניין מורטנפלד עליו סומך ב"כ התובע טענתו - "אשר לסעדים, הנובעים מעילה פלונית, יש, כרגיל, לבקש את כולם במסגרת אותה תובענה, אלא אם כן נתקבל היתר לפי תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי לפצל בין הסעדים. ניתן ההיתר - כמו במקרה שלפנינו - כי אז אין מנוס מהמסקנה שעצם התובענה, המתבררת על סמך עילת התביעה, מפסיקה מינה וביה את מרוץ ההתיישנות (ראה סעיף 5 רישא לחוק ההתיישנות)" [ר"א 695/85 מורטנפלד נ' בן יאיר, פ"ד מ(1) 337]. הנה כי כן, כאשר עסקינן בתובענה מאוחרת למתן סעד הנובע מהעילה שבתובענה המוקדמת וניתן היתר לפיצול סעדים - או אז מרוץ ההתיישנות נפסק, כל עוד מתבררת התובענה הראשונה. ברם, כאשר עסקינן בשתי עילות נפרדות אין בהגשת התביעה הראשונה כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות בתביעה המאוחרת, אשר הוגשה על בסיס עילת תביעה שונה מזו שבתביעה הראשונה. ועתה ממה נפשך. באם התביעה דנן מושתתת על העילה הנזיקית בגין הסגת גבול, שעל בסיסה הוגשה תביעת הפינוי, ברי כי לא ניתן להגיש התביעה דנן לתקופה שקדמה להגשת תביעת הפינוי - בהעדר מתן היתר לפיצול סעדים. ברם, באם התובענה דנן לתשלום דש"ר נסמכת על עילה שמקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, הרי שאין בהגשת תביעת הפינוי כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות בגין השימוש שקדם להגשתה, שכן אין המדובר בעילת תביעה זהה בשתי התביעות. 15. נמצא, כי עילת התביעה בתובענה דנן התיישנה ככול שהיא מתייחסת לתקופת הקודמת ליום 6/1/98, כך שהתובעת זכאית - אם יימצא כזאת - לדש"ר אך לתקופה שמיום 6/1/98 ועד למועד הגשת התביעה דנן. השתק עילה 16. לא מצאתי שחר לטענת ב"כ הנתבעים בסיכומי טענותיו כי יש לדחות התביעה לדש"ר על הסף בגין השתק עילה ולנוכח העובדה כי לא נתבקש, וממילא לא ניתן, היתר לפיצול סעדים. שכן ממה נפשךְ. באם התביעה דנן נסמכת על העילה הנזיקית (כבתביעת הפינוי), הרי שבהעדר היתר לפיצול סעדים, התובעת אינה זכאית לסעד של דמי שימוש ראויים בגין עילה זו - רק לתקופה שקדמה להגשת תביעת הפינוי. ברם לתקופה שלאחר מועד הגשת תביעת הפינוי, התובעת אינה זקוקה להיתר לפיצול סעדים, שכן סעד זה התהווה לאחר הגשתה. באם התביעה דנן מושתתת על עילת תביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט, אין ולא היה כל צורך בהיתר לפיצול סעדים שכן אין המדובר בסעדים שונים הנובעים מאותה עילת תביעה כאמור בתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 - אלא בעילת תביעה השונה מזו שהיוותה בסיס לעילת הפינוי. וכך סוכמו הדברים בע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' לידאי - "דומה כי בפרשה שלפנינו לא מדובר בשני סעדים אלא בשתי עילות תביעה נפרדות; האחת, הרשות שניתנה למבקשים להתגורר בנכס בוטלה ולפיכך עליהם לפנותו; השנייה, זכותו של המשיב לקבל דמי שימוש ראויים עבור החזקתם של המבקשים בנכס מיום ביטול הרשות ועד פינוי הנכס, שיסודותיה נטועים בדיני עשיית עושר ולא במשפט. יודגש כי העילה האחרונה, המבוססת על