סילוק יד ותשלום דמי שימוש

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סילוק יד ותשלום דמי שימוש: מבוא 1. התובע, מינהל מקרקעי ישראל, הגיש תביעה לפיה הוא עותר לפינוי ולסילוק יד מהמבנים המפורטים בתובענה, לצו מניעה קבוע ולתשלום לדמי שימוש ראויים, כנגד הנתבעים עשוש שלום, עשוש רפאל, עשוש דוד ועשוש גבריאל. לטענת התובע, התובע מנהל על פי דין את המקרקעין בבעלות רשות הפיתוח או הקק"ל ובכלל זאת, את המקרקעין בגוש 4246 חלקות 45 ו- 46 בראשל"צ (להלן - "המקרקעין"). לתובענה צורפו נסחי המקרקעין. 2. התובע טוען בכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידו ביום 21.11.04, כי בהתאם לחוזה חכירה שנחתם ביום 7.6.1984 בינו לבין הנתבע 1, הוסכם כי זכויות החכירה במקרקעין המצויים בחלק מחלקה 46 ( מגרש 84 ב') ימסרו לנתבע 1 לצורך הקמת יחידת דיור אחת לשימוש עצמי בלבד. לתובענה צורף הסכם החכירה. התובע מציין כי מגרש 84א' אשר צמוד למגרש 84ב' הינו חלק מחלקה 46 ולא הוסדרו בו זכויות חכירה. 3. כנגד הנתבע 4 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. התובע והנתבע 3 הגיעו להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו בגין השימוש שעשה במסגריה המסומנת באות ה' במפת המודד ישלם לתובע דמי שימוש ראויים בגובה 7,230 ₪ בתוספת מע"מ וכן שכ"ט עו"ד והכל כמפורט בהסכם הפשרה. טענות הצדדים 4. לטענת התובע, בהתאם לממצאי מפקח מטעם המנהל ומפת מודד, הקימו הנתבעים במקרקעין את המבנים הבאים: מסגריה (המסומנת באות ה' במפת המודד), בית מגורים (המסומן באות ו' במפת המודד), בית מגורים, סככה ומחסן קטן (מסומנים באותיות ז' , ח', ט' במפת המודד), בית מגורים בעל כניסה מקורה (המסומנים באותיות ג', ד' במפת המודד), ללא אישורו של התובע וללא היתרי בנייה. לכתב התביעה צורפה מפת מודד, דוח הפיקוח ותשריט מדידה. עוד נטען כי הנתבעים פולשים מחלקה 46, עליה בנוי כדין מבנה המגורים של הנתבע 1, לתוך חלקה 45 הסמוכה, וגם זאת ללא אישורו של התובע. הפלישה הינה ע"י הקמת המבנים ה' ו- ו' שבחלקם פולשים לחלקה 45 וכן באמצעות הקמת גדר ושער כמסומן במפת המודד. התובע הוסיף וטען כי ביום 23.12.02 הוגשה ע"י עיריית ראשל"צ בקשה לצו הריסה כנגד הבנייה הבלתי חוקית במקרקעין ( ב"ש 1114/02 ), וביום 30.3.03 ניתנה החלטת בית משפט לעניינים מקומיים בראשל"צ, כבוד השופט אהרן ד. גולדס, המקבלת את הבקשה וקובעת כי תוך 90 יום תיהרס הבנייה הבלתי חוקית במקרקעין. התובע עתר לצו מניעה קבוע, לצו לסילוק יד ולפינוי הנתבעים, מכל הבנוי והנטוע שלא כדין בחלקה 46 , לצו לסילוק יד ולפינוי הנתבעים מחלקה 45 על כל הבנוי והמחובר שלא כדין וכן לחיוב הנתבעים בדמי שימוש ראויים בסך של 60,741 ₪. 5. הנתבעים מס' 1 ו- 2 (להלן: הנתבעים) טוענים כי הנתבע 1 ואביו המנוח עשוש מסעוד ז"ל ( להלן: " המנוח" ) מחזיקים בנכס משנת 1953. עוד טענו כי על פי רישומי משרד רישום המקרקעין, חלקה 46 רשומה כשתי חלקות משנה נפרדות ולכן על התובע לייחס לכל אחד מהנתבעים בנפרד את המעשים ו/או המחדלים הקשורים לו. באשר לנתבע 1 נטען כי הוא בעל זכות חכירה בחלקה 46/2, לשעבר מגרש 84ב', וזכותו זו איננה ניתנת לביטול ואין לייחס לו כל טענה הנוגעת לחלקה 46/1 השכנה. אשר לנתבע 2 נטען כי הוא דייר חוזי מוכר של חלקה 46/1 ( מגרש 84א') על פי חוזה שכירות שחתם עם התובעת באמצעות "עמידר" ביום 24.10.04 (הסכם השכירות צורף כנספח א' לתצהירו של הנתבע 2 ), ואין לייחס לו כל טענה הנוגעת לחלקה 46/2. הנתבע 2 טען כי סבו, המנוח, חתם אף הוא חוזה שכירות על מגרש 84(א), כיום 46/1, והיה דייר חוזי מוגן, ומשכך היות והוא התגורר עם סבו בצריף ובחלקה מספר שנים עד לפטירת המנוח והוא המשיך להתגורר שם ברציפות עד לעצם היום הזה וכן לאור העובדה כי לא הייתה לו כל דירת מגורים אחרת הופך הנתבע 2 גם הוא לדייר מוגן. (לא צורף הסכם השכירות עם המנוח שכן לטענת הנתבע 2 ההסכם לא נמצא) . 6. לטענת הנתבעים, הנתבע מס' 1 מחזיק בנכס מאז שנת 1953 ללא כל שינוי בגבולות החלקה מאז ועד היום. מהנדס שמונה ומומן ע"י עיריית ראשל"צ תיכנן את הבנייה של מבנה ו' ולנתבע מס' 1 אין כל ידיעה אם אכן קיימת חריגה וגם אם קיימת חריגה החריגה הייתה ידועה לתובע עוד משנת 1993 והתובע לא עשה מאום באשר לחריגה זאת ומשכך השלים עם החריגה והוא מנוע היום לדרוש פינוי. כמו כן נטען כי היות והנתבע 1 מחזיק בחלקה כולל בשטח הפלישה מאז שנת 1953, התביעה נגדו התיישנה. בנוסף טענו הנתבעים כי אין להם כל התנגדות כי "הפלישה" הנטענת מגבולו הצפוני של המבנה המסומן ו' ואילך תהרס ע"י התובע. באשר למבנים שבנו ללא אישור וללא היתרים טענו הנתבעים כי: המסגרייה המסומנת במפת המדידה באות ה' איננה קיימת כיום והיא נהרסה בהתאם לצו בית משפט. בית המגורים המסומן באות ו' במפת המדידה הינו מבנה שנבנה ע"י הנתבע 1 כדין ועל פי רישיון, ואין מהות השימוש בו יכולה להוות עילת תביעה כנגד הנתבע מס' 1. בית המגורים המסומן ז'- זהו הצריף ההיסטורי הקיים על הקרקע מאז שנת 1953 והוא בנוי כדין ובנוסף הנתבע 2 משלם לתובע שכ"ד עבורו. הסככה המסומנת ט' - אין ולא הייתה קיימת סככה . מדובר בשטח ריק שבעבר עמד עליו הצריף שנהרס ע"י הנתבע 1 , עוד בשנת 1984. המחסן המסומן ח'- לא היה מחסן , אלא מקום לאיחסון בלוקים ששימשו לבנייה- ומכל מקום מבנה זה נהרס ואיננו קיים עוד. בית המגורים בעל כניסה מקורה המסומן באותיות ג' ו- ד' זהו הקרוואן שהציב הנתבע 2 כתוספת וחלק בלתי נפרד מהצריף אין מטבח והנתבע טוען כי קיבל לכך אישור מהתובע (נספח כ"ו). לטענת הנתבעים, מכל המבנים המפורטים בסעיף 6 לכתב התביעה המתוקן עומדים כיום על תלם הקרוואן והצריף בלבד. בנוסף טען הנתבע 2 לאי פינויו מהנכס מטעמים של הגנה מן הצדק. 7. מטעם התובע הוגשו תצהירים של מר מנחם לויזון, סגן מנהל מחוז המרכז אצל התובע, של מר גדעון חממי, מפקח אצל התובע במועד הרלוונטי, של שלושה מפקחים אצל התובע: מר יורם חסני, יואב ששון, וניר שמעי. הוגשה חוות דעת מודד מוסמך מר דרור בן נתן וכן הוגשה חוות דעת של שמאי מקרקעין, מר דוד סגל. מטעם הנתבעים 1 ו- 2 הוגשו תצהיריהם. המצהירים מטעם התובע נחקרו בבית המשפט פרט למר יורם חסני ולמר גדעון חממי. לגבי חסני וחממי, הסכימו הצדדים ביום 1.7.08 כי בכפוף לתיקונים שירשמו בתצהירים כמפורט בפרוטוקול הדיון יוותרו על חקירתם והוסכם כי התצהירים כפי שתוקנו משקפים נכונה את העובדות נכון לאותם המועדים. הנתבעים 1 ו- 2 נחקרו. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. דיון והכרעה 8. אין מחלוקת כי התובע מנהל את המקרקעין וכי הנתבעים 1 ו-2 נמצאים במקום. עיקר המחלוקות הינן אילו מבנים קיימים או הוקמו במקרקעין נשוא התובענה, ללא היתר ובשאלה האם לנתבע 2 זכויות במקרקעין וכן שאלת דמי השימוש. חלוקת האחריות ביחס למבנים הקיימים על המקרקעין 9. כבר בתחילת ההליך המשפטי, עם הגשת כתב ההגנה מטעמם של הנתבעים, טענו הנתבעים כי היה על התובע לחלק את תביעתו נגדם לשתי תביעות נפרדות. לטענת הנתבעים הם אינם מחזיקים במשותף בחלקה 46 אלא כל אחד מהם מחזיק במחצית מסויימת של החלקה: הנתבע 1 מחזיק במחצית הדרומית של חלקה 46 ( 46/2), מכוח היותו החוכר על פי חוזה חכירה לדורות ועליו בנוי בית מגורים מאבן ומחסן. הנתבע 2 מחזיק, לטענתו, במחצית הצפונית ( 46/1) על פי חוזה שכירות שנחתם עם עמידר. וכן מכוח זכות דיירות מוגנת אשר הוקנתה לו מכוח היותו נכדו של דייר מוגן שנפטר, לפי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. הנתבעים צירפו את נסחי המקרקעין מהם אכן עולה כי חלקה 46 , אשר רשומה בפנקס הבתים המשותפים, מחולקת לשני גושים: גוש 46/1 וגוש 46/2 ( נספח ב' לכתב התביעה המתוקן). מר לויזון , סגן מנהל מחוז מרכז אצל התובע, העיד בחקירה הנגדית כך: "ש. מפנה לנספח ב' לתצהירך- יש בנסח הטאבו חלקת משנה 1, חלקת משנה 2, לכל חלקת משנה יש מחצית מהרכוש המשותף. ת. כן. ... ש. הסיבה שאתם ביקשתם מהנתבע 1 להרוס מחצית הצריף משום שלמעשה זה החלק של הצריף שהיה על החלקה שהוא חכר אותה, נכון? ת. נכון. ש. על פי חוזה החכירה של הנתבע 1- נספח יב' לתצהירך- הוא חכר שטח ספציפי ולא בעלות משותפת ואני מפנה אותך לנספח ב' 2 בתצהיר עשוש שלום , הוא חכר את המגרש המסומן במודגש. ת. מגרש 84 ב'. ש. תסכים איתי שהחוזה חכירה נתן לנתבע 1 זכויות בחלק מסוים של החלקה. ת. נכון . ש. כלומר תסכים איתי שהנתבע 1 אין לו שום אחריות או קשר לגבי דברים שארעו במחצית השנייה? ת. אלא אם כן הוא עשה אותם בעצמו או שהוא אחראי להם." (עמ' 32 לפרוטוקול ש' 4- 20). בסיכומי התשובה שהוגשו ע"י התובע הוסכם כי " ככל שיסבור ביהמ"ש הנכבד כי יש לחלק את האחריות בין הנתבעים לפי החזקתם במקרקעין כפי שהוכח בפניו אזי אין התנגדות מצד התובע כי הסעדים המבוקשים בתובענה יינתנו בנפרד כנגד הנתבע 1 וכנגד הנתבע 2 כל אחד באשר למגרש נשוא החזקתו" (סעיף 3 לסיכומי התשובה של התובע). התובע לא הוכיח כי הנתבע 1 בנה את המבנים שהוקמו על חלקה 46/1 ו/או עשה בהם שימוש וכן לא הוכיח כי הנתבע 2 הקים את המבנים הקיימים על חלקה 46/2 ו/או עשה בהם שימוש. משכך וכן לאור עדותו של מר לויזון אני מוצאת כי ככלל, הנתבע 1 אחראי ביחס למבנים שהוקמו ו/או בהם נעשה בהם שימוש בגוש הדרומי , היינו בגוש 46/2 ואילו הנתבע 2 אחראי ביחס למבנים אשר הוקמו ו/או נעשה בהם נעשה שימוש, בגוש הצפוני היינו בגוש 46/1 . המבנים שהוקמו וקיימים במקרקעין 10. בהתאם לממצאי המפקח מטעם התובע עולה כי הנתבעים הקימו את המבנים הבאים: מסגריה המסומנת באות ה' במפת המודד. (אין מחלוקת בין הצדדים כי המסגריה נהרסה ולגביה נחתם הסכם פשרה עם הנתבע 3 אשר קיבל תוקף של פסק דין ). בית מגורים המסומן באות ו' במפת המודד בו מתגוררת גרושתו של הנתבע 4, עשוש גבריאל ביחד עם ילדיו. בית מגורים בו גר הנתבע 2 לטענתו, סככה ומחסן קטן- המסומנים באותיות ז', ח', ט' במפת המודד. בית מגורים ( הקרוואן) בעל כניסה מקורה המסומנים באותיות ג', ד' במפת המודד בו מתגורר הנתבע 2. כן עולה כי הנתבעים פולשים לתוך חלקה 45 הסמוכה וזאת ע"י הקמת המבנים המסומנים באותיות ה' ו- ו' במפת המודד וכן באמצעות הקמת גדר ושער כמסומן