חיוב עצמאי בחוזה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב עצמאי בחוזה: בפניי תביעה לאכיפת חוזה שנחתם בין הצדדים. התובע והנתבע 1 הקימו חברה לייצור דלתות פלדה, והם היו בעלי המניות בה. בהמשך, העביר התובע את מניותיו לנתבע 2. הנתבעים התחייבו להחזיר לתובע את השקעתו בחברה בסך 115,000 ₪ והתובע התחייב להעביר לנתבעים מידע. הנתבעים טוענים, כי התובע לא קיים את חלקו לפי ההסכם, ועל כן אינו זכאי לכספים. השאלות המתעוררות הן אם התובע הפר את התחייבויותיו לפי ההסכם, ואם חיובי הצדדים לפי ההסכם הם חיובים שלובים. רקע עובדתי במהלך שנות השמונים פיתח התובע, שהיה מסגר כספות במקצועו, מנגנון לדלת ממוגנת המכונה "סגר בריח". בגין המנגנון נרשם פטנט, שתוקפו פג בינתיים. מדובר במנגנון ייחודי ומורכב, שלא ניתן לשלבו בפס ייצור, ואשר יש להרכיבו באופן ידני. הדבר מייקר את תהליך היצור וגרם לכך שניסיונות שנעשו לייצר את הדלת באופן מסחרי, כשלו. הנתבע 1 הוא מהנדס מכונות בוגר הטכניון. בעת שהצטלבו דרכיהם של הצדדים, היה הנתבע 1 הבעלים של חברת סופר דור (סופר דור), שעסקה בייצור מוצרים לדלתות ממוגנות סטנדרטיות, והתובע עבד במפעל שעסק בייצור ארונות חשמל. בשנת 2004 החליטו התובע והנתבע 1 להקים שותפות בלתי רשומה, שתעסוק בייצור דלתות ממוגנות. התובע טוען, כי הכוונה היתה להקים שותפות שתייצר הן דלתות עם מנגנון "סגר בריח" והן דלתות פלדה רגילות. הנתבע 1 טוען, כי הצדדים התכוונו להקים פס ייצור לדלתות עם מנגנון "סגר בריח" בלבד. אין חולק, שהתובע השקיע בשותפות 115,000 ₪. לטענת הנתבע 1, הוא נשא בכל יתר ההוצאות, שהיו רבות יותר מהשקעתו של התובע, באמצעות חברת "סופר דור". נוכח קשיים כלכליים אליהם נקלעה סופר דור החליטו התובע והנתבע 1 להקים חברה בשם "סטיל דור", שתפעל במקום השותפות (החברה הוקמה ביום 2/8/05, להלן: "החברה"). כל אחד מהצדדים החזיק 50% מהון המניות של החברה. הנתבע 1 החזיק את המניות באמצעות בתו, גב' אורית קוגמן. הצדדים נתקלו בקושי או שלא רצו להזרים כספים לחברה ובנסיבות אלה, נכנס הנתבע 2 לתמונה. זמן קצר לאחר שהוקמה החברה הוסכם, כי התובע יקבל את השקעתו חזרה בתמורה למניותיו, וימשיך לעבוד בחברה כשכיר. התובע העביר את מניותיו לנתבע 2 (המניות נרשמו ביום 29/9/05 על שם אחות של הנתבע 2. לא התברר מדוע נעשו הדברים באופן זה). התובע המשיך לעבוד כשכיר בחברה וקיבל משכורת כשכיר, עבור חודשים ספטמבר 2005 ועד דצמבר 2005 ועד בכלל. בתאריך 11/12/05 חתמו הצדדים על הסכם בו התחייבו הנתבעים להחזיר לתובע את השקעתו בחברה. הנתבע מצדו התחייב להעביר לנתבעים לפי דרישה כל ידע הקשור לחברה. זה ההסכם העומד בבסיס התביעה. זהו נוסח ההסכם שבין הנתבעים (הנקראים בהסכם צד א') לבין התובע (שנקרא בהסכם צד ב') כלשונו (להלן: "ההסכם"): "1. צד א' מתחייב להחזיר לצד ב' החל מחודש ינואר 2006, סך של 115,000 ₪ ב-12 תשלומים שווים וזאת בגין החזר השקעה שנעשתה לחברת סטיל דור בע"מ (להלן: "החברה"). 