בחישוב סכום פדיון ימי חופשה אין להביא בחשבון את שכרו האחרון של העובד, זאת לאור נוסח סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 הקובע כך "חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעביד פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד". דמי החופשה מחושבים על פי שכרו הרגיל של העובד כהגדרתו בסעיף 10 לחוק. אמנם נכון הוא כי לפי לשונו של סעיף 13 לחוק חופשה שנתית פדיון החופשה ישולם לפי השכר האחרון עובר להפסקת העבודה, אולם בערעור שבפנינו שכרו של המערער הופחת למשך שלושה חודשים בלבד ממכלול תקופת עבודתו ועל כן לא ניתן לראות בשכרו לאחר ההפחתה כשכר הרגיל לעניין פדיון החופשה המתייחס לכל תקופת עבודתו. על פי ההלכה הפסוקה אין לשלם לעובד תמורת חופשה מבלי שזה ניצל ימי חופשה בפועל (ע"ע (ארצי) 324/05 אצ'לדייב – עמישב שירותים בע"מ, 27/3/06). ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חישוב פדיון ימי חופשה:## השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת ורדה סאמט ונציג הציבור מר אריה המר; עב 6389/02) , בו התקבלה בחלקה תביעתו של המערער לזכויות הנובעות מתקופת עבודתו במשיבה. להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי: 2. המערער הגיש את תביעתו לבית הדין האזורי נגד ארבע נתבעות - טלירן תעשיות אלקטרוניקה בע"מ (להלן גם טלירן תעשיות), סלטל ווילרס בע"מ, סל דטה בע"מ (בפירוק) וטלירן (1993) בע"מ (המשיבה בערעור שבפנינו). לאחר תחילת ההליך צורפו מר שלמה אלון ומר מנשה שאבי כנתבעים נוספים לבקשתה של המשיבה, משום ששימשו כבעלי מניות בכל אחת מהחברות הנתבעות בתקופות שונות. רכיבי תביעתו של המערער היו: פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, הפרשי שכר, תמורת הודעה מוקדמת, דמי הבראה, ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לביטוח מנהלים וקרן השתלמות. הצדדים היו חלוקים בהליך בבית הדין האזורי, בין היתר, בדבר זהות המעסיקה של המערער בתקופות השונות, ובדבר נסיבות סיום עבודתו - האם התפטר או פוטר על ידי המשיבה. בתחילת ההליך נמחקה התביעה נגד סלטל ווילרס בע"מ, סל דטה בע"מ ומר שלמה אלון, לאחר שלא נמסר אליהם כתב התביעה כדין. מלבד עדותו של המערער, נשמעו בבית הדין האזורי עדויותיהם של מר רונן אלעד ומר ערן אלעד, ששימשו כמנהלים במשיבה. 3. המערער הועסק על ידי טלירן תעשיות כמנהל כספים החל מיום 1.1.00, בהתאם להסכם העסקה שנחתם עמו ביום 1.7.00. ביום 1.1.01 הופסקה פעילותה של טלירן תעשיות, והועברה לחברת סל דטה בע"מ אשר ממועד זה נשאה בתשלום שכרו של המערער. החל מחודש דצמבר 2001 המשיבה נשאה בתשלום שכרו של המערער, לאחר שניתן צו פירוק נגד סל דטה בע"מ. ביום 19.2.02 נמכרו מניותיה של המשיבה לחברת אלעד רונן אחזקות בע"מ ובמקביל התנהל משא ומתן בין המערער למשיבה בדבר הסכם העסקה חדש. ביום 14.5.02 הוחלט על הפסקת עבודתו של המערער במשיבה, שנכנסה לתוקף ביום 31.5.02. 4. על הסכם ההעסקה מיום 1.7.00 חתומים המערער מצד אחד, וטלירן תעשיות באמצעות מר מנשה שאבי "ו/או חברות קשורות" מצד שני. בית הדין האזורי קבע כי המערער שימש כמנהל כספים בקבוצת ה"חברות הקשורות" אשר כללה גם את המשיבה וחל רצף בהעסקתו של המערער מהמועד בו החל את תפקידו על פי הסכם ההעסקה. כן נדחתה התביעה נגד מר מנשה שאבי מאחר שלא התקיימו בינו לבין המערער יחסי עובד ומעביד. 