במפת המודד. ביום 23.12.02 הוגשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון בקשה, ב"ש 1114/02, כנגד הנתבעים להריסת המבנים המצויים במקרקעין ואשר צוינו בבקשה (צורפה כנספח יח' לתצהיר של מר לויזון). ביום 30.3.03 ניתנה החלטה ע"י כבוד השופט גולדס בבית המשפט לעניינים מקומיים בראשל"צ לפיה נתקבלה הבקשה וניתן צו הריסה למבנים שהוקמו ע"י הנתבעים ללא היתר ( נספח יח' לתצהירו של מר מנחם לויזון). כב' השופט גולדס קבע כי: " כאן קיימת בנייה בלתי חוקית בהיקף גדול: מבנה ששטחו 50 מ"ר כאשר ל- 30 מ"ר ממנו אין היתר, מבנה נוסף של 45 מ"ר ששמש כמסגריה, מבנה יביל בשטח של 32 מ"ר, בשטח של 6 מ"ר, 2 מגדלים עליהם מוצגים דודי שמש, גדרות באורך 36 מא', מבנה נוסף בשטח של 16 מ"ר, גגון נוסף בשטח של כ- 21 מ"ר". בסיכומיו מציין התובע כי יש ליתן פסק דין נגד הנתבעים מכוח הוראת סעיף 42 א' לפקודת הראיות, שכן קיימת הכרעת דין פלילית המורה על הריסת כל המבנים נשוא תובענה זו. טענה זו לא הועלתה ככזו במהלך המשפט ואף לא הוכח אילו מבנים בב"ש 1114/02 תואמים את המבנים שמתבקש לגביהם סעד בתובענה זו. לפיכך, מצאתי להכריע לפי הראיות שהובאו בפני במסגרת תובענה זו. לגבי המבנים להם טוען התובע כי הוקמו ע"י הנתבעים טוענים הנתבעים בסיכומים כך: המבנה היביל שהוצב כתוספת לצריף הקיים, וסומן במפת המדידה ג' ו- ד', הוצב בהסכמת משרד השיכון וקיבל אישור הועדה המקומית לתכנון ולבניה. בניית ביתו של הנתבע 1 נעשתה ע"י מהנדסים ובאחריות התובע ועיריית ראשל"צ ואם אכן קיימת פלישה לחלקה 45, הרי זו פלישה מינורית והיא איננה באחריותו. בית המגורים המסומן ז' בכתב התביעה, הינו הצריף ההיסטורי משנת 1953 והוא כיום מושכר ע"י עמידר לנתבע מס' 2. סככה ט'- מעולם לא הייתה סככה. מחסן י'- מעולם לא היה מחסן כל הבניה הנוספת נהרסה וכיום נותרו המבנה היביל שנבנה כתוספת לצריף והצריף בלבד. הנתבע 2 בחקירתו הנגדית העיד כי: "ש. מפנה לתשריט המדידה ( בחוו"ד מודד ובתצהיר המנהל). תסכים איתי שהבית המסומן ו' לא נהרס. ת. לא נהרס. ש. נכון שהבית המסומן ג' וד' לא נהרס. ת. לא נהרס. ש. נכון שהמרפסת בבית המגורים שמסומן י' לא נהרסה? ת. נכון. ש. תסכים איתי שהגדר שפולשת לאורך כל החלקה לחלקה 45 וקיר הבלוקים גם כן לא נהרסו? ת. עד לפני השער הכל הרוס. ש. איזה שער? ת. תראה בתמונות. שער הכניסה. ש. כל הגדר הרוסה? ת. לא. ש. מי עשה שימוש במסגריה? ת. עשוש דוד. הוא הרס אותה חלקית. ש. תסכים איתי שהגדר מעבר למסגרייה שפולש לחלקה 45 לא הרסתם, נכון? ת. נכון." ( עמ' 78 ש' 22- עמ' 79 ש' 9). הנתבע 2 ממשיך בחקירתו ומעיד כי: " ש. תסכים איתי שעד היום לא קיבלת כל אישור מהמנהל למבנה ג' או למבנה ד', נכון. ת. נכון. היתה פה מסגריה, מבחינתי יש את העירייה שלא סגרה את העסק ויש את המנהל שלא התייחסה לפלישה במקום. ש. אין לך אישור למבנה ג' ו- ד' נכון? ת. כרגע אין לי." ( עמ' 79 ש' 21- 26). הנתבע 2 בסיכומיו טען כי הוא קיבל מעמידר אישור להציב את הקרוואן במקרקעין אולם בחקירתו בפני בית המשפט העלה בפעם הראשונה את הטענה כי הוא קיבל אישור בע"פ מעמידר להציב את הקרוואן במקרקעין. לגבי הנתבע 1, המבנים הקיימים בחלקה הדרומית בגוש 46/2 11. - מבנה ו'- בית מגורים בו מתגוררת גרושתו של הנתבע 4 , עשוש גבריאל ביחד עם ילדיו. מתצהירו של הנתבע 1 עולה כי הוא קיבל היתר לבנייתו של