קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניסיון מכירת נכסים של חברה הרמת מסך: התובעת 1 השכירה לנתבעת 1 (להלן "הנתבעת") שטח בבנין משרדים בתל אביב, למטרת ניהול מסעדה יפנית בשם "צ'ויה האסיאתית". התובעת 2 עוסקת בניהול ואחזקת הבנין בו נמצא המושכר. הנתבע 3 הוא בעל המניות היחיד והמנהל היחיד בנתבעת. הנתבע 2 הוא אחיו הצעיר. לטענת התובעת, הנתבע 2 שימש בפועל כמנהל בנתבעת. לטענתו שלו, הוא היה עובד שכיר בנתבעת, בתפקיד מנהל המשלוחים. התביעה הוגשה בגין חוב דמי שכירות ודמי ניהול, שלא שולם. התביעה הוגשה גם באופן אישי כנגד הנתבעים 2, 3. התביעה האישית נגד הנתבע 3 מבוססת בראש ובראשונה על הטענה כי הוא ערב להתחייבויות הנתבעת. בנוסף נטען כלפי הנתבעים 2, 3, כי יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייבם בחובה של הנתבעת. הטענה מבוססת על כך, שבמרץ 2007, שעה שהנתבעת כבר היתה בקשיים, הם הקימו, יחד עם אדם אחר בשם אבי שי, חברה חדשה (חברת שניידר את שי בע"מ), והנתבעת מכרה את המסעדה לחברה החדשה, וזאת (כך הטענה) על מנת לרוקן את הנתבעת מנכסיה, ולא לשלם חובותיה לנושים (והתובעת בכללם), אשר נותרו מול שוקת שבורה בהיות הנתבעת לא פעילה וללא כל נכסים. הנתבעת 1 כבר איננה חברה פעילה כיום. בישיבת ק"מ הראשונה שנתקיימה בתיק זה ניתן כנגדה, בהסכמה, פסק דין בסך 148,470ש"ח, המהווה חלק מסכום התביעה. על יתרת סכום התביעה - סך 48,570ש"ח - קיימת מחלוקת בין הצדדים. הנתבע 3 טוען, ביחס לטענת הערבות, כי חתם על ערבות אישית רק בקשר לזכרון הדברים, שנחתם טרם חתימת חוזה השכירות, ואילו בקשר לחוזה השכירות לא חתם, ולא הסכים לחתום, על ערבות. שני הנתבעים מכחישים מכל וכל את הטענות הנוגעות להרמת המסך. הנתבע 2 איננו ומעולם לא היה בעל מניות בחברה, ועל כן כלל לא ניתן "להרים מסך" לגביו. ומלבד זאת, לטענתם, הנתבע 3 פעל בתום לב ולטובת החברה בכך שניסה להכניס משקיע (מר אבי שי) למסעדה, אולם העניינים לא הסתדרו כמצופה, ונוצר מצב שהנתבעת אינה יכולה לשלם את חובותיה. לטענתם, לא היתה כל כוונה להונות או לקפח את התובעות. להיפך, הכנסת המשקיע נועדה לגייס סכום כסף נכבד על מנת לסלק את החובות לכל הנושים (ובכלל זה, לתובעות). המחלוקת בענין סכום החוב המחלוקת נובעת מכך, שהתובעות חייבו את הנתבעת בדמי שכירות לפי 18$ למ"ר (ודמי ניהול לפי 16$ למ"ר), מוכפל בשטח של 212 מ"ר, וזאת שעה שלטענת הנתבעים השטח הנכון של המושכר הוא 198.5 מ"ר בלבד. אינני מקבל טענה זו. ראשית, הנתבעים לא מדדו את שטח המושכר ואינם יודעים ענין זה מידיעתם האישית (פרו', עמ' 17, ש' 19 - 20). לטענתם, מדובר במדידה שנעשתה ע"י מודד מטעם העירייה, אולם המדידה לא הוצגה בפני ביהמ"ש, והמודד גם לא זומן להעיד. שנית, הנתבעים החזיקו במקום משך חודשים רבים, ומעולם לא פנו אל התובעות בטענה כי שטח המושכר (לפיו הם משלמים את דמי