כניסת גוף זר לעין במהלך תיקון דרך

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה מחפץ שעף מהמנוע של המכונית / כניסת גוף זר לעין במהלך תיקון דרך: א. כללי: עניינה של התובענה בהסכם משנת 1979 בין התובע (להלן: "המוסד" או "המל"ל") לבין חברות הביטוח, שנועד להסדיר את מערכת היחסים שבין המל"ל, המשלם גמלאות לנפגעי תאונות דרכים, מכח חוק הביטוח הלאומי לבין חברת הביטוח האחראית לפיצוי הנפגעים, מכח פוליסת ביטוח בת-תוקף (להלן: "ההסכם"). על פי הקבוע בהסכם, התחייבה חברת הביטוח בשיפוי המל"ל בשיעור קבוע ומוסכם מראש, מהגמלאות, ששילם וישלם המוסד לנפגעים בתאונות דרכים במסגרת ענפיו השונים. במקרה דנן, עולה השאלה, האם על הנתבעות 3 ו-4 (להלן: "המבטחות") לשפות את המוסד בגין גמלאות, ששילם המל"ל, לנפגע, להלן, בתאונת דרכים, בנסיבות בהן נטען על ידן, להעדר חבות, כקבוע בסעיף 3 להסכם, בשל כך שלא קמה להן האחריות לפיצוי הנפגע בתאונה, נוכח טענתן, כי התאונה, להלן, אינה חוסה בגדר הוראות חוק הפיצויים, לעניין הגדרת "תאונת דרכים". ב. על העובדות הטענות וההליכים: ביום 26/5/1999, נפגע מר דוד כהן, (להלן: "כהן"), עובד חברת מ.מ.ס.י. , חברה המספקת שירות תיקוני דרך לרכבים (להלן: "ממסי"), בתאונה, לאחר שהוזמן, באמצעות מוקדן החברה, לבצע טיפול דרך ברכב, מס' רישוי 4503504 מסוג סיטרואן (להלן: הרכב") ועל פי בקשת הנתבע, נהג הרכב (להלן: "סולומון"). על פי הנטען, בשעה שכהן פתח את מכסה המנוע של הרכב והציץ פנימה, על מנת לאתר את התקלה, התניע סולומון, את המכונית, ללא אזהרה מוקדמת ומבלי שנתבקש לעשות כן, על ידי כהן. בזמן התנעת הרכב וכתוצאה ממנה, עפה חתיכת מתכת וגרמה לחבלה בעינו של כהן (להלן: "התאונה"). השימוש ברכב, היה מבוטח ע"י המבטחות, בפוליסת ביטוח בת-תוקף. יוער, כי הנתבעת 3, שימשה, בנוסף, מבטחת אחריות הנתבעים 1 ו-2, על פי פקודת הנזיקין ולפיכך, טענה, הן בעילה הנזיקית והן בעילה, מכוח ההסכם. בעקבות התאונה, הגיש כהן, תביעה (נ/2), כנגד המבטחות, בבית המשפט השלום בחיפה, בת.א. 19906/01, לפיצוי, בגין נזקי הגוף, שנגרמו לו, מהתאונה. תחילה, התביעה נמחקה ובהמשך, על פי בקשת הצדדים, נדחתה (ללא דיון ענייני, נספח א לסיכומי הנתבעת 4) ולאחריה, הוגשה מחדש (ת/1), כנגד כל הנתבעים, בת.א. 9923/06 (להלן: "תביעת הנזיקין"). התאונה הוכרה על ידי המוסד, כתאונת עבודה, בגינה, קבע המוסד, לכהן, תקופות אי כושר ונכויות זמניות, מיום התאונה ועד ליום 24/1/1999 ובהמשך, נכות יציבה, בשיעור 45% מיום 1/1/2001 (פרוטוקול הוועדות הרפואיות, צורפו לכתב התביעה וסומנו שם ב'). כתוצאה מהתאונה, שילם המל"ל לכהן, דמי פגיעה, בסכום קרן של 38,679 ₪ וקצבאות נכות מהעבודה, בסכום קרן של 388,408 ₪ (נספחים ג' ו-ד' לכתב התביעה), לפי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") וישלם לכהן, קצבאות, בעתיד, בסכום מהוון, נכון ליום הגשת התביעה, בסך של 648,536 ₪. לטענת המוסד, על פי הקבוע בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, חייבים