השאלה היתה האם היתה רשלנות רפואית מצד הנתבעת בכך שלא נתנה הוראה ולא בוצעה השגחה מספקת על מנת למנוע מהמנוח ניידות חופשית, וזאת על רקע מכלול נסיבותיו ועברו הרפואי. ##להלן פסק דין בנושא רשלנות רפואית בקשישים - השגחה על חולים בבית חולים / נפילה מהמיטה בבית חולים:## תביעה זו עניינה נזקים שנגרמו לתובעים בגין נפילתו של המנוח ז"ל (להלן: "המנוח") ביום 3.4.04, בעת שהיה מאושפז אצל הנתבעת, נפילה אשר בגינה שבר את צוואר הירך. השאלה המרכזית שעומדת להכרעה הינה האם היה על הנתבעת, בהתחשב במכלול הנתונים הרפואיים של המנוח, למנוע מהמנוח ירידה עצמאית מהמיטה במהלך אשפוזו, דבר שהיה מונע את ארוע הנפילה. (הערה: הפניות לפרוטוקול מצוינות בהתאם לפרוטוקול שנשמר בתיק הממוחשב, אשר מסיבה בלתי ידועה לי שונה במעט מהפרוטוקול שנמסר לצדדים בתום הדיון). להלן השתלשלות הענינים: 1. המנוח, יליד 27.10.1923 התקבל לאשפוז אצל הנתבעת ב- 29.3.04 עקב קושי בנשימה ותמונה קלינית של גודש ורידי ריאתי. 2. בעת קבלתו למיון ביום 29.3.04, היה בהכרה מלאה ושיתף פעולה. עקב "התרגשות" נבדק על ידי פסיכיאטר אשר סיכם את מצבו כסובל מ"ADJUSTMET DISORDER ". כמו כן צויין בגליון הקבלה כי קיימת הגבלה תפקודית עקב חולשה ברגליים. 3. במועד קבלתו ולקראת אשפוזו, נערכה למנוח אנמנזה סיעודית (ת/3) על ידי אחות ובה צויינה הערכה למצב התנועתיות שבה היה מצוי המנוח, כאשר בסעיף 21 מצויין כי הוא "זקוק לעזרה" בתנועתיות, ובסעיף 22 מצויין: "אומדן לפי סולם נורטון: מצב פיסי 4, מצב מנטלי 4, פעילות 2, ניידות 2, שליטה על סוגרים 4, סך הכל ניקוד: 16". 4. בעברו קודם לאשפוז זה, סבל המנוח שהיה בן 80.5 בעת אשפוזו ממחלת לב איסכמית לרבות אוטם בשריר הלב בשנת 1998, אי ספיקת לב בדרגה תפקודית 3, פרפור פרוזדורים כרוני, יתר לחץ דם, קושי נשימה במאמץ, אוטם מוחי עם פרזיס בפלג גוף ימין בשנת 1977 וחסם שלם של מסלול ההולכה השמאלית של שריר הלב. 5. ביום 30.3.04 הוחל בטיפול בנוגדי קרישה וזאת כטיפול מניעתי כאשר המינון שנקבע, היה 15 מ"ג ליממה של קומדין ו- 80 מ"ג ליממה קלאקסן. בלילה של ה- 30.3.04 המנוח פיתח בלבול חריף המופיע בדיווח אחות משמרת הלילה. 6. ביום 31.3.04 בוצעה למנוח בדיקה על ידי ד"ר אריק סגל (להלן: ד"ר סגל), הרופא המטפל. המנוח נמצא בהכרה מלאה עם חולשה בפלג גוף שמאל וסטיה של זוית הפה מצד ימין. בשעה 13.00 הוחלט על הפסקת הטיפול בנוגדי הקרישה לאור חשד לארוע מוחי חריף וכן הוזמן יועץ נוירולוגי אשר בדק את המנוח והמליץ על ביצוע בדיקתC.T מח וקבע צורך בהערכה נוירולוגית חוזרת אחרי קבלת תוצאות ה- C.T. 7. ביום 2.4.04 בוצעה למנוח בדיקת ה- C.T. מלבד זאת אין דבר ראוי לציון שארע במהלך הימים 1-2/04/04. יצוין כי מגליונות הדיווח הסיעודי (נ/3) עולה כי המנוח היה בהכרה מלאה, שיתף פעולה, הסתובב במחלקה וצויין בימים 1-2.4.04 כי נתן שתן בשירותים (זאת לעומת הרישום בימים 29-30.3.04 כי נתן שתן בבקבוק), ובלילה שבין ה- 2-3.4 מצויין "ירד כמה פעמים לשירותים". 