מחסן בגודל 20 מ"ר (נספח טז ). הנתבע 1 אישר בחקירתו הנגדית כי לא קיבל היתר להגדיל את המבנה (כך בעמ' 84 לפרוטוקול הדיון): "ש. יש לך את הבית שלך הגדול שלגביו היתה לך זכות לבנות אותו שהוא ברח' נחמיה. ת. נכון . ש. ליד הבית צמוד בניתם עם השנים עוד תוספת , בערך 70 מ' סה"כ? ת. אין תוספת של 70 מ'. אני אומר שזה היה מחסן בגודל 20 ומשהו מטר. ש. המחסן היה שהיה 20 ומשהו מטר היה לך היתר עליו? ת. בטח. ש. אחרי זה הגדלת אותו? ת. כן. ש. יש לך היתר להגדיל אותו ת. לא קיבלתי ולא ביקשתי היתר. אישתי שהיתה קיבלה אירוע מוחי ובניתי את הבית ואין מי שיעזור לי אז הבן הקטן התחתן גבריאל ונתתי לו לגור שם בבית , יש לו 4 ילדים, הם גרו שם . הייתי צריך עזרה עם אשתי. ... ... ש. תסכים איתי שאין לגבריאל ואין לגרושתו חוזה חכירה עם המנהל, נכון? ת. אבל זה האדמה שלי . ש. מי משלם את התוספת הזאת דמי השכירות? ת. זה בתוך השטח שאני חוכר ושילמתי היוון." עולה מן הדברים כי הנתבע 1 קיבל היתר מהתובע לבנות את מבנה ו', אולם ההיתר ניתן עבור מבנה שיעודו מחסן ולא בית מגורים ובנוסף ניתן היתר לבניית 20 מ"ר ולא כפי שקיים היום . בסעיף 10 לחוזה החכירה אשר נחתם בין הנתבע 1 לבין התובע (נספח ב1 לתצהירו של הנתבע 1) נקבע כך: " תקנות בנוגע לבניה כל בניה או שינוי בבניינים שהוקמו או הוספה עליהם טעונים אישור מראש ובכתב מאת המחכיר ואישור תוכנית הבניה ע"י מוסדות התכנון המוסמכים. החוכר יגיש כל תכנית בניה לאישור מוסדות הבניה המוסמכים רק לאחר שהתוכנית תאושר קודם ע"י המחכיר. החוכר מתחייב להרוס על חשבונו כל שינוי או הוספה שנעשו על ידו ללא הסכמה המחכיר ו/או אישור מוסדות התכנון המוסמכים, תוך 15 יום מתאריך משלוח הודעה במכתב רשום ע"י המחכיר וזאת מבלי לפגוע בזכויות אחרות של המחכיר..." משכך, ומשהנתבע 1 הינו בעל זכות החכירה במגרש עליו בנוי המבנה והמבנה נבנה בחלקו ללא היתר, עליו לפנות ולסלק ידו ממבנה ו'. גם אם הנתבע 1 אינו עושה שימוש במבנה באופן אישי, יש לתובע זכות לקבלת הצו לפינוי וסילוק יד כנגד הנתבע 1 שהינו בעל זכויות החכירה בנכס בכל הנוגע למבנה שנבנה בחלקו בניגוד להיתר. יחד עם זאת, היות והנתבע 1 קיבל מהתובע אישור לבנות מחסן בגודל של 20 מ"ר הריני דוחה את כניסתו לתוקף של הצו לפינוי וסילוק יד ממבנה ו' למשך 6 חודשים מיום מתן פסק הדין על מנת ליתן שהות לנתבע 1 להגיש, ככל שימצא לנכון, בקשה לתובע לאשר לו את החריגה. מבנים ח' ו- ט'- סככה ומחסן קטן - לפי מפת המודד, הסככה והמחסן ממוקמים צמוד לצריף בו מתגורר הנתבע 2. הנתבע 2 טען כי הסככה והמחסן הקטן לא היו קיימים ו/או נהרסו (סעיפים 13 (ה),(ו) לתצהיר הנתבע 2). מתצהירי המפקחים ומעיון במפת המודד עולה כי המבנים הללו היו קיימים במועדים הרלבנטיים ומשכך אני קובעת כי מבנים אלו הוקמו ללא היתר ועל הנתבע 1 לפנותם ולסלק ידו מהם. לגבי הנתבע 2, המבנים הקיימים בחלקה הצפונית בגוש 46/1 12. מבנה ז'- מבנה שלגביו נחתם הסכם שכירות בין עמידר לנתבע 2 ביום 24.10.04 ( נספח א' לתצהירו של הנתבע 2 ). התובע טוען כי הסכם זה פג. אין מקום לקבל טענה זאת שכן לפי סעיף 2(ד) לחוזה: " עם תום תקופת השכירות הראשונית יוארך חוזה זה מאליו לתקופה בלתי מסויימת...". התובע לא הוכיח כי החוזה עם הנתבע 2 בוטל ולפי הוראותיו של החוזה הוא מוארך באופן אוטומטי. לפיכך אין להיעתר לבקשה לפינוי ולסילוק יד