סולומון ומעסיקתו, הנתבעת 2, לשפותו בסכומים ששילם וישלם הנפגע, אשר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, הגיעו כדי סכום התביעה (כמפורט בנספחים ה'-ז' לכתב התביעה) ובשל היות סולומון נהג הרכב וכמי שגרם לתאונה, ברשלנותו. בכתב הגנתן, טענו המבטחות, כי המוסד מנוע מלטעון כנגדן, נוכח דחיית תביעת הנזיקין ובשל היות המוסד חליפו. בהמשך, הוסיפו וטענו, כי התאונה אינה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") והדגישו, כי ככל שייקבע על ידי בית המשפט, כי התאונה הינה תאונת דרכים, כקבוע בחוק הפיצויים, עומדת למוסד עילת תביעה, מכוח ההסכם, בלבד. בכתב הגנתם של סולומון, הנתבעת 2 ומבטחת אחריותם - הנתבעת 3, נדחו טענות התובע, באשר לנסיבות התאונה וקיומה של אחריות, על פי פקודת הנזיקין. בדיון מיום 4/9/2007, טען ב"כ המבטחות, כי לאחר דחיית תביעת הנזיקין של כהן, הוגשה מטעם כהן תביעה חדשה, כנגד כל הנתבעים, בעילות חלופיות, הן לפי חוק הפיצויים והן לפי פקודת הנזיקין ואולם, טרם ניתן פסק דין. לשאלת בית המשפט, הבהיר ב"כ המוסד, כי התביעה דנן הוגשה, על פי הקבוע בס' 328 לחוק הביטוח הלאומי ועל יסוד עילה מכח פקודת הנזיקין, כנגד מי שגרם לנזקי הנפגע-כהן, ברשלנותו ולחלופין, בעילה חוזית, מכח ההסכם, כנגד המבטחות (שם, עמ' 1, ש' 6-3, עמ' 4 ש' 10-12, הודעת המוסד מיום 18/2/08) ובטענה, להיות התאונה "תאונת דרכים" כקבוע בחוק הפיצויים. בהמשך הדיון, הוגשו עדויותיהם הראשיות של הצדדים, בתצהירים ולאחריהם, טען ב"כ המוסד, כי המחלוקת העובדתית, עניינה, בגרסת סולומון, לנסיבות התאונה והאם בחר להניע את הרכב, מיוזמתו, מבלי שהתבקש לעשות כן, על ידי כהן, שאם כך הדבר - יש לראות בהתנהגותו, שימוש ברכב, לעניין חוק הפיצויים, המזכה את המוסד, בתביעת שיבוב, כנגד המבטחות, מכוח ההסכם (עמ' 4, ש' 12-10). יחד עם זאת, הסכים, בהמשך, כי ככל שבית המשפט, יקבל את גרסת סולומון, כפי שזו עולה מתצהירו, שלפיה, התבקש להניע את הרכב על ידי כהן, יש לדחות את התביעה, הן לעניין העילה, מכוח ההסכם והן לעניין העילה, מכוח פקודת הנזיקין (עמ' 8, ש' 12-11). בנסיבות אלה, נקבע המשך הדיון לשמיעת ראיות, שבסיומן, הסכים ב"כ המוסד, לקבל את המלצת בית המשפט ולפיה, תדחה התביעה, בעילת הנזיקין, כנגד הנתבעים, סולומון ומעסיקתו הנתבעת 2 וכן גם כנגד הנתבעת 3 (מכוח פוליסת האחריות) וביקש, כי לא יעשה צו להוצאות, לחובתה. ב"כ הנתבעים 3-1, ביקש כי תינתן לו, האפשרות, להגיש תגובה מסודרת, בעניין ההוצאות, בתוך 14 יום (פרוט' מיום 15/7/09, עמ' 1, ש' 9-3) ולאחר שזו הוגשה, ניתנה החלטתי בעניין ההוצאות. בנסיבות אלה, נקבע המשך הדיון, להגשת סיכומים (בעניינה של הנתבעת 4, להלן: "הנתבעת"), בעילת השיפוי, העומדת לכאורה לתובע, מכוח ההסכם ולתחולת חוק הפיצויים, המהווה יסוד מרכזי בעיל התביעה ולאחר שאלו הוגשו, הובא בפניי למתן פסק דין, כדלקמן. קודם לדיון בסוגיית השימוש ברכב, היא הסוגיה העיקרית, הדורשת ליבון והכרעה, לעניין תחולת חוק הפיצויים, באשר לנסיבות