8. ביום 3.4.04 בשעה 12.45 נפל המנוח בשירותים והוחזר למיטה על ידי מבקר של חולה בחדר סמוך כפי שנרשם בדיווח הסיעודי. 9. רק ביום למחרת נבדקו תלונות המנוח בגין כאבים בירך והגבלה בתנועה והרופא המטפל הזמין יעוץ אורטופדי לאחר ביצוע צילום. כמו כן ביום 4.4.04 התקבלה תשובת ה-C.T מח כאשר צוין כי "נראים שני אוטמים במח" אולם לד"ר סגל שעיין בבדיקות, לא היה ברור באם מדובר באוטמים חדשים ולפיכך הזמין יעוץ נוירולוגי חוזר. 10. ביום 5.4.04 לאחר שיחה עם אורטופד, הוחלט שלא לנתח את המנוח אלא לטפל בשבר בטיפול שמרני בלבד. 11. המנוח המשיך להיות מאושפז עד ליום 14.4.04 כאשר במהלך תקופה זו נבדקה שוב אפשרות לביצוע הניתוח אולם אפשרות זו נשללה לאור מצבו הכללי הירוד של המנוח ובסופו של דבר ביום 14.4.04 הועבר לבית אילדן שהינו מוסד שיקומי. 12. ביום 19.5.04 נבדק המנוח על ידי אורטופד אשר קבע על סמך צילום רנטגן עדכני כי השבר בעמדה תקינה (נ/4). 13. המנוח נפטר בבית אילדן ביום 18.11.05. לא נטען כי קיים קשר בין פטירתו לבין ארוע הנפילה נשוא תביעה זו. חוות הדעת מטעם התובעים התובעים תמכו את תביעתם בחוות דעת של ד"ר שסקין אשר בה נטען כי היו מספר כשלים במהלך האשפוז והטיפול במנוח כדלקמן: 1. המנוח טופל בשני תכשירים נוגדי קרישה באופן אגרסיבי ובמינון גבוה מדי מבלי לתת את דעת על הסיבוכים האפשריים של טיפול כזה אצל חולה בן 81 עם מחלת כלי דם, כפי שהיתה למנוח. העובדה שהמנוח פיתח סימנים קליניים של אוטם מוחי, כ-12 שעות אחרי תחילת הטיפול בנוגדי הקרישה, הינה תוצאה של טיפול זה. 2. למרות הופעת הסימנים לאוטם מוחי, בלילה שבין ה-30-31.3, עדיין ניתנו תרופות אלה בשעות הבוקר, וההחלטה על הפסקתם התקבלה רק מאוחר יותר, דבר שהיה בו להגדיל את מימדי האוטם. 3. קיים איחור רב בביצוע C.T מוח לאבחנה של אוטם מוחי - למעלה מ- 48 שעות מאז בקשת הנוירולוג. 4. לא ניתנה הוראה ולא בוצעה כל השגחה מתאימה כדי למנוע מהמנוח ניידות חופשית על אף שמדובר בחולה שנמצא בסיכון גבוה לנפילות, במיוחד לאחר הופעת סימני אוטם מוחי. 5. לא היתה התייחסות מתחייבת לתלונות החולה על הכאבים בפרק הירך השמאלי לאחר נפילתו, וקיים איחור של 36 שעות בפניה לבדיקה של רופא אורטופד. 6. 3 ימים לאחר הנפילה פיתח המנוח אי ספיקה נשימתית קשה אשר סיבותיה לא נבדקו על ידי הרופאים המטפלים וזאת כאשר ידוע ששברי פרק הירך אצל חולים מבוגרים שאינם מנותחים במהירות, עלולים לגרום להתדרדרות ואף להביא לסיבוכים מסכני חיים. אציין כבר עתה כי לאחר חקירתה של ד"ר שסקין בפני ולאור הראיות שהובאו בפני, כפי שציינתי לעיל, הטענה היחידה מבין כל הטענות שהעלתה המומחית בחוות דעת הנדרשת להכרעה לצורך הליך זה, הינה השאלה באם התרשלה הנתבעת בכך שלא נתנה הוראה ולא בוצעה השגחה מספקת על מנת למנוע מהמנוח ניידות חופשית, וזאת על רקע מכלול נסיבותיו ועברו הרפואי (סעיף 4 לעיל). ביחס לשאר הטענות שהעלתה ד"ר שסקין, התברר במהלך חקירתה שלמעשה אין