2. צד ב' מתחייב להעביר לצד א' מיד לאחר דרישה את כל הידע הקשור לחברה כמו פריסות מבלטים וכו'." מספר ימים לאחר מכן, במכתב מיום 17/12/05 הודיעה החברה לתובע כי עבודתו בחברה תופסק החל מיום 31/12/05. אף שחלף חודש ינואר, הנתבעים לא שילמו לתובע תשלום כלשהו לפי ההסכם. לפיכך, ביום 5/3/06 שלח התובע, באמצעות ב"כ, מכתב דרישה לנתבעים, לתשלום בגין חודשים ינואר ופברואר 2006. ביום 3/5/06 או בסמוך לכך, קיבל התובע מהנתבעים תשלום ראשון (ואחרון) בסך של 6,611 ₪, בצרוף הודעת קיזוז (לגבי ניכוי הוצאות טל' וכיוצ"ב). בתגובה, כתב התובע לנתבעים, כי אין בסכום זה כדי להוות אפילו תשלום אחד, ועמד על ביצוע תשלומים חודשיים סדורים בסך של 9853.3 ₪ כל אחד (מכתב מיום 8/5/06, נספח ז' לתצהיר התובע). הנתבע 1 השיב, כי התובע החליט לפרוש מהמפעל וכי הובטח להחזיר לו את השקעתו ב- 12 תשלומים לא-חודשיים וזאת עד שהמפעל יתאושש כלכלית. עוד טענו הנתבעים, כי התובע הוא היחיד שיודע איך להמשיך את הפרויקט אותו מפתחת החברה ולפיכך, נדרש התובע להגיע למפעל להמשך פיתוח הפרויקט, כפי שהתחייב בהסכם (מכתב מיום 15/5/06, נספח ח' לתצהיר התובע). בתשובה, עמד התובע על כך, שההתחייבות היא לתשלומים חודשיים החל מחודש ינואר 2006, ללא כל קשר למצבו הכלכלי של המפעל. התובע דחה את דרישת הנתבעים לסייע בידם "לשקם את הפרויקט" שכן סוכם על העברת הידע בלבד, עם דרישה, כפי שאמנם עשה. למעשה, הנתבעים לא פנו אליו כלל מזה זמן רב. יחד עם זאת, הסכים התובע לקיים פגישה עם הנתבעים, בה יענה על שאלותיהם בתנאי שהנתבעים ימסרו לפני הפגישה מהו הידע הדרוש להם (מכתב מיום 31/5/06, נספח ט' לתצהיר התובע). הנתבע 1 השיב לתובע, כי הפרויקט מורכב ומסובך ורק התובע יודע לבצע את השלבים הבאים בפרויקט. לפיכך, דרש שהתובע ייקח חופשות בתיאום עם הנתבעים בכדי שיוכלו "לבנות מכונות לשם יצור וגמר הפרויקט" (מכתב מתאריך 6/6/06, נספח י' לתצהיר התובע). התובע הגיש את התביעה דנא בגין יתרת חוב הנתבעים כלפיו, לאחר ניכוי התשלום היחיד שבוצע, בסך 106,698 ₪, נכון למועד הגשת התביעה. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר על סמך ההסכם בין הצדדים. ניתנה לנתבעים רשות להתגונן בתנאי שיפקידו 15,000 ₪. הנתבע 2 לא עשה כן וניתן כנגדו פסק דין מיום 17/4/08 על מלוא סכום התביעה (ראו פסיקתא מיום 22/5/08). יש, אפוא, לדון רק בתביעה כנגד הנתבע 1 (להלן "הנתבע"). המחלוקת אין חולק, כי הנתבעים שילמו לתובע תשלום אחד בלבד, בחודש מאי 2006, בסך של 6,611 ₪. לטענת הנתבע, התובע אינו זכאי לשאר התשלומים מהטעמים הבאים: לא