מורשה לקבלת כתבי בי-דין של חברה זרה

תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת לאמור: "היתה התובענה בענין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט". תקנה זו פורשה כחלה על נתבע שמקום מושבו מחוץ לתחום השיפוט, כך שעיקר השאלה הטעונה הכרעה כיום הנה בתחום יישום הסיפא של התקנה, קרי, מיהו המנהל או המורשה "העוסק אותה שעה מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט". נפסק, כי "העיקר הוא שהמורשה יהיה כזה אשר יתן מקום ליצירת הנחה שהוא עומד בקשר עם מרשהו או שיש לאל ידו להתקשר עמו ולהביא לידיעתו את דבר ההליכים שיזמו נגדו" (ע"א 403/64 לוינסון נ' חברת בית תמר בע"מ פ"ד יט(1), 108, בעמ' 111 מפי כבוד השופט ברנזון). בפסיקה הענפה הקיימת בסוגיה נפסק, שהמבחן הנו "אינטנסיביות הקשר" וליישומו יש לברר, לפי נסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון, מהם הסממנים המעידים על שיתוף פעולה בין המנהל או המורשה לבין האדם (לרבות תאגיד) "העוסק אותה שעה מטעם האדם בהנהלת העסק או בעבודה" כאמור בתקנה 482(א) לתקנות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מורשה לקבלת כתבי בי-דין של חברה זרה: כללי 1. ערעור על החלטת כבוד הרשמת פומרנץ מיום 22.3.09 לפיה בוטל פסק דין שניתן נגד המערערת אך זאת בתנאי שסכום התביעה אשר עוקל בידי מחזיק והועבר לידי המשיבה לפי הוראות פסק הדין ייוותר בידי האחרונה עד להכרעה בתובענה. 2. המערערת משיגה על רוב מסקנותיה וקביעותיה של כבוד הרשמת בהן קביעתה כי בוצעה המצאה כדין וכפועל יוצא כי ביטול פסק הדין הנו בתוקף שיקול דעת בית משפט ולא מתוך חובת הצדק, כמתחייב לטענתה; כי הותירה את העיקול על כנו אף כי הצו בטל משום שלא הומצאו ערובות בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) ולחלופין משום שמלכתחילה לא היה מקום לתיתו וכי התניית ביטול פסק הדין בהעברת הכספים המעוקלים לידי המשיבה בטעות יסודה. עוד היא טוענת כי כבוד הרשמת התעלמה מטענתה לפיה פסק הדין ניתן נגד אישיות משפטית שאינה קיימת, וגם בכך יש פגם. 3. משבוטל פסק הדין התייתר הצורך להכריע בחלק מהשגות המערערת, ואכן בעיקרי הטיעון מתבקש בית המשפט להתערב בהחלטה המותירה את העיקול על כנו ומתנה את ביטול פסק הדין בהשארת הכספים המעוקלים בידי המשיבה. העובדות הצריכות להכרעה 4. המשיבה הנה חברה ישראלית העוסקת בלוגיסטיקה ושינוע מכולות. המערערת הנה חברה זרה שמקום מושבה ביוון העוסקת בהובלה ימית של מכולות ומתמחה בהובלת תוצרת חקלאית. על פי הנטען בכתב התביעה כרתו שתי החברות חוזה לפיו התחייבה המשיבה ליתן למערערת, על בסיס תעריף מוסכם, שירותי פיקוח על מכולות, תיקונים ותדלוק ברם בעוד המשיבה קיימה את חיוביה הפרה המערערת את החוזה עמה בכך שלא שילמה לה תמורת שירותיה כמוסכם ועל כן נותר חוב בלתי מסולק בסך 336,000 ₪. 