יחסי עובד מעביד עובד מאפיה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יחסי עובד מעביד עובד מאפיה: 1. התובע הגיש תביעה זו כנגד שלושת הנתבעים: נתבעת מס' 1 (להלן:"הנתבעת" או "המאפייה") מנהלת את המאפייה ומי ששימשה, לטענת התובע, כמעבידה שלו במהלך תקופת ההתקשרות ביניהם; נתבע מס' 2 (להלן:"יוחנן") הוא בעל מניות אצל הנתבעת ומנהלה, ונתבע מס' 3 (להלן:"גלעד") הוא בנו של יוחנן, ולדברי התובע שימש אף הוא כמנהל אצל הנתבעת. לטענת התובע, כפי שעולה מכתב התביעה המתוקן שהוגש מטעמו, במהלך שנת 1986 רכשה הנתבעת את הזכויות במאפייה שבה עבד התובע החל משנת 1981. התובע עבד כעובד שכיר במאפייה משנת 1986 ועד לחודש ינואר 1989 במחלקה לפריסת לחמים ושימש כאחראי על המחלקה. לגרסת התובע, במהלך חודש דצמבר 1988 פנה יוחנן אל התובע וביקש ממנו בעקבות שינויים מבניים פנימיים במאפייה לשנות את תנאי העסקתו. התובע הסכים לבקשתם של הנתבעים ונחתמו שני הסכמים, אחד המתייחס לשירותי הסעות לעובדי המאפייה, והשני להסכם לפריסת הלחמים. לדברי התובע, הוא לא ידע את משמעות חתימתו על ההסכמים, שבהם הוא מוגדר כעצמאי ונאמר בהם שלא מתקיימים יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. התובע טען כי הוא נדרש לרכוש מכונית להסעת עובדים שבהתחלה נרשמה על שמו ולאחר מכן הועברה לבעלותם המשותפת שלו ושל הנתבעת. לגרסת התובע, הוא המשיך את עבודתו הרגילה במאפייה, עבד משמרות של 16 שעות ואף יותר תוך שהוא משתמש באותו ציוד ונשמע להוראות חנן וגלעד. התובע טען, כי כ- 4 שנים לפני הגשת התביעה הציעו לו הנתבעים לחתום על הסכם לפיו הוא יוותר על זכויותיו כעובד ויקבל פיצויי פיטורים מוסכמים בשיעור של 30%. התובע סירב להצעה זו. במהלך שנת 2005 החל סכסוך בין הצדדים במהלכו הועלו טענות הדדיות. ביום 31.5.05 הודיעה הנתבעת לתובע על סיום עבודתו אצלה. התובע ראה בסיום ההתקשרות - פיטורים וביקש בתביעתו לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, בתשלומים שונים המגיעים לו בתור עובד. התובע דרש פיצויי פיטורים מוגדלים (בשיעור 200%), דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי מחלה, דמי חגים, ביגוד, דמי נסיעות, הפרשות לקרן השתלמות, תוספת עבור משמרת לילה וזכויות שונות בהתאם להסכמים קיבוציים מיוחדים החלים על הנתבעת. כן דרש התובע בכתב התביעה המתוקן הפרשי תשלום המגיעים לו בגין תקופת עבודתו ופיצוי על נזק שנגרם לו עקב מכירת המכונית המשותפת כולל ירידת ערך המכונית, החזקת רכב והוצאות הקשורות לכך. התובע ביקש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים יוחנן וגלעד, יחד ולחוד עם הנתבעת. 