נקבע כי התשלומים יהיו רצופים, וזאת בשל מצבה הכספי של החברה. התשלום היה מותנה בכך שהתובע יספק לנתבעים את כל הידע שברשותו בכל עת שיידרש לשם השלמת פיתוח קו הייצור תעשייתי למתקן הנעילה של דלת "סגר בריח". לטענת התובע, ההסכם קבע 12 תשלומים שווים בסך כולל של 115,000 ₪ שישולמו החל מחודש ינואר 2006, קרי מדי חודש בחודשו במהלך שנה שלמה. לא היתה כל התניה בין התשלום החודשי לבין העברת הידע שהיה על התובע למסור לנתבעים, בשעת הצורך, בעת שיפנו אליו. יתרה מכך, הנתבעים לא פנו לתובע, למעט פניה טלפונית אחת, שלה ענה. דיון והכרעה השאלות בהן עלי להכריע הן: האם הפר התובע חובתו למסור לנתבעים מידע; ואם כן, האם מדובר בחיובים שלובים, באופן שאי-נכונות התובע למסור מידע כאמור, דוחה את מועד קיום חיוב הנתבעים לשלם לתובע את הסכום המוסכם. לטענת הנתבע, חיובי הצדדים שלובים ולטענת התובע, מדובר בחיובים עצמאיים. אני מקבלת את גרסת התובע לפיה לא נעשתה אליו כל פניה לקבלת מידע על פי ההסכם (למעט פניה טלפונית אחת, שנענתה) ולפיכך לא הפר התובע את חובתו לפי סעיף 2 להסכם; וכי התחייבותם של הנתבעים להחזיר לתובע את השקעתו בחברה, כאמור בסעיף 1 להסכם, אינה תלויה במסירת המידע על ידו, על פי דרישה, כאמור. גרסת התובע היתה אמינה, לא נסתרה בחקירתו ומתיישבת יותר עם הנסיבות. גרסת הנתבע, כי חיובי הצדדים הם חיובים שלובים, וכי התובע הפר את חובתו למסור מידע לנתבעים, למרות שנדרש לעשות כן, אינה משכנעת, אינה מסתברת מן הראיות, ודומה שלא נולדה אלא כדי לתרץ בדיעבד את אי-העברת הכספים לתובע, בניגוד להתחייבות הנתבעים לפי ההסכם. הכל כפי שיבואר להלן. הפעם הראשונה בה טען הנתבע, שהתובע אינו מקיים את התחייבותו למסור מידע לפי ההסכם, וכי קיום התחייבותו זו הוא תנאי לתשלום, היתה בתגובה למכתבי הדרישה של התובע. אין פניה או הודעה עצמאית של הנתבע לתובע, כי התובע הפר את התחייבותו למסור מידע לפי סעיף 2 להסכם קודם לכן. בסעיף 19 לתצהירו חוזר וטוען הנתבע, כי פנה כל העת לתובע בבקשה לסיוע, אף כי רק לאחר שהחלו להגיע אליו דרישות התובע בכתב, באמצעות ב"כ, מצא לנכון להעלות עניין זה עלי כתב (מכתב מתאריך 15/5/06, נספח ח' לתצהיר התובע, ומיום 6/6/06, נספח י' לתצהיר התובע). הטענה, שהנתבע פנה לתובע פעמים רבות ולא נענה, נטענה בסתמיות ובכלליות בתצהיר הנתבע. גם בתום הליך ההוכחות, נותרה טענה בעלמא ולא הוכחה. הנתבע טען טענה כללית, מבלי לציין פרטים לגבי מועד השיחות, תוכנן של השיחות (מה, למשל, ענה התובע בתגובה לדרישות לקבלת מידע), מספר השיחות וכד', ולא הביא ולו בדל ראיה להוכחת טענתו. גם בחקירתו הנגדית לא יכול היה הנתבע לספק כל מידע בהקשר זה (עמ' 19 ש' 13-17. ראו גם חקירתו בבר"ל). יתר על כן, אם אמנם הפר התובע את חובתו, לא ברור מדוע שולם התשלום