כל קשר בין "הכשלים" שהיא מונה בשאר סעיפי חוות דעתה לבין הנזקים הנטענים, בין אם מאחר ואין בינם לבין ארוע הנפילה כל קשר סיבתי, ובין אם מאחר ול"כשלים" שלאחר הנפילה לא היתה כל השפעה על מצבו של המנוח ואפרט: א. ד"ר שסקין הסכימה כי המינון של נוגדי הקרישה שנקבע עד להופעת הבלבול אצל המנוח היה נכון (עמ' 12 שורה 1) וכן הסכימה כי הטיפול בנוגדי הקרישה הופסק כ- 72 שעות לפני ארוע הנפילה (עמ' 12 שורה 23) ומכאן שלא קיים כל קשר בין מתן תרופות אלה לבין הנפילה במועד מאוחר יותר. ב. באשר לטענה כי ה-C.T מח שבוצע למנוח, בוצע באיחור, הרי שמעבר לכך שאין כל קשר סיבתי בין האיחור בביצוע ה- C.Tלבין הנפילה (שכן אין מחלוקת שהנפילה לא נגרמה בשל דימום מוחי חריף שהתברר בדיעבד כלל לא היה קיים), ד"ר שסקין למעשה הסכימה עם קביעתו של ד"ר ערן סגל (המומחה מטעם הנתבעת, להלן: "המומחה סגל") כי קימת דחיפות בביצוע C.T רק במצב שקיים חשש לדימום פעיל, דבר אשר לא התקיים במקרה דנן. ג. ההחלטה שלא לנתח את המנוח, בין אם התקבלה תוך זמן סביר ובין אם באיחור, התבררה כהחלטה נכונה, שכן אין מחלוקת שהמנוח נמצא במצב של "אסא 3" (מתוך סקלה של 5) כשמשמעותה היא שמצבו הכללי ירוד (שכן דירוג 5 משמעו שהחולה עומד למות (עמ' 14 שורה 11) ולפיכך לא היה נכון לבצע ניתוח באותו מועד). יתרה מכך, בסופו של יום צילום הרנטגן מיום 19.5.04 הצביע על כך שהשבר נמצא בעמדה תקינה ואף ד"ר שסקין אישרה כי אין לה כל אינדיקציה לקבוע שבאם הדיון האורטופדי היה מתקיים מוקדם יותר, ההחלטה השוללת ניתוח, היתה שונה (ראה עמ' 14 לפרוטוקול שורות 16-17) והיא אף אשרה כי בדיעבד ההחלטה שלא לנתח היתה נכונה (עמ' 15 שורה 3). ד. באשר לטענה כי מצבו של המנוח התדרדר בהמשך אשפוזו (לאחר הנפילה) מבלי שנעשתה בדיקה לסיבות לכך, הרי משאישרה ד"ר שסקין בחקירה כי אין לה כל אינדיקציה לקבוע בדיעבד שההחלטה שלא לנתח את המנוח היתה שגויה, בוודאי שאין מקום לקבוע שאי ביצוע הניתוח, גרם לסיבוכים או להחמרה כלשהי במצבו של המנוח. העובדה שד"ר שסקין לא מצאה לנכון לבדוק את התיעוד הרפואי של המנוח בבית אילדן ולא יכלה להצביע על סיבוכים ספציפיים שנגרמו למנוח לטענתה, כתוצאה מאי ביצוע הניתוח בתוך זמן סביר כטענתה, שוללת את הטענה שהטיפול בשבר לא בוצע כראוי או גרם לנזקים כלשהם מעבר לאותם נזקים שאפשר לקשור ישירות לעצם ארוע הנפילה והשבר שנגרם כתוצאה ממנה. האם התרשלה הנתבעת בגין אי מניעת ירידה עצמאית מהמיטה של המנוח אין מחלוקת כי בית החולים חב חובת זהירות מושגית לבאים בשעריו ולחולים המאושפזים בו (ת.