2. הנתבעים טענו בכתב ההגנה שהוגש מטעמם, כי התובע לא היה עובד של הנתבעת (ולא של הנתבעים מס' 2 ו- 3) אלא קבלן בעל עסק עצמאי, אשר נתן לנתבעת שירותי פריסה ואריזת לחם וכן שירותי הסעה לעובדי המאפייה, וכנגד התשלומים שקיבל המציא חשבוניות מס. על כן, טענו הנתבעים, אין לבית הדין סמכות לדון בתובענה, שדינה להידחות על הסף. כן נטען בכתב ההגנה כי נתבעים מס' 2 ו- 3 (יוחנן וגלעד) הנם מנהלי הנתבעת ובינם ובין התובע לא התקיימו יחסי עובד ומעביד, אין להם מחויבות אישית כלפי התובע ולא קיימת עילת תביעה כנגדם. לגרסת הנתבעים, התובע אכן עבד כעובד שכיר של המאפייה עד לסוף שנת 1988 והיוזמה להפוך לקבלן עצמאי הייתה שלו. ההתקשרות הקבלנית נעשתה בהתאם להסכמי ההתקשרות ולא היה כל קשר בין השכר שקיבל התובע כשכיר לבין התמורה ששולמה לו בגין שירותיו העצמאיים. הנתבעים טענו כי התובע לא עבד ואף לא נתן שירותים למאפייה במשך 16 שעות יומיות, כטענתו, התמורה ששולמה לתובע הייתה חודשית וקבועה בהתאם לתחנות העבודה שבהן נתן שירותים, כעולה מהסכמי ההתקשרות. לעיתים התבקש התובע ליתן לנתבעת שירותים נוספים באמצעות עובדיו (תגבור) וקיבל תמורה נוספת, כעולה אף מחשבוניות המס שהנפיק התובע. התמורה החודשית ששולמה לתובע חושבה על בסיס היקף השירותים, מעת לעת ירדה כמות הייצור של המאפייה, אולם התובע לא הסכים להפחתת התמורה. זאת ועוד, בשלב מסויים רכשה המאפייה מכונת פריסה חדשה במקום שלוש מכונות ישנות, וזה הביא לירידה בצורך בכוח אדם, אולם התובע המשיך לקבל אותה תמורה כאשר במקביל התנהלו דיונים להפחתתה. הנתבעים הודו כי בשלב מסוים הציעו לתובע, לפנים משורת הדין ולאור תקופת ההתקשרות הארוכה, פיצוי כלשהו עקב סיום ההתקשרות, כאשר התשלום הותנה בחתימה על העדר תביעות, אך התובע לא הסכים להסדר זה. לגרסת הנתבעים, התובע לא היה עובד אלא קבלן עצמאי ולכן לא פוטר אלא ההתקשרות עימו הסתיימה בהתאם להודעות חוזרות ונשנות של הנתבעת אליו, ולאחר כישלונו של המשא ומתן שנוהל בין הצדדים לעניין שינוי תנאי ההתקשרות. הנתבעים ציינו כי התמורה שקיבל התובע הייתה גבוהה בהרבה מזו שמקבלים עובדים ותיקים בחברה, וכי אין אצל הנתבעת עובדים המשתכרים סכום הקרוב לסכום הנטען על ידי התובע, למעט מנהלי החברה. הנתבעים הכחישו את זכאותו של התובע לזכויות הנתבעות על ידו בתור עובד, וביקשו לדחות את התביעה. במקביל הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד שבו נטען, כי השכר שהיה מקבל התובע בתור מנהל מחלקה לו היה עובד שכיר היה בסך של כ- 12,745 ₪ לחודש (עלות מעביד לרבות הפרשות פנסיוניות). זאת, כאשר התובע קיבל תמורה חודשית ממוצעת בסך של 182,274 ₪, לא כולל מע"מ, ושילם לעובדיו שכר מינימום. הנתבעת ביקשה בכתב התביעה שכנגד לחייב את התובע בהפרשים בין השתכרותו במהלך תקופת ההתקשרות לבין הסכום שהוא היה מקבל אילו היה שכיר, בנוסף לשכר ששילם לעובדיו, להוצאות רכב וליועצים מקצועיים (בסכום שמוערך ב- 10,000 ₪ לחודש). הנתבעת