התאונה וזכותו של המוסד, מכוח ההסכם, לשיפוי הגמלאות ששילם וישלם לכהן, בגינה, יש להורות על דחיית התביעה, כנגד הנתבעים 1 ו-2 וכן כנגד הנתבעת 3, בנוגע, לחבותה, מכוח פוליסת האחריות, שהנפיקה לנתבעת 2, בגין התאונה. מכאן, לעניין ההכרעה בתביעת השיפוי של המוסד כנגד הנתבעת, מכוח ההסכם. ג. השאלה שבמחלוקת: בטרם נידרש לשאלה האמיתית היחידיה השנויה במחלוקת, יש להסיר מעל שולחן הדיונים את טענת הנתבעת בסיכומיה (ס' 11-32) בעניין קיומו של מעשה בית-דין. לטענת הנתבעת, נוכח דחיית תביעת הנזיקין "...ולאור העובדה כי התובע תובע בנעליו של הנפגע ו/או הינו חליפו של הנפגע" (ס' 13, שם), יש לדחות את התובענה, כאן, מחמת מעשה בית-דין. דין הטענה להידחות . ראשית, אין חולק, כי עילת התביעה של המוסד הינה מכח ההסכם וככזו, עומדת לו עילת תביעה עצמאית, שאין לראות בה התדיינות חוזרת באותה עילה, בין מי שהינו חליפו, לכאורה, של כהן, בתביעת הנזיקין שנדחתה. בהקשר זה יוער, כי אינני נזקק כלל לדיון "בכלל ההדדיות" ובשאלה, מתי ובאיזה תנאי ניתן לחייב את מי שלא היה צד להתדיינות קודמת (ראה והשווה: ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל - - 12/10/09), מכוח השתק פלוגתא, שכן אין חולק, כי בגדר תביעת הנזיקין, שנדחתה, לא נקבע כל ממצא פוזיטיבי הרלוונטי לעניין. זאת ועוד, אף אם ניתן היה לראות את המוסד כחליפו של כהן (וזהו, לכאורה המצב בתביעת שיבוב מכח חוק הביטוח הלאומי וברגיל, על יסוד עילה נזיקית של נפגעים המקבלים גמלאות מהמוסד), לא היה בכך כדי לסייע לנתבעת והמוסד לא היה קשור במעשה בית-דין, בתביעת הנזיקין, שנדחתה, שכן, על פי הקבוע בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, די "... שארוע העוולה הוא מקרה שחייב את המוסד בתשלום גמלאות לניזוק, שזכותו של הניזוק כדי הגמלאות שהמל"ל חב בהם, תעבור אל המוסד ואין התשלום בפועל דווקא מהווה תנאי להעברה מכח הדין" (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי עמ' 438-439, ה"ש 4). לשון אחר, המל"ל רוכש את זכותו לשיבוב הגמלאות במועד ארוע העוולה ולא במועד מאוחר יותר. לפיכך, אף אם, לאחריה התפשר הניזוק או תביעתו נדחתה, אין בכך כדי לחייב את המל"ל, שרכש את זכותו במועד שקדם להתדיינות, בין הניזוק למזיק והדברים פשוטים וברורים. מכאן, כי יש לדחות את הטענה המקדמית למעשה בית דין. מעיון בכתבי הטענות וסיכומי הצדדים, עולה, כי על בית המשפט להכריע, בשאלה העובדתית, לעניין נסיבות התאונה והאם בשעה שסולומון הניע את הרכב, הוא עשה זאת מיוזמתו או לבקשת כהן ובשאלה המשפטית (ככל שייקבע כי סולומון פעל על דעת עצמו וללא בקשת כהן), האם יש לראות בהתנהגותו של סולומון, "שימוש" ברכב, בגינו, יש לראות בתאונה, "תאונת דרכים", כקבוע בחוק הפיצויים. יאמר מיד ובכל הכבוד הראוי, כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, בסיכומיהם, שוכנעתי יש להעדיף את גרסת המוסד לנסיבות התרחשות התאונה, בהיותה מסתברת יותר מגרסת המבטחות. אולם, לאחר שבחנתי את טענותיהם המשפטיות ושקלתי את