זכאות נערת ליווי לפיצויים - סחר בבני אדם

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכאות נערת ליווי לפיצויים: הנשיא סטיב אדלר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים אשר קבע שקיימים יחסי עובדת-מעסיק בין הסרסור (להלן גם - המערער) לבין הפרוצה, הגב' פלונית (להלן גם - המשיבה), דחה את תביעתה להשלמת שכר, אבל קיבל את תביעתה לתשלום פיצוי עבור עגמת נפש ללא הוכחת נזק, בסך של 50,000 ₪ ועוד 5,000 הוצאות משפט. על כך הערעור והערעור שכנגד של המשיבה. העובדות הצריכות לענייננו [2] בעלי הדין - [א] המערער והמשיב שכנגד הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות; הבאת אדם לידי עיסוק בזנות; הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות; סרסרות למעשה זנות והפרת הוראה חוקית. בגזר הדין נקבע, כי עליו לרצות 9 שנות מאסר בפועל; 24 חודשי מאסר על תנאי; ולשלם פיצוי לשלוש מהמתלוננות בסכום כולל של 50,000 ₪ כאשר חלקה של המשיבה בסכום זה הוא 20,000 ₪ בלבד . בית המשפט המחוזי לא ציין במפורש, כי הפיצוי הניתן הוא בגין עגמת נפש, אך לא פורט נזק שכומת והוכח. [ב] המשיבה והמערערת שכנגד, פלונית, היא אחת מהמתלוננות בפסק הדין הפלילי, המוזכרת בהכרעת הדין כ"נטליה". היא ילידת קירג'יסטאן שבאוקראינה והגיעה לישראל כשהיא משאירה במולדתה ילדה בת 11. היא הועסקה כנערת ליווי שסיפקה שירותי מין בתל אביב ולאחר מכן בירושלים. המערער הפעיל את המשיבה בעיסוק בזנות ושיכן אותה בדירה בירושלים, שממנה אסור היה עליה לצאת אלא לצרכי עבודה בלבד. הצדדים לא נפגשו, אלא קיימו ביניהם קשר טלפוני, כך שכאשר המערער קיבל הזמנה מלקוח הוא התקשר למשיבה ויידע אותה לאן היא אמורה לנסוע. אל כתובתו של הלקוח לקח אותה נהג מטעם המערער בשם 'איגור'. אחת לכמה ימים נאלצה המשיבה להניח את חלק הארי מהאתנן שקיבלה עבור עבודתה במקום שסוכם מראש עם המערער, ולרוב תחת גלגלי מכונית שהיתה סמוכה למקום מגוריו. [3] מבנה ה"עסק" והקשר שהתנהל בין הצדדים - עולה מהמסמכים והחומר שהובאו בפנינו, כי המערער לא פעל לבד אלא יחד עם גורמים נוספים שלא היה מוכן לגלות מי הם. מבנה העסק מוּדר והוסתר מהמשיבה, מטעמים מובנים הנוגעים לטיבו המפוקפק. עוד עולה, כי הצדדים קיימו ביניהם קשר טלפוני יומיומי, שבמסגרתו נתן המערער למשיבה הוראות וארגן לה את יום העבודה לרבות מתן הוראות לעניין זהות הלקוח שאליו עליה לנסוע וכתובתו וגובה הסכום שעליה לגבות. בנוסף, עולה מהחומר שהמערער ידע ברמה יומיומית מהו לחץ העבודה של המשיבה וכמה לקוחות קיבלה; כי הוא שאמר לה היכן לשים את הפדיון שהתקבל והונח לא רחוק מביתו; וכי הוא אילצהּ לעבוד גם בימי מחלתה ואיים עליה משרצתה להפסיק את עיסוקה בזנות. פסק הדין של בית הדין האזורי [4] בית הדין האזורי קבע, כי ניתן שיתקיימו יחסי עובדת-מעסיק בין סרסור לפרוצה, וזאת אף אם נעדרת כוונה והסכמה להתקשרות לביצוע העבודה ואין בידי העובדת לפרוש בכל עת שתרצה. עוד נקבע, כי במקרה דנא אכן התקיימו יחסי עובדת-מעסיק כאמור, וכי, לפיכך, מוטלת על המערער האחריות לתשלום זכויות המשיבה מכוח משפט העבודה . את טענת המערער, כי היה "בוגר קטן" בארגון הפשע הרלוונטי, דחה בית הדין האזורי מהנימוקים הבאים, בין היתר: משום שהוא שהיה הממונה על המשיבה; משום שנמצאו פִּרְכוֹת בגרסתו של המערער; ומשום שהאנשים ששמותיהם הוזכרו בפי המערער כמעסיקיו ומעסיקי המשיבה, לא נמצאו. אשר לסעד יצוין, כי חלק מרכיבי התביעה המקוריים שנתבעו בבית הדין האזורי, כגון חופשה