פסק הדין לסילוק יד, טרם התגבשה בעת הגשת התביעה, והרי המבקשים טרם פינו את הנכס (לעניין זה ראו: דברי השופט ח' כהן בע"א 329/73, לעיל, בעמ' 20, שם נאמר כי אין צורך ברשות לפצל סעדים במקרים בהם עילת התביעה לסעד פלוני טרם נתגבשה). מכיוון שבשתי עילות נפרדות, ובסעדים הצומחים מכל אחת מהן, עסקינן, לא נזקק המשיב לרשות לפצל את הסעדים. הוא רשאי, איפוא, לתבוע בעתיד דמי שימוש ראויים, כפי שביקש". לאחרונה, חזר בית המשפט המחוזי על הדברים עת קבע כי למונח "דמי שימוש ראויים" שני פנים לו שכן יש לראותו " ... הן כפיצוי על נזקי הסגת גבול, הן כהשבה מכוחם של דיני עשיית עושר ולא במשפט (השבת ההפקה מן השימוש במגרש), שכן אלו הם שני צדדים של אותה מטבע ... " [ע"א 1074/06, חורי נ' נעמה אברהים נסייר, ; וראו גם דברי כב' השופט אנגלרד בע"א 891/95 ניצאני נ' אבו אחמד, פ"ד נ"ג(4) 769, 775 באשר לנפקא מינה בין שתי העילות הנזכרות]. 17. נוכח העובדה כי התובעת השתיתה תביעתה אף על העילה בגין עשיית עושר ולא במשפט (סעיף 14 לכתב התביעה), ברי כי אין ממש בטענת הנתבעים כי היה צורך בהיתר לפיצול סעדים וכאילו יש בפסק הפינוי כדי להוות השתק עילה בתביעה דנן. מעמד הצדדים במגרש 18. אקדים את המאוחר ואומר כבר מבראשית כי לא מצאתי מאומה בטענת הנתבעים כאילו התובעת לא הוכיחה זכויותיה במגרש, ובגין כך יש לדחות על הסף תביעתה לדש"ר. לא זו בלבד שהנתבעים מנועים מלכפור בזכויות התובעת במגרש בגין "מעשה בית דין" - אלא שמחומר הראיות שהונח בפני, הוכח בעליל כי התובעת הינה בעלת הזכויות הבלעדיות במגרש. נבהיר דברינו. 19. בתביעת הפינוי (נספח א' לנ/1) עתרה התובעת להורות על סילוק ידי הנתבע מהמגרש, נוכח היותה הבעלים ועל העדר זכות לאחרון להחזיק בו. בפסק הפינוי, קבע בית המשפט (כב' השופט א. גולדין) כי "התובעת הוכיחה כי היא הבעלים של הנכס בחלק 125/74942 (ראה נספח א' ל-ת/1) ועל כן עבר נטל הראייה לנתבע להוכיח שיושב הוא בנכס כדין" (נספח ג' לת/2 עמ' 4). עוד נקבע בפסק הפינוי כי "אין ספק כי לנתבע אין כל זכות חוקית בשטח, הנתבע, אף לדבריו, נכנס לשטח ועשה בו כבתוך שלו ומה שהתחיל כניקוי פסולת פשוט הפך עם הזמן למקום מגורים לילדיו ... לא יעלה על הדעת מצב בו אדם מן הישוב יניח כי שטח כלשהו במדינת ישראל ובודאי בשכונה מצויה הוא הפקר ועל כן רשאי הוא לעשות בו כבתוך שלו ... על כן לטעמי הנתבע הינו מסיג גבול ותו לא (שם, סעיף 8). ולבסוף קובע פסק הפינוי כי אף אם רכש הנתבע מעמד של בר רשות במגרש הרי עסקינן ברשות חינם הניתנת לביטול בכל עת וכי "התובעת גילתה דעתה על ביטול הרישיון במכתב ששלחה לנתבע (נספח ג' לת/1) ואף בעצם הגשת כתב התביעה ועל כן הרשות בטלה ומבוטלת. כך או אך הנתבע לא הצליח להראות כי יושב הוא בנכס כדין ועל כן דינו כמסיג גבול" (שם, סעיף 9). הנה כי כן, בפסק הפינוי קבע בית המשפט מפורשות כי התובעת הוכיחה בעלותה במגרש ומנגד לא השכיל הנתבע להוכיח כי חזקתו בו הינה כדין - ובשל כך הורה על פינויו ממנו ועל הריסת המבנים שבנה עליו. משהפך פסק הדין לחלוט, הרי הכרעתו