פיצוי על עיכוב מטען במכס

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על עיכוב מטען במכס: תביעה ע"ס 700,000 ₪ בגין נזקים כספיים אשר אירעו כנטען כתוצאה מעיכוב טובין שנחשדו כמפרים ע"י אגף המכס ומכירתם לאחר מכן לצד ג'. נתוני רקע והצדדים להליך משה חן (חיננשווילי) (להלן: "התובע") היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה המנהל והבעלים של עסק בשם "השדרה 25" שמקום מושבו ברחוב העצמאות 25 בחיפה. עסק זה פעל בישראל משנת 2000 בתחום שיווק ומכירה של מוצרי אופנה והלבשה. מדינת ישראל, משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ (להלן: "הנתבעת") עיכבה את הטובין נשוא התביעה מכוח סמכותה לפי פקודת המכס [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). עסקינן במטען מכנסי ג'ינס אשר יובא מחו"ל, ועוכב ע"י הנתבעת בעקבות חשד להפרת סימן מסחרי. לאחר עיכוב המטען במשך כשנה, מכרה הנתבעת את הטובין לצד שלישי כמו שהם (מבלי להסיר את הסימן המפר לכאורה, ואת תווית היבואן) וזה החל למוכרם בחנויותיו, כשהם נושאים את שם עסקו של התובע. כאשר התבררה טעות זו לנתבעת, נעשה על ידה ניסיון לתקן את הטעות ע"י החזרת הטובין לחזקתה. השתלשלות העניינים ביום 10/11/03 נרכש מסין מטען של מכנסי ג'ינס בכמות כוללת של כ- 3,337 זוגות מכנסי ג'ינס (להלן: "הטובין") במחיר של 10,011$ ארה"ב. ביום 26/11/06 הובאו הטובין מחו"ל, והוגש למכס חיפה רשימון הייבוא מסין על שם "אשר אלי". ביום 1/12/03 ערך המכס בדיקה פיזית למשלוח הנ"ל והתגלה כי הטובין נושאים את השם "LEE COOL" ומפרים לכאורה זכויות קניין של השם "LEE COOPER". באותו היום שלח המכס פניה בדוא"ל למשרד עו"ד ד"ר שלמה כהן ושות' המייצג את חברת THE H.D. LEE COOPER COMPANY (להלן: "חברת LEE") בעלת הסימן המופר לכאורה בצירוף תמונות סרוקות של הטובין החשודים כמפרים בבקשה שיחוו דעתם. ביום 7/12/03 הודיע נציג החברה, כי בדקו את תמונות הטובין והם בבירור מפרים את זכויותיה. ביום 9/12/03 נתפסו הטובין בשל החשד להפרת זכויות יוצרים, עפ"י אישור בדבר תפיסה (אב"ת) מסעיף 229409, מכוח הסמכות המוקנית בסעיף 188 לפקודה וסעיף 2ב' ו-35 לחוק הגנת הצרכן התשמ"א-1981. האב"ת נמסר לסוכן המכס של היבואן- חברת כסלו תובלה וסחר בע"מ (להלן: "עמיל המכס"). ביום 14/12/03 פנה עו"ד עודד מרץ (להלן: "עו"ד מרץ") מטעם התובע למכס, בבקשה להשבת התפוס. אך הושב לו כי התובע אינו היבואן של הטובין התפוסים ולכן יש מניעה להשיב למכתבו. ביום 25/12/03 שלח עו"ד מרץ פניה נוספת למכס בצרוף יפויי כוח חתום ע"י מר פליקס אשר- אפנת אשר, בבקשה לראות בפנייתו הקודמת כאילו הוגשה ע"י אופנת אשר. ביום 6/1/04 נשלחה ע"י מר קובי ששון מן המכס לעו"ד מרץ הודעת חילוט בה צוין כי הטובין מחולטים וכי הוא רשאי להגיש לביהמ"ש תובענה להחזרת תפוס, בתוך חודשיים ימים מיום קבלת ההודעה, בהתאם להוראות סעיף 192(א)(1) לפקודה וכי אם לא תוגש תובענה כאמור יראו הטובין מוחרמים ללא צורך בהודעה נוספת. ביום 7/3/04 הוגשה לביהמ"ש השלום בחיפה תובענת להחזרת תפוס בש"א 6264/04 ע"י מר אלי אשר ו"אופנת אשר" שצוינו כיבואנים על גבי הרשימון. במסגרת תובענה זו נטען כי הטובין אינם מפרים את זכויות החברה וכי אין בהם בכדי לגרום הטעיה כלשהי בקרב הצרכנים. ביום 25/4/04 ביהמ"ש דחה את הבקשה על הסף. ביום 23/6/04 הוגשה תביעה נוספת ת.