טעות בהודעת פטירה במשרד הפנים - פיצוי על הפסקת קצבת זקנה מביטוח לאומי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טעות בהודעת פטירה: 1. התביעה התובע הינו כבן 70 , תושב ירושלים הסובל לדבריו ממספר מחלות, בגינן הוא נזקק לטיפול רפואי שוטף , לרבות ניתוחים, אשפוזים וטיפול תרופתי קבוע. על פי הנטען בכתב התביעה, בסוף חודש פברואר 2007 ניגש התובע למרפאת קופת חולים כללית בעיר העתיקה בירושלים, על מנת לקבל טיפול רפואי, אך שם נאמר לו, לתדהמתו, כי אין אפשרות להעניק לו טיפול, מאחר והוא מופיע ברישומי המרפאה כמי שנפטר ביום 15/02/07, בהסתמך על מידע שהתקבל ממחלקת מרשם אוכלוסין במשרד הפנים. לדברי התובע, למרות שהאחראים והרופאים במרפאה הכירו אותו מזה שנים, ולמרות שנזקק לטיפול רפואי דחוף - טענו אלו, כי אסור להם להעניק לו טיפול, כל עוד הוא רשום במסוף כאדם שנפטר. בסופו של דבר , ביום 06/03/07 תוקנה הטעות במשרד הפנים, ובעקבות כך גם ברישומי קופת חולים וביטוח לאומי, ואולם התובע טוען, כי עד שתוקנה הטעות נגרמו לו "נזקים ישירים ועקיפים אדירים", בגין אי קבלת טיפול רפואי, בגין תרופות יקרות שנאלץ לרכוש בלית ברירה מכיסו הפרטי, בגין הקפאת חשבונות הבנק שלו , הפסקת תשלומי הפנסיה המגיעים לו, הפסקת תשלום קצבת הזקנה מביטוח לאומי (וקבלת "דמי קבורה" במקומה!) ובגין הפסקת הסיוע הסיעודי שקיבל מהביטוח הלאומי. עוד טוען התובע, כי בהיותו נמנה עם "מכובדי הקהילה הנוצרית בעיר העתיקה בירושלים" נגרם לו גם נזק נפשי רב, בשל ההתמודדות הנפשית הקשה מול המוני המבקרים שהגיעו להשתתף ב"אבלה" של המשפחה, לאחר ששמעו דבר פטירתו כביכול של התובע. לדברי הנתבע, הודעה על "פטירתו" פורסמה בעיתון "אלקודס", שהינו העיתון הכי מפורסם בירושלים, והדי האירוע הגיעו "אפילו למקומות רחוקים בארה"ב ואוסטרליה" (ס' 17 לכתב-התביעה). בגין נזקיו אלו עתר התובע בכתב התביעה לחייב את הנתבעים 1-4, ביחד ולחוד, לפצותו בסך של 150,000 ₪ . לדבריו, הנתבעים התרשלו כלפיו, הן בכך שלא עשו כל שביכולתם כדי למנוע את הטעות הרישומית המצערת, והן בכך שלא פעלו לתקנה "באופן האפקטיבי והמהיר ביותר", ובכך גרמו להגדלת נזקיו. 2. טענות הנתבעים הנתבעים 2-3 (שירותי בריאות כללית והמוסד לביטוח לאומי) טענו בכתב הגנתם, כי אין כל אחריות מצדם לנזקיו של התובע (המוכחשים כשלעצמם) , שכן הם הסתמכו בתום לב על הודעת פטירה (שגויה) שהועברה להם ממשרד הפנים, שהינו הגורם המוסמך בכל הנוגע לרישום לידות ופטירות במרשם האוכלוסין. מכל מקום, טוענים הנתבעים 2-3, כי עם היוודע להם דבר הטעות, הם פעלו ביעילות ובנחרצות על מנת להביא לתיקונה לאלתר, והא ראיה - שהטעות תוקנה בסמוך לאחר שקרתה, בלי