בזכויות הצדדים במגרש מהווה "מעשה בית דין" - כך שהנתבעים מנועים מלהעלות סוגיית הבעלות במגרש על המדוכה לדיון נוסף במסגרת התביעה דנן. הלכה נודעת היא מימים ימימה כי "מעשה בית דין" מתקיים כל אימת שהועמדה מחלוקת עובדתית החיונית לתוצאה הסופית וזו הוכרעה פוזיטיבית על ידי בית המשפט. במקרה כנ"ל " ... יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות בשתי התביעות" [ראו: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 90; ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2) 561]. משהועמדה והוכרעה שאלת בעלותה של התובעת במגרש, כמו גם העדר זכות הנתבע להחזיק בו - מושתקים, איפוא, הנתבעים מלהעלות שאלות עובדתיות אלו, בשנית, בתביעה שבכאן. כך קבעה, למעשה, כב' השופטת ר. ניב בהחלטתה מיום 15/2/07 במסגרת בש"א 15182/06 (מוצג במ/9) באומרה כדברים האלה: "בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים מרובים, בסופם הוכרע כי התובעת הינה הבעלים של השטח. פסק הדין הינו חלוט ... הנתבעים טענו כל העת כי היום (צ.ל. הינם - ח.ט.) מתגוררים בשטח זה מימים ימימה, והינם בעלי זכויות בו. טענה זו נדחתה, והוכרעה סופית, ואין הנתבעים רשאים להעלותה בכל דרך שהיא". דומני כי אין צורך להוסיף דבר על הנאמר. נמצא, כי יש לדחות על הסף טענת הנתבעים להיותם בעלי זכויות במגרש ועל העדר זכויות התובעת בו. 20. למעלה מן הצורך ועל מנת להפיס דעתם של הנתבעים אוסיף ואומר כי מחומר הראיות עולה בעליל כי התובעת הינה הבעלים ובעלת זכות החזקה הבלעדית במגרש. אין חולק על כך כי התובעת הינה הבעלים הרשום של 125/37471 חלקים, במושעא, המייצגים שטח קרקע של 125 מ"ר, בהיות שטח החלקה 37,471 מ"ר (ראו: נספח א' לת/2). טוען ב"כ הנתבעים בסיכומי טענותיו כי נוכח היות הזכויות במושעא, הרי שהמדובר לכאורה בחלקים בלתי מסויימים מכלל החלקה, כך שהתובעת אינה יכולה להצביע על המגרש, בדווקא, שהינו בבעלותה. עוד טוען ב"כ הנתבעים, לחילופין, כי למצער התובעת וההורים הינם בעלים משותפים במגרש, כל אחד על פי חלקו בבעלות בחלקה. לא מצאתי שחר לטענות אלו ודינן להידחות על הסף. חרף העובדה כי עסקינן בזכויות בעלות בחלקה במושעא (125/37471), הרי שזכויות אלה נרשמו על בסיס הסכם הרכישה [נספח א(1) לכתב התשובה], התשריט שצורף לו [שם, נספח א(2)] ושטר המכר [שם, נספח א'(6)]. ההואיל השני של הסכם הרכישה קובע כך - "הואיל וצד ב' הינו המחזיק הבלעדי בשטח מתוך החלקה הידוע כמגרש ברח' יחיעם 41 בשכונת התקוה ושגודלו 112 מ"ר בערך ועליו מבנה בן שתי קומות ששטחו 120 מ"ר כמסומן בתשריט המצורף בזה (המגרש והמבנה שעליו ייקראו להלן ביחד "הנכס"). הנה כי כן, העירייה רכשה ממר לזר יעקובי (המוכר) מגרש בשטח של 112 מ"ר עליו בנוי בניין בן שתי קומות ולא זו בלבד אלא שהמגרש זוהה באמצעות תשריט אשר צורף להסכם הרכישה. נמצא, איפוא, כי הגם שרישום הזכויות בלשכת המקרקעין הינו במושעא (בהעדר חלוקה למגרשים) הרי שברור ונעלה מכל ספק כי התובעת רכשה את שטח המגרש והבניין שעליו, והינה בעלת זכויות החזקה הבלעדית