ו"זכויות סוציאליות" שאותן לא פרטה בכתב התביעה, נזנחו על ידה בסיכומיה, ולפיכך נבחנו אך הרכיבים של שכר עבודה ופיצוי בגין עגמת נפש. בית הדין דחה את תביעת המשיבה עבור השלמת שכר עבודה, משום שלפי תצהירהּ הסכום שקיבלה בשלושת חודשי העבודה הרלוונטיים הוא 29,400 ₪ וסכום זה גבוה משכר מינימום. בנוסף, המשיבה לא סיפקה מידע חד-משמעי על היקף עבודתה, כגון ימים ושעות, ימים שלא עבדה מפאת מחלתה, מספר הלקוחות שקיבלה מדי יום וכדו', ובנסיבות אלה ממילא עולה קושי בכימות הסכום הכולל שקיבלה ביחס למשך העבודה והיקפה. עם זאת, לאור הנסיבות הקשות שנפרשו בפני בית הדין האזורי בעניין הפעלתה של המשיבה על ידי המערער, חויב המערער לשלם לה פיצוי בגין עגמת נפש ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ש"ח. בנוסף לסכום זה, נפסק כי על המערער לשלם הוצאות משפט לאוצר המדינה בסך 5,000 ₪, בשים לב לכך שהיא יוצגה על ידי הסיוע המשפטי. לוז טענות הצדדים בהליכי הערעור [5] טענותיו של המערער - המערער, שלא היה מיוצג, טען שלוש טענות מרכזיות: (א) בית הדין האזורי הסתמך, בטעות, על ממצאי פסק הדין הפלילי בבית המשפט המחוזי, תחת אשר ייתן למערער להשמיע דברו ישירות בהליך האזרחי, מה גם שפסק הדין המחוזי טרם הפך לחלוט משהוגש ערעור לבית המשפט העליון; (ב) תפקידו של המערער הצטמצם לעבודה משרדית ו"סידור עבודה לנערות" ומעולם לא היה המעסיק של המשיבה; (ג) בית המשפט המחוזי כבר פסק לזכות המשיבה סכום בגין עגמת נפש בתיק הפלילי, ואין מקום לפסוק פיצוי נוסף בגין אותו נזק. [6] טענותיה של המשיבה - המשיבה, שלא היתה בארץ בחלק הארי של הדיון בבית הדין האזורי (פרט למתן עדות מוקדמת) ולאורך כל תקופת הערעור, הגישה באמצעות באת כוחה בסיוע המשפטי תשובה וערעור שכנגד נגד טענות המערער . בכל הנוגע להסתמכות על ממצאי פסק הדין הפלילי בבית המשפט המחוזי, טענה המשיבה כי בית המשפט האזורי שמע את המערער ואת המשיבה (בעדות מוקדמת). בכל הנוגע לטענות לגבי תפקידו של המערער, טענה המשיבה כי הקביעה שהמערער היה מעסיקהּ היא קביעה עובדתית, שנפסקה לאחר שבית הדין האזורי בחן את הראיות ושמע את העדים, ואין מקום להתערב בה. בכל הנוגע לסכום הפיצוי שנפסק בגין עגמת נפש, מציינת המשיבה את ההבדל הנורמטיבי והענייני בין פיצוי בתחום הפלילי לבין פיצוי בתחום האזרחי שמטרתו שונה. עוד מציינת המשיבה, כי אין מדובר בסכומים זהים וכי בהליך הפלילי נפסקו לטובתה רק 20,000 ₪. בנוסף, במסגרת ערעור שכנגד, מערערת המשיבה על שני היבטים של הכרעת בית הדין האזורי: ראשית, היא מערערת על ההחלטה שלא לפסוק לה סכום כלשהו במסגרת התביעה לתשלום שכר עבודה. לשם כך, מעלה המשיבה טענות לעניין מספר הלקוחות שקיבלה מדי יום, הסכומים שהתקבלו בפועל וכדו'. שנית, היא מערערת על גובה הסכום שנפסק לזכותה בגין עגמת נפש, כשלטענתה ראוי היה לפסוק לה סכום גבוה יותר. דיון והכרעה [7] בית דין זה עסק כבר בעבר בשאלת מעמדו של הסחר בנשים במשפט העבודה, בפסק הדין בעניין בן עמי השני . שם, חויבו הסרסורים לשלם לאישה שהופעלה על ידם בזנות, בין היתר, פיצוי בגין עגמת נפש בסך 240,000 ₪. ההכרעות המשפטיות שם נכונות למקרה שלפנינו וניתן ליישמן על עובדותיו. עם זאת, נוסיף כמה מלים על הסוגיה של סחר בנשים. גורמים רשמיים שונים מעריכים, כי כיום יש בעולם כ- 2.4 מיליון איש שהם קורבנות סחר אנושיים ומתוכם 1.39 מיליון הם קורבנות של סחר בנשים לצורך "תעשיית המין" בתעשייה פלילית הנחשבת שלישית בגודלה בעולם . על חומרת המצב ועל הקושי לטפל בו במונחים המשפטיים השגורים אמר השופט חשין, כדלקמן: "...