השכירות) איננו נכון (פרו', עמ' 17, ש' 23 - 28). ושלישית, והעיקר, בחוזה השכירות לא נאמר ששטח המושכר הוא 212 מ"ר. מה שנאמר הוא ש"המושכר" הינו: "יחידה בשטח מדוד ברוטו בתוספת 16% סה"כ 212 מ"ר". לפי זה, השטח המדוד ברוטו הוא אפילו פחות מהנטען ע"י הנתבעים, אך ההסכם הוא, שעל הנתבעים לשלם לפי השטח המדוד, בתוספת 16%. טענה נוספת בפי הנתבעים בענין גובה החוב היא, כי במקומו של שיק אחד, בסך 20,833ש"ח, ליום 25/10/06, ניתן שיק חלופי באותו סכום (למען דיוק, השיק החלופי הוא בסך 20,883ש"ח) ליום 17/5/07. אמנם, גם השיק החלופי חולל, אולם על הנתבעת לפרוע רק אותו, ולא את השיק הראשון. התובעות לא נתנו כל מענה לטענה זו. מנהל התובעת 1 מר אשכנזי נשאל על כך אך לא ידע להשיב או לשלול את הטענה (פרו', עמ' 13, ש' 23 - 24). אני מקבל אפוא את הטענה, ומפחית סכום החוב בסך של 20,833ש"ח. מלבד האמור לעיל, טוען ב"כ הנתבעים בסיכומיו כי התובעות לא טרחו כלל לפרט, בתביעה, או בתצהיר, או בסיכומים, את הדרך בה הגיעו לסכום התביעה, או לצרף את כרטסת הנהלת החשבונות שלהן. סיכום סכומי השיקים שחוללו נותן סך כולל של 167,575ש"ח, ולא ברור כיצד הגיעו התובעות לסכום התביעה, שהוא 197,040ש"ח. ואם תמצי לומר שלסכום 167,575ש"ח יש לצרף את סכום החוב לשנת 2006, היינו 79,069ש"ח, הרי הסכום מסתכם ב-246,644ש"ח, ושוב ישנה אי התאמה מהותית, בהשוואה לסכום התביעה. אני מקבל טענה זו, ולפיכך אני קובע כי החוב הוא כמפורט ברשימת השיקים המפורטים והמצורפים לתביעה (בהפחתת השיק בסך 20,833ש"ח כאמור לעיל), ובסה"כ - 146,742ש"ח. על סכום גבוה במקצת מסכום זה, ניתן זה מכבר פסק דין נגד הנתבעת, ועל כן אין מקום לחייבה בסכום נוסף כלשהו. התביעה נגד הנתבע 3 מכח ערבותו בענין זה לדעתי הדברים ברורים ואין צורך להאריך: לזכרון הדברים אכן צורף כתב ערבות, והנתבע 3 חתם עליו. לעומת זאת, לחוזה השכירות אין כתב ערבות מצורף, והנתבע 3 לא חתם על ערבות לחוזה השכירות. ואין המדובר בטעות או בשכחה: הנתבע 3 העיד כי הוא נתבקש לחתום כערב לחוזה השכירות, אך סירב לחתום (פרו', עמ' 16, ש' 3 - 5). טוען ב"כ התובעת כי זכרון הדברים הוא מסמך משפטי מחייב לכל דבר, וכי ערבותו של הנתבע 3 לפי זכרון הדברים לא פקעה עם חתימת ההסכם. טענה זו נדחית, הואיל והיא עומדת בניגוד לסעיף 18.8 של חוזה השכירות הקובע במפורש כי "תנאי חוזה זה משקפים את המותנה בין הצדדים במלואו, ומבטלים כל התקשרויות, הבטחות, מצגים והתחייבויות קודמות שנעשו בין הצדדים לפני חתימת חוזה זה...". אינני מקבל גם את טענת התובעות כי המסמך מיום 15/10/06, נספח ג'1 לתצהיר מר יוסי אשכנזי מטעם התובעות, מהווה ערבות או אישרור של ערבות של הנתבע 3 כלפי התובעות. נאמר באותו מסמך, כי יתרת החוב של ג'י.פי.