בו. מן האמור עולה כי אין שחר לטענת ב"כ הנתבעת כאילו זכויות התובעת בחלקה מתייחסות לחלקים בלתי מסויימים בשטח החלקה כולה. עסקינן בזכויות רשומות במושעא המתייחסות לשטח מסויים וממוקד, הלא הוא המגרש המצוי ברח' יחיעם 41, עליו היה ממוקם בית מגורים בן שתי קומות. העובדה שהבניין נהרס, בזמן מן הזמנים לאחר רכישתו, אין בה כדי להקנות לנתבעים הזכות לפלוש אליו ולנסות לנכס אותו לעצמם ולהצמידו לשטח בית המגורים שלהם. 21. אודה ולא אבוש, לא הבינותי פשר טענתם החילופית של הנתבעים לפיה הינם, למצער, בעלים משותפים במגרש יחד עם התובעת בהתאם לחלקיהם בחלקה (250/37471). אין לטענה זו על מה שתסמוך ודינה להידחות. זכויות הבעלות (במושעא) של הנתבעים 1 + 2 בחלקה, נובעות מהסכם המכר מיום 19/9/83 (נספח ד' לת/2) לפיו רכשו האחרונים מה"ה בכר - המוכרים " ... 750/12413 חלקים מתוך הנכס הידוע כחלקה 3 בגוש 6135 והמהווים בניין בן שתי קומות ברח' יחיעם 36, תל אביב ..." (ההדגשה שלי - ח.ט.). עינינו הרואות, כי הנתבע רכש את זכויות הבעלות בחלקה המהווים את המגרש המצוי ברח' יחיעם 36 - הא ותו לא. ברי, איפוא, כי אין ולא היו מעולם לנתבעים זכויות קנייניות או אחרות במגרש המצוי ברח' יחיעם 41. טענת הנתבעים כאילו יש בפסק הדין ההצהרתי [נספח א'(1) לנ/2] כדי להקנות להם זכויות בחלקים בלתי מסויימים בכל אתר ואתר בחלקה - אין לה "ידיים ורגליים", שכן פסק הדין ההצהרתי מכפיף מפורשות את זכויות הבעלים של הנתבעים בחלקה להסכם המכר. וכך קובע פסק הדין ההצהרתי " ... ניתן בזאת פסק דין הצהרתי על פיו זכאי המבקש להירשם כבעלים של 750/112413 חלקים בלתי מסויימים של הנכס, הידוע כחלקה 3 בגוש 6135, מכוח הסכם הרכישה מיום 19/9/83 ...". נמצא, כי פסק הדין ההצהרתי ניתן על בסיס הסכם הרכישה המתייחס למגרש מסויים המצוי ברח' יחיעם 36. אין, איפוא, שחר לטענת הנתבעים להיותם בעלי זכויות, במושעא, בשטח המגרש. זאת ועוד זאת, אם אומנם הנתבעים הינם בעלי זכויות במגרש במשותף עם התובעת, הרי שהתובעת אף היא בעלת זכויות, בהתאם לחלקיה בחלקה, בביתם של הנתבעים. האומנם רשאית התובעת לעשות שימוש בביתם של הנתבעים, בהיותה בעלת זכויות, במושעא, בשטח החלקה? תמהני! הנתבעים מבקשים לאחוז בחבל בשני קצותיו. מחד, טוענים הם כי בית המגורים ברח' יחיעם 36 הינו בחזקתם הבלעדית ואין לתובעת זכויות בו, ומאידך טוענים כי הינם בעלי זכויות במגרש התובעת. לאמור - "שלי שלי שלך שלי". 22. הפועל היוצא מהאמור והמקובץ לעיל הוא כי התובעת הוכיחה בעלותה וחזקתה הבלעדית במגרש וככזו זכאית היא לדמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשו הנתבעים - או מי מהם - במגרש. דמי שימוש ראויים - היקפם 23. כפי שהבהרנו לעיל, התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים לתקופה של 7 שנים שקדמו להגשת תביעה דנן (6/1/05), קרי: למן יום 6/1/98 (להלן: "תקופת השימוש"). אין ולא הייתה מחלוקת בינות הצדדים כי הנתבעים החזיקו במגרש בתקופת השימוש (ראו: עמ' 4, סעיף 7 לפסק הפינוי). להוכחת גובה הדש"ר השנתיים, סמכה התובעת