שנגרם לתובע כל נזק ממשי. הנתבע 4 (משרד הפנים) טוען, כי הסתמך על "הודעת פטירה" אשר הועברה לו מהמוסד הרפואי "שערי צדק", שם טופל התובע בעבר. לדבריו לא ניתן לייחס לו כל רשלנות שכן הוא פעל בהתאם ל"נוהל רישום פטירות בארץ", הקובע כי תנאי לרישום פטירה בישראל הוא קבלת הודעת פטירה מקורית מבית חולים/משרד הבריאות או מסירתה על ידי בן משפחה , נוהל הנסמך על הוראת סעיף 7 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק מרשם אוכלוסין). הנתבע 1 (המוסד הרפואי שערי צדק) טוען להעדרו של קשר סיבתי בין מעשה/מחדל שלו או של מי מטעמו לבין נזקיו של התובע (המוכחשים כשלעצמם), מאחר ולדבריו הקשר הסיבתי נותק על ידי מעשיהם/מחדליהם של הנתבעים 2-4. במהלך הדיון נמחקו מכתב התביעה, בהסכמת בעלי הדין, הנתבעת 2 (ע' 9), הנתבע 3 (עמ' 3 ש' 15, ע' 5 ש' 12) והנתבע 4 (ע' 31, 32). משכך, עוסק פסק הדין דנן בשאלת אחריותו של הנתבע 1 (המרכז הרפואי שערי צדק) בלבד. 3. דיון והכרעה 3.1 שאלת האחריות סעיף 7 לחוק מרשם האוכלוסין, שכותרתו "הודעה על פטירה בישראל", קובע : "הודעה על פטירה בישראל תימסר תוך 48 שעות לפקיד רישום או למי שהוסמך להוציא את רשיון הקבורה לפי פקודת בריאות העם, 1940, ואם לא נדרש רשיון קבורה - לפקיד רישום; ההודעה תימסר על ידי האחראי על המוסד שבו אירעה הפטירה, על ידי הרופא שקבע את דבר המוות, ובאין רופא - על ידי מי שהיה נוכח בזמן הפטירה; ההודעה תכלול את פרטי הרישום של הנפטר ופרטים אחרים שייקבעו בתקנות, באישור ועדת הפנים של הכנסת". סעיף 8 לחוק מרשם האוכלוסין מגדיר המונח "מוסד" לצורך סעיף 7 : "לרבות בית-חולים, בית-סוהר, מוסד ציבור... ". משמע, כי במקרה בו הפטירה אירעה בבית חולים, הגורם המוסמך ליתן הודעת פטירה לפקיד הרישום במשרד הפנים הוא האחראי על אותו בית חולים, או הרופא שקבע את המוות באותו בית חולים. במקרה דנן, הודעת הפטירה שקיבל משרד הפנים הוצאה על ידי "המוסד הרפואי שערי צדק" כשהיא חתומה על ידי ד"ר ימפולסקי ויקטור. בהודעה מצוין, כי ד"ר ימפולסקי הוא הרופא אשר ראה את הגופה ואשר קבע את דבר מותו כביכול של אבו האני סולימאן ג'בר (התובע) ביום 15/02/07 בשעה 04:30. רק בדיעבד הסתבר, כאמור, כי מדובר באדם אחר ולא בתובע, שהרי התובע, יבד"ל, חי ונושם, ומעולם לא נפטר. אין ספק, כי הוצאת "הודעת פטירה", הכוללת פרטים אישיים שגויים של אדם שמעולם לא נפטר - היא תוצאה של רשלנות חמורה של המוסד הרפואי, אשר הנפיק את ההודעה. בין אם היתה זו רשלנות של הפקיד אשר הדפיס את פרטיו האישיים של הנפטר בטופס ההודעה, ובין של הרופא שחתם על ההודעה המודפסת- אין ספק, כי האחריות לרשלנות זו רובצת לפתחו של בית החולים. הוצאת