הראשון. הטענה לגבי אי-קיום התחייבויותיו של התובע, לא הועלתה גם כאשר בוצע התשלום הראשון, ובמכתב הלוואי לתשלום (נספח ו' לתצהיר התובע), שכלל פרטים לגבי הקיזוזים שנעשו, אין זכר לטענה מעין זו, והתשלום לא לווה בכל הסתייגות או התניה. הטענה, כי התובע הפר את התחייבותו לפי ההסכם, נדחית, אפוא. די בכך כדי לדחות את טענות הנתבע ולקבל את התביעה. אני דוחה גם את טענת הנתבע לפיה מדובר בחיובים שלובים. סעיף 43(א)(3) לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי המועד לקיומו של חיוב נדחה "אם על הצדדים לקיים חיוביהם בד בבד - כל עוד הנושה אינו מוכן לקיים את החיוב המוטל עליו". "הוראת סעיף 43(א)(3) לחוק החוזים מאפשרת ... לצד אחד לחוזה לדחות ולעכב את הקיום מצידו, עד שהצד השני יהיה מוכן לקיים את חיובו ... בחוזה שחיוביו שלובים ... אם צד אחד אינו נכון לקיים את חיובו, נדחה מועד הקיום של הצד האחר. די בנכונותו של צד אחד לקיים כדי שאי הקיום על ידי הצד שכנגד ייחשב להפרה" (ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) בעמ' 467). כאשר חיובי הצדדים הם עצמאיים, אין זכות לצד לחוזה - אף אם הוא נפגע לטענתו מהפרה של הצד השני - להימנע מקיום חיובו החוזי, או לדחות אותו. "בחוזה שחיוביו עצמאיים זה מזה, חייב כל צד לקיים את חלקו, במועד ובאורח שנקבעו בחוזה, בלא קשר לקיום או לאי-קיום על-ידי הצד האחר. לנפגע עומדות התרופות בשל הפרת החוזה, אולם אין הוא זכאי להימנע מקיום חלקו בחוזה, כל עוד החוזה לא בוטל כדין. במקרה של חיובים עצמאיים, אי קיום החוזה על ידי הנפגע מהווה הפרה". (שלו, שם, בעמ' 467; ע"א 674/83 דניאלסה ס.א. חברה זרה נ' "גד-שט" שותפות לבניין ולהשקעות, פ"ד מא(4) 113; ע"א 765/82 אלתר נ' אלעני, פ"ד לח(2) 701). מה טיבם של החיובים בענייננו? - "ההכרעה בשאלת קיומם של חיובים שלובים נגזרת מפרשנות החוזה ... ולפיכך יש להכריע בה לפי הכללים המקובלים בפסיקתו של בית משפט זה לעניין פרשנות חוזה. בבואנו לעמוד על פירושו הנכון של החוזה פונים אנו ללשון החוזה ולתכליתו, כשהלשון קובעת את גבולות התכלית ... אין כמובן די בבחינת לשון החוזה, בעיקר כשזו אינה פוסלת את האפשרות שהחיובים שלובים הם" (ע"א 2568/98 ד"ר פטר נ' חממי, פ"ד נז(4) 796, 800). יש, אם כך, להתחקות אחר אומד דעת הצדדים בענייננו וליתן לחוזה פרשנות המגשימה את תכליתו, תוך התחשבות במכלול הנסיבות, לרבות לשון החוזה. כך בכל מקרה של פרשנות חוזה וכך גם בשאלה אם החיובים הם שלובים או עצמאיים. אין מניעה, שבית המשפט ימצא כי חיובים חוזיים הם שלובים גם בהעדרו של תנאי מפורש בעניין זה (ראו למשל ע"א 6276/95 מגדלי באך נ' חוזה, פ"ד נ(1) 562, 567). יחד עם זאת, כפי שקבע הנשיא שמגר בפ"ד אלתר נ' אלעני (שאומץ בהסכמה גם