5. המשיבה הגישה תובענה כספית לתשלום החוב בת"א 5813/08 של בית משפט זה (להלן: ההליך העיקרי) כאשר בכותרת כתב התביעה צוין שמה של המערערת "ע"י כספי ספנות שירותי גלבוע בע"מ" (להלן: חברת כספי) וכתובתה. בפתיח נאמר כי המערערת "מיוצגת בישראל ע"י נציגתה הנ"ל בכתובת דלעיל". 6. בד בבד עם הגשת התובענה עתרה המשיבה בבקשה להטלת עיקול זמני אצל שני מחזיקים - חברת כספי וחברת UTI לוגיסטיקה ישראל בע"מ (להלן: חברת UTI). הבקשה נדחתה על ידי כבוד הרשמת ספרא-ברנע בהחלטה מיום 3.4.08 מהטעם שלא הונחה תשתית עובדתית ליסוד ההכבדה הנדרש לפי תקנה 374(ב) לתקנות. 7. ביום 8.4.08 הגישה המשיבה בקשה נוספת למתן צו עיקול זמני. בבקשה זו טענה כי אין למערערת נכסים בישראל. כמו כן, היות שהיא פועלת באופן עונתי לא יהיה לה, למשיבה, ממה להפרע לאחר ששני המחזיקים המשמשים כנציגיה וסוכניה ישלמו למערערת את הכספים שחייבים לה. ביום 9.4.08 נתנה כבוד הרשמת ספרא-ברנע צו עיקול זמני על מלוא סכום התביעה אצל שני מחזיקים - חברת כספי וחברת UTI. חברת UTI הודיעה כי בידיה כספים בסכום העיקול בעבור המערערת. 8. ביום 21.4.08 נתקבלה בבית המשפט הודעת חברת כספי לפיה "..חברתנו איננה מורשית לקבל כתבי בית-דין בעבור הנתבעת [המערערת]" וכתבי בי-דין שיועדו לאחרונה הוחזרו לבית המשפט. עוד הודיעה חברת כספי כי אינה מחזיקה כספים או רכוש אחר של המערערת. 9. ביום 19.5.08 הגישה המשיבה "בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה ולאישור העיקול". לבקשה צורף אישור המעיד על משלוח דבר דואר רשום ומידע שהופק מהאינטרנט אודות מסירת דבר הדואר. באותו יום החליטה כבוד הרשמת פומרנץ כי "ב"כ התובעת ימציא פסיקתא הכוללת גם את אישור העיקול". 10. ביום 20.5.08 ניתן פסק דין (אשר הוכתר פסיקתא) בהתאם לנוסח שהוגש על ידי המשיבה, ואשר בחלקו האופרטיבי הורה כדלקמן: "אשר על כן ביהמ"ש מחייב בזה את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 363,760 ₪. העיקול אשר הוטל באופן זמני בבש"א 6377/08, ואשר עיכב בידי המחזיק לעיל (U.T.I), סך של 336,000 ₪, מאושר בזאת, וביהמ"ש מורה למחזיק לעיל להעביר סכום זה לאלתר לב"כ התובעת (בהמשך צוינו פרטי חשבון בנק, כפי הנראה של בא כח המשיבה)". 11. ביום 29.5.08 הגישה המערערת בקשה "להשהיית ביצוע הפסיקתא" בה נטען כי יום קודם לכן נודע לה באמצעות חברת UTI כי ניתן פסק דין בתובענה. הבקשה נדחתה נוכח הודעת בא כח המשיבה, כי הסכום המעוקל הועבר לידי המשיבה. 12. ביום 11.6.08 הוגשו על ידי המערערת שתי בקשות "בהולות". האחת, לביטול פסק דין, לעיכוב ביצועו ולהארכת מועד להגשת כתב הגנה; השנייה, לביטול צו העיקול ולחילוט הערבות שהופקדה על ידי המשיבה. 