פיצוי על החזקת רכב תפוס במשטרה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על החזקת רכב תפוס במשטרה לאורך זמן רב מדי: פתח דבר בפני תביעה כספית בסך של 36,100 ש"ח. עניינה של התביעה שבפני הוא נזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, כתוצאה מרשלנות הנתבעת (להלן גם: "המשטרה") שתפסה רכב מסוג רנו קונגו מ.ר. 78-048-58, ששכרה התובעת, והחזיקה בו משך זמן לא סביר ומעבר לנדרש במסגרת חקירה וניהול תיק רצח. העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים למעשה, העובדות, בבסיס התביעה, אינן שנויות במחלוקת והן מפורטות להלן. התובעת הינה חברה בע"מ, השוכרת במסגרת עיסוקה רכבים. ביום 6.2.05 התקשרה התובעת עם חברת הליסינג דורנט (1991) ישראל בע"מ (להלן: "חברת הליסינג") בעסקת ליסינג, במסגרתה שכרה רכב מסוג רנו קונגו מ.ר 78-048-58, לתקופה שמיום 14.2.05 ועד ליום 14.2.08 (להלן: "הרכב"). [יצוין כי הסכם הליסינג שהוצג בפני נערך עם חברת חפרפר (1992) בע"מ ולא עם התובעת אך מספר החברה של אותה חברה הינו למעשה מספר החברה של התובעת. הצדדים לא טענו לעניין זה ואתייחס לתובעת כצד הסכם הליסינג שהוצג בפני]. הרכב הועמד לרשותו של עובד התובעת, מר ג'ורג' יוחייב, על מנת שיעשה בו שימוש לצורכי התפקיד שמילא במסגרת עבודתו בתובעת. ביום 4.8.06 נעצר מר יוחייב על ידי משטרת ישראל בחשד לגרימת מוות בכוונה תחילה (להלן גם: "הנאשם"). סופו של התיק הפלילי (ת.פ. 3056/06) היה בהרשעתו של מר יוחייב על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. ביום בו נעצר מר יוחייב, בתאריך ה- 4.8.06, נתפס גם הרכב כמוצג מכוח סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נוסח חדש], תשכ"ט - 1969 (להלן: "פקודת סדר הדין הפלילי"), בשל היותו זירת עבירה וראייה חפצית, לאחר שנחשד שבתוכו בוצעה העבירה (ראה דו"ח תפיסה וסימון מיום 4.8.06). בנוסף לרכב נתפסו גם מוצגים אחרים כמו סכין, מפתחות, טלפונים ניידים, חולצה, גופיה, מכנסיים ועוד (ראה טופס "רישום מוצגים"). לאחר תפיסתו, נגרר הרכב לתחנת המשטרה בחדרה. ביום 6.8.06 נבדק הרכב על ידי טכנאי מז"פ, מר יהודה דוגמא, בתחנת חדרה. מדו"ח בדיקת הרכב מיום 7.8.06 עולה כי טכנאי המז"פ צילם את הרכב, לקח דגימת סיבים ודגימת סימנים החשודים כדם מהרכב וכן בדק נוכחות דם אדם. המוצגים הועברו לחוקר שטיפל בתיק. ביום 7.8.06 נגרר הרכב למטה הארצי בירושלים לצורך ביצוע בדיקות נוספות - פיתוח טביעות אצבע ברכב, השוואה בין סיבי מוצגים ועוד. על פי דו"ח החזרת מוצג, הרכב נבדק בתאריכים 10.8.06 ו- 13.8.06. ביום 16.8.06 נגרר הרכב בחזרה לתחנת המשטרה בחדרה ואוחסן שם במכלאה נעולה, ללא גישה לאזרחים. ביום 17.8.06 ניתנה חוות דעת מומחה של רפ"ק אילת רשף, קצינת מעבדה ביולוגית, שעניינה בדיקת המוצגים. ביום 20.8.06 הוגש כתב אישום כנגד מר יוחייב באשמת רצח. ביום 16.10.06 הודיע ב"כ הנאשם לנתבעת על התנגדותו להחזרת הרכב לתובעת ועל כוונתו לבצע בו בדיקות. ביום 26.10.06 הודיע ב"כ הנאשם לנתבעת על הסכמתו להחזרת הרכב לתובעת. בשל חשיבות המכתב, אביאו כלשונו: "הנדון: גיורגי יוחייב ב"ש 2953/06...הריני להודיעך כי אנו מסכימים להחזרת הרכב. תודה על שיתוף הפעולה". יצוין, כי בסופו של דבר הנאשם לא ביצע בדיקות ברכב. לאור הסכמת ב"כ הנאשם, הסכימה הנתבעת להחזיר את הרכב לידי התובעת בתנאי שלא יבוצעו ברכב שינויים כלשהם, לא תועבר בו הבעלות וכן בתנאי שהרכב יועמד לרשות הצדדים בהליך הפלילי לכשהדבר יידרש. לטענת הנתבעת, גם ב"כ הנאשם עמד על קיום התנאים לעיל כתנאי לשחרור הרכב, הגם שהדבר אינו מצוין מפורשות במכתבו הנ"ל (הנתבעת נסמכת בטענתה זו על דברי ב"כ הנאשם בדיון מיום 15.1.07 בבקשה לשחרור תפוס). התובעת התנגדה לקבלת הרכב בתנאים המפורטים לעיל, וביום 31.12.06, לאחר שהרכב היה תפוס משך למעלה מ- 4 חודשים, הוגשה על ידה בבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לשחרור תפוס ללא כל תנאי