5. באשר לנסיבות הפסקת יחסי העבודה בין המערער למשיבה - בית הדין האזורי קבע כי המערער לא עמד בנטל להוכיח כי פוטר. בית הדין האזורי מצא כי המערער לא הציג מכתב פיטורים, לא ניתן לקבוע מהראיות כי הוא פוטר, המשיבה הייתה מעוניינת בהמשך העסקתו לאחר חילופי בעלי המניות וניסתה להסדיר את ההתקשרות בהסכם העסקה חדש, והמערער הוא זה שיזם את הפגישה שבמהלכה הוחלט על סיום עבודתו. לפיכך נדחתה תביעתו של המערער ברכיבים של פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. 6. באשר לתחולתו של הסכם ההעסקה מיום 1.7.00: נקבע כי הוראות ההסכם חלות על הצדדים במשך כל תקופת ההעסקה. בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי המערער היה מעוניין להגיע להסכם העסקה חדש עם הבעלים החדשים של המשיבה, והוא הסכים כי שכרו יופחת לסך של 29,000 ₪ החל מחודש פברואר 2002, לפני החתימה על ההסכם החדש. הדבר מעיד על שינוי תנאי ההסכם ותחילתו של הסכם חדש אשר תקף ביחסים בין הצדדים, למרות שלא נחתם בכתב. 7. בית הדין האזורי דחה את טענת המערער לפיה תלושי השכר אינם משקפים את ימי החופשה שהגיעו לו במלואם, והתבסס על פירוט יתרת ימי החופשה בתלושי השכר. בית הדין האזורי נתן משקל לעובדה שהמערער הוא זה שהכין את תלושי השכר והיה אחראי על רישום ימי החופשה ולכן אין מקום לטענתו נגד מהימנות הרישום בתלושים. לכן נקבע כי המערער זכאי לפדיון 42.17 ימי חופשה בסך של 55,588 ₪. כן נקבע כי הוא זכאי לדמי הבראה בסך של 5,700 ₪. בעניין הפרשי שכר, קבע בית הדין האזורי כי המערער זכאי להפרשים עבור חודשים אוקטובר ונובמבר 2001 בסך 14,181 ₪, לאחר שנוכו משכרו ולא הוחזרו לו, ולסך של 3,309 ₪ בגין הפרשות לביטוח מנהלים וקרן השתלמות. בשל המחלוקת הכנה בעניין, הופחתו פיצויי ההלנה לגובה הפרשי הריבית וההצמדה בלבד. נדחתה טענתו של המערער לזכאות להפרשי שכר מחודשים פברואר 2002 ואילך, משום שהסכים להפחתת שכרו. כן נדחתה טענתו בדבר זכאות לפיצוי על אי הפרשות לקרן השתלמות וביטוח מנהלים עד לחודש ינואר 2002, משלא הוכחה. כמו כן, קבע בית הדין האזורי כי מכל הסכומים שנפסקו לטובת המערער, יש לקזז סך של 69,460 ₪, שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי בגין תביעת חוב שהגיש למפרק של סל דטה בע"מ. מכאן הערעור שבפנינו. עיקר טענות הצדדים בערעור 8. המערער מלין בעיקר על הקביעה לפיה התפטר מעבודתו במשיבה. לטענתו, הראיות הנסיבתיות, המסמכים וההתכתבויות מצביעים על כך שהוא פוטר ולא היה היגיון כלכלי בכך שהוא יתפטר, מאחר שהוא היה מובטל לאחר מכן במשך כשנה. כן טוען המערער כי העדויות מטעם המשיבה היו בלתי אחידות ובלתי מהימנות, ולפיכך הוא זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת. כן טוען המערער כי גם אם היה מתפטר, הוא היה זכאי לפיצויי פיטורים בדין מפוטר. בעניין הסכם ההעסקה מיום 1.7.00, טוען המערער כי הוא המשיך לחול עד להפסקת עבודתו במשיבה. לשיטתו של המערער לא חל הסכם העסקה חדש בפברואר 2002, והוא הסכים להפחתת השכר בכפוף להתחייבות של המשיבה לעבודות נוספות ולחוזה ארוך טווח - התחייבויות שלא מומשו, ולכן הוא זכאי להחזרים בגין השכר שקוזז בחודש פברואר 2002. באשר להחזרים בגין חודשים אוקטובר ונובמבר 2001, נטען כי יש להצמיד אותם לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום הקיזוז ועד ליום הגשת התביעה. באשר לפדיון ימי החופשה, טוען המערער כי בחודשים האחרונים לעבודתו רשמה המשיבה רישומים שגויים של יתרת ימי החופשה, וכי אין לקבוע את סכום הפדיון לפי שכר של 29,000 ₪. כן מלין המערער נגד דחיית תביעתו ברכיבים של הפרשות לביטוח מנהלים וקרן השתלמות, ופיצויי הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים. לטענת המערער, יש לחשב את שכרו הקובע לפי השכר שנקבע בהסכם ההעסקה מיום 1.7.00. 