בע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2), 36): "אך מובן, כי יקל על בית המשפט להכריז על תנאי מסוים בחוזה כ"חיוב שלוב", כאשר הצדדים טרחו והביעו כוונתם זו במפורש. קשה יותר לעשות כן כאשר בית המשפט מתבקש לקרוא לתוך הסכם תנאים שאינם מופיעים בו במפורש ולפרשו מעבר לאמור בו. כפועל יוצא מן האמור לעיל, יש לנהוג זהירות מיוחדת כאשר לשון החוזה אינה תומכת בפרשנות, לפיה חיוב פלוני הוא מותנה או שלוב, ואם הנימוק היחידי למתן פרשנות כאמור, הוא ראיות ועדויות חיצוניות לחוזה, המובאות לבית המשפט על-ידי אחד הצדדים המתדיינים, ואשר שנויות במחלוקת ביניהם, בחינה בלתי זהירה עלולה להביא ליציקת תוכן חדש ומהות אחרת לחוזה, אשר אליו לא התכוונו מנסחיו. מי שחפץ בהתניית חבותו בקיום חיובו המקביל של רעהו, ייטיב לעשות אם יאמר דברו מפורשות בהסכם ויטרח להבהיר את כוונתו האמורה". ההסכם נחתם ביום 11/12/05. ברור ממנו, ובעיקר מהסעיף בדבר העברת המידע, וכן מכלל הנסיבות (כגון העברת מניות התובע לנתבע 2), כי פניו של ההסכם לסיום עבודתו של התובע כשכיר בחברה. ההסכם נחתם ימים ספורים טרם שנמסר לתובע מכתב הפיטורין מ"סטיל דור", מכתב מיום 17/12/05, המודיע על פיטוריו החל מיום 31/12/05. אף על פי כן, ההסכם לקוני ביותר ומופיעים בו שני הסעיפים המצוטטים לעיל בלבד. האחד, קובע את חובת התשלום של הנתבעים לתובע והשני קובע את חובתו של התובע למסור לנתבעים, על פי דרישתם, "את כל הידע הקשור לחברה כמו פריסות מבלטים וכו'". אין בהסכם אמירה מפורשת לעניין היותם של החיובים שלובים. אף משאר הנסיבות והראיות לא ניתן ללמוד שהחיובים שלובים. ההיפך הוא הנכון. התניית החיובים זה בזה אינה סבירה במקרה שלפנינו, בשים לב לתכלית ההסכם ונסיבות עריכתו. כפי שעולה מן הראיות, מטרת הצדדים הייתה לסיים את העסקתו של התובע בחברה, בתמורה להחזר השקעתו, כדי לאפשר הזרמת כספים לחברה על ידי הנתבע 2 (ראו גם ס' 12 לסיכומי הנתבע). לא סביר, שהתשלום לתובע יהיה מותנה בכך שהנתבעים יידרשו לעצותיו של התובע, ואם לא יפנו אליו בבקשה לסיוע, לא יקבל התובע את התשלום. התשלום, להזכיר, הוא לצורך החזר השקעתו בחברה. את המניות העביר התובע לנתבע 2 כבר בספטמבר 2005. לאחר מכן, המשיך לעבוד כשכיר בחברה עד לפיטוריו ביום 31/12/05. התניית החיובים זה בזה היתה נותנת לנתבעים כוח רב, בלתי מוגבל לשיטתם ובלתי הוגן, על חשבון האינטרסים הסבירים של התובע, שחדל להיות שותף בחברה כבר בספטמבר 2005 וחדל להיות מועסק על ידה החל מינואר 2006. אני דוחה גם את פרשנות הנתבע למידת מחויבותו של התובע לפי סעיף 2 להסכם, ואופיה. לפי ההסכם, התחייב התובע למסור לנתבעים, על פי דרישתם, "את כל הידע הקשור לחברה כמו פריסות מבלטים וכו'". מדובר בהעברת ידע, שעל פי הדוגמאות שנכתבו בחוזה (פריסות, מבלטים), הוא ידע