א 12221/04 בשם מר אשר אלי ו"אפנת אשר" כנגד חברת LEE (ללא צירוף המכס כצד לתביעה) לשחרור הטובין ולקבלת פיצוי כספי. תביעה זו נמחקה לאחרונה. ביום 12/9/04 הגישה חברת LEE מצידה תביעה לבית המשפט המחוזי בת"א ת.א 2253/04 כנגד 4 נתבעים: אפנת אשר- אלי אשר, אשר פליקס, מאיר חן ומשה חן - התובע. הליך זה עדיין תלוי ועומד בבית המשפט. החל מדצמבר 2004 ועד לפברואר 2005 התנהל מו"מ ממושך בין ב"כ התובע לב"כ חברת LEE בישראל, בניסיון להגיע להסדר אשר יסיים את המחלוקת בין הצדדים. לאחר שהמטען עוכב אצל הנתבעת במשך כשנה, פרסם נמל חיפה ביום 27/12/04 מכרז, במסגרתו הוצעו למכירה "139 קרטונים מכילים ג'ינסים - דרוש אישור משרד מסחר ותעשיה". ביום 16/2/05 הטובין נמסרו לזוכה אחים ג'מאל בע"מ, זו מכרה את הטובין לחברת כנען שהחלה למכור בחנויותיה את הטובין, כאשר הם נושאים את שם עסקו וכתובתו של התובע, והתווית LEE COOL ובנוסף תווית יבואן נוספת בשם "האחים ג'מאל בע"מ". ביום 25/2/05 גילה התובע לטענתו כי באחת החנויות בחיפה נמכרים מכנסי הג'ינס אותם זיהה כחלק מהמטען שייבא מחו"ל, ורכש מכנס אחד בשווי של 149 ₪. (התובע הציג חשבונית קניה בסך 149 ₪. אבל אינה מרימה את הנטל במידה הדרושה כדי להוכיח כי הונפקה בגין רכישת ג'ינס מהטובין נשוא התובענה, מהחשבונית לא עולה כי ניתנה בגין אותם טובין, לא מצוין בה מהו הפריט שנרכש). התובע פנה למכס כדי להודיע על המחדל. בעקבות זאת ניסה המכס לרכוש בחזרה את הפריטים שנותרו מתוך המטען, ולפי גרסת המכס הוחזרו 124 מתוך 139 הקרטונים. לאחר בירור שערך המכס נמצא שמשרד המסחר והתעשייה לא אישר את מכירת הטובין באותו מכרז כפי שהיה אמור להתבצע, והתברר שהמכס אישר את המכירה, פיקח על המכרז, אולם מסיבה שלא ברורה טעה כאשר שחרר את הטובין. ביום 16/11/06 בוצע ביקור של התובע במחסני המכס לבדיקת הטובין ולטענתו במהלך הסיור התברר כי מצב הסחורה שהושבה גרוע- קרטונים רבים נתגלו ללא פלומבה, בחלק מן הקרטונים נמצאו פחות מ-24 ג'ינסים, חלק גדול ממכנסי הג'ינס נושאים את התווית "האחים ג'אמל בע"מ", ומצב הג'ינסים שנותרו גרוע- רובם ללא ניילון, הצבע דהה, ובחלקם עלה עובש. טענות התובע: הוא היבואן והבעלים של הטובין ועל כן יש לו זכות תביעה עליהם, וכי הטובין אינם מפרים את זכויות חברת LEE והמכס עיכבם שלא לצורך ושלא כדין. הוא הגיע להסכם עם חברת LEE בדבר שחרור הטובין ועל כן הנתבעת אינה יכולה עוד להחזיק בהם, ועליה להשיבם לו ולפצותו בגין כל נזק שארע להם מחמת מעשיה ומחדליה. מחדלי הנתבעת גרמו לכך שצד שלישי הפיק רווחים