יתדותיה על חוות דעתו של השמאי מר אלי ליפא מיום 27/11/05 (להלן: "השמאי" ו- "חוות הדעת" - בהתאמה). בחוות דעתו קבע השמאי כי דמי השימוש השנתיים בגין המגרש הינם בסך 2520$ כאשר הבסיס לקביעת הדש"ר הינו 5% משוויו של המגרש שהועמד על ידו לסך של 50,400$ (112 X 450$). בחקירתו הנגדית הודה השמאי כי "בחוות הדעת נפלה טעות" שכן היה עליו ליקח בחשבון אך 100 מ"ר, כך שהתוצאה הסופית בהתאמה " ... צריכה להיות 2,250 דולר לשנה ..." (פרוטוקול עמ' 9). הנתבעים לא מצאו לנכון להציג חוות דעת סותרת, ולא מצאתי טעם וסיבה שלא לקבל את חוות דעת השמאי, כמשקפת את דמי השימוש הראויים בגין המגרש. הפועל היוצא הוא כי התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים, לתקופת השימוש, בסך 15,750$ (7 X 2,250$) - העולים לסך של 69,269 ש"ח, בערכי יום הגשת התביעה. 24. בסיכומי טענותיו טען ב"כ הנתבעים כי אין לסמוך על חוות דעת השמאי, שכן בחקירתו הנגדית הודה האחרון בקיומה של אפשרות הפחתת שווי המגרש, לנוכח ריבוי הבעלים בחלקה ולאור העובדה כי לא בוצעה בה חלוקה וכי שטח המגרש אינו עולה על 62 מ"ר (סעיפים 15-12 לסיכומים). אודה ולא אבוש, לא הבינותי פשרן של טענות אלו. אכן, השמאי התייחס בחקירתו הנגדית לאפשרויות תיאורטיות - אותן העלה ב"כ הנתבעים בחקירתו - הנובעות מתנאים מסויימים, היפותטיים. דא עקא, כי הנתבעים לא הניחו אף לא ראשיתה של ראייה להוכחת קיומם של התנאים האמורים, וטענותיהם נטענו בעלמא בלא כל בסיס. לו ביקשו הנתבעים לקעקע נכונות חוות הדעת, שומה היה עליהם להגיש חוות דעת נגדית אשר תסתור את שנקבע על ידי השמאי בחוות דעתו. משלא עשו כן, אין בהעלאת טענות סרק, הנסמכות על אפשרויות תיאורטיות, כדי לאיין את קביעותיו של השמאי בחוות דעתו. פיצוי כספי - התביעה שכנגד 25. כזכור טענו הנתבעים בתביעתם הנגדית כי העירייה הפעילה את סמכותה כנגדם שלא כדין ומנעה מהם האפשרות לקבלת היתר בנייה למבנה, ובכך סיכלה סיכוי למניעת הריסתו (סעיף 34 לנ/1). בגין כך זכאים הם לפיצוי בגין עלות ההשקעה של המבנה, הגדר והמזגן. הנתבעים סמכו טענתם על גזר הדין מיום 14/11/01 בת.פ. 5017/01 (נספח ד' לנ/1) אשר הורה לנתבע " ... להרוס את המבנה נשוא כתב האישום בתוך 6 חודשים מהיום אלא אם בינתיים יתקבל היתר בנייה לנשוא כתב האישום" (ההדגשה שלי - ח.ט.). לטענת הנתבע הוא החל בהכנות הדרושות להגשת הבקשה להיתר לוועדה המקומית, ובתוך כך פנה למינהל ההנדסה של עיריית תל אביב, קיבל הנחיות כיצד עליו לפעול בהתאם להוראות התב"ע החלה על החלקה, ובהתאם פנה למודד לשם עריכת מפה מצבית של השטח. לטענת הנתבעים, משהוברר לנציגי העירייה על פניית הנתבע למינהל ההנדסה לצורך הכשרת המבנה, עשו אלה את כל אשר בידם על מנת לעכב ולמנוע הימנו קבלת היתר בנייה כדין. הנתבעים אף הציגו הוראת אגף הנכסים בעירייה לאגף הרישוי שלא לאפשר מתן היתר למבנה (נספח ו' לנ/1). לא מצאתי שחר לטענות הנתבעים ואני דוחה אותה מכל וכל. 26. ראשית דבר, העירייה כבעלת הזכויות במגרש זכאית להתנגד לכל מהלך שיש בו כדי להכשיר בנייה בלתי חוקית