טכני. לא במחויבות להביא "לסיום הפיתוח של קו ייצור תעשייתי של מנגנון הנעילה של דלת סגר בריח, עד להצלחתו", כלשון הנתבע בסיכומיו. אילו היתה זו המחויבות, מדוע נמנעו הצדדים מלרשום את הדברים כך בחוזה? במכתבו מיום 6/6/09 מותח הנתבע עד אין קץ את גבולות המונח מסירת ידע, עד לביצוע תיקון מידות, תיקון המבלטים, תיקון מערכת הנעילה, סיום המבלטים של גוף המוצר והוצאת מוצר מוגמר שניתן לייצר אותו ללא התובע. הנתבע דרש, כי התובע ייקח חופשות מעבודתו על מנת לסיים בניית מכונות לשם יצור וגמר הפרויקט. לדרישה זו התכחש הנתבע בחקירתו (עמ' 19 ש' 18-22), דבר המעמיד אף הוא את מכתבי הנתבע מיום 15/5/06 ומיום 6/6/06 כמכתבים שנועדו לתרץ את אי-התשלום, תחת להציב דרישות אמת. התובע, להזכיר, סיים עבודתו כשכיר בחברה, על פי הודעת החברה מיום 17/12/05, בסוף דצמבר 2005. אם כך, סביר שהנתבע חשב כי אין לחברה עוד צורך בתובע כעובד שכיר, על המיומנויות שלו. אילו היה צורך במידע וליווי צמודים, אינטנסיביים ושוטפים, לא היה מקום לוותר על שירותי התובע כשכיר או, לכל הפחות, צריך היה לעגן את הדברים בהסכם בצורה שתשקף זאת. יתר על כן, לא הוכח כלל טענת הנתבע, כי מטרת החברה היתה לעסוק בפיתוח שיאפשר ייצור מנגנון הנעילה של "סגר בריח" בקו ייצור תעשייתי. לא הונח לעניין זה שמץ של ראיה. הכל, כאשר ברור מהראיות ואין חולק כי לכל הפחות עד לניסיון הצדדים כאן, כשל כל ניסיון לייצור תעשייתי של "סגר בריח". התובע טוען, כי מלכתחילה מטרת השותפות היתה להקים מפעל ליצור דלתות - הן דלתות ממוגנות רגילות והן דלתות "סגר בריח" - ולא לפתח את מנגנון "סגר-בריח" כך שניתן יהיה לייצרו בפס ייצור; גרסה בה דבק גם בחקירתו הנגדית (עמ' 10 ש' 11-12, עמ' 12 ש' 8 ואילך). עוד טען התובע, כי החברה החליטה להפסיק ולייצר את דלת "סגר בריח" כבר באוגוסט 2005 (עמ' 12 ש' 29-30), דבר המתיישב עם העברת המניות לנתבע 2 בתקופה זו ובהמשך, עם סיום העסקתו של התובע כשכיר בחברה. הנתבע הסכים בחקירתו, כי לא נעשה ניסיון לשנות את המנגנון אלא לפשט את הרכבתו (עמ' 16 ש' 8-18). הנתבע לא הביא לעדות את שותפו, הנתבע 2. הנתבע לא הציג שרטוטים של אב-טיפוס שלפי הטענה ניסו לעשות, או את השרטטת שעסקה בכך (עמ' 16 ש' 29 עד עמ' 17 ש' 12). במכתבו מיום 6/6/06 (נספח י' לתצהיר התובע בסעיפים ב' ו-ג') טען הנתבע, כי יש להשלים את אב הטיפוס ואילו בחקירתו אישר כי היה במפעל אב-טיפוס (עמ' 16 ש' 28-31 ועמ' 17 ש' 21-25). גם פרט זה מחזק את המסקנה, כי הטענות במכתבי הנתבע נועדו לתרץ את אי-התשלום, תחת להציב דרישות אמת שנובעות מההסכם בין הצדדים. יתר על כן, הנתבע טוען בסיכומיו כי מטרת הקמתה של השותפות והחברה היתה לפתח ולשווק דלתות "סגר בריח" ולא דלתות ממוגנות רגילות, שכן קודם לשותפות כבר ייצר