אני משפיל את עיניי בבושה, שכן מכירה וקניה של אדם - וכמותם השכרה ושכירה של אדם - לשם עיסוק בזנות, הינו, במובן מסויים, הזניית השפה; ואולם מה נעשה וכלו מילים מן השפה לתיאור מעשי כיעור כמעשים המתוארים בכתב-האישום. נדע אפוא, כי המושגים 'מוכר' ו'קונה' בהוראת סעיף 203א. לחוק העונשין, אינם אלא מושגים שאולים מעולם אחר; ומתוך ששאולים הם ממיסגרות ומתחומי ותחומי חיים אחרים, ממילא משנים הם את פניהם ואין להבינם אלא כמטאפורה לתיאור תופעות חיים מכוערות, תופעות חיים שהשפה דלה מכדי לציירן במדויק". [8] מבחינה משפטית, מטופלת התופעה השלילית האמורה במספר מישורים - פלילי, אזרחי-נזיקי וכן במסגרת משפט העבודה: [א] במישור הפלילי, הוסדרה התופעה בעבר (מאז שנת 2000), במסגרת סעיף 203א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין). כיום, בעקבות חוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), התשס"ז-2006, היא מוסדרת במסגרת סימן ז' לחוק העונשין (פגיעה בחירות), בסעיפים 370, 374א-376ב, 377א-377ה . [ב] במישור האזרחי, אין הסדרה סטטוטורית של נזק הנגרם במסגרת "תעשיית הזנות" ופסקי הדין הנוגעים לעניין אינם רבים. עם זאת, ראוי לציין את החריגים שבהם נפסק פיצוי כספי במסגרת תביעת נזיקין. כך, למשל, עם שהוא מציין את הקשיים שבתביעה מסוג זה - הן מבחינת דיני הסמכות, הן מבחינת דיני הראיות והן מבחינות אחרות - מצא בית המשפט המחוזי לפסוק לתובעת בפניו (שהועסקה כזונה על ידי הנתבע) פיצוי בגובה 300,000 ₪. ואלה הם דבריו: "ברור שבענייננו קיים קושי ממשי בהוכחת הנזק; בתביעתן של קורבנות הסחר בנשים, קיימת בעיה אינהרנטית להוכחת הנזק שכן בדרך כלל עדותן אינה יכולה להישמע כי הן מגורשות מהארץ בטרם ניתנת להן שהות להעיד. לכן ביהמ"ש אינו יכול להתרשם מהסבל שעברו. דבר זה מקשה על הוכחת תביעתן, ומקשה גם על קביעת שיעור הנזק... ואולם, ביהמ"ש אינו יכול לעצום עיניו לנוכח התופעה הבזויה שהפכה למכת מדינה במקומותינו. אין מקרה ברור יותר לקיומו של נזק שקשה להוכיחו ושעצם הנזק טבוע במעשים עצמם. די בעובדות המפורטות בכתב האישום המרשיע כדי לשמש ראייה מספקת לביסוס אומדנת הנזק. לכן יש לאפשר ולהרחיב את אפשרות הפניה לערכאות במקרה זה". בית המשפט העליון לא מצא להתערב בפסיקה זו, הגם שהצביע על קשיים שונים בתשתית שהותוותה. וכך נקבע: "גם אם תסודרנה ה'קוביות' שבמבנה המשפטי בצורה אחרת, נראה לנו כי המסקנה שלפיה המערער עוול כלפי המשיבה היא נכונה, והתוצאה - פסיקת פיצוי בסכום כולל של 300,000 ש"ח - אינה מצדיקה את התערבותנו. די בכך, בנסיבות המיוחדות של המקרה, כדי להביא לדחיית הערעור". [ג] במשפט העבודה, נקבע בעניין בן עמי הראשון, כי יש להעניק חלק מזכויות העובדת מכוח חלק מחוקי עבודה המגנים למי שעוסקת בזנות. וכך נאמר: "המדיניות החברתית הנאותה במקרה זה היא להבטיח, שהאישה המבצעת עבודה במסגרת עסק של מי שמפעיל אותה תזכה להגנת חוקי מגן ולזכויות סוציאליות. גם מי שעוסקת במקצוע הזנות זכאית לתנאים מינימליים, שכן גם מי שמנוצלת ומועסקת כנערת ליווי היא בת אנוש... אין בזה כדי לעודד עיסוק זה או לתת לו תוקף חוקי. מדיניות זו מקשה על ניהול עסק אסור של זנות, שכן הטלת מסים ותשלום זכויות שנקבעו בחוקי מגן על מנהלי בתי בושת תהפוך את העסק לפחות כדאי. יצוין, כי אין אנו דנים ביחסים החוזיים בין בעלי-הדין ובכל הקשור לחוקיות חוזה זה. ענייננו הוא הבטחת תנאי עבודה מינימאליים, שנקבעו בחוקים". בעניין בן עמי השני הרחבנו את ההנמקה והתייחסנו לסוגיות המתעוררות במקרה שלפנינו, לרבות הרחבת תחולת חלק מחוקי העבודה המגנים על אישה שהועסקה בזנות וכן פיצוי ללא הוכחה בגין עגמת נפש. וכך נאמר: "פסקי הדין מור וסרוסי של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ופסק דין צדקא ...