מקדים, לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי. ביום 15.1.07 הצהיר ב"כ התובעת כי הוא חוזר בו מהבקשה לשחרור הרכב התפוס וזאת לאור הערכת בית המשפט שעד סוף מרץ 2007 תסתיים שמיעת הראיות בתיק הפלילי. לאור הצהרה זו ניתנה על ידי המותב החלטה המוחקת את הבקשה. ביום 1.3.07 הורשע הנאשם כאמור. ביום 11.4.07 הודיע ב"כ הנאשם כי הוא מסכים שהרכב יוחזר לידי התובעת. באותו יום נשלח לידי ב"כ התובעת מכתב ובו נמסרה הסכמת הנתבעת להחזרת הרכב לידי נציג התובעת. ביום 11.4.07, ולאחר שהרכב היה תפוס אצל התובעת לתקופה של למעלה מ- 8 חודשים תמימים, שוחרר הרכב לידי התובעת. לטענת התובעת, היא קיבלה את הרכב כשהוא מוזנח, והוא נזקק לטיפול כדי להשמישו. יצוין כי גזר הדין ניתן ביום 22.4.07. פניותיה החוזרות ונשנות של התובעת לנתבעת, החל מיום תפיסת הרכב, ה- 4.8.06, ועד ליום 11.4.07, לשחרור הרכב, בטענה כי הוא דרוש לה לצרכי עבודה והיא משלמת תמורתו דמי שכירות, נענו בשלילה. משך כל אותו זמן, בו הרכב היה תפוס על ידי המשטרה, המשיכה התובעת לשלם את דמי הליסינג בסך של כ- 3,900 ₪ לחודש. תמצית טענות הצדדים לטענת התובעת, המשטרה התרשלה שעה שהחזיקה ברכב משך זמן ארוך מהדרוש לה לצורך החקירה והבדיקות, באופן לא סביר ולא מידתי, תוך פגיעה בקניינה, קניין של צד ג', שאין מחלוקת שהינו זר להליך הפלילי, ושאיננו קשור בשום צורה ואופן לאירוע הפלילי אותו חקרו. התובעת טוענת, כי לכל הפחות היה על הנתבעת להשתתף בעלויות הכרוכות בהחזקת הרכב משך התקופה שהיה "תפוס" על ידה. לטענת התובעת, יש להחיל בנסיבות העניין את כלל "הדבר מדבר בעד עצמו", ומכאן שעל הנתבעת הנטל להוכיח כי לא התרשלה וכי לא עיכבה את הנכס שלא כדין. התובעת מעריכה את נזקיה בסך כולל של 36,100 ₪, לפי הפירוט כדלקמן: נזקים לרכב - טיפול ושטיפה מיוחדים - 404 ₪ (כולל מע"מ). אגרת רישוי - 127 ₪. נזקים בגין תשלום דמי שכירות לתקופה של 9 חודשים - 34,542 ₪. הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה - 1,027 ₪. הנתבעת מכחישה את טענות התובעת. לטענתה, מדובר בתביעת סרק והנתבע הנכון, אם בכלל, הוא מר יוחייב. הנתבעת טוענת, כי הרכב נתפס כמוצג בשל היותו זירת עבירה וראיה חפצית חשובה בחקירת העבירה. לטענתה, למשטרה סמכות לתפוס מוצגים ולהחזיקם, מכוח פקודת סדר הדין הפלילי, והמחוקק לא מצא לנכון לקבוע פיצוי או שיפוי במקרים כגון דא. הנתבעת מסכימה כי יש מקום לפיצוי במקרה בו מתרשלת המשטרה, אלא שבמקרה דנן, המשטרה לא התרשלה. הנתבעת סבורה כי מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת הימנעות מהטלת אחריות בנסיבות המקרה. הנתבעת גורסת כי היא פעלה תוך איזון נכון. בהתאם לסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), עומדת לנאשם הזכות לעיון בחומר החקירה. מזכות זו נגזרת זכותו של הנאשם לערוך בדיקות בחומר החקירה עד תום ניהול ההליך הפלילי בעניינו, וישנם מקרים בהם יותר לנאשם לערוך בדיקות נוספות אף לאחר שפסק דינו הפך חלוט, במטרה לבחון אפשרויות של הגשת עתירה למשפט חוזר. הנתבעת מודה כי אמנם בסופו של דבר הנאשם לא ביצע בדיקות ברכב, אלא שהוא לא הודיע באף שלב כי הוא מוותר על זכותו לבצע בדיקות ברכב (סע' 41 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת ממשיכה וטוענת, כי, הציעה להחזיר לתובעת, עוד בתחילת התקופה, את הרכב, בכפוף לתנאים, כמפורט לעיל. אולם, התובעת התנגדה נחרצות ועמדה על החזרת הרכב לרשותה ללא כל תנאי מקדים, ובכך, למעשה, לא עמדה בחובתה להקטנת הנזק. הנתבעת מדגישה, כי ההליך הנכון בו יש לנקוט במקרים מעין אלו הינו הגשת בקשה לבית המשפט לשחרור תפוס, ואכן, התובעת נקטה בהליך כעבור כ- 4 חודשים מיום תפיסת הרכב כמוצג. במהלך אותו הליך, בדיון מיום 15.1.07, ויתרה התובעת בסופו של דבר על בקשתה לשחרור הרכב. משבחרה התובעת לא למצות את ההליך המתאים על פי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי, אין לה אלא להלין על עצמה, ואין לאפשר לה הליך של "תקיפה עקיפה" של החזקת