של הנתבע 2 ממבנה ז'. מסגריה המסומנת באות ה' במפת המודד - אין מחלוקת בין הצדדים כי המסגריה נהרסה ולגביה נחתם הסכם פשרה עם הנתבע 3 אשר קיבל תוקף של פסק דין ולכן אין צורך לדון בסעד המבוקש ביחס למבנה המסגריה . בית מגורים ( הקרוואן) בעל כניסה מקורה המסומנים באותיות ג', ד' במפת המודד הנתבע 2 טוען כי הקרוואן הוצב בהסכמת משרד השיכון וכי הוא קיבל לכך אישור מהועדה המקומית לתכנון ולבניה. הנתבע 2 מסתמך על נספח ו' לתצהירו, אולם אין מקום לקבל את פרשנותו של הנתבע 2 לנספח ו'. מהנספח עולה כי החלטת הועדה של המשרד לשיכון לגבי המבנה היביל הינה: "לאשר, היתר ינתן בתנאי ולאחר פרסום הקלה של 10% לקו בניין צדדי, אשור מ.מ.י . ומילוי יתר דרישות אגף הנדסה". מכאן עולה כי הועדה מאשרת את הקמתו והצבתו של המבנה היביל, בתנאים אשר לא הוכח ע"י הנתבע 2 כי התקיימו. לפיכך, אין לראות בנספח ו' אישור שניתן לו להצבת הקראוון בחלקה . בנוסף, בחקירתו הנגדית של הנתבע 2 , הודה הנתבע 2 כי עד היום לא קיבל אישור מהמנהל להצבת הקרוואן ( עמ' 79 ש' 24-25, עמ' 80 ש' 1-2) . משכך גם מבנים אלו נמצאים והוקמו בחלקה ללא היתר. לנוכח האמור, יש לקבל את דרישת התובע לפינוי ולסילוק יד מהקראוון. אציין כי משמצאתי כי חוזה השכירות של הנתבע 2 עם עמידר ביחס למבנה ז' בתוקף וכי לא ניתן כל היתר ביחס לשאר המבנים, הרי שלא נדרש לצורך הכרעה בסעדים נשוא התובענה לדון בטענתו של הנתבע 2 כי הינו גם דייר מוגן במקרקעין, בנוסף לזכותו החוזית מכוח חוזה השכירות מיום 24.10.04 עם עמידר. לפיכך, אינני נדרשת לשאלת הדיירות המוגנת. 13. הפלישה לחלקה 45- לגבי שני הנתבעים נטען לפלישה לחלקה 45 הסמוכה לחלקה 46 וזאת ע"י הקמת המבנים המסומנים באותיות ה' ו- ו' במפת המודד וכן באמצעות הקמת גדר ושער כמסומן במפת המודד. לגבי הנתבע 1- מעיון במפת המודד עולה כי הפלישה לחלקה 45 נובעת מחלק ממבנה ו' וגדר בלוקים. הנתבע 1 טוען כי הצבת המבנה ובניית הגדר נעשתה ע"י מהנדסים מטעם עיריית ראשל"צ ו/או התובע, ולכן אם קיימת פלישה היא נעשתה ע"י התובע ו/או מי מטעמו. אין לקבל את טענתו זו של הנתבע 1. הנתבע 1 קיבל מהתובע זכות חכירה לגבי חלקה 46/2. הנתבע 1 לא קיבל זכות מהתובע לפלוש לחלקה 45 אשר שייכת לתובע (נספח א' לתצהיר מר לויזון). לא הוכחה הטענה כי התובע אחראי לסימון ולפלישה. כמו כן מבנה ו' הינו כאמור מבנה שנבנה בחלקו ע"י הנתבע 1 בחריגה מהיתר. אף לא שוכנעתי כי הוכח שיהוי מצד התובע שיש בו כדי למנוע קבלת סעד כנגד הפלישה. משכך, על הנתבע 1 לפנות ולסלק ידו מחלקה 45 אליה הוא פולש. לגבי הנתבע 2- מעיון במפת המודד עולה כי הפלישה לחלקה 45 נובעת ממבנה ה', גדר, רשת ושער. המסגריה (מבנה ה') נהרסה והנתבע 3 הפסיק לעשות בה שימוש. בסעיף 15 לתצהירו של הנתבע 2 טוען הנתבע 2 שאין לו התנגדות כי "הפלישה" הנטענת מגבולו הצפוני של המבנה המסומן באות ו' ואילך יהרס ע"י התובע, ולפיכך על הנתבע 2 לפנות ידו מהשער והגדר המצויים על חלקה 45. בסיכומי הנתבעים נטען כי הגדר והשער נהרסו ע"י הנתבע 2 ונבנו מחדש בהתאם למפת מודד. טענה זו לא הוכחה במסגרת הראיות שנשמעו בתיק וממילא הצו הינו לסילוק יד ולפינוי מחלקה 45 בלבד. דמי שימוש ראויים 14. התובע הגיש את חוו"ד של השמאי , מר דוד סגל, אשר הוגשה וסומנה נ/6. הנתבעים בסיכומים ביקשו כי בית המשפט יפסול את חוו"ד שכן המומחה טרם כתיבת