מסחורה שבבעלותו, שלא עפ"י זכות שבדין, ובכך נגרמו לתובע נזקים המתבטאים באובדן הטובין, הפסד תשלומים, וכן נזקים עקיפים לשמו הטוב ולמוניטין עסקו של התובע. טענות הנתבעת: התובע אינו היבואן של הטובין ואין לו כל זכות בהם, ובייחוד לאור העובדה שהטובין נשוא התובענה מפרים זכויות קנייניות וחולטו ע"י הנתבעת מכוח הסמכות המוקנית לה בחוק, ולכן הינם בבעלות המדינה ומיועדים להשמדה. בעלת הזכות התנגדה להסדר הפשרה המוצע, ודובר במו"מ בלבד. התובע לא הוכיח את טענותיו לעניין הנזק. דיון לאחר שעמדתי על נסיבות המקרה, ולאחר שמיעת העדים מטעם הצדדים ועיון בחומר, הנני סבור כי דינה של תביעה זו להדחות. תפקידו של המכס בתפיסה וחילוט של טובין מפרים כאמור, בשל החשד שמדובר בטובין מפרים, נתפסו הטובין מכוח סעיף 188 לפקודה ונשלחה הודעה לב"כ התובע כי הטובין חולטו בין היתר בהתאם לסעיף 204(2) לפקודה. פקודת המכס מעניקה בידי פקידי המכס סמכות רחבה מאד, בכל הנוגע לטיפול בטובין לגביהם מתעורר חשד כי יבואם נעשה בניגוד לחוק. סמכות פקידי המכס ביחס לטיפול בטובין אלו מתבטאת בשתי פעולות משפטיות נפרדות אשר בסמכותם לבצע בהקשר לטובין. פעולות אלו הינן: תפיסת הטובין מכוח סעיף 188 לפקודה, וחילוט הטובין מכוח סעיף 204 לפקודה. תוצאת הפעולות הנ"ל הינה החרמת הטובין ואף העברת הבעלות בהם באופן סופי למדינה, אלא א"כ פעלו פקידי המכס שלא כדין. למונחים אלו משמעות משפטית שונה ונפרדת, הן ביחס לסמכות להפעילם, והן ביחס לחובות ולזכויות אשר עומדות לבעל הטובין מקום בו מופעלות כנגדו סמכויות אלו (אביגדור דורות דיני מכס וסחר חוץ איגוד לשכות המסחר (2006), עמ' 200 סעיף 368). סעיף 188 לפקודה שכותרתו "הרשות לתפוס אוניה או טובין שחולטו" קובע בסעיף קטן א' כי: "פקיד-מכס, שוטר או קצין בצבא-הגנה לישראל רשאי לתפוס בין בים ובין ביבשה כל אנייה, כל כלי-הובלה וכל טובין שהם מחולטים או שיש לו יסוד סביר לחשוב שהם מחולטים. סעיף זה מעניק לפקיד המכס סמכות לתפוס את הטובין כאשר יש לו "יסוד סביר" להניח כי הטובין הינם "טובין מחולטים", היינו- די בראיה לכאורה בלבד. טובין ייחשבו כ"מחולטים" מקום בו נכנסים הם לגדר אחד מהמקרים המנויים בסעיף 204 לפקודה. לאחר תפיסת הטובין מוטלת על אגף המכס החובה למסור לתובע הודעה בכתב על התפיסה ועל סיבתה, ועל בעל הטובין התפוסים למסור לאגף המכס תוך חודש מיום התפיסה, הודעה בכתב בה הוא תובע את התפוס (סעיף 190 לפקודה). סעיף 192 לפקודה מסדיר את הנוהל לאחר תפיסת הטובין. בעניינו פעל המכס בהתאם לנוהל הקבוע בסעיף 192(א)(1) לפקודה לפיו, מוסר גובה המכס לתובע הודעה כי עליו להגיש בתוך חודשיים תובענה להחזרת התפוס. אם התובע לא הגישה בתוך חודשיים מיום ההודעה, יראו את הטובין כמוחרמים וזאת ללא צורך בהליכים נוספים. סעיף 193 לפקודה קובע כי, מקום בו טובין מוחרמים, יכולה המדינה לעשות בהם ככל שיורה המנהל, כולל אף להשמידם. לסיכום האמור יפים דבריו של בית המשפט העליון בע"א 545/96 SHERIDON