ה"תפוס". לכן, טוענת הנתבעת, כי בהעדר עילה, מן הדין לדחות את התביעה נגדה על הסף. הנתבעת טוענת עוד, כי על פי סעיף 5 להסכם הליסינג התחייבה התובעת שהשימוש ברכב לא יהיה למטרות בלתי חוקיות. היות ועובד התובעת ביצע מעשה לא חוקי בעליל - הריגה - בתוך הרכב עצמו, התובעת הפרה, למעשה, את הסכם הליסינג ואין לה אלא להלין על עצמה, בכך שנאלצה לשאת בתשלום השכירות לתקופה בה הרכב נדרש לשם חקירה וניהול התיק הפלילי. לטענת הנתבעת, לא התקיימו התנאים להחלת "הכלל הדבר מדבר בעד עצמו", בין היתר, בשל העובדה שהתובעת מפרטת בתביעתה את כל נסיבות האירוע הנטען על ידה. לטענת הנתבעת, הנזקים נגרמו לתובעת בשל רשלנותה שלה, משום שהעסיקה אדם מבלי לבצע בדיקות יסודיות אודותיו ו/או משום שלא מיצתה את ההליכים על פי סדר הדין הפלילי ו/או משום שהשתהתה בהגשת הבקשה לשחרור הרכב התפוס. לכן טוענת הנתבעת לאשם תורם ו/או הסתכנות מרצון של התובעת בשיעור של 100%. הנתבעת טוענת לחילופין כי עומדת לה הגנת סעיף 6 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), לאחר שפעלה בתחום הרשאה חוקית או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית. הסדר דיוני הנתבעת הגישה תעודות עובדי ציבור של גב' רינת שצברג, של גב' מיכל פרלמן דהן ושל מר יהודה דוגמא, ממז"פ חדרה. גב' פרלמן - דהן אישרה כי המכתבים מב"כ הנאשם מיום 16.10.06 ומיום 26.10.06 התקבלו על ידה בפרקליטות באמצעות הפקסימיליה. על המכתבים מוטבע תאריך קבלתם בפרקליטות, הוא התאריך שמצוין על המכתבים. ביום 21.1.09 הגיעו הצדדים לידי הסדר דיוני, שקיבל תוקף של החלטה, לפיו לא יוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, וכי כתבי הטענות על נספחיהם, תעודות עובדי הציבור שהגישה הנתבעת, והתשובות לשאלון ששלחה התובעת לנתבעת, על הנספחים שבהם, ישמשו כראיות בתיק. דיון והכרעה השאלות הדורשות הכרעה בתיק שבפני הן אלה: האם התקיימו בענייננו יסודות עוולת הרשלנות עת החזיקה הנתבעת ברכב, נשוא התביעה, כתפוס והאם אלה התקיימו משך כל תקופת התפיסה או בחלקה בלבד ? אם אכן התקיימו יסודות העוולה, מה הפיצוי לו זכאית התובעת. ככל שלא התקיימו יסודות עוולת הרשלנות - לגבי כל תקופת התפיסה או לגבי חלקה - האם ניתן לפצות את התובעת, כצד תמים וזר להליך הפלילי, שעה שניזוקה מ"תפיסת" הרכב על ידי הנתבעת. אחריות הנתבעת ברשלנות סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952, שעניינו 'מעשה בתחום הרשאה חוקית', קובע, כי "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית. אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה". ראה לעניין זה גם את סעיף 6 לפקודת הנזיקין, שעניינו 'מעשה לפי חיקוק', הקובע כי בתובענה שהוגשה על עוולה, חוץ מרשלנות, תהא הגנה שהמעשה שמתלוננים עליו היה לפי הוראות חיקוק או שנעשה בתחום הרשאה חוקית או מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית. העולה מסעיפים אלה הוא, שהמדינה אחראית בגין רשלנות שגרמה נזק, גם אם פעלה בהרשאה חוקית. אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבעת "תפסה" בדין את הרכב, נשוא התביעה, לאחר שהיה זירת העבירה (סע' 4 לסיכומים מטעם התובעת), והשאלה בענייננו היא אם התרשלה הנתבעת עת החזיקה ברכב משך זמן שאיננו סביר ומידתי בנסיבות העניין. סעיף 35 לפקודת הנזיקין מציב ארבעה תנאים לקיומה של רשלנות: חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת חובת הזהירות, נזק וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. חובת הזהירות המושגית עניינה היחסים בין סוג המזיקים שאליו משתייך המזיק לבין סוג הניזוקים שאליו משתייך הניזוק, לעניין סוג מסוים של נזקים. בע"א 243/83 עיריית ירושלים נגד גורדון, פ"ד לט(1) 113, נפסק, כי קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הצפיות. המבחן הוא אם אדם סביר צריך היה לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו, צריך לצפותו. נקודת המוצא היא כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה. אין ספק כי המדינה חבה חובת זהירות מושגית כלפי בעלי הנכסים אותם היא תופסת, לעניין הנזקים הנגרמים מהחזקתם, ובין היתר גם אם אלה נגרמים אם הוחזקו משך זמן שאיננו סביר. 31. בבש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פד"י נד (2) 464, 477-470, נקבעו עקרונות לעניין התנהלות המשטרה, בכל הקשור לתפיסת מטלטלין, והאיזון המתחייב בין קניין הפרט לבין צרכי הציבור: "בכל מקרה יש לערוך איזון ראוי בין ההגנה על הזכות הקניינית של הפרט לבין האינטרס הצבורי שבמניעת ביצוע עבירות בעזרת חפצים המאפשרים את ביצועם..... לא הרי תפיסת חפץ כהרי המשך ההחזקה בו. המשך החזקת החפץ בידי המשטרה, כך נקבע - יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים, מעבר לפגיעה שנגרמה לו כתוצאה מעצם התפיסה... יש לבחון ואם המשך החזקת החפץ בידי המשטרה אינו פוגע בבעל הזכות בנכס במידה העולה על הנדרש". 32. ראה לענין זה גם את שנקבע בבית המשפט העליון בבש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל, ( 12/3/06): "לאורך השנים הבהירה ההלכה הפסוקה כי לא הרי קיומה של עילה לתפיסת חפץ, בהכרח כדין המשך ההחזקה בו בידי המדינה (בש"פ 6689/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פד"י נד (2) 464, 471). גם אם עשוי להתקיים מקור סמכות לתפיסת חפץ מלכתחילה, אין בכל מקרה עילה מתחייבת להמשך החזקתו בידי הרשות בטרם נסתיימו ההליכים המשפטיים, ועשויה לעלות השאלה האם נמצא אמצע מידתי שיש בו כדי לאזן כראוי בין האינטרס הציבורי המבקש לשמור על פיקוח המדינה ביחס לחפץ, לבין זכותו של הפרטי לממש את זכויותיו לגבי החפץ, גם אם מימוש זה עשוי להיות כפוף למגבלות...." (הדגש שלי, ה.א.). 33. במסגרת בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, בוחן בית המשפט "אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, בעמ' 125). וחובת הזהירות הקונקרטית, כמו זו המושגית, נקבעת אף היא על פי מבחן הצפיות. "השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבות המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק." (שם, בפסקה 7). כשמדובר בסיכונים טבעיים סבירים ורגילים בפעילות אנוש מקובלת, נקבע כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. חובת זהירות קונקרטית תוטל רק בגין סיכון בלתי סביר. 34. בענייננו, לא יכולה להיות מחלוקת כי קיימת חובת זהירות קונקרטית של המשטרה כלפי התובעת, כמי שיש לה זכויות ברכב שתפסה המשטרה. הנתבעת יכולה וצריכה הייתה לצפות את התרחשות הנזקים של התובעת, במיוחד שעה שזו עמדה משך כל התקופה על קבלת הרכב ללא תנאי, טענה כי היא ממשיכה לשלם את דמי השכירות בגין הרכב, ואף הגישה בקשה להחזרת תפוס בחודש דצמבר 2006. בנסיבות המקרה, האפשרות של התרחשות נזקים כתוצאה מתפיסת נכס משך זמן בלתי סביר הינה בבחינת סיכון שהחברה דורשת כי יינקטו אמצעים סבירים למניעתו. לכן, היה על הנתבעת לנקוט באמצעים למניעת התממשות הסיכון. 35. בת.א 6918/02 שרון רחל נגד מדינת ישראל, ( 31.10.07) (להלן: "עניין שרון רחל") נידונה סוגיית משך זמן התפיסה של המשטרה בשופל וסבירותו. באותו עניין חשדה המשטרה ששילדת השופל זויפה ושחלקים גנובים הורכבו בה. כב' השופט מנהיים קבע, כי יש למדינה חובת זהירות קונקרטית בנסיבות העניין שכן "היא מונעת הנזק הזולה יותר, ולמעשה מונעת הנזק היחידה משום שפרט להגשת בקשה לבית המשפט להחזרת התפוס, אין דבר שהתובעות היו יכולות לעשות כדי לקצר את התקופה בה היה השופל תפוס על ידי המשטרה. התובעות גם לא היו יכולות להתגונן בפני נזקי התפיסה על ידי עריכת ביטוח מתאים, מפני שאין בנמצא ביטוח שייתן כיסוי מפני נזקים מסוג זה. הנתבעת ידעה ולכל הפחות הייתה חייבת לדעת כי השופל הינו נכס מניב בידי התובעות, וכי התמשכות תפיסתו יש בה כדי לגרום להן נזק כספי בסבירות ניכרת, שכן מדובר בנכס שהינו מעצם טבעו כלי עבודה ואין בו שימוש אחר. הסתברות קיומו של נזק היא לפיכך גבוהה ביותר. גם שיעורו (גודלו) של הנזק שניתן לצפות הוא ניכר, ולכאורה עולה על הוצאות מניעתו שעל המשטרה היה להשקיע. הוצאות המניעה הזולות יכולות לכלול, בין היתר, את החזרת התפוס לידי התובעים בתמורה להתחייבות בכתב שלא לבצע כל דיספוזיציה בשופל ולהעמידו לרשות המשטרה להמשך חקירתה בכל עת שתידרש...