ביקשה לחייב את התובע - הנתבע שכנגד בהפרש בין התמורה החודשית שהוא קיבל לבין השכר שהיה מקבל לו היה עובד המאפייה עבור 7 שנים - תקופת התיישנות. התובע - הנתבע שכנגד הגיש כתב תשובה לכתב התביעה שכנגד שבו הכחיש את זכאותה של הנתבעת לסכומים הנדרשים על ידה ועמד על טענתו כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים ועל כן לא מגיע לנתבעת כל תשלום שהוא. 3. במסגרת הדיון המוקדם שהתקיים בתיק ובהסכמת ב"כ הצדדים הוחלט כי יש לדון קודם בשאלת קיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים - ראו החלטה מיום 11/1/07. בנקודה זו הוגשו תצהירי עדות ראשית של הצדדים, נשמעו חקירות בדיון, הוגשו סיכומים בכתב ולאחר מכן הועבר אלינו התיק להכרעה. 4. העובדות הצריכות לענייננו: העובדות הצריכות לענייננו, כפי שעלו בדיון, הן כדלקמן: א. עד לשנת 1986 הייתה המאפייה בבעלות מספר קיבוצים ונקראה "מאפייה מרחבית גליל עליון בע"מ". במהלך חודש יוני 1986 הועברה הפעילות לידי הנתבעת. עובדים שעבדו עד אז במאפייה (כולל התובע) פוטרו וקיבלו פיצויי פיטורים. יש לציין כי אין לתובע כל דרישה בגין תקופה זו והוא מחשב את תקופת הוותק שלו אצל הנתבעת החל מחודש יוני 1986. ב. התובע עבד כעובד שכיר במאפייה מ- 15.6.86 ועד חודש דצמבר 1988. ג. בחודש ינואר 1989 נחתמו שני הסכמים בין הנתבעת לבין התובע, אחד מהם לצורך "עבודה קבלנית לפריסה ואריזת לחם", והשני שבו הוגדר התובע כ "קבלן להסעות, לשירותי הסעה לעובדים וביצוע שליחויות שונות". בשני ההסכמים הוגדרה התמורה החודשית בגין שירותי התובע, כנגד חשבוניות מס שעל התובע להנפיק ונקבע בהם כי התובע ישמש כקבלן ויעסיק עובדים. ד. בהסכם הקשור לפריסה ואריזת לחם נאמר מפורשות "בין הקבלן והמאפייה אין ולא יהיו יחסי עובד ומעביד והקבלן יהיה מנוע מלטעון אחרת" (סעיף 10 להסכם). ה. התובע נרשם כעוסק מורשה ברשויות המס, והחל מינואר 1989 ועד לסיום ההתקשרות קיבל תשלומים בתמורה לחשבוניות מס שהוא הנפיק. ו. התובע העסיק עובדים במהלך תקופת ההתקשרות ודיווח לרשויות המס על העסקתם. עובדיו של התובע קיבלו תלושי שכר בהם הופיע שמו של התובע כמעסיק. מספר העובדים של התובע השתנה בהתאם לנסיבות. התובע הודה בעדותו שהוא העסיק כ- 9 עובדים בממוצע (ראו עמוד 9 לפרוטוקול הדיון). ז. בנוסף להתקשרות התובע הקשורה לפריסה, לאריזת לחם ולמתן שירותי הסעות, היו עובדים של המאפייה אשר עבדו במחלקות אחרות שדווח עליהם כעובדי התובע. בגין אותם עובדים קיבל התובע עמלה, שלא הייתה כלולה בתמורה החודשית שסוכמה בגין שירותי פריסה והסעות. ח. חלק ניכר מעבודת המאפייה היה לאספקת לחמים לכוחות צה"ל, ביניהם אלה שהיו בשטח לבנון. לאחר נסיגת צה"ל מלבנון היקף העבודה במאפייה ירד. התמורה שקיבל התובע לא השתנתה. ט. במהלך שנת 2005 ביקשה הנתבעת