הודעת פטירה לאדם אינה ענין של מה בכך. הודעת הפטירה נמסרת תוך 48 למשרד הפנים, ועל פיה מתקן פקיד הרישום את הסטטוס של המנוח במרשם האוכלוסין לסטטוס של "נפטר". עדכון סטטוס זה במשרד הפנים גורר ביטול או הקפאה אוטומטיים של כל הזכויות המוענקות לאדם חי ע"י גופים ומוסדות ציבוריים שונים, כגון: הזכות לנהל חשבונות בנק, הזכות לקבלת תשלומים, גמלאות וקצבאות מהביטוח הלאומי, הזכות לקבלת טיפול רפואי, הזכות לקבלת הלוואות, דמי ביטוח וכיוצ"ב. כמו שנאמר במקרה דומה: "בעולמנו הממוחשב, אם אינך רשום- אינך קיים. מציאות חייו של הפרט מוכתבת במידה רבה על ידי מיקומו במאגר נתונים כזה או אחר. בפרט, הרישום במאגרי משרד הפנים של המדינה, המכיל רבבות נתונים אישים של אזרחיה, הוא קריטי לניהול חיי היום יום של הפרט" (כב' השופטת ד' מויאל ת"א (שלום-נצרת) 4887/02 אברהים עיסאם ואח' נ' מדינת ישראל). ודוק: בכתב הגנתו לא הכחיש הנתבע 1, כי ההודעה השגויה הוצאה על ידו, ואף נמנע מלפרט את הנסיבות העובדתיות שהובילו להוצאתה של הודעת פטירה שגויה. למעשה, בכתב ההגנה של הנתבע 1 אין כל התייחסות לנושא הוצאת ההודעה השגויה, וכל הגנתו של הנתבע 1 מתמצית בטענה, בדבר העדרו של קשר סיבתי בין הנזקים שנגרמו לתובע (אם נגרמו) לבין הוצאת ההודעה השגויה. הנתבע 1 אף נמנע מלהגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו, ומשכך ממילא גם לא העיד כל עד מטעמו. בנסיבות אלו , המסקנה ההכרחית היא, שהנתבע 1 התרשל, בכך שהעביר למשרד הפנים הודעת פטירה שגויה. אין ספק, כי מוסד רפואי סביר צריך לעשות כל שביכולתו כדי למנוע טעויות מעין אלו ולוודא היטב, טרם הוצאת הודעת הפטירה, שהפרטים האישיים המצוינים בה הם אמנם פרטיו האישיים של הנפטר. אין בידי לקבל טענתו של הנתבע 1, לפיה הקשר הסיבתי בין הוצאת התעודה השגויה לבין נזקיו של התובע הוא קשר "רחוק מדי", ולחלופין- שקשר סיבתי זה "נותק" בשל מעשיהם ו/או מחדליהם של הנתבעים 2-4. כאמור, הודעת פטירה שמונפקת על ידי המוסד הרפואי מועברת באופן מיידי למשרד הפנים, אשר מסתמך עליה כראיה מהימנה ונכונה לפטירתו של אדם, ועל פיה מעדכן את קובץ מרשם האוכלוסין. חוק מרשם האוכלוסין לא מטיל כל חובה על משרד הפנים לאמת דבר מותו של האדם הרשום בהודעת הפטירה טרם ביצוע הרישום, וגם ההיגיון והשכל הישר אינם מתיישבים עם הטלת חובה שכזאת על משרד הפנים, בין אם משום שהדבר אינו אפשרי מבחינה מעשית, משקולי עלות-תועלת, ובין אם משום שלמשרד הפנים אין את הכלים לאמת מידע זה. ואמנם, גם "נוהל רישום פטירות בארץ", הקובע הנחיות, תנאים ונהלים לרישום פטירות שאירעו בארץ במרשם האוכלוסין (נספח ה' לכתב הגנתו של הנתבע 4) - לא מטיל חובת בדיקה כזו על