של בית דין זה, הרחיבו את מעגל מבצעי העבודה או נותני השירותים הזכאים לזכויות מחקיקת המגן באמצעות תורת הפרשנות התכליתית. הפסיקה קבעה, כי קיומו של חוזה עבודה אינו "תנאי בלעדיו אין" לקיומם של יחסי עובד מעביד ולהחלת חקיקת המגן על מבצע עבודה.... ביחסים שבין המשיבה למערערים גלומים היבטים של יחסי עובד-מעביד. הלכה למעשה, המשיבה ביצעה עבודה עבור המערערים במשך שעות ארוכות ובמהלך כל השבוע תוך שהיא נתונה לפיקוחם הצמוד של המערערים אשר הפיקו ריווח מעבודתה. החלת הוראות חוק הגנת השכר על עבודתה, תבטיח כי המשיבה תקבל את תמורת עבודתה ותקבלה במועד. שימוש בסנקציה ההרתעתית של פיצויי הלנה הקבועה בחוק הגנת השכר ככלי להרתעת המעסיק מהלנת שכר עובדיו, תמנע ביצוע עבודה ללא תמורה ותביא לצמצום מימדי ניצולן של קורבנות סחר.... פיצוי ללא הוכחת נזק על הפרת זכויות חוקתיות - המערערים פגעו פגיעה חמורה בזכויות יסוד חוקתיות של המשיבה. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בשלילת חירותה, ברמיסת כבודה ובגזל קניינה. בספרו 'פרשנות במשפט' - פרשנות חוקתית כותב הנשיא (בדימוס) פרופ' אהרון ברק, כי 'חוקי היסוד ייעשו פלסתר אם הזכויות החוקתיות לא יגררו אחריהן סעדים מתאימים'. ועוד, 'חוקי היסוד מכירים במעמדה של הזכות: הסעד יבוא בעקבותיה'. לטעמו, 'ניתן ליתן - וחייבים ליתן - סעדים גם בלא הוראה מפורשת' שכן, זכות יסוד אינה קיימת בחלל וזכות ללא סעד הינה חסרת תועלת. לפיכך, 'כאשר זכות אדם מוגנת נפגעת, בית המשפט רשאי וחייב לעבד תרופה מתאימה. לשם כך אין צורך בדבר חקיקה מיוחד הקובע תרופה להפרת זכות חוקתית; התרופה טמונה בעצם ההפרה, ובזכותו של הנפגע'. .... הסחר בבני אדם כולל פגיעה חמורה בזכויות האדם של הקורבן. גלומה בו הפרה של האיסור על עבדות, שעבוד, עבודה כפויה וניצול לצרכי זנות; גלומה בו פגיעה בזכות לשלימות הגוף, לחופש התנועה, לחירות ולכבוד. אין לך מקרה מובהק של פגיעה בכבוד האדם כפגיעתם של עברייני הסחר בקורבנותיהם. המערערים סחרו במשיבה משל היתה חפץ, רמסו וחיללו את כבודה עד עפר, שללו את חירותה וביזו את צלם האנוש שבה. לפנינו אחד מאותם מקרים בהן ניתן לחייב את המערערים בפיצוי על הפרת זכויות היסוד הקבועות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" . יודגש, כי החלת זכויות מכוח חוקי המגן נעשתה בעניין בן עמי השני מבלי שנקבע כי מתקיימים יחסי עובדת-מעסיק לכל דבר ועניין. כל שנקבע הוא, כי "ביחסים שבין המשיבה למערערים גלומים היבטים של יחסי עובדת-מעביד" וכי לפיכך ראוי הוא שינתנו לה זכויות מסוימות המעוגנות בחקיקת המגן . ובהמשך נאמר, "קיים קושי מושגי להגדיר את היחסים בין סרסור לבין נערת ליווי או בין סוחר בנשים לקורבנו כ'יחסי עבודה' ולהעניק לצדדים ליחסים אלה מעמד של 'עובד' ו'מעביד' לכל דבר ועניין. ובכל זאת, ניתן למצוא בין מכלול הנסיבות החמורות שאפפו את ביצוע עבודתה של המשיבה היבטים של יחסי עובד מעביד". קביעה כזו נסמכה באותו עניין על "דוקטרינה הפרשנות התכליתית במשפט העבודה", שלפיה מוסמך בית הדין לעבודה לדון בעניינים מסוימים חרף העדרם של יחסי עובד-מעסיק מובהקים בין הצדדים וכי במקרים אלה יש ויוענקו זכויות מסוימות מכוח חקיקת המגן . הדברים נסמכים על פסיקה ענפה שפורשה גם בדברי ספרות ואין צורך לחזור עליהם, אלא לשם הדגשה. מכאן, כי במקרה דנן לא היה מקום שבית הדין האזורי יפרש את היחסים בין הצדדים כיחסי עובדת-מעסיק מובהקים. לעומת זאת, צדק בית הדין האזורי בקביעתו, כי ניתן להעניק למשיבה זכויות מכוח חקיקת המגן גם במצב דברים זה, כפוף לבחינה נסיבתית וקונקרטית. ולעניינינו, מאחר שהמקרה בא בגדר החריגים שהותוו בפסיקה , ניתן לקבוע, כי נתקיימו במשיבה סממנים של 'עובדת' המצדיקים הענקת השלמת שכר ופיצוי בגין עגמת נפש. כאמור לעיל, כל הנותר לעשות כדי להכריע בערעורים הוא ליישם את ההלכה שנקבעה בפסק דין בן עמי השני, וכך נעשה בהמשך. מן הכלל אל הפרט [9] בפתח הדברים יוּער, כי מותב זה החליט לשמוע את הדיון, חרף בקשת המערער לדחייתו בהעדר ייצוג. בנסיבות העניין חלפו למעלה מ- 18 חודשים עד שהגענו למועד שמיעת הערעור, כך שלא היה זה נכון להביא להתמשכות נוספת . זאת, מה גם שהלכה למעשה, הדיון נדחה מספר פעמים באופן שהמערער יכול היה יכול להיערך לקבלת ייצוג. אולם, נראה שבקשותיו לקבלת ייצוג מהסיוע המשפטי נדחו. נוסיף, כי העדר הייצוג לא מנע מהמערער להעלות טענות משפטיות מורכבות ומפורטות. גם טענות המערער, כי לא קיבל הזדמנות נאותה בבית הדין האזורי להשמיע דברו נדחות, משעיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי אין ממש בטענה זו. זכויות שנקבעו במשפט עבודה המגן [10] התשתית העובדתית - אין מקום לחרוג מן הכלל, כי ערכאה ערעור אינה מתערבת בקביעות העובדתיות של הערכאה ששמעה את העדים והתרשמה מעדותם. בית הדין האזורי שמע עת עדות בעלי הדין, ודחה את גרסתו של המערער. זאת משום שגרסתו לא היתה קוהרנטית ושונתה על ידו מספר פעמים, כשבין היתר סתרה עדותו בבית הדין את גרסתו בכתב ההגנה ובתצהיר. יתרה מזו, מסקנות בית הדין האזורי תאמו את העובדות שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. המערער טען, כי בית הדין לא יכול היה להסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי הוגש עליו ערעור לבית המשפט העליון והוא לא היה חלוט. הוא הסתמך על סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - סעיף 42א) שזו לשונו: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". המערער הצביע על האמור בסעיף הזה, כי על מנת לעשות שימוש כאמור בפסק דין פלילי מרשיע, על פסק הדין להיות חלוט, דבר שלא התקיים בענייננו משהוגש ערעור לבית המשפט העליון. חרף האמור, אין אנו סבורים כי נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי, מהטעמים הבאים: הטעם הראשון, בית הדין שמע את עדות המערער והמשיבה, והתבסס על עדותם בבואו לקבוע את העובדות. למעשה, קביעותיו של בית המשפט המחוזי באו לחזק את מסקנות בית הדין האזורי. הטעם השני, לפי סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, "בית הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות אלא בדיון על פי סעיפים 24(ב) ו-26(ב)". הטעם השלישי, סמוך לאחר מתן פסק הדין של בית הדין האזורי, שניתן ביום 20.9.2007, ניתן, ביום 25.9.2007, פסק הדין של בית המשפט העליון בערעור. בית המשפט העליון דחה את הערעור והותיר את פסק הדין המחוזי על כנו . [11] אחריות וחובת המערער כלפי המשיבה - מעובדות המקרה עולה בבירור, כי המערער הפעיל את המשיבה בזנות. ההעסקה בוצעה בדרך מתוחכמת המתאימה לעולם הפשע המאורגן. אשר לטענת המערער כי היה רק "בורג קטן" בעסק. אף אם המערער פעל במסגרת ארגון פשע, אין בזה כדי לפתור אותו