לשנות את תנאי ההתקשרות עם התובע בעקבות צמצום היקף העבודה וכן כתוצאה מכך שנרכשה מכונה לפריסת לחם חדשה אשר דרשה פחות עובדים לצורך הפעלתה. המשא ומתן בין הצדדים לא עלה יפה, ובמכתב מיום 16.5.05, שחתום על ידי יוחנן בשם המאפייה, הוא הודיע כי אם עד ליום 31.5.05 לא יחתם הסכם חדש, ההתקשרות העסקית בין הצדדים תסתיים במועד זה והתובע לא יהיה רשאי להכנס לשטח המאפייה החל מיום 1.6.05. המשא ומתן לא צלח, לא נחתם הסכם התקשרות חדש ועבודת התובע הסתיימה ב- 1.6.05. 5. קיום של יחסי עובד ומעביד - מבחנים: בשאלה לגבי מעמדו של אדם כעובד או כמפרנס עצמאי נקבע בפסיקה כי אין להגיע לכלל מסקנה, אלא על פי מכלול הסממנים והעובדות הנותנים, במצטבר, תמונה כוללת ושלמה. על כן, מקובל לדבר על "מבחן מעורב", אשר המרכיב הדומיננטי בו הוא "ההשתלבות במפעל" (דב"ע נב/3-158 רות יאיר - אהרן גליברמן, פד"ע כה 31, 35). כותב הנשיא לשעבר של בית הדין הארצי לעבודה, השופט מנחם גולדברג: "נהוג לומר, על יסוד האמור בשורה ארוכה של פסקי דין, כי המבחן הנהוג בבתי הדין לעבודה לקביעת קיומם של יחסי עובד-מעביד הוא מבחן ההשתלבות... קביעה זו אינה מדויקת. עיון בפסיקתו הענפה של בית הדין הארצי לעבודה מוליך למסקנה, כי הלכה למעשה נוקטים בתי הדין ב"מבחן מעורב" כל אימת שעליהם להכריע בסוגיה אם פלוני הוא 'עובד' אם לאו, תוך שימת דגש חזק על מבחן ההשתלבות". (גולדברג, "'עובד' ו'מעביד' - תמונת מצב", עיוני משפט יז 19, 31 (התשנ"ב)) בין הסממנים הנוספים, אליהם יש לפנות, מציין השופט גולדברג את אלה: "אופיו האישי של העיסוק, הכפיפות, הכוח לשכור עובד, וחשוב מזה - לפטרו, מיהו המספק את כלי העבודה, צורת ניכוי מס ההכנסה והתשלומים לביטוח הלאומי ולמס ערך מוסף, ובאותם מקרים שבהם אין כפות המאזניים נוטות לכיוון זה או אחר - כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם". המבחן המעורב, ובמרכזו מבחן ההשתלבות, מבוסס על איזון בין "סממנים" שונים בדבר יחסי עבודה. לשם עריכת איזון זה יש לתת ל"סממנים" השונים "משקל". זאת אפשר לעשות אם בוחנים את תכלית הקביעה. אכן, נאמר על ידי כב' בית הדין הארצי לעבודה, כי בפיתוח המבחן המעורב בעתיד יהא מקום לשקול אם אין מקום לקבוע - כפי שהדבר נעשה במשפט המשווה - כי אדם הוא "עובד" לעניין חוק פלוני ואינו עובד לעניין חוק אלמוני. הפסיקה הכירה בכך כי לדיבור "עובד" אין משמעות אוניברסאלית (ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ניסים, פ"ד ד(4) 748, 758). בע"ע 300274/96 שאול צדקא נ. מדינת ישראל - גלי צה"ל (פד"ע לו, 625) הרחיב בית הדין הארצי את פרשנותו של המושג "עובד" והחלתו על מקרים מסוימים שטרם פסק הדין לא היו רואים בהם קיומם של יחסי עובד מעביד, תוך הסתמכות על הלכה של בית המשפט העליון בדנג"צ 4601/95, סרוסי יוסף חיא נ. בית הדין הארצי לעבודה, פד"י נ"ב (4) 817, ההלכה קובעת את הפרשנות התכליתית של המושג בהתאם להוראה החוקית שבה מדובר. 