א. (מחוזי י-ם) 1549/96 לוי נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, , (11.1.98) ובמקרה זה גם איני סבורה כי נפלה מחלוקת באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, דהיינו החובה להשגיח על המנוח ולנקוט בכל אמצעי סביר למנוע את נפילת המנוח בעת אשפוזו, השאלה היחידה, הינה האם חובה זו הופרה. בסופו של דבר לאחר בחינת כל הראיות שבפני, אני קובעת כי לא שוכנעתי כי ההחלטה שלא להגביל את ירידתו של המנוח מהמיטה היתה סבירה במכלול הנסיבות, והיה מקום לנקוט באמצעי הפשוט ביותר של הרמת מעקה המיטה על מנת להבטיח שהמנוח יקרא לעזרת אחות על מנת לרדת לשירותים, דבר שככל הנראה, היה מונע את נפילתו בשירותים. הנתבעת בסיכומי טענותיה שמה את הדגש על מצב המנוח ביום ובלילה שלפני נפילתו בשעות הצהריים של ה-3.4. לטענת הנתבעת, עיון בגיליון הדיווח הסיעודי (נ/3) מעלה כי ביום שלפני הנפילה ובמועד הנפילה, המנוח היה עצמאי ללא תלונות, הסתובב במחלקה וירד לשירותים. בניגוד לדברי הנתבעת בסיכומיה, אין בפני ראיה לכך שהמנוח ירד לבד לשירותים, אלא כל שנכתב בגיליון הדיווח הסיעודי הינו כי הוא ירד כמה פעמים לשירותים. אמנם בתצהירו של ד"ר סגל (נ/14) צוין כי המנוח ירד מהמיטה באופן עצמאי ולא נזקק לעזרה אולם, המדובר באמירה כללית של הרופא אשר ניתנה על סמך התיעוד הרפואי שבפניו ועל אף שד"ר סגל לא נחקר על תצהירו, אין ספק כי הרופא לא היה בנמצא במחלקה בכל שעות היממה ואיננו יכול להעיד מידיעה אישית, להבדיל מאשר בהסתמכות על האמור בגיליון הדיווח הסיעודי, מה היתה מידת עצמאותו של המנוח. בהקשר זה אציין כי הנתבעת נמנעה מלהביא לעדות איזה מהאחיות שערכו את הרישומים בגיליון הסיעודי, ובאופן ספציפי לא העידה האחות הראשית במחלקה, ודבר זה פועל לחובתה. אמנם יש בפני את מלוא גיליונות הדיווח הסיעודי אולם לא ניתן להסיק בהחלטיות לה טוען ב"כ הנתבעת, כי המנוח ירד בעצמו לשירותים ללא כל ליווי או השגחה קודם לנפילתו. מנגד קיימת בפני אינדיקציה ברורה כי במועד קבלתו של המנוח לבית החולים, נקבע באנמנזה הסיעודית (ת/3) כי המנוח זקוק לעזרה וניתן לו ציון נמוך בסעיף של ניידות. מנתון זה התעלמו הן ד"ר סגל והן ד"ר בן עמי בתצהיריהם (נ/14, נ/13 בהתאמה) וגם המומחה סגל, לא התיחס לנתון זה בעת עריכת חוות דעתו ואף במהלך עדותו, עת שעומת עם מסמך זה טען כי "לא צויין בשום מקום שהוא היה מוגבל" (עמ' 16 שורה 24). בעוד שבסעיף 5 לתצהירו של ד"ר בן עמי, מנהל המחלקה מצויין כי "לאור מצבו של המנוח בקבלתו לאישפוז לא היה מקום למנוע ממנו ניידות, שכן הוא היה עצמאי בפעולותיו ולא נזקק לעזרה" הרי שבעת התיחסותו להערכה המצויה בת/3, מסכים ד"ר בן עמי כי משהוגדר המנוח כזקוק לעזרה, אזי היה מקום להעלות את המעקה של המיטה על מנת שהמנוח לא יקום לבד אלא ילחץ על זמזם כדי לבקש עזרה (עמ' 26 שורות 21-31 לפרוטוקול). ד"ר בן עמי לא יכול היה להשיב באם אכן דבר זה נעשה ביחס למנוח שכן, כמנהל מחלקה אין הוא מעורה בפרטים של אופן הטיפול במנוח. טוען ב"כ הנתבעת כי העובדה שהיתה אינדיקציה להגביל את ירידתו של המנוח מהמיטה בעת קבלתו לאשפוז, אין בה כדי להוכיח שהיתה קיימת אינדיקציה כזו ביום נפילתו וזאת מאחר וחל שיפור במצבו של המנוח במהלך אשפוזו והדיווחים שבגיליון הדיווח הסיעודי, תומכים בטענה כי לא היתה כל אינדיקציה להגבלת ירידתו מהמיטה, בלילה או ביום שלפני נפילתו. לענין זה מסתמכת