13. ביום 22.3.09 נתנה כבוד הרשמת החלטה בשתי הבקשות הללו. החלטה זו עומדת ביסוד הערעור דנן. בהחלטתה קבעה כבוד הרשמת כי המצאת כתבי בי-דין לידי חברת כספי בעבור המערערת "בוצעה כדין וברוח תקנה 482 לתסד"א, כאשר עפ"י תצהירו של מר טסקר - בוצעה ההתקשרות העסקית והעברת התשלומים באמצעות חב' כספי". מכאן הסיקה, כי ביטול פסק הדין ייעשה בתוקף שיקול דעת בית משפט ולא מתוך חובת הצדק "ואולם כמדומני שיש לתת למבקשת [המערערת] את יומה בביהמ"ש גם אם קשה לאמוד בשלב זה את סיכויי הגנתה כנגד התביעה". בהמשך הוסיפה כי "פטור בלא כלום אי אפשר" ועל כן הורתה כי פסק הדין יבוטל "..ואולם תנאי לביטולו הוא שהכספים שעוקלו במסגרת ההליכים בתיק זה והועברו לידי המשיבה - יישארו בידיה עד למתן פס"ד סופי בתביעה". כבוד הרשמת לא דנה בהחלטתה בבקשה לביטול צו העיקול ברם מהחלטתה להותיר את הכספים המעוקלים בידי המשיבה יש להסיק כי לא מצאה עילה להורות על ביטול העיקול. המצאת כתבי בי-דין 14. המערערת מלינה על כך שכבוד הרשמת ראתה בהמצאת כתבי בי-דין לחברת כספי משום המצאה כדין. סוגיית ההמצאה הנה בעלת חשיבות פחותה שהרי בפועל פסק הדין בוטל והמערערת אף הגישה כתב הגנה בהליך העיקרי. חשיבותה נוגעת אך ורק לשאלה האם היה מקום להורות על ביטול פסק הדין מתוך חובת הצדק, שאז אין בוחנים מהם סיכויי ההגנה ומורים על ביטול פסק הדין ללא תנאי. 15. תקנה 482(א) לתקנות קובעת לאמור: "היתה התובענה בענין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט". 16. רבות נכתב אודות הפרשנות של הוראה זו. זה מכבר פורשה כחלה על נתבע שמקום מושבו מחוץ לתחום השיפוט, כך שעיקר השאלה הטעונה הכרעה כיום הנה בתחום יישום הסיפא של התקנה, קרי, מיהו המנהל או המורשה "העוסק אותה שעה מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט". נפסק, כי "העיקר הוא שהמורשה יהיה כזה אשר יתן מקום ליצירת הנחה שהוא עומד בקשר עם מרשהו או שיש לאל ידו להתקשר עמו ולהביא לידיעתו את דבר ההליכים שיזמו נגדו" (ע"א 403/64 לוינסון נ' חברת בית תמר בע"מ פ"ד יט(1), 108, בעמ' 111 מפי כבוד השופט ברנזון). בפסיקה הענפה הקיימת בסוגיה נפסק, שהמבחן הנו "אינטנסיביות הקשר" וליישומו יש לברר, לפי נסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון, מהם הסממנים המעידים על שיתוף פעולה בין המנהל או המורשה לבין האדם (לרבות תאגיד) "העוסק אותה שעה מטעם האדם בהנהלת העסק או בעבודה" כאמור בתקנה 482(א) לתקנות. עוד ראה בסוגיה רע"א  39/89 General Electric Corp  נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב (4), 762 [1989] ולאחרונה רע"א 11822/05 Philip Morris USA inc נ' אלרואי ואח' (פורסם באתר נבו) [2006] והפסיקה המוזכרת שם. 17. כבוד הרשמת ראתה בטענת מנהל המשיבה בתצהירו כי חברת כספי בצעה את התשלומים במקומה של המערערת עדות לאינטנסיביות הקשר בין השתיים, והסיקה, כי המצאת כתבי בי-דין לידי חברת כספי