9. המשיבה, מנגד, טוענת כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. המשיבה מדגישה כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי פוטר, וערעורו מתמקד בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות. כן טוענת המשיבה כי טענת המערער לפיה הפרשי השכר בגין חודשים אוקטובר ונובמבר משוללת יסוד, משום שנקבע שהפרשי השכר יוצמדו למדד מיום 1.12.01. דיון והכרעה: 10. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות ברובו, זאת מלבד אופן חישוב השכר הקובע של המערער לצורך פדיון ימי החופשה, כפי שיפורט בהמשך. פסק הדין של בית הדין האזורי מבוסס על התרשמותו הישירה מן העדויות שהובאו בפניו, וטענות המערער בפנינו מופנות בעיקרן כלפי הממצאים העובדתיים בהם אין ערכאת הערעור נוהגת, בדרך כלל, להתערב. לא שוכנענו מטענות המערער כי מתקיים כאן טעם חריג המצדיק סטייה מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, ונפרט טעמינו לכך. 11. קביעתו של בית הדין האזורי, לפיה המערער לא הרים את הנטל להוכיח כי פוטר מעבודתו, הינה קביעה עובדתית, אליה הגיע בית הדין האזורי אחרי עיון בראיות השונות והתרשמות מהעדויות שנשמעו בפניו. לאור טענתו של המערער כי אין זה סביר שיתפטר ויוותר על פיצויי הפיטורים ועל דמי ההודעה המוקדמת, וכן לאור טענתו כי בית הדין קמא לא התייחס לכל הראיות שהובאו בפניו, שבנו ובחנו היטב את הראיות שבתיק בית הדין האזורי, לרבות את פרוטוקולי העדויות שנשמעו והדיונים שהתקיימו בפני בית הדין האזורי. גם לאחר בחינת כל חומר הראיות בתיק, לא מצאנו ראיה כלשהי שיש בה להצדיק התערבות בקביעה לפיה המערער הוא זה שהתפטר מעבודתו ולא פוטר. קביעה זו נסמכת גם על ההתרשמות מן העדים, וזהו יתרונה של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור, אשר אינה שומעת את העדויות ואינה יכולה להתרשם מהן באופן ישיר. לב העניין בשאלת סיום העסקתו של המערער התמקד בשאלה מה התרחש באותה פגישה מיום 14.5.02, בה הוחלט על הפסקת עבודתו של המערער. כל אחד מהצדדים הציג גרסה מנוגדת באשר למה שאירע באותה פגישה, והאם היוזמה להפסקת העבודה באה מצדו של המערער או מצדה של המשיבה. בעניין זה, בית הדין האזורי התרשם מהעדויות באופן ישיר ובלתי אמצעי, לתוכן הדברים ולנימה בהם נאמרו, ועל סמך התרשמותו דחה את גרסתו של המערער בעניין. כאמור לעיל, עיון בתיק מלמד, שהמקרה דנן אינו בגדר מקרה חריג המצדיק התערבות בקביעה עובדתית זו. גם אם אין היגיון כלכלי בהתנהלותו של המערער בכל הקשור לסיום עבודתו במשיבה, אין בכך כדי לגבור על התרשמותו הישירה של בית הדין האזורי מהעדויות, עליה מתבססת הכרעתו. אשר על כן, אין בידינו לקבל את טענותיו של המערער בדבר אי מהימנות עדי המשיבה. אין ב"ראיות הנסיבתיות" אליהן מפנה המערער כדי לקבל את טענותיו ולהעביר את נטל ההוכחה אל המשיבה. אין חולק כי המשיבה לא ניסחה מכתב פיטורים למערער, וטענתו בדבר "ניסוח מתחכם" של המכתב בדבר סיום ההעסקה אינה יכולה להועיל לו, מקום שנקבע עובדתית כי המשיבה הייתה מעוניינת בהמשך עבודתו, והמערער הוא זה שיזם את השיחה שהובילה לסיום העסקתו. לצד זאת, יצוין כי דין טענתו החלופית של המערער לפיה הוא התפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו - להידחות, מאחר שהוא חזר והדגיש בבית הדין האזורי את טענתו לפיה הוא פוטר, והתעקש שלא לטעון כי התפטר בשל הרעת תנאים. 