השיקולים הרלוונטים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין לראות בהתנהגותו של סולומון, בשעה שהניע את הרכב, "שימוש" (ברכב) ומשכך, אין לראות בפגיעתו של כהן, בתאונה, "תאונת הדרכים", על פי חוק הפיצויים, כפועל יוצא, לא עומדת למוסד, זכות שיפוי, מכוח ההסכם ולפיכך, אין מנוס, אלא מלדחות את התביעה. ד. על נסיבות התאונה: בתצהירו, מסר כהן, כי הוזעק לחלץ את הרכב, על פי בקשת מוקד הקריאות במקום עבודתו. לגרסתו, לאחר שניגש למקום, ראה את הנהג ואת הרכב, עומד בצד הדרך, כאשר מכסה המנוע פתוח, כהן ניגש לנהג (סולומון) ושאל למהות התקלה. סולומון השיב לו, כשהוא מצביע אל מכסה המנוע, "...יש רעשים, אני לא יודע, תסתכל". כהן ניגש אל מכסה המנוע שהיה פתוח, "...פתאום התניע הנהג את הרכב, חלק מהמנוע השתחרר, עף לעברי ופגע בעיני בצורה קשה, לפני שהספקתי להתרחק". כהן הדגיש, כי "...לא ביקשתי את הנהג להתניע את הרכב ולא היה לי צורך בהתנעת הרכב" (שם, ס' 3). בתמיכה, צורף תצהירו של יורם אלקרייס, מוקדן מ.מ.ס.י. ולפיו, מיד לאחר התאונה, מסר לו כהן, ברשת הקשר, שנפגע לאחר שסולומון הניע להפתעתו את הרכב ובאופן פתאומי (שם). מנגד, הצהיר סולומון, כי בדרכו חזרה מצפון הארץ, שם נתן שירות ללקוח, לביתו בדרום, נהג ברכב, כשלצידו, עובד נוסף, מנשה גד. במהלך הנסיעה, שמע רעשים מהמנוע ונדלקו נורות ברכב. לגרסתו, עצר בצד הכביש, פתח את מכסה המנוע ולאחר שראה נזילות באזור המצבר, התקשר לחברת מ.מ.ס.י. וביקש להזמין גרר. חרף זאת, נשלח אליו מכונאי, לתיקון דרך (כהן). באשר לנסיבות התאונה, הוסיף, כי "...אני ומנשה המתנו מחוץ לרכב... כשהגיע המכונאי, הוא שאל מה הבעיה, הסברתי לו מה התקלה לפי הבנתי, והוא ניגש לרכב ובדק את המנוע" (ס' 4). בהמשך, "...הוא ביקש ממני להכנס לרכב ולהניע את המנוע. עשיתי כבקשתו. לא הצלחתי להניע את הרכב, וכשיצאתי מהרכב הבחנתי כי המכונאי נפגע בעינו" (ס' 5). בחקירתו, חזר כהן על גרסתו. בתשובה לשאלות בית המשפט, הדגיש, כי ניגש אל הרכב, לזהות את מקור הרעש. "...הרכב היה כבוי, סולומון עמד לצידי. הוא הצביע לי למקום שממנו שמע את הרעשים וראה מאיפה הוא חושב שהרעשים. ניגשנו שנינו למכסה המנוע. עמדנו בחזית אל מול הרכב, כאשר מכסה המנוע מורם ואז הוא הצביע לי על מקום ממנו שמע את הרעשים, התבוננתי ובזמן הזה הוא ניגש לרכב והניע, כדי להראות לי" (עמ' 15, ש' 7-3). כהן הדגיש, כי לא ביקש מסולומון, לנסות ולהניע את הרכב ובלשונו, "...לא אמרתי לו. לא הספקתי להגיד לו כלום" (שם ש' 8). יחד עם זאת, הודה, כי "...התכוונתי להגיד לו להניע את הרכב, כי היה צריך לשמוע את הרעשים" (שם, ש' 9) ואולם, לגרסתו, בטרם הספיק לבקש את סולומון לעשות כן, זה ניגש מיוזמתו לרכב והניעו. בהמשך, חזר והדגיש, "...לא הספקתי להחליף עימו מילה ולא אמרתי לו כלום. אני התעסקתי בלהסתכל איפה זה ואז הוא ניגש. זה היה כמה שניות ועוד לא הספקתי להגיד לו להתניע את הרכב והייתי מתרחק" (עמ' 16, ש' 8-7). בתשובה לשאלת בית המשפט, הודה, כי כחלק מתהליך איבחון וזיהוי התקלה, יש "...