בעבור המערערת הנה כדין. ואמנם, בחוזה בין המערערת למשיבה צוין כי התשלומים יבוצעו באמצעות חברת כספי ("Paying factor - Caspi co. following Sea Star orders"), ולתצהיר מנהל המשיבה, עליו לא נחקר וממילא לא נסתר, לא רק צורפו הוראות תשלום אלא גם נאמר, כי חברת כספי היא זו המשלמת מס ערך מוסף החל על המערערת וכי כל התקשורת העסקית, לרבות תשלומים, בין המערערת למשיבה נעשתה באמצעות חברת כספי, שגם קבלה תמורה מאת המערערת בעבור עבודתה זו. עובדות אלו מעידות על שיתוף פעולה בין המערערת לבין חברת כספי ממנו ניתן להסיק כי האחרונה הנה "מורשה" לצורך המצאת כתבי בי-דין כאמור בתקנה 482(א) לתקנות. 18. שאלה אחרת הנה מהו העיתוי הנכון לבחינת הסוגיה. במקרה דנן, עוד ביום 21.4.08 הודיעה חברת כספי לבית המשפט כי אינה מורשית לקבלת כתבי בי-דין בעבור המערערת ואף החזירה את כתבי בי-דין. עם קבלת הודעה זו ראוי היה לזמן את חברת כספי ואת המשיבה לדיון, על מנת לבחון במעמד השתיים את מידת אינטנסיביות הקשר בין חברת כספי לבין המערערת ואז לקבוע אם בוצעה המצאה כדין. תחת זאת, בחרה כבוד הרשמת להתעלם מהודעת חברת כספי, ליתן פסק דין על סמך בקשת המשיבה ולדון בסוגיית תקינות ההמצאה במסגרת הבקשה לביטול פסק דין, בדיעבד וכדרך אגב. 19. יתרה מכך. בהתעלם מסוגיית ההמצאה לפי תקנה 482 לתקנות, היה על כבוד הרשמת לסרב ליתן פסק דין בהסתמך על אישור המסירה שהוצג לפניה, שכן לא ניתן היה לקבוע על פיו ביצוע המצאה כדין. המדובר באישור המעיד כי נשלח דבר דואר רשום לחברת כספי, הא ותו לא. לא צוין בו כי דבר הדואר יועד למערערת באמצעות חברת כספי כמורשית לקבלת כתבי בי-דין בעבורה, לא צוינו פרטי ההליך המשפטי ומה הכיל דבר הדואר. כמו כן, באישור אין מקום לחתימת המקבל, שממילא לא חתם, כך שאין אפשרות לדעת מי קיבל את הכתב והאם נמנה על מי שמוסמך לקבל כתבי בי-דין. העובדה שחברת כספי אכן קבלה כתב תביעה בצירוף הזמנה לדין (כפי שעולה מעיון במסמכים שהוחזרו על ידה) אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי שבחינת תקינות ההמצאה צריכה להיעשות טרם מתן פסק דין על פי צד אחד. עם זאת, משלא נטענה על ידי המערערת טענה בעניין זה ניתן לראותה כמי שויתרה עליה ועל ידי כך נרפא פגם זה שבהמצאה. 20. על סמך האמור לעיל ניתן לקבוע, כי חרף היות חברת כספי מורשית לקבלת כתבי בי-דין בעבור המערערת היה פגם בהליך שעה שמעמד חברת כספי לא נבחן בטרם ניתן פסק הדין (המערערת ויתרה כאמור על הפגם באישור המסירה). מעבר לכך, מעצם השבת כתבי בי-דין לתיק בית המשפט ניתן להסיק כי לא הושגה מטרת ההמצאה, והיא, להביא לידיעת המערערת את דבר קיומו של הליך משפטי נגדה. 21. מכאן ניתן להסיק כי דינו של פסק הדין היה להתבטל מתוך חובת הצדק. עם זאת, גם אם ייאמר כי ייעשה בתוקף שיקול דעת בית משפט, הרי ככל שההליך לוקה