12. כמו כן, דין טענותיו של המערער בדבר תחולתו של ההסכם מיום 1.7.00 עד לסיום תקופת ההעסקה - להידחות. בית הדין האזורי קבע כי החל מיום 1.2.02 השתכלל חוזה חדש בין המערער למשיבה, לאור הסכמתו של המערער להפחית את שכרו לסך של 29,000 ₪. המערער טוען, כאמור, כי הסכמתו להפחתת השכר הייתה מותנית בקיום התחייבויות מצד המשיבה, אולם אין בפיו הסבר לכך שהסכים בסופו של דבר להפחית את שכרו בלי שדאג להעלאת ההתחייבויות הנטענות של המשיבה על הכתב, ובכללן חתימה על חוזה עבודה ארוך טווח. על כן, אין בידינו לקבל את טענותיו גם בעניין זה. 13. המערער טען כי בית הדין האזורי טעה בכך שקבע כי החזרי השכר בגין חודשים אוקטובר ונובמבר 2001 הוחזרו נומינלית עד למועד הגשת התביעה (סעיף 9 לסיכומיו). עיון בפסק דינו של בית הדין האזורי מלמד כי אין יסוד לטענה זו, מקום שנקבע כי הפרשי השכר בסך של 14,181 ₪ יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.12.01 וישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. כך גם אין בידינו לקבל את טענותיו בדבר רישומים שגויים של יתרת ימי החופשה שלו, לאור קביעתו של בית הדין האזורי כי המערער עצמו, בתפקידו כמנהל הכספים של המשיבה, הוא זה שהיה אחראי על רישום ימי החופשה. חישוב השכר הקובע לצורך פדיון ימי חופשה: 14. כאמור לעיל, קבע בית הדין האזורי כי המערער זכאי לפדיון חופשה בגין 42.17 ימים, אך קבע כי על המשיבה לשלם לו סך של 55,588 ₪ ברכיב זה, לפי שכרו האחרון של המערער שעמד על סך של 29,000 ₪ לחודש. אולם, בחישוב סכום פדיון ימי חופשה אין להביא בחשבון את שכרו האחרון של העובד, זאת לאור נוסח סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 הקובע כך (הדגשה שלי - ו.ו.ל): "חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעביד פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד". דמי החופשה מחושבים על פי שכרו הרגיל של העובד כהגדרתו בסעיף 10 לחוק. אמנם נכון הוא כי לפי לשונו של סעיף 13 לחוק חופשה שנתית פדיון החופשה ישולם לפי השכר האחרון עובר להפסקת העבודה, אולם בערעור שבפנינו שכרו של המערער הופחת למשך שלושה חודשים בלבד ממכלול תקופת עבודתו ועל כן לא ניתן לראות בשכרו לאחר ההפחתה כשכר הרגיל לעניין פדיון החופשה המתייחס לכל תקופת עבודתו. אשר על כן, מקובלת עלינו טענת המערער כי יש לחשב את פדיון ימי החופשה לפי שכרו הרגיל כפי שהיה לפני ההפחתה בשכר בחודש פברואר 2002, קרי סך של 37,071 כפי שנטען בסעיף 80 לכתב התביעה של המערער בבית הדין האזורי, טענה שלא נסתרה על ידי המשיבה. לפיכך, חישוב פדיון ימי החופשה לו זכאי המערער, על פי 42.17 ימים עומד על סך של 71,058 ₪, ולא 55,588 ₪ כפי שנקבע בבית הדין האזורי. דינן של יתר טענותיו של המערער - להידחות, מטעמיו של בית הדין האזורי. 15. סוף דבר: הערעור מתקבל בחלקו, כך שברכיב של פדיון ימי חופשה, המערער יהא זכאי לסך של 15,470 ₪, זאת בנוסף על הסכומים שנפסקו לו בפסק דינו של בית הדין האזורי. הסכום האמור ישולם בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.6.02 ועד לתשלום בפועל. הואיל והערעור התקבל בחלקו הקטן, כל צד יישא בהוצאותיו בערעור. דמי חופשה שנתית