להתניע את הרכב, כדי לאבחן את מקור הרעשים" (שם, ש' 16). לתמיכה ולביסוס גרסתו של כהן, העיד המוקדן, שקיבל את הקריאה, בדבר התקלה, מר אלקראייס, בחקירתו, כי לאחר שהגיע כהן לרכב, "...הוא עלה לקשר ואמר לי שנפגע בעין או בעיניים... הוא מלמל משהו, שמישהו ביצע משהו שלא מהעבודה שלו, שלא ביקש שיעשו... הוא אמר לי שהנהג ניסה להתניע את הרכב, בזמן שלא ביקש ממנו לעשות את זה וזה מה שנאמר בדיוק. אני זוכר את זה בדיוק" (עמ' 18, ש' 27-20). בחקירתו, חזר סולומון על גרסתו, שלפיה, במהלך נסיעתו, שמע רעשים, עצר בצד הכביש, פתח את מכסה המנוע, ראה נזילות באזור המצבר והתקשר למ.מ.ס.י. והזמין גרר (עמ' 24, ש' 10-9), הגם שהודה, כי נכח ברכב גורם נוסף "...אני הייתי יחד עם הבחור וגם אני בדקתי" (שם, ש' 15). בהמשך, העיד, כי "...כשהוא הגיע (כהן - מ.ב.) נגשנו לרכב, הוא בדק מה שבדק... מכסה המנוע היה מורם והרכב היה כבוי. הוא עמד בצד הדרך. הוא ניגש לחזית הרכב ואני איתו וגם העובד. שלושתנו נגשנו לחזית ואז נדמה לי שהוא הוציא מכשיר לבדוק משהו וביקש ממני שאכנס לרכב ולהניע את המכונית וזה כאשר אני עומד לידו, יחד עם העובד. אני זה שנהגתי ברכב. נכנסתי וניסיתי להתניע את הרכב והרכב לא הניע ואז יצאתי מהרכב וראיתי שהוא ניגש לרכב שלו שעמד לפני הרכב שלי והוא ניסה לשטוף את הפנים ואז דיווח למוקד שהוא נפגע" (שם, ש' 24-18). בהמשך, הדגיש, כי קיבל הנחייה מפורשות, מכהן, "...ללכת ולהתניע את הרכב וזאת בצורה מפורשת אמר לי" (עמ' 25, ש' 5) והוסיף, כי "...העובד שהיה איתי היה לידי" (שם). במהלך הדיון, הוגש תצהיר נוסף של סולומון (נ/1), שלפיו, הצהיר, כי "...כתוצאה מההתנעה, נפגע מר כהן דוד, בעינו" (ס' ב'). סולומון הודה, כי אמר את אשר יוחס לו בתצהיר (עמ' 26, ש' 15) ולא ידע להסביר, בתשובה לשאלת בית המשפט, את ההבדל, בין גרסאותיו, לעניין "כתוצאה מההתנעה" (שם, ש' 20-19) וביקש לתקן את גרסתו וכוונתו לאמור בתצהיר נ/1, כי פגיעתו של כהן, היתה כתוצאה מנסיונות ההתנעה (שם, ש' 21). לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והתרשמתי מעדותם של העדים, שוכנעתי, כי יש להעדיף, את גרסת כהן, באשר לנסיבות התאונה, על פני גרסת סולומון והנני קובע, כי סולומון פנה ביוזמתו לרכב, מבלי שהתבקש לעשות כן, על ידי כהן, הניע את הרכב וכתוצאה מכך, נפגע כהן בעינו. גרסתו של כהן, מהימנה בעיניי. עדותו שוטפת וקולחת, תוך שהשיב לכל השאלות. מנגד, עדות סולומון, לא הותירה רושם משכנע, העד היסס לא פעם, לעיתים השיב תשובות מתחמקות וסתירות נתגלו בעדותו, לעניין התנעת הרכב. זאת ועוד, גרסת כהן נתמכת בעדות המוקדן, שאף היא מהימנה בעיניי וראויה למלוא האמון. ס' 54 לפקודת הראיות, קובע, כי מקום בו, נדרש בית המשפט לפסוק, על פי עדות יחידה של בעל דין, קמה חובת ההנמקה ובעניין זה, נקבע, כי "...