או. לשנת 2006 היא בסך 79,069ש"ח. לא נאמר ולו ברמז כי הנתבע 3 נוטל החוב על עצמו או ערב לו או מתחייב (הוא אישית) לשלמו. הנתבע 3 העיד כי לא הטביע חותמת של החברה, משום שזו לא היתה ברשותו באותו רגע (פרו', עמ' 16, ש' 13 - 14). אין לייחס משמעות מרחיקת לכת לעובדה שחתימתו של הנתבע 3 אינה מלווה בחותמת החברה, מקום שברור מתוך המסמך בכללותו כי עניינו בחוב של החברה, ולא בחוב אישי של הנתבע 3. ואעיר בענין זה כי גם חתימתו של מר יוסי אשכנזי אינה מלווה בחותמת של החברה-התובעת. האם פירוש הדבר שהחוב הוא אישית למר אשכנזי? לסיכום, המסמך ג'1 נחתם בידי הנתבע 3 כבעל המניות וכמנהל הנתבעת, והוא מחייב את הנתבעת בלבד. לסיכום, אני דוחה הטענה כי הנתבע 3 ערב להתחייבויותיה וחיוביה של הנתבעת לפי חוזה השכירות. הרמת מסך ההתאגדות? כאן הטענה היא, כי נעשתה "קומבינציה", שכל תכליתה לרוקן את הנתבעת מתוכן, ולהעמיד את הנושים, ואת התובעת, בפני שוקת שבורה: הנתבע 3 הפסיק את פעילותה של הנתבעת, ומכר את המסעדה ואת כל הפעילות לחברת שניידר את שי בע"מ. הנתבעת היא בבעלותו המלאה של הנתבע 3. חברת שניידר את שי היא בבעלותם (בחלקים שווים) של אחיו של הנתבע 3, היינו, הנתבע 2, ושל מר אבי שי, כאשר מחצית מן המניות שבידי הנתבע 2, הוא מחזיק בנאמנות עבור הנתבע 3. חברת שניידר את שי המשיכה לנהל את אותה פעילות שניהלה הנתבעת, קרי, לנהל את מסעדת צ'ויה, באותו מקום בו היתה גם קודם לכן. ואילו הנתבעת למעשה רוקנה מתוכן, ונותרה ללא נכסים. הקמת חברה חדשה, והעברת המסעדה אליה, תוך ריקונה של הנתבעת מנכסים, ואי תשלום חובותיה, מהווה לפי הטענה שימוש שלא כדין בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, במטרה להונות ולקפח את הנושים, שימוש אשר מצדיק הרמת מסך ההתאגדות. אינני סבור כי נסיבות המקרה מצדיקות עשיית שימוש בסמכות - הראויה רק למקרים חריגים - להרמת מסך ההתאגדות. נכון שהנתבע 3 (בשם הנתבעת) מכר את המסעדה לחברה אחרת בבעלותו, בבעלות אחיו אופיר, ובבעלות אבי שי, אולם אין מדובר בהעברה ללא תמורה או ב"הברחת" נכסים. מדובר במכירה של המסעדה בתמורה מלאה. הרוכשת, חברת שניידר את שי, היתה אמורה לפי ההסכם לשלם לנתבעת, תמורת רכישת המסעדה, סך של 180,000דולר (קרי, לפי השער אז, כ-750,000ש"ח) בצירוף מע"מ. ובהסכם נקבע מפורשות כי כספי התמורה ישמשו בראש ובראשונה לשחרור החברה-הנתבעת מכל חובותיה, לרבות לספקים, כך שהזכויות תהיינה נקיות מכל חוב לטובת צדדים שלישיים מכל מין וסוג שהוא (ראה ת/4, סעיף 5(א)). בנוסף, היה הנתבע 3 אמור להזרים לנתבעת סכום נוסף של 100,000ש"ח (תצהירו, סעיף 11). הנתבע 3 מבאר בתצהירו (סע' 11) כי לפי מצבת החובות של החברה-הנתבעת, סכום זה (850,000ש"ח) אמור היה להספיק די והותר לכיסוי כל התחייבויות הנתבעת לספקיה, לרבות לתובעות, מלבד החוב לבנק אוצר החייל אותו התכוון לשלם בפריסה למספר שנים (פרו', עמ' 18 ש' 26 - 28, עמ' 29 ש' 10 - 11). דא עקא, מה שאירע בפועל הוא, שלאחר העברת המסעדה לחברה