EXIM LTD נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נג(2), 289 ,301 לפיהם: "החילוט לפי פקודת המכס הוא "פעולה, מעשית, מנהלית" בעוד ההחרמה היא "פעולה משפטית". החילוט אינו מוטל לאחר בירור משפטי שבו יימצא בעל טובין אשם בעבירה, אלא מוטל מכוח החוק במישור האזרחי-מינהלי. אמנם יש בחילוט משום "עונש" לבעל הטובין אולם הסנקציה עומדת במישור אחר ושונה מהסנקציה הפלילית ... הליך ההחרמה, להבדיל מהחילוט, הוא כאמור פעולה משפטית המתגבשת באמצעות קביעה שיפוטית או בהתקיים נסיבות מסוימות על-פי הפקודה. החילוט הוא אפוא שלב ביניים שזמן קיומו מוגבל. הטובין המחולטים לטובת המדינה מופקעים מבעליהם, אולם ההפקעה היא הפקעה זמנית בלבד. בחלוף המועדים המצוינים בפקודה או בהתקיים ההליכים השיפוטיים עשויים להתקיים אחד משניים: אפשרות אחת היא כי הטובין יוחזרו לבעליהם. אפשרות שנייה היא כי הטובין יהיו מוחרמים. אם יוחזרו לבעליהם אין לראות בהם עוד כמחולטים, אלא כטובין השייכים לבעליהם לכל דבר ועניין. אם יוחרמו הטובין, תעבור הבעלות באופן סופי ומוחלט לידי המדינה. ההחרמה מפקיעה מידי הבעלים את הזכויות בנכס באופן סופי, בעוד החילוט מפקיע את אותן זכויות באופן זמני בלבד..." סטאטוס הטובין אין חולק כי על תפיסת הטובין ועל חילוטם כטובין מפרים לפי סעיף 204(2) לפקודה, הודע לב"כ התובע עוד ביום 6/1/04 (נספח י"א לתצהיר התובע) כאמור בסעיף 192(א)(1) לפקודה והוא הוזמן, להגיש תביעה להחזרת התפוס. התובע בסעיף 8.2 לסיכומיו טוען שהמכס התרשל בהפעילו את שיקול הדעת המנהלי, כאשר החליט לשחרר טובין של התובע, ולמכרם לצד שלישי, מבלי להודיע לתובע על כך. בע"א 472/79 שרף נ' מנהל אגף המכס והבלו, פ"ד לה(1) 509, נפסק שחובת מסירת הודעה קבועה בפקודה בסעיפים 190 ו- 192 רק לגבי השלב המוקדם של תפיסת הטובין, וכאמור- הודעה כזו ניתנה. התובע לא הגיש תובענה כדין להחזרת התפוס תוך חודשיים מיום מתן ההודעה. בתחילה, הוגשה לבית משפט השלום בחיפה בש"א 6264/04, אך בית המשפט דחה את הבקשה על הסף כאמור לעיל בנימוק שהבקשה הוגשה בבש"א במקום בסדר דין רגיל, וכן משום שהמבקש, לא צירף לבקשה את בעלי הזכות המופרת לכאורה. ביהמ"ש ציין כי במידה והמבקש מעוניין להגיש בקשה להחזרת התפוס, יעשה זאת בדרך המקובלת. כחודשיים לאחר דחיית הבקשה הגיש התובע, תביעה ת.א 12221/04 לבית משפט השלום בחיפה והפעם כנגד חברת LEE בגין נזקים שנגרמו לו לכאורה כתוצאה מחילוט הטובין וזאת, ללא צירוף המכס כצד לתביעה. לטענת התובע, המכס היה מודע להליך שהתנהל כנגד חברת LEE ולכן לאחר חילוט הטובין כשלב ביניים עד להחלטת בית המשפט הייתה מוטלת עליו החובה לשמור על המטען של התובע. לעומתו, טוענת הנתבעת כי היות והיא לא צורפה כצד להליך לא הייתה לה כל ידיעה בנוגע להליכים אלו. התובע לא הציג כל ראיה, שאכן המכס היה מודע להליך זה, וכשנשאל על כך בחקירה הנגדית אמר אין לו אסמכתא לכך (פרוטוקול מיום 3/6/07 עמ' 6 ש' 28). זאת ועוד, כאמור