משרד הפנים. נהפוך הוא: הנוהל קובע, כי תנאי לרישום הפטירה הוא "הודעת פטירה מקורית" שנשלחה מבית החולים/משרד הבריאות או נמסרה על ידי בן משפחה" (ס' ב. לנוהל), וכי עדכון קובץ מרשם האוכלוסין יתבצע לאחר שפקיד הרישום "יבדוק אם הפרטים שנרשמו בהודעת הפטירה מלאים ונכונים, ותואמים את הפרטים הרשומים בקובץ " (ס' ג.1. לנוהל), ו"יבדוק את התיק האישי של הנפטר [במשרד הפנים-י.מ.] מול הודעת הפטירה ומול קובץ המרשם" (ס' ג.1.1 לנוהל). כלומר: הבדיקה היחידה שנדרש פקיד הרישום לעשות - היא השוואה בין הפרטים האישיים של הנפטר הנקובים בהודעת הפטירה לבין הפרטים האישיים של הנפטר הרשומים בתיקו האישי במשרד הפנים ובקובץ מרשם האוכלוסין, על מנת לוודא שקיימת התאמה בין כל הרשומות האלו. פקיד הרישום אינו נדרש לבדוק, האם אותו אדם ששמו נקוב בהודעת הפטירה אכן נפטר ! . כל יתר הגופים הממשלתיים (כגון: קופות החולים, המוסד לביטוח לאומי, ביקורת הגבולות) מסתמכים על המידע המופיע בקובץ מרשם האוכלוסין במשרד הפנים ומוזן ברשומותיהם באופן אוטומטי, ועל כן ברי, כי אין זה הגיוני להטיל על גופים אלו חובה לאמת כל נתון ונתון שמתקבל אצלם בזמן אמת ממשרד הפנים. המוסד הרפואי הוא המקום שבו אירע המוות. הרופא החתום על ההודעה הוא שראה את הגופה במו עיניו, ועל כן המוסד הרפואי הוא הגורם היחיד שמסוגל וצריך לבדוק, אם הפרטים האישיים המצויינים בהודעת הפטירה הם אכן פרטיו האישיים של הנפטר. הודעת הפטירה שמונפקת על ידי המוסד הרפואי היא למעשה החוליה הראשונה באותה שרשרת שגורמת להנעת "מחיקתו" של הנפטר מהרשומות הממוחשבות של יתר הגופים הממשלתיים, או אם תרצה- היא "אבן הדומינו" הראשונה, שהזזתה גורמת להזזת יתר אבני הדומינו, ועל כן החובה לבדוק נכונות פרטיה מוטלת על המוסד הרפואי, ועליו בלבד. המסקנה היא, אם כן, כי האחריות לטעות שנפלה במרשם האוכלוסין רובצת לפתחו של הנתבע 1, וכי הימנעותם של הנתבעים 2-4 מלאמת את דבר המוות לא ניתקה את הקשר הסיבתי בין הטעות של הנתבע 1 לבין הנזק שנגרם התובע (ובצדק נמחקו הללו מכתב התביעה). בשולי הדברים יוער, כי בכתב התביעה טען התובע שהטעות במרשם האוכלוסין אירעה פעמיים: לדבריו, ביום 04/04/07 פנה לקבלת טיפול רפואי ואז גילה, כי שמו נמחק שוב מרשימת מקבלי השירות הרפואי, והסיבה לכך גם הפעם: "פטירה". ואולם, טענתו זו של התובע נותרה בגדר טענה סתמית וכללית שלא הובאה לה כל ראיה, והיא הוכחשה בתוקף על ידי ע"ה/1 הגב' רימה תומאן, פקידת רישום לידות ופטירות בלשכת מנהל האוכלוסין במזרח ירושלים, אשר העידה: "לא היתה פעם שניה . זה היה פעם אחת" (ע' 22 ש' 25). על כן יש לדחות טענתו זו של התובע כבלתי מוכחת. 