6. מבחן ההשתלבות - הפן החיובי: בהתאם לראיות שנשמעו בדיון, תחומי העיסוק של התובע במאפייה במהלך התקופה שבה הוגדרו היחסים כהתקשרות בין קבלן לבין מזמין היו בשלושה מישורים: א. מנהל מחלקה לפריסה ואריזת לחמים, כאשר העובדים של אותה מחלקה היו עובדים של התובע שקיבל אותם לעבודה, פיקח על עבודתם ואף החליט על סיום ההתקשרות איתם במידת הצורך. ב. שירותי הסעות ושליחויות. התובע רכש רכב (שלעניין בעלותו נתייחס בהמשך) אשר שימש להסעת העובדים של הנתבעת, לאו דווקא אלה שעבדו במחלקה שהייתה באחריות התובע, ואף ביצע שליחויות עבור הנתבעת. ג. התובע הופיע כמעסיק של עובדים אשר עבדו במחלקות שונות של המאפייה, כאשר בגין אותם עובדים הוא שימש כצינור לתשלום וקיבל אך ורק עמלה מעל השכר ששולם לעובדים. התובע לא פיקח על עבודת אותם עובדים, לא קיבל אותם לעבודה ולא החליט על סיום ההתקשרות. בנקודה זו נאמר על ידי מר גלעד בעדותו בדיון: "בסוף שנות התשעים הגעתי עם התובע להסכמה, מתוך רצון שלו וצורך של המאפייה שהוא ייתן בנוסף לשירותי קבלנות לפריסה, גם שירותי תגבור של עובדים ובעצם בתקופה זו לאט לאט, התובע הפך להיות גם באיזה שהוא מקום על תקן של קבלן כוח אדם" (עמ' 13 ש' 18-20 לפרוטוקול הדיון). יובהר, שהתובע לא היה רשום כקבלן כוח אדם בכל שלב שהוא. התובע עבד בפועל בתור מנהל של מחלקת פריסה וכאחראי על ביצוע הסעות. בתחום של "קבלן כוח אדם" לא ביצע התובע עבודה אישית בפועל. התובע לא היה נתון לפיקוח צמוד של מנהלים או של גורם מוסמך אחר אצל הנתבעת במסגרת העבודה שהוא ביצע, שעות העבודה שלו היו גמישות, הוא נהג לעבוד בהתאם לצרכי העסק וכדבריו בעדותו, הוא אף גייס עובדים לפי הצורך והיה אחראי עליהם. כך כשנשאל התובע מי היה אחראי על העובדים שלו הוא השיב: "אני חלק, והיה חלק של גלעד, יוחנן, משה. אני חלק מהם, אבל היו מצבים שהביאו לי שמות של עוזר נהג שלא ראיתי אותו בחיים שלו וביקשו שאתן לו משכורת ולא הכרתי אותו בכלל" (עמ' 6 ש' 2-4 לפרוטוקול הדיון). התובע הוסיף, כי גם אישתו עבדה בעסק, בעיקר "בתקופה של קטיושות". על אף זאת אישתו של התובע לא קיבלה כל תשלום שהוא, לא דווח על עבודתה לביטוח לאומי, ועל כן כנראה קיבל התובע הערה מהמוסד לביטוח לאומי והפסיק להעסיקה (ראו עמ' 6 ש' 9-10 לפרוטוקול הדיון). לדברי התובע, הוא שילם לאישתו פעם אחת בלבד על אף שהיא עבדה בתקופות שונות ובהתאם לצורך. אפשר לסכם שהנתבעים לא דרשו כי התובע יעבוד באופן אישי במסגרת כל תחומי הפעילות שלו, ועליו היה לפקח על עובדיו בתחומים שבהם הוא פעל כקבלן למתן שירותים, קרי במחלקה לפריסה ולאריזת לחמים ובהסעות. על כן, כאשר היו טענות על תפקודו של התובע, כגון בעניין צורת העבודה באשר לפריסת לחמים שסופקו לצה"ל, נרשמו מכתבי התראה שהופנו לתובע בדרישה שהשירות ישתפר. 