הנתבע, באמצעות "סופר דור", דלתות ממוגנות רגילות, ולא היה טעם בהקמת השותפות לצורך ייצור דלתות רגילות (למשל ס' ב2(ג)), ס' ג(4)). גרסה זו נסתרה מן הראיות. עולה מהראיות, כי קודם לשותפות עם התובע ייצרה "סופר דור" חלקים של דלתות רב-בריח, אך לא ייצרה דלתות. עם הקמת השותפות והחברה, הוקם פס ייצור לדלתות (ראו הנוסח הזהיר בסעיף א1 לסיכומים; וכן במפורש בחקירת הנתבע בעמ' 18 ש' 1-3, 6-7 לעדות הנתבע. כן ראו עמ' 14 ש' 26-27 לחקירת התובע). לאור האמור לעיל באתי לכלל מסקנה כי לשון ההסכם, הגיונו ותכליתו כמו גם שאר הנסיבות, מעידים כי מדובר בחיובים עצמאיים. בכל מקרה, כאמור, התובע לא הפר את התחייבותו לפי ההסכם למסור לנתבעים מידע לפי דרישה. משלא בוצע התשלום, הפרו הנתבעים את ההסכם וקמה לתובע זכות לדרוש אכיפתו, כפי שעשה. בשים לחלוף הזמן מאז נערך החוזה, כאשר בכל התקופה לא בוצעו תשלומים - התייתר הצורך לדון בשאלה אם ההסכם קובע שהתשלומים יבוצעו החל מינואר 2006 מדי חודש בחודשו ועד לסיומם, או, כטענת הנתבע, שהתשלומים יבוצעו רק כשמצבה הכלכלי של החברה יאפשר זאת. גם אם נניח, שאין מדובר בחיובים מדי חודש בחודשו, אין ספק כי התקופה הסבירה לביצוע התשלום כבר עברה לעת מתן פסק הדין, והרבה קודם לכן. החוזה אינו נוקב מועד ברור לביצוע התשלום אלא רק מציין כי התשלום יבוצע ב- 12 תשלומים שווים. חלה בעניין זה הוראת סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), המורה ש"חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש". "... אם החוזה הטיל חיוב, אך לא קבע מועד לביצועו, ניתן להניח שהצדדים התכוונו שהחיוב יקויים. בהעדר הוראה על מועד הקיום יש צורך להשלים את החסר. השלמה כזו צריכה להעשות על יסוד הערכה בדבר הסכמה משוערת של הצדדים, ומטבע הדברים היא מושתתת על מה שצדדים סבירים והוגנים היו מסכימים ביניהם. ..." (ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ג'), עמ' 257-258). אציין עוד בהקשר זה, כי התשלום הראשון (והיחיד) בוצע סמוך לאחר שהתובע סיים את עבודתו בחברה, כשמצבה לא היה משופר, ומכל מקום, לא הובאו כל פירוט ולא הובאה כל ראיה להוכיח כי מצבה הכלכלי של החברה איפשר את התשלום הראשון דווקא ולא כל תשלום אחר לאחריו, ועד היום. חיוב הנתבעים 1 ו- 2 הוא יחד ולחוד (ראו ס' 54 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 לפיו, שנים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד). סוף דבר, התביעה מתקבלת במלואה. אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובע (יחד ולחוד עם הנתבע 2) סך של 106,698 ₪ נכון ליום הגשת התביעה (27/7/06) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. כן אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ + מע"מ. עצמאיםחוזה