אולי גם תוך חיזוק וגיבוי התחייבות כזו בערבות כספית מתאימה. דרך אחרת שניתן היה לנקוט בה כדי למנוע את הנזק הצפוי או להקטינו למינימום, ואשר גם עלותה נמוכה על פני הדברים מתוחלת הנזק.... הגדלת מצבת כוח האדם המיומן בתחום הזיהוי הפלילי אינה בלתי אפשרית" (סעיף 6 לפסק הדין). 36. כב' השופט מנהיים מונה גם שיקולים אחרים שיש בהם להצדיק דווקא תוצאה נוגדת בהתקיים נסיבות מתאימות. כך, מקום שלא ניתן להחזיר את התפוס אלא לאחר שיוצג כראיה במשפט פלילי שייפתח בעקבות החקירה, ולא ניתן להסתפק בבטוחות להבטחת הצגתו כראיה, או שלא הייתה נכונות או אפשרות לתת בטוחות הולמות. כך גם כאשר מתברר שמהותו האמיתית של התפוס היא כזו שממילא השימוש בו ואף החזקתו הם בגדר עבירה בפני עצמה ואסורים על פי הדין. 37. כב' השופט מנהיים מציין כי "גישה לפיה תוטל אחריות בנזיקין כאשר תפוס מוחזק בידי המשטרה פרק זמן בלתי סביר מתיישבת גם עם חוקי היסוד בכלל ועם מעמדה החוקתי של זכות הקניין בפרט, המחייב מציאת איזון הולם בין מתן חופש פעולה למשטרה לחקור חשדות לעבירות לבין מזעור הפגיעה בזכות הקניין הנגרמת עקב אותן חקירות" (סעיף 8 לפסק הדין). 38. באותו עניין נקבע כי הנתבעת התרשלה עת עיכבה את שחרור השופל התפוס משך כ- 4 חודשים ללא כל הסבר וצידוק. ההתרשלות החלה בכך שהכנת חוות הדעת נמשכה כחודש וחצי אף שנדרש לכך רק כשבוע ונמשכה בכך שגם לאחר מכן הוחזק התפוס חודשיים וחצי נוספים כאשר כל שנעשה בקשר אליו במהלכם הוא קבלת אישור מעבדה של המטה הארצי של המשטרה. נקבע עוד כי הדברים יפים מקל וחומר שעה שהמשטרה ידעה כי התפוס משמש את משלח ידה של התובעת, כפי שהודע לה מספר פעמים באמצעות ב"כ התובעות. אף על פי כן בעניין שרון רחל התביעה נדחתה מהטעם שהתובעות כשלו מלהוכיח את נזקן שנגרם עקב ההתרשלות. [על פסק הדין בעניין שרון רחל הוגש ערעור, בטענה כי בית משפט קמא טעה כשקבע שהנזק לא הוכח. הערעור נדחה - ע"א (מחוזי - מרכז) 3189-12-07 רחל נעומי שרון נגד מדינת ישראל ( 15.9.08)]. 39. ראה לענין זה גם את קביעת כב' הסגן הנשיא מרגלית בע"א (מחוזי - חיפה) 93/84 ויצמן נ' מדינת ישראל, ( 25/1/85): "לדעתי, החזקת הכסף במשטרה מעבר לתקופה של 17 יום לאחר 26/5/82, היוותה התרשלות בשמירת שווי הכסף. היה עליה לתת דעתה לכך, שההחזקה בכסף כשאין בו צורך כמוצג, גורמת לאיבוד ערכו והיה עליה לכן להזדרז ולהחזירו, משלא עשתה כן, יש לדעתי לחייבה בהפרשי הצמדה מיום 13/6/82 ועד ליום החזרת הכספים בפועל". האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה ? 40. האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה בענייננו, או שמא נקטה באמצעים סבירים למניעת הנזק שנגרם לתובעת? 41. במקרה דנן, לאחר הגשת כתב האישום, הודיע ב"כ הנאשם על כוונתו לבצע בדיקות ברכב. עם זאת, ביום 26.10.06 הודיע ב"כ הנאשם על הסכמתו להחזרת הרכב לתובעת. לאחר הודעת ב"כ הנאשם, הסכימה הנתבעת להחזיר את הרכב לידי התובעת בתנאי שלא יבוצעו ברכב שינויים כלשהם, שלא תועבר בו הבעלות, וכן בתנאי שהרכב יועמד לרשות הצדדים בהליך הפלילי לכשהדבר יידרש. לטענת הנתבעת, החזרת הרכב בתנאים שהציבה מהווה איזון בין זכות הקניין של התובעת לבין זכות המשטרה להחזיק ב"תפוס", ומהווה אמצעי סביר ומידתי בנסיבות העניין. השאלה היא האם אכן התניית התנאים כאמור לשחרור הרכב מהווה אמצעי מידתי וסביר בנסיבות העניין. 42. בענייננו, הוגש כתב אישום באשמת רצח. הרכב, נשוא התביעה, היה זירת הרצח. בנסיבות אלה היה מקום לתפיסת הרכב, כל עוד מתבצעות בו בדיקות ונלקחות דגימות ממנו, דגימות שתוצאתן תשמשנה כראיות בתיק. לכן, עד ליום 26.10.06, אז הודיע ב"כ הנאשם על כי ניתן לשחרר את הרכב, אינני סבורה כי המשטרה התרשלה עת החזיקה ברכב כתפוס. 