בשקילת עדות יחידה, חייב השופט בזהירות כפולה ומכופלת... אין השופט יכול לצאת ידי חובתו, בהצהרה סתמית כי הזהיר את עצמו... וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה - אלא כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהכרעת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר, שיש להעלותו על הכתב" (ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק ואח' פ"ד כז(1), 768, 771). "...לפיכך, נדרשות נסיבות מיוחדות, המקנות לעדות היחידה, משקל מיוחד ועצם מהימנותה של העדות, אינו מגיע לעולם, לכדי נסיבה מיוחדת אשר כזו" (ע"א (ת"א) 1519/01 יצחק נ' אוניקובסקי ). מכאן, אף אם בית המשפט רשאי לפסוק, על פי עדות יחידה (בכפוף למתן הנמקה ראויה), לא שוכנעתי, כי ניתן לסמוך על עדותו היחידה של סולומון וכי יש ליתן לה, את המשקל הדרוש, המצדיק את קבלתה. כל שהובא, מטעם המבטחות, הוא עדותו היחידה של סולומון, אשר אף היא, לא נמצאה מהימנה, נוכח נסיבות מתן עדותו ומכל מקום, אין בה, כשלעצמה, כדי לבסס את גרסתו. זאת ועוד, המבטחות נמנעו מלזמן לדיון את הנוסע ברכב, שהיה לכאורה, עד לחילופי הדברים, בין כהן לסולומון, לעניין התנעת הרכב וכל זאת, ללא טעם. התנהלותן הדיונית של המבטחות, מהווה, בנסיבות אלה, ראיה נסיבתית, בעלת משקל משמעותי, שיש לזקוף לחובתן. ה"...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. …כלל זה, מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני,פ"ד לה (1), 736, 760 (1980). לא זו אף זו, נסיבות מסירת הגרסה הראשונית של כהן, כפי שהובאה בעדותו של המוקדן, בתצהירו ובחקירתו, לפיה, לא ביקש כהן מסולומון, להניע את הרכב (עמ' 18, ש' 26), תומכות באמינותה, בדומה לרציונל, העומד ביסוד כלל הרס גסטא, המהווה חריג לכלל, הפוסל עדות מן השמועה. זאת, מן הטעם, שהאימרה מהווה תגובה ספונטנית מיידית, לאירוע מרגש או מסעיר, בנסיבות שאינן מקימות יסוד לחשש, כי האימרה היא כוזבת (י. קדמי, על הראיות, חלק ראשון, תשס"ד - 2003, בעמ' 514, ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי פ"ד נו(4), 689, 700-699). על כל אלה, יש להוסיף, כי גרסתו של כהן הגיונית, מסתברת ומתיישבת עם השכל הישר, לפיה, סביר שהיה מתרחק מהרכב, אילו ביקש מסולומון להניע וסביר יותר, כי נפגע לאחר הנעת הרכב ולא בנסיון להניעו. כללם של דברים, הנני קובע, כי סולומון ניגש לרכב, ביוזמתו, הניע את הרכב וכתוצאה מהנעת הרכב, נפגע כהן בעינו. בעניין הפגיעה בעינו של כהן והנזק שנגרם לו, אין צורך להכביר, שכן כפי שעולה מהמסמכים שצורפו, כמו גם מעדותו ובהעדר גרסה נוגדת, די בכך כדי לעמוד בנטל ההוכחה, במידה הדרושה, לביסוס הטענה כי נפגע בתאונה ומכאן, כי, יש לדחות את טענת הנתבעת בסיכומיה (ס' 53-54). יוער, כי אינני נדרש לחוות דעת רפואית, נוכח קביעת המל"ל, המהווה קביעה על פי דין. משקבעתי את נסיבות התאונה ואימצתי את גרסת המוסד, להתרחשותה, עולה השאלה, האם התאונה עונה להגדרת "תאונת דרכים", כקבוע בחוק הפיצויים, שאם לא כן, אין מקום, לחייב את המבטחות, לשפות את המוסד, כקבוע בהסכם וזאת, חרף דחיית גרסתן, לתאונה. לשון אחר, ההכרעה בשאלה המשפטית נדרשת, נוכח טענת המוסד, כי יש לראות, בהתנהגות