חוו"ד לא בדק את הנכס בעצמו אלא שלח אחר במקומו. המומחה נחקר בפני בית המשפט על חוו"ד. בעדותו (עמ' 64 ואילך לפרוט' הדיון) הסביר כי מי שביקר במקרקעין היה שמאי ממשרדו. יחד עם זאת השמאי ציין בהמשך עדותו כי אף הוא ביקר בשטח לפני ואחרי עריכת חוות הדעת (עמ' 73 לפרוט' הדיון). כמו כן העיד כי: " אני עשיתי עשרות שומות, כמו כן חוות דעת לביהמ"ש המחוזי, שמאים מטעמי הם השלוחים שלי, הם באים למשרד, כותבים על ניירות, כותבים על הצילומים בשטח והצורך להיות בנכס מסוג זה שמתייחס לקרקע שעליו הנכס פחות משמעותי או בכלל לא משמעותי כאן" ( עמ' 64 לפרוט' הדיון ש' 24 - 26). לנוכח דבריו של השמאי כפי שפורטו לעיל ולאחר שעיינתי בחוות דעתו, לא מצאתי כי יש מקום לפסול את חוות הדעת. 15. בכל הנוגע לסכומים שנכללים בחוות הדעת, ראשית, יש לציין כי התובע בכתב התביעה המתוקן תובע דמי שימוש ראויים עבור 7 שנים (1998- 2004), כפי שהוא רשאי לתבוע בטרם תתיישן תביעתו, ואילו חוו"ד של המומחה מתייחסת ל- 11 שנים. מובן כי הסכומים שיפסקו הינם בגין השנים 1998-2004 בלבד. שנית, התובע התפשר עם הנתבע 3 וקיבל ממנו תשלום בסך של 7,230 ₪ בגין מבנה ה' ולפיכך, ובהסכמת התובע לא יפסק פיצוי בגין דמי שימוש עבור מבנה ה' . לאור כל האמור לעיל, על הנתבעים לשלם לתובע דמי שימוש ראויים עבור המבנים בהם השתמשו ובנו ללא היתר כאשר על כל אחד מהנתבעים לשלם לתובע בנפרד לפי המבנים שהוקמו בחלק המוחזק על ידו. הנתבע 1 מבנים ח' ו- ט'- המומחה בחוו"ד פירט את הסכומים הנטענים עבור קרקע למבנה צריף בשטח 47 מ"ר + סככה בשטח 18 מ"ר + מחסן בשטח 10 מ"ר- היינו המומחה התכוונן בחוו"ד למבנים: ז', ח', ט' במפת המודד. מבנה ז' שייך לנתבע 2 ושולמו בגינו דמי שכירות. מבנים ח' ו- ט' נמצאים כאמור בשטחו של הנתבע 1. היות ולפי חוו"ד לא ניתן להפריד את הסכומים ומשמדובר במבנים שונים ובכלל זאת בסככה, המסקנה היא כי התובע לא הוכיח את הסכום שעל הנתבע 1 לשלם עבור הסככה והמחסן ח ו-ט ולפיכך לא מצאתי לפסוק דמי שימוש בגינם. מבנה ו'- המומחה קבע דמי שימוש ראויים לגבי הקרקע למבנה מגורים בשטח של 67 מ"ר- במפת המודד מצויין בטבלת השטחים כי מבנה ו' בנוי על שטח של 67 מ"ר. הנתבעים טוענים כי יש לחשב דמי שימוש לפי מבנה בגודל של 50 מ"ר וזאת בהתאם להחלטת בית המשפט העליון אשר נתן צו הריסה ל- 30 מ"ר. התובע טוען בסיכומיו כי מעיון בצו ההריסה שניתן ע"י בית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון עולה כי בעבר המבנה היה בן 50 מ"ר ואילו היום מדובר במבנה בן 67 מ"ר כפי שהוכח במסגרת הבאת הראיות. בהתאם למפת המודד שהוגשה בתובענה שבפני, שלא נסתרה, אכן מדובר במבנה בגודל של 67 מ"ר ולנתבע 1 היתר לבניית מחסן על שטח של 20 מ"ר בלבד. לפיכך, על הנתבע 1 לשלם דמי שימוש ראויים עבור מבנה ששטחו 47 מ"ר ( 47 = 20- 67). המומחה בחוו"ד פירט את סכומי דמי השימוש הראויים עבור מבנה בגודל של 67 מ"ר אולם כפי שקבעתי לעיל על הנתבע 1 לשלם דמי שימוש ראויים אך ורק עבור מבנה בגודל של 47 מ"ר ומשכך על הנתבע 1 לשלם את הסכומים הבאים: לשנת 98- 1,824 ₪, לשנת 99- 1,964 ₪, לשנת 2000- 1,754 ₪, לשנת 2001- 1,543 ₪, לשנת 2002- 1,719 ₪, לשנת 2003- 1,824 ₪, לשנת 2004- 1,684 ₪, הסכומים שלעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית מכל ראשון לינואר באותה שנה שלגביה נקבעו ועד התשלום