מאחריות על העסקת המשיבה בזנות. אכן, אחד מהמאפיינים של תופעת הסחר בנשים ושל הסרסרות הכרוכה בה הוא העובדה כי פעילות הסחר והסרסרות אינה נעשית לבד, אלא ב"שרשרת" או "רשת" שחוליות רבות לה, כאשר חלקיה השונים נושאים בתפקידים שונים, הממודרים לא פעם זה מזה . במקרה שלפנינו, אין אנו יודעים אם מדובר ברשת רחבה, משום שהמערער לא היה מוכן להעיד על כך. בכל מקרה, המערער הוא זה שהפעיל את המשיבה ואין ספק כי הוא אחראי לשלם לה את הזכויות המתאימות שנקבעו במשפט העבודה המגן. ויודגש: עולה מהחומר, כי המערער זכה לרוב הכנסות המשיבה מזנות; החזיק אותה בדירה בתנאים ששללו ממנה את חופש התנועה ואף איים עליה כדי למנוע ממנה להפסיק את פעילותה. המשיבה היתה כפופה לחלוטין למערער ונתונה לשליטתו ולמרותו. המערער הוא שקבע מתי ואם תוכל המשיבה להפסיק לעבוד לצורך מנוחה, ולמעשה אף אילץ אותה לעתים לעבוד בימים שהיתה חולה וטרם הבראתה ואיים עליה באיומים שונים, לרבות איום כספי ואיום פיסי, כשציינה את רצונה להפסיק לצמיתות את עבודתה אצלו. יישום ההלכה שנקבעה בעניין בן עמי השני על עובדות המקרה מביא אותנו לשתי מסקנות: האחת, כי היחסים בין הצדדים מצדיקים הענקת חלק מהזכויות שקבעו המשפט עבודה המגן למשיבה; השנייה, כי יש לחייב את המערער לשלם למשיבה את המגיע לה. הסעד המתאים לנסיבות המקרה [12] פיצוי בגין עגמת נפש - בית הדין האזורי חייב את המערער לשלם למשיבה פיצוי בגין עגמת נפש ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪. על כך הערעורים של שני בעלי הדין. לטענת המערער אין לקבוע פיצוי בגין עגמת נפש פעמיים, פעם במשפט הפלילי ופעם במשפט העבודה. לטענת המשיבה, הסכום הוא נמוך ויש להגדילו באופן משמעותי. לדעתנו, יש לדחות את שני הערעורים בגין הפיצוי על עגמת נפש, מהטעמים הבאים: [א] פיצוי כפול? - כבר נקבע בעניין בן עמי השני שבית הדין לעבודה מוסמך לחייב את הסרסור לשלם לאישה שהועסקה על ידו בזנות פיצוי בגין עגמת נפש ללא הוכחות נזק. האם ניתן לחייב את הסרסור לשלם פיצוי ללא הוכחת נזק הן במשפט הפלילי והן במשפט העבודה? לדעתי, התשובה חיובית, משמדובר במסלולי פיצוי שונים הן מהבחינה המהותית והן מהבחינה התכליתית, ואפרט: בית המשפט מחוזי פסק פיצוי מכוח סעיף 77 לחוק העונשין, הקובע כדלקמן: "הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 228,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו" (להלן - סעיף 77) . בית הדין האזורי פסק פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח משפט העבודה המגן. אפשרות זו עוגנה בעניין בן עמי השני, בהסתמך הן על הפן החוזי, הן על הפרת זכויותיה החוקתיות של המשיבה והן על העילה של הפרת חובה חקוקה . פיצוי לפי המשפט הפלילי ופיצוי בגין עגמת נפש במשפט העבודה שונים מבחינת התכלית והמהות. פיצוי במשפט הפלילי נקבע במסגרת השיקולים לעונש, מבלי לציין שהם היו בגין עגמת נפש. הפיצוי מיועד בעיקר להרתיע אנשים מלעבור עבירות הגורמות נזק לאדם אחר. ואילו הפיצוי האזרחי מיועד בעיקר לפצות את הנפגע עבור הנזק שנגרם לו, אפילו אם קשה לכמתו. הדין והפסיקה מאפשרים לא פעם, פיצוי פלילי ואזרחי עבור אותו מעשה. כך, לדוגמה, לגבי העבירה של הטרדה מינית. זאת ועוד, לאחרונה, קבע בית המשפט העליון, כשהוא מציין את ההיסטוריה המשפטית של ההליכים בין הצדדים, סרסור ופרוצה, כי ניתן להטיל על הסרסור לשלם לאישה שהועסקה בזנות פיצויים הן במסגרת ההליך הפלילי ומכוח סעיף 77 לחוק העונשין והן מכוח הליך אזרחי-נזיקי שנוהל על ידי