בפגמים רבים יותר כך גם תגבר הנטייה לבטלו ללא תנאי. התניית ביטול פסק הדין 22. במקרה דנן, נמנעה הרשמת מלפרט את שיקוליה לביטול פסק הדין והסתפקה באמירה כי המערערת זכאית ליומה בבית המשפט. מאחר שבביטול החלטה בתוקף שיקול דעת בית משפט העיקר הם סיכויי הגנה בעוד שלסיבת אי-הגשת כתב הגנה במועד נועדה חשיבות משנית בלבד, יש להניח כי כבוד הרשמת סברה כי למערערת הגנה שראויה להשמע. מה גם, שהמחלוקת בנוגע להמצאה והעובדה שבפועל לא הגיעו כתבי בי-דין לידי המערערת מהווים טעם מספיק לאי-הגשת כתב הגנה במועד. בנסיבות אלו, ובהעדר הנמקה, אין זה נהיר מה הניע את הרשמת הנכבדה להתנות את ביטול פסק הדין למעשה בתשלום מלוא סכום התביעה. 23. כתנאי לביטול פסק הדין הורתה כבוד הרשמת כי סכום העיקול שהועבר כבר לידי המשיבה ייוותר בידיה. לסוגיית העיקול וביטולו תהא התייחסות נפרדת. כאן המקום לדון בסוגיה בהיבטים של אישור העיקול בפסק הדין וההוראה לתשלום לאלתר של הסכום המעוקל. 24. מאז תיקון משנת תשס"א של תקנה 381 לתקנות אין עוד צורך באישור עיקול זמני שהוטל אצל מחזיק אשר הודה כי יש בידיו נכסים של נתבע. תקנה 381 לפי ניסוחה כיום קובעת לאמור: "זכה התובע בתביעתו, ימשיך העיקול הזמני לעמוד בתוקפו עד שפסק הדין יבוצע; בפסק הדין רשאי בית המשפט או הרשם לחייב את הנתבע בהוצאות העיקול הזמני." משמעות הדבר, כי עם מתן פסק הדין יעמוד העיקול שהוטל על כנו ויישאר בתוקפו עד לביצוע פסק הדין. מכאן, שהחלטת כבוד הרשמת לפיה על בא כח המשיבה להמציא "פסיקתא הכוללת גם את אישור העיקול" בטעות יסודה וכך גם אישור העיקול בפסק הדין. עם זאת, אישור העיקול, זולת היותו מיותר, אינו גורם נזק שהרי בין כך ובין כך העיקול המשיך להתקיים. 25. לא כן בכל הנוגע להוראה להעביר את הכספים המעוקלים לידי המשיבה, לא כל שכן לאלתר. בכך שגגה יצאה מתחת ידיה של כבוד הרשמת אשר פעלה תוך הסגת גבול לתחום הסמכות של ראש ההוצאה לפועל (כיום רשם ההוצאה לפועל). תפקידו של בית המשפט מסתיים עם מתן פסק דין. ביצוע פסק הדין מסור בלבדית לסמכות רשם ההוצאה לפועל. לו הורה האחרון במסגרת הליכי הוצאה לפועל של פסק הדין על העברת סכום העיקול לידי המשיבה הרי בהתאם להוראות סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) היה מורה, עם ביטולו, על השבת הכספים לידי המערערת. משנטלה לעצמה כבוד הרשמת סמכויות לא לה והורתה על ביצוע פסק הדין (וזאת לאלתר, בלא שקדמה אזהרה כמצוות חוק ההוצאה לפועל וללא כל הנמקה מדוע בחרה בתנאי זה דווקא) היה עליה להורות על השבת המצב לקדמותו, קרי, להורות למשיבה להשיב את הכספים לידי המחזיק (חברת UTI) או למצער על הפקדתם בקופת בית המשפט. הותרת הכספים בידי המשיבה כתנאי לביטול פסק דין אינו מתיישב עם הוראות הדין ואף מהווה ביצוע פסק דין שטרם ניתן. ראה בסוגיה רע"א 9770/06 מגדי חלאילה ואח' נ' עיריית אלשאגור (פורסם באתר נבו) [2009]. 