43. לעומת זאת, החל מהמועד בו הודיע ב"כ הנאשם על הסכמתו להחזרת הרכב לתובעת, מועד שהיה לאחר שהסתיימו הבדיקות שעשתה המשטרה, היה על המשטרה להחזיר את הרכב, מבלי להתנות את החזרתו בתנאים שהתנתה. ראשית, משום שב"כ הנאשם עצמו לא דרש תנאים כאלה במכתבו. שנית - משום שבתנאים שהתנתה המשטרה את שחרור הרכב, לא היה כדי לסייע ולהועיל לחקירה או לניהול ההליך הפלילי. במה דברים אמורים? במקרה דנן הייתה חשיבות לסיום ביצוע הבדיקות ברכב בטרם יוחזר לבעליו, שכן לכשהרכב יחזור לשימוש, שוב לא ניתן יהיה לקחת דגימות או לבצע בו בדיקות. תוצאות הדגימות הן עיקר הראיות בתיק, ולאו דווקא הרכב עצמו. אולם משהסתיימו הבדיקות ומשחוזר הרכב לבעל הזכויות בו, הרי העברת הבעלות ברכב, או שינויים כלשהם שיתבצעו ברכב, לא יהיה בהם כדי להשפיע על הראיות בהליך הפלילי. גם אם הרכב יהיה בידי בעלים אחרים, ניתן יהיה לחייבו להציגו בבית המשפט כראייה. 44. זאת ועוד, התובעת, שהייתה לה זכות שכירות בלבד ברכב, בוודאי שלא יכולה הייתה להתחייב לתנאים שהציבה בפניה הנתבעת, וכל שכן לאיסור העברת הבעלות. התובעת גם לא יכולה להתחייב כי הרכב לא יפגע מתאונה או יינזק בדרך כלשהי כתוצאה מהשימוש בו. למעשה משמעות התנאים שהציבה המשטרה היתה שהתובעת תקבל את הרכב אך הלכה למעשה לא תשתמש בו. אם כן, התנאים שהעמידה המשטרה לשחרור הרכב לא רק שאינם ישימים תוך שימוש שוטף ברכב, אלא שאין בהם כדי לסייע באמת לחקירה או לניהול ההליך הפלילי. 45. בענייננו, לא מתקיימים השיקולים אותם מנה כב' השופט מנהיים, ובצדק, בעניין שרון רחל כ'נוגדי אחריות' - הראיות בתיק שבפני היו בעיקר בתוצאות הבדיקות שהתקיימו ברכב ולאו דווקא ברכב עצמו, כך שאין מניעה למעשה מלהשתמש ברכב ללא תנאים לאחר שהסתיימו הבדיקות. בנוסף, השימוש ברכב עצמו בוודאי שאיננו בגדר עבירה. 46. משך כל התקופה בה הרכב היה מוחזק בידי המשטרה, חזרה ופנתה התובעת לנתבעת בבקשה שתשחרר את הרכב התפוס והעמידה אותה על העובדה כי משך כל אותו זמן היא משלמת דמי שכירות, אך ללא הועיל. בנסיבות אלה, משסיימה המשטרה את הבדיקות ברכב ולאחר שב"כ הנאשם הודיע ביום 26/10/06 על כי ניתן להחזיר את הרכב לתובעת, היה על הנתבעת להחזיר את הרכב לתובעת ללא תנאים. 47. הדברים יפים מקל וחומר בתקופה שמיום 1.3.07, אז הורשע הנאשם. החל ממועד ההרשעה בוודאי ובוודאי שהמשטרה התרשלה שעה שהחזיקה ברכב כתפוס ולא שחררה אותו. הנתבעת גם לא הביאה הסבר המניח את הדעת לכך שלא שחררה את הרכב לאחר שהנאשם הורשע ולכך שהחזיקה בו עד ליום 11.4.07. 48. נוכח האמור, באתי לכלל מסקנה כי המשטרה התרשלה עת התנתה את שחרור הרכב בתנאים שהתנתה לאחר יום 26.10.06, ולמעשה המשיכה לתפוס את הרכב משך כ- 5.5 חודשים נוספים, תפיסה שלא הייתה מחויבת המציאות. 49. אינני מקבלת את טענת הנתבעת, כי התניית התנאים לשחרור הרכב הייתה דרישה של ב"כ הנאשם עוד מיום 26.10.06. עניין זה לא עולה ממכתבו מיום 26.10.06, שם הוא מסכים לשחרור הרכב ללא תנאים. אולם, גם אם כבר באותו מועד היה מבקש ב"כ הנאשם את שחרור הרכב בתנאים, היה על המשטרה לדחות את דרישתו, בהיותה היא אחראית על תפיסת הרכב, לאור העובדה שאין באותם תנאים כדי להועיל לחקירה או לניהול ההליך הפלילי. 50. אני דוחה מכל וכל את טענת הנתבעת, לפיה משלא מיצתה התובעת את ההליכים מכוח פקודת סדר הדין הפלילי, הרי שאין לאפשר לה "תביעה עקיפה" באמצעות הגשת תביעה כספית בעילה של רשלנות. בענייננו, הבקשה להחזרת תפוס נמחקה. מצב זה דומה למצב בו לא הייתה מוגשת בקשה להחזרת תפוס כלל. מצב זה לא מונע מהתובעת לתבוע בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתרשלות המשטרה בכל הנוגע למשך הזמן בו החזיקה את התפוס, אם החזיקה בו משך זמן לא סביר. 51. חובתה של המשטרה היא להחזיר את התפוס מיד לאחר שאין בו צורך עוד להמשך החקירה או לניהול ההליך הפלילי. לעומת זאת, לא מוטלת חובה על בעל הזכויות בנכס שנתפס להגיש בקשה להחזרת תפוס. משכך, משהחזיקה המשטרה בתפוס משך זמן לא סביר ומשהדבר גרם לנזק, פתוחה הדרך לבעל הנכס להגיש תביעת נזיקין כנגד המשטרה. 