סולומון, עובר להנעת הרכב, כעונה על הגדרת "שימוש ברכב מנועי", כקבוע בחוק הפיצויים. יאמר מיד ובכל הכבוד הראוי, כי את טענת המוסד, אין לקבל. הנני סבור, כי המסקנה המשפטית, העולה מהתשתית העובדתית, שהוכחה, פשוטה וברורה מאליה, שכן, חרף קביעתי, כי סולומן הניע את הרכב וכתוצאה מכך, נפגע כהן בעינו, נדמה, כי אין וגם לא יכול להיות חולק, כי אין לראות, בהנעה (או יותר נכון בניסיון ההנעה), חלק מתהליך "נסיעה ברכב", המהווה חלופה להגדרת השימוש ולמצער, אין לראות בשימוש הנטען, "למטרות תחבורה". ה. על ה"שימוש ברכב מנועי": ס' 1 לחוק הפיצויים, קובע בס' ההגדרות "..."תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". בהמשך, נקבע, כי "..."שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב... טיפול דרך או תיקון דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו". אין חולק, כי אין לייחס להתנעת הרכב, של סולומון, שימוש ברכב, החוסה בגדר החלופה של טיפול דרך והמוסד איננו טוען, לתחולתו. לטענתו, הנזק שנגרם לכהן, נגרם כתוצאה משימוש שעשה סולומן ברכב, בשל התנעתו ותוך התממשות סיכון תחבורתי מובהק (עמ' 3 למעלה, ס' ב' לסיכומיו). אם כן, השאלה הכללית, בענייננו, היא, האם מתקיימים יסודות ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", המנויים בחוק, כאשר גדר המחלוקת המשפטית, היא לפי יסודות ה"שימוש" ו"המטרה התחבורתית". אכן נכון, הלכה פסוקה היא, כי דרכי השימוש, הינן "רשימה סגורה", שכן, "... ההבחנה הברורה היום, היא בין דרכי שימוש הכלולות ברשימה הסגורה של דרכי השימוש בחוק, לבין אלה שאינן בה" (רע"א 5099/08 חסין נביל נ' הדר חברה לביטוח - - 4/2/09, רע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל - - 29/10/07). בענייננו, השאלה הדורשת ליבון והכרעה, היא, האם יש לראות, בהנעת הרכב, שימוש מוכר, אשר עונה לאחת מהחלופות שנקבעו בחוק ולענייננו, "נסיעה ברכב". אמת, "...הדיבור נסיעה ברכב - כך נפסק - הוא בעל רמת הפשטה גבוהה למדי, באופן שניתן לכלול בחובו, מצבים רבים, שעל פי המבחן התעבורתי, יש לראותם כשימוש ברכב" (רע"א 5099/08 לעיל). מכאן, כך נפסק, "...לא רק נסיעה בפועל, נכללת בתוכו. כך למשל נראה כי התנעת הרכב, תיחשב "נסיעה", לצורכי חוק הפיצויים" (שם). יחד עם זאת, נקבע, "...כי לא כל פעולה הקשורה, בקשר רחוק או קרוב, לנסיעה ברכב, תיחשב נסיעה על פי ההגדרה". בענייננו, סולומון הניע את הרכב ולכאורה, הנעת הרכב, ברגיל, הינה חלק אינטיגרלי ובלתי נפרד, מתחילת תהליך הנסיעה ואולם, אין חולק, כי סולומון לא ביקש, להניע את הרכב, לצורך נסיעה ומכאן, פשיטא הוא הדבר, כי הנעת הרכב, בענייננו, לא יכולה להיחשב כ"נסיעה", לצורכי חוק הפיצויים. אין חולק, כי הנעת הרכב, נעשתה במסגרת נסיונו של סולומון, לבדוק ולאתר את מקור הרעשים, שהיוו את העילה, לזימון כהן ולתיקון הדרך שהתבקש "...כאשר עשה כן הוא לא "הסיע" את הרכב" (ת.