7. בעלות על ציוד וכלי עבודה: המכונות והציוד שהיו במחלקה לפריסה ואריזת לחמים היו בבעלות הנתבעת, שגם החליטה על החלפת המכונות לפי שיקול דעתה בלבד. התובע אמנם דאג לאחזקה, לטיפול ולתיקון המכונות, שירות שהיה כלול במסגרת התמורה שהוא קיבל, ועל פי עדותו הוא לא קיבל על כך תמורה נוספת. באשר לתחום ההסעות - התובע רכש רכב מסחרי מסוג טרנזיט שלאחר מכן נרשם במשותף על שמו ועל שם המאפייה. במהלך כל תקופת ההתקשרות היו רכבים שונים, ביניהם אוטובוס זעיר, שבאמצעותם הסיע התובע את העובדים למפעל ובחזרה. לפי הצהרת הנתבעים, הוספת הנתבעת כבעלים של הרכב הייתה כדי שהתובע לא יצטרך לשלם בנפרד לקצין בטיחות, כפי שנדרש על פי חוק, ואז קצין הבטיחות של המאפייה פיקח על רכב התובע ללא גביית תשלום נוסף. טענה זו של הנתבעים לא נסתרה על ידי התובע שאף אישר זאת במהלך עדותו. התובע נשא בכל הוצאות הרכב, לרבות תשלום בגין דלק, טיפולים, טיפול שנתי, ביטוח וכו' (ראו עמ' 4 לפרוטוקול הדיון - עדות התובע). 8. כיצד הגדירו הצדדים היחסים שביניהם: אין חולק כי במהלך התקופה הארוכה של ההתקשרות בין הצדדים, מינואר 1986 ועד לסיומה ביוני 2005, היחסים בין הצדדים הוגדרו כיחסים שבין קבלן - עובד עצמאי לבין מזמין, התובע היה בעל תיק של עוסק מורשה במס הכנסה ובביטוח לאומי, דיווח על הכנסותיו כעצמאי, דיווח על עובדיו והגיש דוחות רווח והפסד. לא היו במהלך כל תקופה ארוכה זו כל פניות שהן מהתובע אל הנתבעים, או מי מהם, כדי להפוך לעובד שכיר ולדווח על כך בהתאם. הוכח כי חל שינוי משמעותי בתמורה שקיבל התובע בין התקופה שבה היה עובד שכיר (עד לשנת 1988), לבין התקופה שבה הפך לעוסק עצמאי, אז התמורה גדלה באופן ניכר, וניתנה בגין שירותי פריסה והסעות מידי חודש באופן קבוע. בגין העסקת העובדים קיבל התובע כאמור עמלה שחושבה באחוזים על שכר העובדים שנרשמו כעובדיו. על אף שלא הוכח של מי הייתה היוזמה לשנות את הגדרת היחסים מעובד שכיר לעובד עצמאי, התרשמנו כי השינוי נעשה בהסכמה מלאה של התובע, שהבין את מהותו ואף נהנה ממנו במהלך התקופה הארוכה של התקשרות בצורה זו. 9. הפן השלילי של מבחן ההשתלבות - האם התובע היה בעל עסק משלו: כפי שנאמר לעיל, הסיכום ההתחלתי עם התובע שקוים במהלך כל תקופת ההתקשרות היה שהוא יקבל תמורה חודשית קבועה בגין שירותי הסעה ופריסת לחם, כאשר הוא העסיק עובדים משלו בהתאם לצורך. המכונות לפריסה ולאריזת הלחם לא היו בבעלות התובע שרק דאג לאחזקתם. באשר לרכב, הוא נרכש על ידי התובע , שאף טוען להפסד כאשר נדרש למכור אותו בעקבות סיום ההתקשרות, והוא היה אחראי לתשלום ההוצאות השוטפות. על כן, אין לנו ספק שניתן לראות בתובע כ"בעל עסק משלו", אשר לקח על עצמו את