52. בת.א (שלום י-ם) 23035/99 שנהב חלפים לרכב בע"מ נגד מדינת ישראל, ( 31.3.03) נידונה שאלת התרשלות המשטרה בשמירת חלפים שתפסה. באותו עניין טענה הנתבעת, כי התובעת הפרה את חובת הקטנת הנזק המוטלת עליה משלא פנתה אל בית המשפט בבקשה להחזרת תפוס לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי. כב' השופט רומנוב קבע כי אכן היה טוב אילו הייתה התובעת נוקטת בצעד זה אלא שאי נקיטתו איננה מהווה הפרה של חובה משפטית המוטלת על התובעת (סעיף 11-12 לפסק הדין). 53. כך גם לענייננו. משאין חובה משפטית להגיש בקשה להחזרת תפוס, הרי שאין מניעה להגיש תביעה כספית בעילת רשלנות כנגד המשטרה, גם שעה שלא הוגשה בקשה להחזרת תפוס. התובעת זכאית שהרכב יוחזר לידיה מיד לאחר שהמשטרה וההגנה סיימו את הבדיקות הנדרשות ולאחר שאין להם עוד צורך בו, והיא זכאית לקבלו אף מבלי שתדרש להגיש בקשה לשם כך. משהחזיקה המדינה ברכב משך זמן שאיננו סביר, לא יכולה לעמוד לה טענת הגנה של אי הקטנת הנזקים או של היות התביעה "תביעה עקיפה", או של אשם תורם. 54. אמנם, בפסק הדין בת.א 20294/04 (שלום - ת"א) זהבי רוני נגד מדינת ישראל - משטרת ישראל ( 14.12.05), נקבע כי לתובע אשם תורם בשיעור של 35% בשל העובדה שחזר בו מבקשתו להשבת התפוסים, אלא שאיני מסכימה עם תוצאה זו. 55. משמעות הקביעה שבפסק הדין הוא כי האזרח חייב לפנות בבקשה לבית המשפט לקבל את המטלטלין שנתפסו, וכי ללא החלטה של בית המשפט המשטרה לא חייבת להשיבם לו. תוצאה כזו לא רק שאינה מתיישבת עם מעמדה של זכות הקנין כפי שהוכר בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו אלא שהיא גם עומדת בסתירה לכללי מינהל תקינים. למותר לציין כי קבלת גישה כזו גם תגרום לעומס מיותר על בתי המשפט. במקרה שבפניי ידעה המשטרה היטב כי המבקשת מעוניינת בהשבת הרכב לידיה - והיה עליה לדאוג, מיוזמתה, להשבת הרכב לידי המבקשת במועד המוקדם ביותר האפשרי לאור צורכי החקירה. זאת לא עשתה המשטרה במקרה שבפניי. 56. זאת ועוד, בדיון מיום 15.1.07, בו ניתנה בסופו של דבר החלטה המורה על מחיקת הבקשה להחזרת תפוס, טען ב"כ התובעת כדלקמן: "לאחר ההצהרות שהוצהרו על ידי באי כוח הצדדים, אני מבקש לחזור בי מהבקשה, וזאת, מבלי לפגוע בזכותי להגיש תביעה כספית בעתיד והיה ואסבור שיש לעשות כן" (עמ' 75 לפרוטוקול). 57. אני משאירה בצריך עיון את השאלה אם ניתן לחסום תביעה בעילת רשלנות שעה שבית המשפט שהוגשה בפניו בקשה להחזרת תפוס, דוחה אותה, וקובע שהמשטרה רשאית להמשיך ולהחזיק בתפוס. יחד עם זאת, נראה כי קביעה כזו יכולה להצדיק אולי דחיית תביעה המבוססת על עילה של גזל או של הסגת גבול במטלטלין, אך אין ספק אם תחסום טענת רשלנות. בית המשפט הדן בבקשה להחזרת תפוס ממקד את הדיון אך ורק במסגרת פקודת סדר הדין הפלילי והשאלה אם משך החזקת התפוס עולה על הסביר מבחינת דיני הנזיקין כלל אינה בסמכות בית המשפט במסגרת דיון כזה (זו גם עמדתו של כב' השופט מנהיים בסעיף 16 לפסק הדין בעניין שרון רחל). כך למשל יתכן שבית המשפט יקבע שקיים עדיין צריך להחזיק בתפוס משום שטרם התקיימו בדיקות. קביעה כזו איננה שוללת בהכרח קביעה על ידי בית משפט אחר בתביעה אזרחית, לפיה ניתן היה לסיים את הבדיקות עוד קודם לכן וכי ביצוע הבדיקות התארך זמן ממושך מעבר לסביר ובעטיו נגרם נזק לבעל הנכס. 58. בשולי הדברים אתייחס למספר טענות של הצדדים. אני דוחה מכל וכל את טענת הנתבעת כי הנתבע הנכון הוא מר יוחייב. עניינה של התביעה היא רשלנות המשטרה בשל משך הזמן בו החזיקה ברכב כתפוס. אין לתביעה זו דבר עם מר יוחייב. בנוסף, אני דוחה את טענת הנתבעת, כי התובעת הפרה את סעיף 5 להסכם הליסינג בכך שעובד שלה ביצע מעשה לא חוקי ואין לה אלא להלין על עצמה. הפרת הסכם הליסינג אין לה דבר עם חובתה של המשטרה להחזיר את התפוס משאין לה צורך בו. לעניין החלת הכלל "הדבר מדבר