הנתבעת גם על עדותו של ד"ר בן עמי כי ראה שחל שיפור במצבו של המנוח (עמ' 26 שורות 17-18 וכן עמ' 28 שורות 1-3), אלא שמקריאת עדותו של ד"ר בן עמי במלואה, ובניגוד לתמונה העולה מתצהירו, ברור כי הוא לא התרשם בעצמו ממידת הניידות והעצמאות של המנוח אלא הוא מסתמך לענין זה על גליון הדיווח הסיעוד (נ/3) ועל כך שהשיפור שחל אצל המנוח הינו "אופייני מאוד לחולים מסוגו" (עמ' 28 שורה 3). המסקנה עד כאן הינה כי בעת אשפוזו של המנוח היתה אינדיקציה להגביל את ירידתו מהמיטה, וחרף העובדה שעד ללילה של ה-30.3 ניתן להווכח שהמנוח נתן שתן בבקבוק (דהיינו לא קם לשירותים) וחרף האירוע של הבלבול החריף בלילה הזה והבירור הנוירולוגי שנערך בעקבותיו, לא התקיים דיון כלשהו בשאלה באיזו מידה נדרשת השגחה על ירידתו של המנוח מהמיטה, ולא נעשתה הערכה מחודשת של עצמאותו בניידות, חרף האמור בת/3 ביחס למצבו בעת אשפוזו. את דברי ד"ר שסקין כי "הדברים לא שחור ולבן" (עמ' 13 שורה 17) יש להבין בהקשר בו הם נאמרו, דהיינו שעל רקע התחלואה הכוללת של המנוח, ולאור הסימנים הנוירולוגיים שהתפתחו, היה מקום להגביל את ירידתו של המנוח מהמיטה (עמ' 13 שורות 17-29). לא יכולה להיות מחלוקת באשר לשכיחות הנפילות בבתי החולים (ראה עדות ד"ר בן עמי, עמ' 26 שורה 7), ובמצבו של המנוח היה מקום לבחון את הצורך בהגבלת ניידותו, דבר שכלל לא נעשה. עצם העובדה שהמנוח יכול היה להתנייד באופן עצמאי אינה מנביעה את המסקנה כי ראוי היה שיתנייד באופן עצמאי. אמנם לא הוכח לי מה היה הגורם המדויק לנפילתו (דבר שלהערכתי בלתי אפשרי לקבוע אלא אם יש ממצאים חד-משמעיים או אם נערכות בדיקות מקיפות לאחר הנפילה, דבר שלא נעשה) אולם כל עוד לא שוכנעתי כי הנתבעת עשתה את הנדרש על מנת למנוע את הנפילה, זאת באמצעי הפשוט של הרמת מעקה המיטה (אמצעי שאינו כרוך בעלויות כלשהן אלא בתשומת לב בלבד), ואף לא נעשתה הערכה כלשהי באשר למצב הניידות של המנוח כאמור לעיל, אני קובעת שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי אכן מצבו של המנוח השתפר וכי האינדיקציה שהיתה קיימת בעת האשפוז להגבלת ניידותו, חלפה. אינני מתעלמת בקביעתי זו מדברי המומחה סגל כי הגבלת הירידה מהמיטה היתה עלולה להחמיר את מצבו של המנוח ולגרום לו למצב בלבולי (עמ' 19 שורות 15-18), אולם בהעדר ראיה לכך שהאפשרות של הרמת המעקה נבחנה תוך שקילת היתרונות מול החסרונות שלה, אינני סבורה כי הנתבעת יצאה ידי חובתה. אינני מתעלמת גם מכך שטענה זו לא הועלתה בצורה מפורשת כזו על ידי המומחית מטעם התובעים בחוות דעתה, אולם עובדת קיומה של אינדיקציה בעת האשפוז להגבלת הניידות הועלתה במפורש במהלך הראיות ובסיכומי הצדדים והנתבעת היתה מודעת היטב לטענה זו, אשר גם זכתה להתיחסות בסיכומיה. קביעה דומה מצאתי בת.