סיכויי הרווח וסיכויי ההפסד, הוא העסיק עובדים בהתאם לצורך ואף העסיק קרובי משפחה, כולל אישתו, לה הוא לא שילם באופן מסודר, בתקופות של מצוקה. התובע לא הסכים להפחתת התמורה החודשית, לה היה זכאי בהתאם להסכם, כאשר היקף העבודה פחת, ובכך נגרם לו רווח נוסף. הוכח באמצעות המסמכים שהוגשו לתיק בית הדין, ביניהם דיווחי רווח והפסד של התובע שהרווח החודשי של התובע היה בסדר גודל של כ- 40,000 ₪, סכום גבוה בהרבה מהשכר ששולם על ידי הנתבעת לעובדים בוותק ובמעמד של התובע. התובע לא הכחיש זאת בעדות אלא טען לחוסר הבנה במספרים, וביקש לשאול על כך את רואה החשבון. גם אמירה זו (ראו עמ' 8 לפרוטוקול הדיון) מצביעה על כך שהתובע היה בעל עסק משלו, שנעזר בגורמים מקצועיים מוסמכים כגון רואה חשבון ו/או מנהל חשבונות לצורך ניהול כספים והגשת דיווחים שבדין. 10. מסקנות באשר לקיום יחסי עובד-מעביד בין הצדדים: חלק ניכר מטענות התובע ואף אמירות העובד שלו שהעיד מטעמו, מר חימי אלעד, מופנות לשאלת זהות המעסיק לגבי אותם עובדים שהוגדרו כעובדים של התובע. כפי שנאמר לעיל, היו שתי קטגוריות של עובדי התובע: אחת - אלה שהועסקו במחלקה לפריסה ולאריזת לחמים ושהיו נתונים לפיקוח התובע והיו עובדיו לכל דבר ועניין, השניה- עובדים שעבדו במחלקות אחרות של הנתבעת, שהוגדרו כעובדי התובע בשל שיקולי נוחיות של הנתבעת, כאשר לגבי אותם עובדים שימש התובע רק כצינור לתשלום ומעין "חברת כוח אדם" על אף שהוא לא היה בעל רישיון לעסוק בכך. יש להבחין בין השיקולים הרלוונטיים לבחינת מעמדו של התובע בתור עובד או קבלן לבין המבחנים הקשורים לשאלה מי היה המעסיק של אותם עובדים, עת העסקתם של חלק מהעובדים על ידי התובע כקבלן כוח אדם לא הייתה בהתאם להוראות חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1994. התובע לא היה הבעלים של חלק מאמצעי הייצור (מכונות) בהם הוא ועובדיו השתמשו לצורך העבודה אך כן ביצע השקעה משמעותית עת רכש את רכב ההסעות ודאג לאחזקתו השוטפת. לאחר ששקלנו את הסממנים לקיום יחסי עובד ומעביד ובעיקר עצם העובדה שלא קיים ספק שהתובע היה בעל עסק משלו אשר לקח על עצמו את סיכוי הרווח וסיכויי ההפסד, ועל כן לא מתקיים הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, אנו סבורים כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבעים או מי מהם. לאור זאת, אין לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתובענה. 11. לסיכום: לאור האמור לעיל, לאחר שקבענו שלא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, ועל כן אין לבית דין זה סמכות עניינית לדון בתובענה, אנו דוחים את תביעתו של התובע. על התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. 12. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. יחסי עובד מעבידענף האפיה