26. החלטת כבוד הרשמת בנוגע לתנאי שקבעה לביטול פסק הדין אינה יכולה אפוא לעמוד, לא כל שכן שעה שלא נימקה מדוע יש להתנות את ביטול פסק הדין בכלל ובתנאי שקבעה בפרט. 27. כפי שכבר צוין לעיל, בהתעלם מהפגם שדבק במסירה (ללא קשר לתקנה 482) מן הראוי היה להורות על ביטול פסק הדין בתוקף שיקול דעת בית משפט ללא כל תנאי, שכן המערערת הציגה טעם מספיק לאי-הגשת כתב הגנה במועד ובנוסף ניתן להניח כי הרשמת סברה שבאמתחתה הגנה שראויה להשמע. יצוין, כי מעיון בטענות ההגנה שהעלתה המערערת (פרעתי וקיזוז) עולה כי אכן בפיה הגנה הראויה להשמע. 28. על כן יש לקבל את הערעור ולהורות על ביטול פסק הדין ללא כל תנאי. כן יש להורות למשיבה להשיב את הסכום המעוקל משוערך ממועד קבלתו לידיה ועד למועד ההשבה בפועל. למי יושב הסכום יוחלט בהתאם לתוצאה בנוגע לעיקול הזמני. העיקול הזמני 29. תקנה 362 ותקנה 374(ב) לתקנות בניסוחן הנוכחי (לאחר התיקונים הרלוונטיים לעננייננו משנים תשנ"ו ותשס"א) קובעות את היסודות למתן צו עיקול זמני. לענניינו רלוונטית ההוראה הנוגעת ליסוד ההכבדה, הנדרש לפי תקנה 374(ב) לפיה רשאים בית המשפט או הרשם ליתן צו עיקול זמני "..ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". השיקולים שעל בית המשפט לשקול הובאו בין היתר ברע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ פ"ד נא(3), 789 [1997]; רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC Industries (פורסם באתר נבו) [2007]. 30. במקרה דנן, הגישה המשיבה בקשה לעיקול זמני, שנדחתה בשל העדר תשתית לקיומו של יסוד ההכבדה. בקשה נוספת נענתה בחיוב לאחר שהוספו לתצהיר התומך בה שתי טענות המבססות לדעת המשיבה את יסוד ההכבדה - האחת, היות המערערת חברה זרה שאין לה נכסים בארץ; השניה, כי אופי עבודתה עונתי ועם סיום העונה לא יהיו לה הכנסות זולת אלו המגיעות לה מידי המחזיקות. 31. המערערת סבורה כי לא היה מקום להיענות לבקשה מכמה טעמים: המשיבה לא ציינה בבקשה כי זו בקשה שנייה, לאחר שבקשה קודמת נדחתה; המשיבה לא המציאה ערובות כמצוות התקנות; לא הונחה תשתית עובדתית לקיומה של עילת תביעה ולבסוף, לא בוסס יסוד ההכבדה. 32. אמנם נכון, המשיבה לא ציינה בבקשתה השנייה, כי בקשה קודמת נדחתה, ובכך פעלה בניגוד להוראות תקנה 241(ה) לתקנות ("נדחתה בקשה בכתב ובעל דין הגיש מחדש אותה בקשה או בקשה דומה, יציין בבקשה את פרטי הבקשה הקודמת"). עם זאת, מאחר שהבקשה החדשה הובאה לדיון בפני אותו מותב (כבוד הרשמת ספרא-ברנע) והבקשה המקורית אף מצויה בתיק בית המשפט, מצד אחד, ומצד שני החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בי-דין כך שניתן לשנותה אם חל שינוי הנסיבות - ובמקרים נדירים אף בלא שינוי נסיבות (ע"א 3604/02, ע"א 3604/02, רע"א 4015/02 אוקן