א. (שלום-י-ם) 1180/04 עזבון המנוחה אמויאל זוהרה ז"ל נ' המרכז הרפואי שערי צדק (6.1.08), אשר למרות ההבדל בנסיבות ובראיות שהובאו בכל אחד מהמקרים, מסקנתי דומה למסקנת השופטת כהן שם באשר לעצם הקביעה כי נקיטת אמצעי כה פשוט יכול היה למנוע את ארוע הנפילה. אין בכך משום קביעה כי בכל מקרה יש להגביל את ניידותו של חולה על מנת למנוע כל אפשרות לנפילה, וסכנת נפילה או החלקה קיימת בכל מקום בהיותה מסיכוני היום-יום (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126), אולם כאשר אדם מצוי בבית החולים בשל מצבו הבריאותי שאינו תקין, ובנסיבות שיש בהן להעיד כי קיימת מגבלת ניידות בעת האשפוז, על בית החולים לשכנע כי נשקלו כל השיקולים הרלבנטיים וכי נעשתה הערכת ניידות עדכנית, ולא די בהפנייה לעובדה שהמנוח התנייד באופן עצמאי כדי להוכיח שהנתבעת יצאה ידי חובתה בנסיבות אלו. שאלת הקשר הסיבתי והנזק התובעים עותרים כי אחייב את הנתבעת בנזקים הבאים: החזר ההוצאות שהוציאו עבור שהותו של המנוח בבית אילדן מיום 14.4.04 ועד למועד פטירתו, דהיינו למשך 19 חודשים בעלות חודשית של 14,000 ₪ ובסה"כ 266,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה. הוצאות רפואיות נוספות בסך של 15,000 ₪ כאב וסבל בסך של 200,000 ₪ הוצאות בגין שכ"ט ד"ר שסקין ושכר עדותה. החזר התשלומים לבית אילדן בצדק טוענת הנתבעת כי לא הוכח קשר סיבתי בין השבר שנגרם למנוח בירך כתוצאה מנפילתו לבין השהות הממושכת בבית אילדן, עד לפטירתו. ד"ר שסקין, המומחית מטעם התובעים, אמנם ציינה בחוות דעתה כי כל הכשלים שפירטה בחוות דעת גמרו להפיכתו של המנוח מאדם עצמאי ובר שיפוט לחולה סיעודי קשה (סיכום חוות הדעת), אולם מחקירתה עלה כי כלל לא בדקה את החומר הרפואי הנוגע למצבו התפקודי של המנוח קודם לאשפוזו (עמ' 9 שורה 9 ואילך) ולא היתה מודעת לכך שגם קודם לאשפוזו הוגדר המנוח כ"זקוק לעזרה" במידה רבה ואף שולמה לו קצבת סיעוד על סמך הערכת תלות שנעשתה לו בשנת 1998 (נ/1). כמו כן עלה מחקירתה כי לא בדקה את תיקו הרפואי של המנוח בבית אילדן ולפיכך גם לא יכלה לציין מה הם הגורמים שהביאו אותו למצב סיעודי קשה (כפי שמצאה אותו בביקורה אצלו) ובאיזו מידה תרם לכך השבר בירך. דהיינו שלא הובאה בפני ראיה לכך שלאחר תקופת השיקום שנדרשה לצורך איחוי השבר, הישארות המנוח בבית אילדן אכן נבעה מצורך שיקומי שמקורו בשבר שנגרם לו אצל הנתבעת. נהפוך הוא, מהראיות שהובאו בפני עולה כי ההמלצה להעברת המנוח לבית אילדן ניתנה כהמלצה לסידור זמני לצורך "שיקום ועזרה בירידה מהמיטה/העברות וניידות" כפי שעולה ממסמך ההפנייה של קופ"ח "מכבי" (נ/10 "השני") כאשר ממסמך זה עולה כי כבר במועד זה הביעה התובעת מס' 2 (להלן: "התובעת") רצון ל"סידור מוסדי בהמשך". התובעת גם אישרה בעדותה כי ההחלטה להשאיר את המנוח בבית אילדן נבעה מנוחות, חוסר רצון לטלטלו למקום אחר ומהעובדה שהמנוח התרגל למקום וחיבב את הצוות (עמ' 24 שורות 16-17). לכך יש להוסיף את העובדה כי בחודש 12/04 נפטרה אשתו של המנוח, אשר קודם לאשפוזו אצל הנתבעת היתה למעשה המטפלת בו ומסייעת לו (עמ' 22 שורות 4-5). גם אם נכונה טענת התובעת כאילו לפני אשפוזו של המנוח אצל הנתבעת, היה עצמאי במידה רבה