האחרונה, היא נפגעת העבירה . נוסיף, כי לאחרונה הדגישה הנשיאה בייניש, בהסכמת כל חברי המותב, את האלמנטים המעורבים בפיצוי הגלום בסעיף 77 לחוק העונשין , כשלדבריה "מאפייניה ותכליותיה של תרופת הפיצוי הקבועה בסעיף 77 לחוק הם מגוונים, ואינם מייתרים בהכרח את הצורך בהגשת תביעה אזרחית על-ידי נפגע העבירה" . ועוד נקבע בעניין זה: "בפוסקו פיצוי לנפגעת העבירה מכוח סעיף 77 לחוק לא התיימר בית משפט השלום למצות את מלוא הזכויות העומדות לה לפי הדין האזרחי. על כן, הייתה פתוחה בפניה גם הדרך להגשת תביעה אזרחית, בה יתבררו מלוא זכויותיה. פרשנות אחרת של סעיף 77 לחוק, המונעת שימוש בו ככל שמוגשת על-ידי הנפגע גם תביעה אזרחית נגד מי שפגע בו, הינה פרשנות הפוגעת בזכויותיו של נפגע העבירה ועלולה לסכל את מטרות הסעיף". על כן, יש לדחות את טענתו של המערער, לפיה לכאורה בית הדין האזורי לא היה מוסמך להשית עליו פיצוי בגין עגמת נפש ללא הוכחת נזק. [ב] גובה הפיצוי שנפסק למשיבה בגין עגמת נפש - לטענתה של המשיבה, ראוי היה לפסוק לה סכום פיצוי הולם וגבוה יותר, משאין להקיש מסכום הפיצוי שנקבע בחוק למניעת הטרדה מינית לנסיבות של העסקת אישה בזנות. בהחלטתו לעניין הפיצוי על עגמת נפש מונה בית הדין האזורי את העובדות המבססות את קביעתו, כי אכן נגרמה למשיבה עגמת נפש, ובהן מניעת הפסקת עבודתה בדרך של איומים כספיים ואחרים ואילוץ המשיבה לעבוד חרף מחלתה. לדבריו "אמנם מוסד העבדות בוטל אך היחס לו זכתה התובעת היה כעבד, כבודה כאדם וכאשה הושפל ונרמס עד עפר. זהותה נמחקה והנתבע השתמש בה לצורכו, כחפץ שנועד לסיפוק יצרים ותאוות כדי להגדיל את הונו על גופה של התובעת, תוך חילול גופה כבודה ונפשה" . בית הדין האזורי ציין גם גובה הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק למניעת הטרדה מינית, ויישומו, בהשלכה, לענייננו; ומשך הזמן שהמשיבה עבדה אצל המערער, שהוא זמן קצר יחסית (שלושה חודשים) . כאן ראוי להזכיר, כי בפסק הדין בעניין בן עמי השני פסק בית דין זה, כי: "דומה, שהמקרה שלפנינו הוא ממין אותם מקרים מובהקים בהם ראוי לחייב את המערערים לפצות את המשיבה על עוגמת הנפש והסבל הרב שנגרם לה בעטיים. פסיקת פיצויים על נזק לא ממוני אפשרית במסגרת דיני החוזים ואף על פי עילות מנהליות. ... הסחר בבני אדם כולל פגיעה חמורה בזכויות האדם של הקורבן. גלומה בו הפרה של האיסור על עבדות, שעבוד, עבודה כפויה וניצול לצרכי זנות; גלומה בו פגיעה בזכות לשלימות הגוף, לחופש התנועה, לחירות ולכבוד. אין לך מקרה מובהק של פגיעה בכבוד האדם כפגיעתם של עברייני הסחר בקורבנותיהם. המערערים סחרו במשיבה משל היתה חפץ, רמסו וחיללו את כבודה עד עפר, שללו את חירותה וביזו את צלם האנוש שבה". באותו מקרה, היה גובה הפיצוי שנפסק לאישה 240,000 ₪, ששולמו על ידי 5 סרסורים שונים, כך שחיוב הממוצע לכל אחד מהם היה כ- 50,000 ₪. שם הסרסורים הפעילו את האשה בנפרד ובמשך תקופות שונות, כשהתקופה המצטברת היתה של כ-11 חודשים. אכן, מחקרים שונים מתייחסים לחשיבות הפיצוי לקורבנות סחר בנשים לשם עיסוק בזנות, בהדגישם את הצורך בשיקום הקורבנות ובמניעת התעשרות שלא כדין על חשבונן כאשר הסרסורים מסתירים את רווחיהם הבלתי-חוקיים . עם זאת, אנו סבורים, כי במקרה שלפנינו יש להותיר את הסכום של 50,000 ₪ על כנו. בית הדין האזורי התחשב בתקופה הקצרה של שלושה חודשים שהמערער הפעיל את המשיבה וכן בפגיעה בכבודה ובחירותה. קביעת סכום הפיצוי היא בשיקול דעת בית הדין האזורי ואפילו אם נראה לנו נמוך, הוא במתחם הסבירות ולא