3.2 הנזק 3.2.1 נזקים ממוניים בכתב התביעה מָנָה התובע שְלל של נזקים ממוניים שנגרמו לו, לטענתו, בעקבות הודעת הפטירה השגויה , כמפורט לעיל. דא עקא, שנזקים ממוניים אלו לא רק שלא נתמכו בכל ראיה מצד התובע, אלא שמכלול הנסיבות והראיות מוביל דווקא למסקנה, שלתובע לא אירע, למעשה, כל נזק ממוני, עקב הרישום השגוי במרשם האוכלוסין: אי-קבלת טיפול רפואי והוצאות רפואיות פרטיות: בכתב הגנתה טענה הנתבעת 2 (קופ"ח כללית), כי למרות שהתובע הופיע ברשומותיה כ"נפטר", הוא קיבל טיפול רפואי מלא, לרבות מרשמים לתרופות, בכל שלוש הפעמים בהן פנה למרפאה המקומית בעיר העתיקה, במהלך התקופה הרלבנטית, וכי טענת התובע לפיה רופאי המרפאה סירבו להעניק לו טיפול רפואי - הן משוללות כל יסוד עובדתי. להוכחת טענתה זו צירפה הנתבעת 2 לראיותיה את הרשומות הרלבנטיות מתיקו הרפאי של התובע , מהן עולה כי התובע נבדק וטופל במרפאת העיר העתיקה ביום 15/02/07, ביום 28/02/07 (אז גם ניתן לו מרשם לתרופה בשם "פרוסט") וביום 05/03/07. כשעוּמַת התובע עם רשומות אלו, במהלך חקירתו הנגדית - הוא השיב, סתמית: "אני לא זוכר אם הלכתי בתאריכים האלה לקופת חולים" (ע' 11 ש' 22). התובע גם לא טרח לצרף כל ראיה, כגון קבלות או אישורי ביקורים במרפאה פרטית - על מנת להוכיח טענתו, לפיה הוא נאלץ הוציא, במהלך התקופה האמורה, סך של 15,000 ש"ח בגין טיפולים רפואיים ותרופות. שתי הקבלות היחידות שצירף התובע לתצהירו (ע"ס כולל של 618 ₪ בלבד) , נושאות - האחת את התאריך 22/02/07 , קרי- היום בו עודכנה הטעות במרשם האוכלוסין, ואילו התובע העיד, כי לראשונה נודע לו על הטעות יום לאחר מכן (ע' 11 ש' 11 ), והשניה את התאריך 08/03/07 קרי- לאחר שהטעות במרשם האוכלוסין כבר תוקנה. לא למותר להעיר בהקשר זה, כי בניגוד לטענת התובע בכתב-התביעה, לפיה הוא רכש תרופות בסך כולל של 15,000 ₪, הרי שבעדותו בביהמ"ש סתר עצמו וטען, כי מדובר בסכום של "10,000 ₪, 14,000 ₪ לא זוכר עם הנסיעות" (ע' 13 ש' 23). מכל מקום, אפילו נניח, כי לתובע אכן נגרמו הוצאות רפואיות בהן נשא באופן פרטי- הרי שמכח סעיף 3.א. לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 הוא היה רשאי לפנות לועדה להחזר הוצאות רפואיות במשרד הבריאות בתביעה להחזר הוצאות, ומשלא עשה כן- הפר חובתו להקטנת הנזק, ואין לו להלין אלא על עצמו. הפסקת הקצבאות מהמוסד לביטוח לאומי: בכתב הגנתו טען הנתבע 3 (המוסד לביטוח לאומי), כי "קצבת הזקנה הופסקה לזמן קצר, אולם תחת זאת שולמו לתובע תשלומם אחרים, בסכומים גבוהים יותר. עם תיקון הטעות במרשם האוכלוסין אושרו לתובע באופן רטרואקטיבי כל התשלומים המגיעים לו, לרבות פיצוי בעד איחור בתשלום, בהתאם להוראות חוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד-1984. לאחר האישור האמור נמצא כי התובע נותר חייב כספים למל"ל, שכן הסכומים ששולמו לו בגין "הפטירה" היו גבוהים מאלו שאמורים היו להשתלם לו כגמלה חודשית "(ס' 16 לכתב-ההגנה). טענות אלו לא הופרכו על ידי התובע, אשר לא טרח להמציא מסמכים ואישורים בדבר הסכומים ששולמו לו בתקופה שלפני הודעת הפטירה השגויה (קצבת זקנה) ולאחריה (דמי קבורה). מכל מקום, התובע קיבל רטרואקטיבית את כל הסכומים שמגיעים לו, בתוספת פיצויי הלנה, ועל כן ממילא לא נגרם לו כל חסרון כיס. גם טענות התובע לענין הפסקת הטיפול הסיעודי לו היה זכאי מהמוסד לביטוח לאומי - טענה שהוכחשה ע"י המוסד לביטוח לאומי בסעיף 17 לכתב הגנתו- כלל לא הוכחה על ידי התובע. ג. נזקים בגין הקפאת חשבונות הבנק והפסקת תשלומי הפנסיה : טענותיו אלו של התובע - כמו יתר טענותיו - נותרו בגדר טענות סתמיות וכלליות, שלא הובא להן שמץ של ראיה. סופם של דברים: התובע לא הוכיח , ולוּ מרכיב אחד מבין מרכיבי הנזק הרבים להם טען בכתב התביעה (בסכום של 150,000 ₪ !), והרושם המתקבל הוא, שהתובע "העמיס" על הטעות שנפלה בביה"ח שערי צדק ובמרשם האוכלוסין נזקים כספיים ככל שעלו בדעתו, על אף שאלו מעולם לא נגרמו לו. 3.2.2. נזקים לא ממוניים גם בענין זה נראה, כי התובע "הפליג בדמיונו", בתארו נזקים נפשיים אשר כלל לא נגרמו לו. התובע טען, כי בעקבות הטעות שנפלה במרשם האוכלוסין, מאות אנשים הגיעו לביתו, לאחר ששמעו בקופת-חולים וברחוב שהוא "נפטר", על מנת "לנחם" את המשפחה, וכי הנזק הרגשי שנגרם לו בשל כך "הינו אדיר, בלתי הפיך..." (ס' 15 לסיכומי התובע). ואתמה: אם התובע חי ונושם, וגם בקופת חולים וגם ברחוב היה ברור, שמדובר בטעות רישומית בלבד (שהרי התובע עצמו פנה לקופת חולים וחשף את הטעות, והתובע אף העיד כי המשיך להסתובב ברחוב ולחיות כרגיל) - הכיצד ייתכן, שכל שכניו ומכריו של התובע חשבו שהוא נפטר ? כשנשאל התובע, בחקירתו הנגדית, כיצד שמעו מכריו על "פטירתו" - השיב הלה, כי ידיעה על כך פורסמה בעיתון המקומי (ע' 12 ש' 12-18) . דא עקא, שידיעה עיתונאית כזו כלל לא הוגש כראיה על ידי התובע. במקום זאת, צירף התובע לראיותיו כתבה שפורסמה בעיתון "אלקודס" ביום 13/03/07 (קרי- כשבוע לאחר שהטעות במרשם האוכלוסין כבר תוקנה ע"י משרד הפנים), בה תוארה הטעות שאירעה ברישומי משרד הפנים, ועל כן כלל לא ברור, כיצד גרמה כתבה זו להפצת שמועת השווא בקרב תושבי העיר העתיקה. לאמיתו של דבר, כתבה זו לא רק שאין בכוחה לספק מענה לתמיהה, כיצד נהרו לביתו של התובע "מאות אנשים" (ע' 12 ש' 10), הן מהעיר העתיקה והן מעבר לים, לאחר ששמעו כי "נפטר", אלא שיש בה למעשה כדי לחדד תמיהה זו. עוד טען