בעוד שלאחר הנפילה התדרדר מצבו בצורה שהפך להיות "סיעודי" דבר שחייב אשפוזו בבית אילדן עד לפטירתו (סעיפים 17-20 לתצהירה), הרי שאין בעצם העובדה שזו היתה התפתחות הדברים להעיד כי יש קשר סיבתי מלא בין ארוע השבר לבין הצורך בהמשך אשפוזו של המנוח בבית אילדן. יחד עם זאת, מקובלת עלי הערכתה של ד"ר שסקין, ואף אומר בזהירות הראויה כי הדבר אף מצוי בידיעה שיפוטית, כי לאדם מבוגר כמנוח, שבר בירך, אשר גורם להגבלת ניידותו בצורה מחלטת לתקופה לא קצרה (גם כאשר הניידות היתה מוגבלת במידה מסוימת ממילא) יביא בהכרח להתדרדרות כללית במצבו הבריאותי, גם באם לא נכון היה לתארו כאדם עצמאי קודם לאשפוזו אצל הנתבעת. בהעדר ראיות חד משמעיות באשר לאורך התקופה שבה היתה מחויבת שהותו של המנוח בבית אילדן בשל השבר בירך וההתדרדרות שחלה כתוצאה ממנו, ובהתחשב בגילו של המנוח ובפטירת אשתו בחודש 12/04 (דבר אשר גם אלמלא השבר בירך היה מאלץ את התובעת לממן עבורו עזרה כלשהי, בין אם במוסד שיקומי אחר ובין אם בבית) אני מוצאת לנכון לפסוק לתובעים סכום גלובאלי בגין החזר התשלומים לבית אילדן, בסך של 60,000 ₪, אשר לוקח בחשבון גם את הנתונים הבאים: א. קופ"ח "מכבי" מימנה את שהות המנוח בבית אילדן למשך 6 שבועות (דבר שעלה מחקירת התובעת עמ' 23 שורה 18). ב. יש להפחית את הוצאות המחייה שנחסכו למנוח בתקופת שהותו בבית אילדן. ג. התובעת לא עשתה את כל הנדרש על מנת לקבל מימון של משרד הבריאות לשהותו של המנוח בבית אילדן, דבר שקיימת סבירות גבוהה כי היתה זוכה בו לאור הגדרת המנוח ה"סיעודי קשה", והדבר אושר בעדותה (עמ' 24 שורות 25 עד עמ' 25 שורה 2). ד. פטירת אשתו של המנוח, כאמור לעיל, בחודש 12/04. כאב וסבל לאור כל האמור לעיל באשר להשפעת השבר בירך על התדרדרותו של המנוח, ועל אף העדרה של קביעה באשר לגובה הנכות שנותרה לתובע כתוצאה מהשבר בירך, אני מעריכה את הנזק הלא ממוני שנגרם למנוח עד לפטירתו בחלוף 19 חודשים כתוצאה מהשבר בירך וההתדרדרות הכללית שחלה במצבו, בסך של 25,000 ₪. הוצאות רפואיות לא הוכחו כל הוצאות רפואיות נוספות שהתובעים נשאו בהם ואשר נגרמו כתוצאה מהשבר בירך, להבדיל מהוצאות רפואיות שהיו להם ממילא (תרופות וכד') ובהתחשב בכך שמדובר בנזק מיוחד שנגרם עד לפטירת המנוח, אינני מוצאת מקום לפסוק סכום כלשהו בגין הוצאות כאלו. סיכומו של דבר מאחר ומצאתי את הנתבעת אחראית לנזקי התובעים בגין השבר בירך שנגרם מנפילתו בעת אשפוזו אצל הנתבעת, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את הסך של 85,000 ₪ (נכון להיום) בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ, וכן החזר הוצאות משפט שהן: אגרת בימ"ש ששולמה ושכ"ט ד"ר שסקין בעבור חוות דעתה ושכר עדותה בפני, אשר ישולמו בהתאם לקבלות שיציגו התובעים לנתבעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום על ידי התובעים ועד היום.רפואהבית חוליםתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בית החולים)השגחה על חולהרשלנותנפילה