החדשה, נוצרו בעיות רבות בהתנהלות המסעדה וביחסי הנתבעים מול אבי שי (ראה תיאורו של הנתבע 3: פרו', עמ' 20 ש' 1 - 2, ש' 18 - 22. ותיאורו של הנתבע 2: פרו', עמ' 30, ש' 24 - 31). הנתבעים, לפי עדותם, נוכחו לדעת כי אינם מצליחים להתנהל יחד עם אבי שי, וכי המשך ההתנהלות המשותפת יגרום להתמוטטותה וסגירתה של המסעדה. יום אחד אבי שי גם יצר משבר יזום, בכך שהודיע לכל 30 עובדי המסעדה, כי בחודש הקרוב לא יקבלו את משכורותיהם (פרו', עמ' 21, ש' 8 - 11). תחת הלחץ הזה, ומתוך חשש לגורל המסעדה, הסכימו הנתבעים בסופו של דבר למכור את חלקם במסעדה לאבי שי, תמורת סך 300,000ש"ח בלבד. במקביל, נוהל מו"מ ע"י הנתבע 3 לפריסת חוב הנתבעת לבנק אוצר החייל. בתוך כך, הבנק הגיש שתי תביעות, והטיל עיקולים על הכספים, ואף "תפס" בפועל, במסגרת העיקולים, סך של כ-250,000ש"ח. הנתבעת קיבלה בפועל רק חלק מן הכספים שהיתה אמורה לקבל תמורת המסעדה (תצהיר הנתבע 3, סעיף 14), והסכום שקיבלה הספיק לכיסוי חלק מהתחייבויותיה בלבד. עקב הטלת העיקולים ע"י בנק אוצר החייל, "תפס" הבנק כאמור לעיל כספים בסכום של כ-250,000ש"ח (סכום אותו תכנן הנתבע 3 לפרוס לחמש שנים). במצב הדברים שנוצר, לא נותרו די כספים בידי הנתבעת לתשלום כל התחייבויותיה. אינני סבור כי מדובר בניסיון להתחמק מהנושים או לקפח את הנושים. נהפוך הוא, היה כאן ניסיון להעלות את החברה על דרך המלך, על ידי גיוס סכום נכבד מאת משקיע חיצוני (אבי שי), ובדרך זו, לפרוע את החובות לנושים. גם אם הניסיון לא הצליח באופן מלא, במובן זה שהחוב לתובעת לא סולק, עובדה זו כשלעצמה אינה מצביעה בשום אופן על ניסיון להונות או לקפח נושים. קיצורו של דבר, כשמדובר בריקונה של חברה מנכסיה על מנת להבריח מנושים, הכוונה בד"כ למצב שבו רכושה ופעילותה של החברה מועברים לחברה אחרת ללא תמורה. במקרה דנן, המסעדה הועברה לחברה אחרת תמורת סך כ-750,000ש"ח בצירוף מע"מ, סכום נכבד שנכנס לקופת החברה, וכיסה חלק ניכר מחובותיה. נראה אפוא כי המהלך היה מהלך לטובת החברה, ובייחוד - לטובת נושיה, ובוודאי לא על מנת להונות את נושיה. ויש לציין גם, כי לא נכונה הטענה שכאשר נעשה כל המהלך הזה (הקמת חברת שניידר את שי, ומכירת המסעדה לחברה זו) היה כבר חוב מגובש ובלתי נפרע של הנתבעת לתובעות, חוב אשר הנתבעים ידעו, כי הנתבעת לא תוכל לעמוד בתשלומו. המהלך נעשה ביום 22/3/07, כאשר כל השיקים נשוא התביעה (מלבד אחד, שיק ליום 15/2/07) טרם הגיע מועד פרעונם וטרם חוללו. התשלום, שהיה אמור להתקבל תמורת מכירת המסעדה לחברה החדשה, היה אמור "לכסות" את כל השיקים, ונראה כי אלמלא העיקול בסך 250,000ש"ח שהוטל ע"י בנק אוצר החייל, היתה הנתבעת מצליחה לעמוד בפרעון השיקים לתובעות. נקודה חשובה נוספת היא, שכאשר מבקשים בעלי מניות בחברה לנצל את האישיות המשפטית הנפרדת לרעה, על מנת להונות נושה, הם אינם באים ומבקשים הסכמתו של אותו