התובע, בנוגע לנזק הנפשי שנגרם לו ולבני משפחתו, כי בנו גבי, המתגורר בלונדון, שמע על פטירתו, "נכנס לפאניקה" וטס ארצה בדחיפות, כשהוא עוזב את כל עיסוקיו בלונדון, על מנת לסייע לו ב"מאבקו" מול הרשויות (ס' 22 לתצהירו). ואולם, בחינת "תיאור דרמטי" זה אל מול העובדות היבשות- מלמדת, שבין הגעתו של הבן לארץ לבין הטעות במרשם - לא היה, למעשה, דבר וחצי דבר: כזכור, הטעות במרשם האוכלוסין תוקנה ביום 06/03/07. בנו של התובע, לעומת זאת, הגיע לארץ כשבועיים לאחר מכן, ביום 15/03/07. כשנשאל הלה בבית המשפט, מדוע התמהמה זמן כה רב, אם כל מטרת בואו לארץ היתה לתמוך באביו שהיה במצב נפשי קשה, ולסייע לו להחזיר את המצב לקדמותו- הוא השיב את התשובה התמוהה: "אני בעל עסק, יש לי עיסוקים" (ע' 18 ש' 12). ובכלל יש לתמוה: אם הטעות במרשם תוקנה, למעשה, כבר שבועיים ימים קודם לכן- לשם מה טרח הבן להגיע מלונדון ? זאת ועוד: בבית המשפט העיד בנו של התובע, כי הוא נוהג להגיע לארץ כפעמיים-שלוש בשנה, ואף הודה, כי הוא נמצא כבר זמן רב בארץ, מה שמוביל למסקנה, כי הסיבה להגעתו לארץ ביום 15/03/07 , ככל הנראה, כלל לא היתה קשורה ל"פטירתו" של התובע. גם טענת התובע, לפיה הוא נאלץ לעבור "מסע מתיש ומעייף" מול משרד הפנים, בית החולים, המוסד לביטוח לאומי וקופת חולים אשר התעלמו מתחינותיו לתקן את הטעות, כשכל גורם "זורק אותו לאחר" (ס' 25,27 לתצהירו) - אין לה כל אחיזה בחומר הראיות. התובע טען, כי פנה עשרות פעמים לרשויות השונות - אך צירף לתצהירו שתי פניות בלבד: אל מר אבי לקח, מנהל מנהל האוכלוסין במזרח ירושלים , ואל ד"ר עובדיה שמש, סמנכ"ל רפואה במרכז הרפואי שערי צדק (נספחים ב', ד' לתצהיר התובע). שתי הפניות נעשו ביום 05/03/07 , כלומר: יום אחד בלבד טרם תוקנה הטעות במרשם, והעובדה ששתי הפניותיו לא נענו - מובנת , לאור העובדה שהטעות תוקנה במרשם יום לאחר מכן, מה שייתר את הצורך בתגובה למכתבים אלו. התובע טען גם , כי פנה לגב' רימה תומאן, פקידת רישום לידות ופטירות בלשכת מנהל האוכלוסין במזרח ירושלים, יידע אותה בטעות שאירעה וביקש ממנה לתקנה, אך "הגב' תומאן לא עשתה דבר וחצי דבר, ואף הוסיפה כי מבחינתה אין מה לעשות" (ס' 12 לתצהיר התובע). הגב' רימה תומאן, הגישה תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע 4, בו העידה, כי הסטטוס של התובע כמי שנפטר ביום 15/02/07 עודכן על ידה בקובץ מרשם האוכלוסין ביום 22/03/07. מכאן, כי דבר הטעות נודעה לתובע לכל המוקדם ביום 22/02/07. ואמנם, לדברי הגב' תומאן, התובע הגיע אליה על מנת לברר הענין "מספר ימים לאחר מכן" (ס' 6 לתצהירה), כלומר בסוף פברואר 2007. לטענתה, באותו מעמד היא התנצלה בפני התובע על הטעות