במקרקעין שבבעלותה. עתירת הנתבעים לתשלום פיצוי בגין סיכול האפשרות להנציח הבנייה הבלתי חוקית במגרש שבבעלות התובעת - הינה מחוצפת ומקוממת. היעלה על הדעת כי פולש ומסיג גבול במקרקעין, ימנע מבעליהם למשש את זכויות הבעלות בהן - באמצעות התנגדות להכשיר את הבנייה הבלתי חוקית שביצע בהן? לנתבעים הפתרונים. שנית, טענת הנתבעים נדונה במסגרת ערעור מינהלי, אותו הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. שם טענו הנתבעים, בין היתר, כי החלטת ועדת המשנה לתכנון ולבנייה בתל אביב שלא להעניק להם היתר בנייה, חרגה מכללי מינהל תקין והושפעה משיקולים זרים - עת דחתה בקשתו למתן היתר, בדיעבד, למבנה [ראה עת"מ (ת"א) 1258/03 הקרי יוסף נ' ועדת המשנה לתכנון ובנייה, ]. בהחלטה מיום 26/9/05 (מוצג במ/11) קבע בית המשפט (כבוד השופט ד"ר מודריק) כי יש לדחות הערעור שכן "לא הצליח המערער לשכנע כי הוא בעל זכויות במגרש. מנגד ניצבות קביעותיו של בית משפט השלום וקביעת ועדת הערר וכן מסמכים המעידים כי עיריית תל אביב היא הבעלים הרשום של הקרקע. כיוון שאין יסוד מספיק לטענת המערער שהוא בעל זכות במגרש, מוצדקת הייתה ועדת המשנה לסרב לבקשת ההיתר שכן זו לא נחתמה בידי בעל הזכות כפי שדורשות התקנות. השאלה התכנונית של התאמת המבנה לדרישות התב"ע (חריגה מאחוזי בנייה, קווי בניין) נבחנה אף היא על ידי גורמי התכנון בחינה כפולה, זו של ועדת המשנה וזו של ועדת הערר. לא מצאתי שנפל פגם בבחינה מקצועית זו ואינני רואה מקום להתערב בה". הנה כי כן, אין כל בסיס לטענת הנתבעים בדבר פגמים בהתנהלות העירייה עת התנגדה למתן היתר לשם מניעת הריסת המבנה בהתאם לגזר הדין מיום 14/11/01. סיכומם של דברים. עתירת הנתבעים לפיצוי כספי בגין הרס המבנה הבלתי חוקי נוגדת את תחושת הצדק שכן משנקבע כי הנתבעים מסיגי גבול המה במגרש, אין הם זכאים לפיצוי כספי כלשהו בגין הריסת המבנה. הריסת המבנה במגרש בוצעה בעקבות הרשעת הנתבע בגין בנייה בלתי חוקית במגרש תוך הסגת גבולה של התובעת. היעלה על הדעת כי "חוטא יהא נשכר"? על פני הדברים נראה, כי אילמלא נבנה המבנה הבלתי חוקי במקרקעין, כתב האישום לא היה בא לעולם וצו ההריסה לא היה נולד. הדעת אינה סובלת מצב בו מי אשר ביצע עבירות של בנייה במקרקעין בלא היתר יבקש פיצוי כספי בגין תוצאות מעשיו הבלתי חוקיים. 27. התוצאה היא כי דין התביעה שכנגד להידחות - וכך אני אומנם מורה. התוצאה 28. סוף דבר ולאור כל האמור התוצאה היא כדלקמן - א. אני מחייב את הנתבעים - יחד ולחוד - לשלם לתובעת סך של 69,269 ₪, בתוספת הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. ב. התביעה שכנגד נדחית. ג. נוכח התוצאה אליה הגעתי ולאור הארכת ההליכים שלא לצורך בטענות סרק מטעם הנתבעים - אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את אגרת המשפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך 12,000 ₪ + מע"מ. האגרה תהא צמודה ונושאת ריבית חוקית מהיום הוצאתה, ואילו שכר הטרחה ישא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. התיישנותדמי שימוש