נושה לצעדים המתוכננים על ידם. במקרה דנן, נכתב בהסכם המכר של המסעדה, כי הסכמתה של התובעת 1 היא תנאי מתלה לקיומו של ההסכם (ראה ת/4 סעיף 5(ה)). ואכן, הנתבעים פנו לקבל - וקיבלו - את הסכמתה של התובעת להעברת המסעדה לחברת שניידר את שי. כדברי מנהל התובעת מר אשכנזי: "במקרה הזה אני תמכתי באופן אישי ברעיון של העברת הפעילות, כי הייתי ער לקשיים של הנתבעת, וכשהם הגיעו אלי למשרד, יחד עם אבי שי, והציגו מסכת של התקשרות, שעל ידי המסכת הזאת, או על ידי הדברים שהולכים לקרות, יש סבירות גבוהה שהמצב ישתפר, כי ייכנס שותף עם כסף, שיזרים הרבה כסף למערכת, והתחייבות מפורשת של פיני שהוא ישלם את כל החוב, ושאני לא אתקע את המהלך.... נתתי את הסכמתי למהלך, למרות שלא נהגתי בחכמה, והתעקשתי לקבל את כל יתרת החוב כחלק מהמהלך". (פרו', עמ' 13, ש' 1 - 11). נוכח עדותו זו, של מנהל התובעת, נשאלת השאלה: היכן כאן הכוונה להונות? להיפך, היה כאן מהלך שאמור היה להכניס כסף לתובעת, ואשר מנהל התובעת נתן לו את ברכתו ואת אישורו. נכון שהכסף, בסופו של דבר, לידיה של התובעת לא הגיע, בשל הסתבכות העניינים עם מר אבי שי, ובשל העיקול של בנק אוצר החייל. אך אינני סבור כי הדרך שבה נסתיימו הדברים בסופו של יום, מצביעה על כוונה של הנתבעים "להונות אדם או לקפח נושה של החברה". התובעות מעלות טענות שונות על כי הנתבעים הונו (לדעתה) את אבי שי. אינני רואה צורך לעסוק בכך, שכן, גם אם נכון הדבר (הדגשתי את ה"אם"), מה לכך ולתובעות? ביחס לנתבע 2 אוסיף רק זאת, שהוא איננו ומעולם לא היה בעל מניות בנתבעת, ועל כן ברור כי לא ניתן להרים את המסך ביחס אליו. סעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט-1999 מאפשר רק "לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה". לגבי מי שאינו בעל מניות, הדבר אינו ניתן. התובעת מצביעה על כך, שבקשר לשתי התביעות שבנק אוצר החייל הגיש נגד הנתבעת, הודה הנתבע 2 (ולא רק הנתבע 3) בנכונות החוב לבנק והתחייב לשלמו (סך כ-271,000ש"ח). אמת, הנתבעים, לרבות הנתבע 2, מחמת העיקול שהבנק הטיל על הכספים, הסכימו להגיע להסכם עם הבנק לתשלום החוב (פרו', עמ' 29, ש' 28 - 31). אינני רואה מה מסקנה ניתן להסיק מכך לענייננו. הנתבע 2 היה עובד שכיר בנתבעת, בתפקיד מנהל המשלוחים. הוא איננו ולא היה (ואין טענה שהיה) בעל מניות במישרין או בעקיפין בנתבעת. ההתנהלות מול בנק אוצר החייל מקורה בעיקר בלחץ שנוצר בשל עיקול סכום של כ-250,000ש"ח. לא ניתן להסיק מכך מסקנות לענייננו, ואין זה נכון לומר שבשל הודאתו בחוב לבנק, ונכונותו לשלם את החוב לבנק, יש לראות את הנתבע 2 כאורגן של הנתבעת. לסיכום, אני דוחה התביעה כנגד הנתבעים 2, 3. התובעות תשלמנה לנתבעים 2, 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 16,000ש"ח בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.רכישת נכסהרמת מסך