ואיחלה לו אריכות ימים, ומאחר ואיננה מוסמכת לבטל את הפטירה במערכת הממוחשבת של מרשם האוכלוסין- היא העבירה את הענין לטיפול מחלקת מרשם ודרכונים במטה מנהל האוכלוסין שבמשרד הפנים. לאחר שהנתבע 1 (ביה"ח שערי צדק) הודיע למחלקת מרשם ודרכונים, כי הודעת הפטירה על שם התובע היתה שגויה- היא ביטלה את הרישום במערכת הממוחשבת ועדכנה בכך את התובע. על עדותה זו חזרה הגב' רימה תומאן גם בבית המשפט, ועדותה הותירה רושם מהימן ומשכנע. הנה כי כן: בניגוד לטענת התובע, נראה כי הגב' תומאן פעלה באופן יעיל וענייני על מנת להביא לתיקון הטעות באופן המהיר ביותר, וכי יעילותה זו היא שהביאה למעשה לתיקונה של הטעות. לבסוף טען התובע, כי שמועת השווא בדבר מותו גרמה לפגיעה בשמו הטוב. ואולם, לא ירדתי לסוף דעתו של התובע , מה ענין הטעות שנפלה במרשם לפגיעה בשמו הטוב של התובע ? . סופו של דיון, אין התביעה כצעקתו של התובע. יחד עם זאת, אין ספק שלתובע נגרמה עגמת נפש כלשהי בשל עצם הסיטואציה בה מצא עצמו, סיטואציה כזו שבה הוא "חשוב כמת". ובענין זה יפים הדברים שנאמרו ע"י בית משפט השלום במקרה דומה: "נקל להבין לליבם של התובעים שמצאו עצמם נאלצים להתמודד עם 'מציאות וירטואלית' לפיה נפטר ראמי, כאשר מעבר לזעזוע הרגשי הכרוך בכך, גרמה אותה 'מציאות וירטואלית' לקשיי תפקוד במישורים שונים- קשיים ביציאה מהארץ וחזרה אליה, בעיות בבית הספר, תביעת מל"ל להשבת כספים וכיוצ"ב. אכן, צודקת המדינה בטענתה שבסופו של יום תוקנה הטעות, כל הבעיות באו על פתרונן , וזאת ללא שהוכח שנגרם נזק ממון כלשהו לתובעים. עם זאת, עצם החוויה, המכאיבה מטבעה, ... אינה דבר של מה בכך..." (כב' השופטת ד' מויאל ת"א (שלום-נצרת) 4887/02 אברהים עיסאם ואח' נ' מדינת ישראל). לאור העובדה שהטעות במקרה דנן תוקנה תוך פרק קצר ביותר של שבועיים ימים (שכן סטטוס הפטירה עודכן בקובץ מרשם האוכלוסין ביום 22/03/07 ובוטל ביום 06/03/07) , ולאור העובדה שלתובע לא נגרם לא כל נזק בריאותי או חסרון כיס - נראה לי, כי פיצוי בסך של 10,000 ₪ לתובע הינו פיצוי סביר וראוי בנסיבות הענין . אציין, בצער, כי לא מצאתי בראיות ובטיעונים כי הנתבע 1 הביע בפני התובע צער והתנצלות, וחבל. 4. סוף דבר 4.1 מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע סך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון . בשים לב להוראת תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בשים לב לסכום התביעה, לתוצאה ולכלל נסיבות הענין, מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪ , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון, ובתוספת מע"מ כחוק. ביטוח לאומיקצבת זקנהמשרד הפניםפיצויים