נ' שמי ואח' פ"ד נו2] נראה כי אין לנימוק זה חשיבות רבה. 33. בנושא הערובות נראה כי הצדק עם המערערת. מעיון בערובות שהמציאה המשיבה עולה, כי בניגוד להוראת תקנה 364 לתקנות ובניגוד לצו העיקול, לא הומצאה התחייבות עצמית של המשיבה וגם ערבות הצד השלישי אינה מנוסחת כדבעי. המשיבה צירפה מסמך המוכתר "ערבות" עליו חתומים שניים, בשמם ובשם המשיבה, בלא שצוין תפקידם ובנוסח אשר אינו תואם לאמור בתקנות 364 ו-365 לתקנות. עוד צורף מסמך המוכתר "ערבות אישית" החתום על ידי השניים הללו, כשהוא עונה על הנוסח לפי תקנה 365. די בהעדר התחייבות אישית של המשיבה כדי לקבוע כי הצו בטל. 34. מעבר לכך, אף כי אין לקבל את טענת המערערת לפיה כתב התביעה אינו מגלה עילה, הרי שגם הבקשה השנייה אינה עונה על דרישות הדין בנוגע ליסוד ההכבדה. אמנם נכון, בבקשה השנייה הועלו טענות חדשות, כמפורט לעיל, ברם אין בהן לבדן כדי להניח תשתית עובדתית לביסוס יסוד ההכבדה. היות המערערת חברה זרה יכול שיהווה שיקול לביסוס יסוד ההכבדה. עם זאת, אין בו כשלעצמו כדי להסיק כי המשיבה תתקשה בביצוע פסק הדין, אם יינתן לטובתה. גם הטענה כי פעולתה של המערערת עונתית אינה מספקת לביסוס יסוד ההכבדה. לא זו בלבד שהועלתה בצורה סתמית אלא שמתצהיר המצהיר מטעם המשיבה ניתן להסיק שפעילותה של המערערת בארץ תמשך שהרי לדבריו "אנו בסוף העונה לפעילות זו". מכאן, תהא עונת פעילות חדשה שמועד תחילתה לא צוין. למותר לציין כי בכתב התביעה נטען שהמערערת הנה חברה העוסקת בהובלה ימית ובעיקר של תוצרת חקלאית. מן המפורסמות, אשר אינן טעונות הוכחה, כי סחר ימי בכלל ושל תוצרת חקלאית בפרט נמשך במהלך כל עונות השנה. על כך ניתן להוסיף, כי מטענות המשיבה אין יסוד להנחה שהמערערת נמנעה מלשלם את סכום התביעה מחמת חסרון כיס. המערערת התגוננה כאמור בטענת "פרעתי" (בנוגע לחלק מסכום התביעה - למעלה משליש) וטענת קיזוז (מחמת נזקים שנגרמו לה בעטייה של הפרת המשיבה את החוזה והמסתכמים בסך 125,000 אירו). משלא הונחה תשתית עובדתית לביסוס יסוד ההכבדה לא היה מקום ליתן צו עיקול זמני, ומשניתן דינו היה שיבוטל. סוף דבר 35. הערעור מתקבל. אני מבטלת את החלטת הרשמת מיום 22.3.09 ומורה על ביטול פסק הדין ללא תנאי. העיקול הזמני שניתן ביום 9.4.08 מבוטל. אני מורה למשיבה להשיב למערערת את הסכום שהועבר לידיה על ידי המחזיק - חברת UTI - כשלסכום יתווספו ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961 החל מיום קבלת הכספים ועד התשלום המלא בפועל. אם לא תשיב המשיבה את הסכום האמור תוך 15 יום מיום המצאת פסק הדין לידי בא כוחה תהא רשאית המערערת לנקוט בהליכי הוצאה לפועל נגדה להשבת הסכום. כן תשלם המשיבה שכר טרחת עורך דין בגין בקשה זו בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. כתבי טענות / כתבי בי דיןחברה זרהמסמכיםמשפט בינלאומי