מצאנו נסיבות המצדיקות התערבותנו. [13] המגיע למשיבה תשלום נוסף בגין "שכר עבודה"? - המשיבה ערערה על כך, שלא נפסק לה סכום כלשהו כתשלום על שכר עבודה. המערער השיב, כי היא לא היתה עובדת ועל כן לא מגיע לה שכר עבודה. כאמור לעיל, בית הדין האזורי דחה את התביעה לשכר עבודה משני טעמים: טעם ראשון, כי היא קבלה סכום העולה על שכר המינימום; טעם שני, כי לא היו ראיות לפיהן ניתן לכמת השכר המגיע. כחלק מטענותיה, מפרטת באת כוח המשיבה עובדות שונות לעניין שעות עבודת המשיבה; משך העבודה אצל המערער; הרווחים שהתקבלו; מספר הלקוחות ביום; מספר הימים שעבדה; ועוד. לטענתה, מחישוב אריתמטי המבוסס על נתונים שנמסרו בעדותה המוקדמת ניתן להסיק כי הועברו אליה לפחות 129,150 ₪ עבור עבודתה אצלו, וזאת מבלי לקחת בחשבון חישוב התשלום עבור שעות נוספות ועבודה בשעות הלילה. לעומת זאת, לפי תצהיר המשיבה היא קיבלה מהעסקתה אצל המערער רק 29,400 ₪ ואת השאר , בסך של כ- 100,000 ₪, העבירה אליו, לפי הוראותיו. בעניין בן עמי השני נפסק, כי הסעד הראוי במקרים כאלה הוא לחייב את הסרסור להחזיר לאישה שהועסקה בזנות את מלוא הסכומים שנתקבלו עקב העסקתה, כך שאינו מרוויח מכך שעבר על החוק והמוסר . כמו כן, לאור הנסיבות המיוחדות של העסקת אישה בזנות אין חובה להוכיח את הסכום המדויק שהיא קיבלה ומסרה לסרסור. די בכך, כי על סמך חומר הראיות יכול בית הדין להעריך את הסכום. אכן, מדובר בשאלה עובדתית שבגדרה יש להוכיח די ראיות שעל פיהן יכול בית הדין להעריך את הסכום שנתקבל על ידי המשיבה. בית הדין האזורי לא דן בשאלת הערכת הסכום שנתקבל על ידי המשיבה, ודחה התביעה על סמך העדר יכולת לכמת במדויק את הסכום. הוא הסתפק בכך שהיא קיבלה יותר משכר המינימום. לדעתנו, היו די ראיות כדי לאפשר לבית הדין האזורי להעריך את הסכום שהמערער קיבל מהעסקת המשיבה. המשיבה העידה על תקופת עבודתה והמתכונת הכללית של עבודתה, היינו, מספר השעות, סכומים שקיבלה מאנשים, מספר ימי עבודה בשבוע ועוד. המערער לא הביא עדויות כדי לסתור עדותה. על פי עדויות המשיבה, ניתן להעריך את הסכום שניתן למערער כלא פחות מ- 500 ₪ ליום, כפול 90 יום, שהם 45,000 ₪. המשיבה טענה לסכום גבוה מזה ולמעשה יותר מ- 1,000 ₪ ליום. אולם, משמדובר בהערכה עלינו להעריך את העובדות ולפסוק לפי שיקול דעתנו. הסכום הנ"ל נקבע על ידי אימוץ עקרונות משפט העבודה המגן, ובעיקר הילכת "השכר הראוי", והוראות חוק הגנת השכר, על העסקה שאינה בהכרח יחסי עובדת-מעסיק, וזאת במסגרת הלכות מור, סרוסי וצדקה , שצוינו לעיל. לאור האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה, כי יש לקבל את הערעור שכנגד של המשיבה ולחייב את המערער לשלם לה 45,000 ₪ (זאת, בנוסף לסכום שקיבלה ממנו בפועל, במהלך שלושת החודשים). סכום זה נושא רבית והפרשי הצמדה מיום פתיחת ההליך בבית הדין האזורי, 11.11.2004, ועד לתשלום בפועל. נדגיש, כי הערעור מתקבל הן לגבי הסכום והן לגבי ההנמקה. סוף דבר [14] אנו דוחים את הערעור של המערער, הסרסור, ומקבלים, חלקית, את הערעור שכנגד של המשיבה, שהועסקה בזנות, כך שעל המערער לשלם למשיבה סכום השווה לשכר עבודה ראוי בסך 45,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום פתיחת ההליך בבית הדין האזורי, 11.11.2004, ועד לתשלום בפועל. לעומת זאת, נדחה הערעור שכנגד של המשיבה לגבי סכום הפיצוי בגין עגמת נפש ללא הוכחת נזק. בנוסף, על המערער לשלם למשיבה שכ"ט והוצאות בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.סחר בבני אדםפיצויים