לעיל לאחר חילוט הטובין מכוח סעיף 192(א)(1) לפקודה היה על התובע להגיש תוך חודשיים תובענה להשבת תפוס כנגד המכס. במקרה דנן, הבקשה שהוגשה במועד נדחתה על הסף והתביעה הוגשה כשלושה חודשים לאחר פקיעת המועד שניתן, וללא צירוף המכס כצד להליך, ולפיכך, רואים את התפוס כמוחרם ללא צורך בהליכים נוספים. ראה גם לעניין זה בג"צ 252/81 מנהל אגף המכס והבלו נ' השופט נחמני, פ"ד לה(4) 558. בכך לטעמי, מתייתר הדיון באם המכס היה מודע להליך אם לאו . יתר על כן, גם תובענה זו נמחקה לאחרונה, ולכן גם אם נהג המכס שלא כדין בכך שלא המתין להחלטת בית המשפט הרי שמשנמחקה התביעה, בדיעבד ניתן לומר כי הטובין מוחרמים הלכה למעשה ואין לתובע כל זכות בהם. למעשה, נותר לדון בשלוש שאלות מהותיות השנויות במחלוקת: האם התובע הינו היבואן ו/או בעל זכויות בטובין? האם הושג הסדר בין התובע לחברת LEE בדבר שחרור הטובין מן המכס? שאלת היקף הנזק והוכחתו. האם התובע הינו היבואן ו/או בעל זכויות בטובין? לטענת התובע, הוא יבואן הטובין. הוא סומך את טענתו במספר נימוקים: א. שם העסק "השדרה 25" וכתובתו "רחוב העצמאות 25 חיפה", מופיעים על גבי התוויות שהוצמדו לטובין (ר' מוצג ת/4 ו- ת/5 אשר הוגש במסגרת הליך ההוכחות). הוכחה לזהות היבואן ניתן לראות בחשבונית רכישת הטובין ע"ש "השדרה 25 מרחוב העצמאות 25 בחיפה", וכן רשימת תכולת המטען ע"ש "השדרה 25" (נספח ג2 לתצהיר התובע) ומסמך מהספק הסיני בו צוין שמו (נספח ד' לתצהיר התובע). ב. ברשימון הייבוא נרשם בטעות שם העסק "אפנת אשר" במקום שם עסקו של התובע (השדרה 25). טעות זו נעשתה ע"י עמיל המכס, וזאת משום שבעליו של העסק "אפנת אשר", שהיה לקוח קבוע של עמיל המכס, סייע בתיווך בין המפעל בסין, ממנו נרכשו הטובין, לבין התובע. עמיל המכס סבר בטעות, כי יש להוציא את רשימון הייבוא על שם "אפנת אשר" וכך עשה. לעניין זה, ראה תצהירו של מר אלי אשר, בו מודה הנ"ל כי הטובין שייכים לתובע וכי הרישום על שמו נעשה בטעות ע"ש עמיל המכס (נספח ה' לתצהיר התובע). ג. זאת ועוד, עמיל המכס פנה אל המכס במכתב מיום 6/4/05 בו הוא מצהיר בברור שהתובע הוא היבואן של הטובין וברשימון נפלה טעות. לטענת הנתבעת, התובע אינו בעל הטובין נשוא התובענה. היא סומכת את טענתה במספר נימוקים: א. רשימון הייבוא היה על שם מר אלי אשר. החשבונית שצורפה ע"י התובע לתצהירו אינה העתק מלא ומקורי של החשבונית אשר צורפה לרשימון, לחשבון המטענים ועוד, אלא עיוות של החשבונית המקורית. בחשבונית הייבוא המקורית ורשימת תכולת המטען המקורית (נספח א1, א2 לתצהיר הנתבעת) כתוב באופן מפורש ASHER FASHION (אפנת אשר) ובחשבונית שצרף לתצהיר הוא מחק את השם ASHER (בחקירתו הנגדית לא הצליח להסביר את המעשה הנ"ל- עמ' 3 ש' 7-27 לפרוטוקול). בחשבון המטענים (אותו נמנע להציג התובע לביהמ"ש) כתוב את השם "אפנת אשר" (נספח א 4 לתצהיר הנתבעת). נספח א3 לתצהיר הנתבעת, אינו מסמך מהספק הסיני כפי שטוען התובע בסיכומיו אלא שטר מטען שהוציאה חברת