א. (ת"א) 1141/93 בשארה עאטף נ' אמנון סעדה ואח' ). מכאן, עולה, כי בשעה שסולומון הניע את הרכב, אין לראות בהתנהגותו, פעולה של תחילת נסיעה וכפועל יוצא, אין לראות בה "שימוש", במובן חוק הפיצויים. זאת ועוד, ככל שימוש ברכב, בכדי להקים חבות על פי חוק הפיצויים, קיים הצורך כי השימוש נועד למטרה תחבורתית, "...מקום בו מתקיים יסוד ה"שימוש" מכוח אחת החלופות המנויות בחוק שמתייחסות להתרחשות אשר כשלעצמה אין לה מטרה. הדרישה שבחוק לקיומה של מטרה תחבורתית חלה גם לגבי שימוש כזה מסוג התרחשות - והדרך שבה הילכה הפסיקה במקרים אלה ביקשה לבחון את המטרה התחבורתית בראי ההקשר של ההתרחשות. הקשר זה עשוי להשתנות ממקרה למקרה, בהתאם לפעולה שבמהלכה ארעה ההתרחשות - הפעולה המיידית - ולשרשרת הפעולות אליה היא משתייכת" (רע"א 7460/07 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' איזנברג [ 27/3/08] כן ראה: רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825). בענייננו, אין ולא יכול להיות חולק, כי התנעת הרכב לא נועדה לקדם מטרה תחבורתית (של סולומון), שכן, זו נעשתה, לצורך אבחון וזיהוי מקור התקלה ברכב וכחלק מתיקון דרך (של כהן) (ראה והשווה: ע"א 7984/99 אליהו נ' נסרה זאהי ו-4 אח' פ"ד נז(5), 733, 748-747) ומכאן, אף אם ניתן היה לראות בהתנעת הרכב, שימוש מוכר (וקבעתי שלא), אין די בכך ומשזה נעשה שלא "למטרת תחבורה", אין לראות בתאונה - "תאונת דרכים", על פי חוק הפיצויים ובעניין זה, מקובלות עלי טענות הנתבעת בסיכומיה (ס' 72-78). אכן נכון, נסיבות העניין והתשתית העובדתית שהתבררה, מלמדים בעליל כי יש לראות בניסיון ההתנעה שימוש של כהן ברכב, בגדר הסייג שנקבע בס' 1 לחוק, שעניינו טיפול דרך במסגרת עבודתו, כטכנאי רכב בחברת ממסי, זאת אף אם הנעת הרכב בפועל נעשתה על ידי סולומון ושלא על פי בקשתו של כהן. אין חולק, כי ניסיון ההנעה נועד לאתר את המקור לרעשים ברכב ותיקונם על ידי כהן וסולומון, אף אם לא התבקש מפורשות לעשות כן, פעל למען השגת מטרה זו ומשכך, שימש "ידו הארוכה" של כהן ובעניין זה מקובלות עלי טענות הנתבעת בסיכומיה (ס' 60-71). מכאן, הנני דוחה את טענת המוסד, בסיכומיו (ס' 1-4) בדבר "התנגשות" בין אחת מדרכי השימוש המוכרות והמרבות בחוק לבין אחת מההוראות הממעטות שבו, שכן אין לראות בפעולת סולומון והנעת הרכב שימוש מוכר שלו ומאידך, הנני מקבל, בכל הכבוד, את הטענה כי השימוש שנעשה ברכב, הוא שימושו של כהן (באמצעות סולומון), במהלך תיקון דרך ברכב במסגרת עבודתו ומשכך, אין תחולה ל"הלכת אוסם" (רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, פ"ד נט(3), 541) הנזכרת בסיכומי המוסד (ס' 5-6), כמו גם הפסיקה הנוספת שהובאה בדרך של השלמת סיכומים (רע"א 7460, הנזכר לעיל), לעניין ההלכה שנקבעה שם מחמת, העדר רלוונטיות. מכל המקובץ עולה, כי אין לראות בתאונה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק ומשכך, לא עומדת למוסד הזכות לשיבוב הגמלאות מכח ההסכם. סוף דבר: התביעה נדחית. המוסד ישא בהוצאות משפט הנתבעת ובשכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. גוף זרתאונת דרכים (תיקון דרך)