בעדו", אין לי צורך לדון בהחלת הכלל, לאור המסקנה אליה הגעתי, כי מהחומר שבפני עלה כי המשטרה התרשלה עת החזיקה ברכב עד ליום 11.4.07. מעבר לדרוש, אני סבורה כי אין מקום להחיל את הכלל בענייננו ולו מן הטעם שהתובעת יודעת למעשה מהן הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לנזק. אני דוחה את טענת הנתבעת שהתובעת לא עמדה בחובת הקטנת הנזק לאחר שלא פנתה לחברת הליסינג שתפסיק לה את תשלומי השכירות או תיתן לה רכב חלופי (סעיף 9 לסיכומיה). פנייה כזו לא היה בה כדי להקטין את הנזק אלא רק להעביר את הנזק לידיים אחרות. כמו כן, לאור התוצאה אליה הגעתי, אין לי צורך להכריע בטענת התובעת לפיה יש למחוק את כתבי טענות הנתבעת לאור העובדה שהאחרונה לא ענתה על חלק ניכר מהשאלות שפורטו בשאלון ועל חלק אחר ענתה בצורה מעורפלת (סעיף 12 לסיכומי התובעת). 59. לגבי התקופה עד ליום 26/10/06, בה החזיקה הנתבעת ברכב כדין - וללא רשלנות כלשהי - ולצורך בדיקות ואיסוף ראיות - הרי שהמחוקק לא קבע מנגנון של פיצוי לתקופה זו, ועל כן מנועה אני לפסוק לתובעת פיצוי בגינה. יחד עם זאת, משלא קבע המחוקק מנגנון של פיצוי על תפיסת חפצים כדין, הריהו מטיל, למעשה, חלק מעלויות התביעה על צדדים שלישיים תמימים, שאין להם חלק בעבירה, נשוא ההליך הפלילי, ובענייננו - על התובעת. מבית משפט זה יוצאת הקריאה אל המחוקק לשקול סוגיה זו ולבחון שמא יש מקום להסדיר מנגנון שימנע מצב שבו צדדים תמימים, מזדמנים, ישאו בהוצאות ההליך הפלילי. יש לשקול קביעת מנגנון שיכלול עלויות אלה במסגרת העלויות הכלליות בהן נושאת המדינה בניהול ההליך הפלילי. הנזק שנגרם לתובעת 60. הנזק העיקרי לו טענה התובעת הוא תשלום דמי שכירות הרכב לתקופה שמיום 4.8.06 ועד ליום 11.4.07, למעלה מ- 8 חודשים, בהם הוחזק הרכב על ידי המשטרה כתפוס. אין ספק כי נזק זה נגרם לתובעת בשל התפיסה של הרכב כמוצג משך זמן שאיננו סביר. 61. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, לפיה הנתבעת החזיקה את הרכב מיום 26.10.06 ללא צורך, הרי שאני קובעת כי הנתבעת תפצה את התובעת בדמי השכירות ששילמה לחברת הליסינג החל מיום 26.10.06 ועד ליום 11.4.07, אז שוחרר הרכב. 62. התובעת הציגה חשבוניות כמפורט להלן: חשבונית מיום 20.10.06 בסך של 3,847 ₪ (אניח שאלו דמי שכירות מיום 20.10.06 ועד 20.11.06, שכן לא נטען אחרת, וכך לגבי יתר החשבוניות), מסכום זה יש לנכות 6 ימים - סך של 770 ש"ח. חשבונית מיום 20.11.06 בסך של 3,821 ₪. חשבונית מיום 20.12.06 בסך של 3,814 ₪. חשבונית מיום 20.1.07 בסך של 3,814 ₪. חשבונית מיום 20.2.07 בסך של 3,809 ₪. חשבונית מיום 20.3.07 בסך של 3,797 ₪. הואיל והרכב הוחזר ביום 11.4.07, הרי שיש לנכות מסכום זה 9 ימים -סך של 1,139 ש"ח. סה"כ התובעת שילמה דמי שכירות בגין התקופה שמיום 26.10.06 ועד ליום 11.4.07 20,993 ₪. 63. התובעת טענה לנזק בסך של 404 ₪ בגין טיפול ושטיפה מיוחדים שהרכב נזקק לו לאחר שהוזנחה אחזקתו על ידי הנתבעת. לתמיכה בטענתה הציגה התובעת חשבונית בגין רחיצת הרכב בסכום זה. הנתבעת לא הכחישה נזק זה שנגרם לתובעת כתוצאה מאחזקה לקויה שלה ועל כן אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 404 ₪. 64. אגרת רישוי בסך של 127 ₪ - התובעת הציגה חשבונית בסכום זה, אלא שנראה שמדובר באגרת רישוי שנתית. לכן, ביחס לתקופה בה קבעתי כי הנתבעת התרשלה, 5.5 חודשים, הרי שיש לחייב את הנתבעת בסך של 58 ₪ בלבד. 65. התובעת טענה עוד להפרשי ריבית והצמדה עד יום הגשת התביעה. אני פוסקת על הסכום כאמור הפרשי ריבית והצמדה מיום שהוצאו ועד יום התשלום בפועל. סוף דבר 66. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 21,455 ₪, בתוספת ריבית והצמדה מיום שהוצאה כל הוצאה ועד התשלום בפועל (בהתאם לתאריך שעל החשבוניות). בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪, בצירוף מע"מ. אם לא ישולם הסכום האמור תוך 30 יום מהיום, יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.פיצוייםרכבמשטרהZZ