המלא בפועל וכן יתווסף להם מע"מ כדין. הנתבע 2 מבנה ז' הנתבע 2 התגורר במבנה זה בהתאם לחוזה שכירות מיום 24.10.04 בינו לבין עמידר ושילם עבורו דמי שכירות ומשכך אין לחייב את הנתבע 2 לשלם דמי שימוש בגינו לתובע. מבנה ג' ו- ד' , הנתבע 2 לא קיבל היתר להציב את הקראוון בחלקה ולכן ובהתאם לחוו"ד השמאי ולנוכח כל האמור לעיל יש לחייב את הנתבע 2 בגין דמי שימוש ראויים עבור מבנים בסכומים שלהלן: לשנת 98- 1,250 ₪, לשנת 99'- 1,350 ₪, לשנת 2000- 1,200 ₪, לשנת 2001- 1,100 ₪, לשנת 2002- 1,200 ₪, לשנת 2003- 1,250 ₪, לשנת 2004- 1,150 ₪, הסכומים שלעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהראשון לחודש ינואר באותה שנה שלגביה נקבעו ועד התשלום המלא בפועל וכן יתווסף להם מע"מ כדין. מבנה ה', (המסגריה) אין לחייב את הנתבע 2 בגינה שכן הנתבע 3 שילם בגינה במסגרת הסדר הפשרה וגם התובע הסכים בעקבות זאת לוותר על דמי שימוש בגין מבנה זה. סעדים 16. בסיכומיו עותר התובע לצו מניעה קבוע המונע מן הנתבעים לעשות השימושים הנעשים במבנים ג', ד', ה', ו' , ז', ח', ט'. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי יש לדחות בקשה זאת שכן בכתב התביעה המתוקן לא דרש התובע סעד זה, אלא לגבי מבנה ה'. התובע טוען בסיכומי התשובה כי האמור בכתב התביעה המתוקן נובע מטעות סופר אשר נפלה בסעיף הסעדים בכתב התביעה המתוקן. יצויין כי התובע לא הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה המתוקן, ככל שאכן היה מדובר בטעות סופר. משכך אין להיעתר לבקשה לסעד נוסף אשר לא נתבקש מלכתחילה בכתב התביעה המתוקן. אשר למבנה ה' אשר התובע ביקש צו מניעה קבוע לגביו, הבקשה מתייתרת מאליה שכן כפי האמור מבנה זה נהרס זה מכבר. לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: באשר לנתבע 1 ניתן כנגד הנתבע 1 צו פינוי וסילוק יד תוך 30 יום מהמבנים אשר מסומנים ו' ח', ט' במפת המודד המצויים בחלקה 46/2 וכן ניתן כנגדו צו לפינוי וסילוק יד מחלקה 45. ניתנת ארכה באופן שהצו לפינוי וסילוק יד ממבנה ו' יכנס לתוקף תוך 6 חודשים מיום מתן פסק דין זה. כמו כן אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובע תוך 30 יום את הסכומים הבאים: לשנת 98- 1,824 ₪, לשנת 99- 1,964 ₪, לשנת 2000- 1,754 ₪, לשנת 2001- 1,543 ₪, לשנת 2002- 1,719 ₪, לשנת 2003- 1,824 ₪, לשנת 2004- 1,684 ₪, הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מכל ראשון לינואר באותה שנה שלגביה נקבעו ועד התשלום המלא בפועל וכן יתווסף להם מע"מ כדין. באשר לנתבע 2 ניתן כנגד הנתבע 2 צו לפינוי ולסילוק יד תוך 30 יום מהמבנים אשר מסומנים ג' ו- ד' במפת המודד וכן מחלקה 45 הסמוכה. אני מחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובע תוך 30 יום את הסכומים הבאים: לשנת 98- 1,250 ₪, לשנת 99'- 1,350 ₪, לשנת 2000- 1,200 ₪, לשנת 2001- 1,100 ₪, לשנת 2002- 1,200 ₪, לשנת 2003- 1,250 ₪, לשנת 2004- 1,150 ₪, הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהראשון לחודש ינואר באותה שנה שלגביה נקבעו ועד התשלום המלא בפועל וכן יתווסף להם מע"מ כדין. אני מחייבת את הנתבעים 1-2 ביחד ולחוד לשלם לתובע את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום שהוצאו ועד לתשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. דמי שימושסילוק יד