ההובלה בסין. התובע הסתיר מבית המשפט הנכבד עובדות חשובות בעניין התכתבות שהייתה בין המכס לב"כ של היבואן אפנת אשר, בעניין הפניה שהייתה מעו"ד מרץ למכס מטעם אפנת אשר בצירוף יפוי כוח של אפנת אשר ורק לאחר מכן הייתה התייחסות של המכס (עמ' 4 ש' 12-24 לפרוטוקול). ב. התובע לא הציג אסמכתא כלשהי לחוזה בינו לבין הספק הסיני וטען שלא קיבל ממנו שום מסמך או חשבונית (עמ' 3 ש' 28 ואילך, ועמ' 4 ש' 1-6 לפרוטוקול). דבר המעיד כי לא הייתה כל התקשרות בין התובע לבין הספק הסיני. מר אלי אשר, אשר הוא רשום כיבואן ברשימון הייבוא, הודה בחקירתו (עמ' 1 ש' 7-12 לפרוטוקול) כי הוא אכן פעל בשמו שלו ונתן ייפוי כוח הן לעו"ד מרץ והן לעו"ד ליאב מנחם ממשרד פישר, (המכתבים הוגשו וסומנו נ/1, נ12, נ/3) לפעול בשמו בפני המכס בבקשה לשחרור הטובין. ג. באשר למכתבו של עמיל המכס בו ביקש לשנות את שם היבואן ברשימון, מאפנת אשר לשדרה 25 , לאחר דיון שהתקיים אצל סגן מנהל בית המכס, במהלכו הובהרה לעמיל המכס חומרת העניין שלח עמיל המכס מכתב בו התנצל על המכתב שהגיש לשינוי שם היבואן וציין שהוא פעל "בתום לב מוחלט... ועל סמך מה שהיבואן אמר שהתבררו שהם לא נכונים בכלל...". ד. טענת התובע בעניין "טעות" של עמיל המכס לא הוכחה על ידו. מקבל אני את עמדת הנתבעת בענין זה על יסוד הנימוקים שהביאה. הנני סבור כי לא הוכחה בעלותו של התובע על הטובין שכן, זה הציג מסמכים שאמינותם מוטלת בספק לאחר השינויים שבוצעו בהם, ומסמכים מהותיים אחרים הסותרים את טענתו בחר התובע שלא להציג. יתר על כן, המסמך המהווה ראיה לבעלות על הטובין הוא שטר המטען - Bill of lading . כבר נפסק לא אחת כי שטר מטען משמש בין היתר כ"שטר בעלות" המקנה למחזיק בו את הזכות לדרוש ולקבל את החזקה במטען הרשום בו [ראו: ע.א. 603/83 צים חב' השיט הישראלית נ' אדרס חומרי בניין בע"מ, פ"ד מ(3) 365, 371; ע.א. 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר מסחר וספנות בע"מ ואח', פ"ד נו(2) 344, 355 (להלן: "פס"ד טרנסכלל"); ש. לרנר, דיני שטרות, מהדורה שניה עמ' 29]. בשטר המטען שהציג התובע, במשבצת "Consignee" (שם הנשגר ומענו) מצויין שם עסקו של התובע HASHEDERA 25 וכתובתו. ואולם, לאור חשיבותו הרבה של המסמך, תמוהה העובדה שהתובע הציג מסמך זה בתור מסמך מהספק הסיני. לו היה התובע היבואן, בוודאי היה מודע הוא לחשיבותו הרבה של שטר המטען שבידו. ואילו מדבריו נראה שאיננו יודע מה טיבם של המסמכים שבידיו. יתכן והתנהגות זו נעוצה בדברים הבאים. מעיון בשטר המטען מתעורר סימן שאלה באשר לזהותו האמיתית של היבואן. שכן שם עסקו של היבואן HASHEDERA 25 מופיע מרוחק מתחילת השורה ובשורה שמתחת מצוינת כתובתו של עסק התובע בתחילת השורה. דבר המעורר חשש שבוצעה מחיקה גם במסמך זה כמו בשאר המסמכים שהציג התובע כפי שהוצג לעיל. לאור הנסיבות הנ"ל ובייחוד לאור העובדה שברשימון הייבוא אותו עורך עמיל המכס בהתאם לשטרי המטען שנמסרו לו ע"י היבואן (להסבר מפורט אודות תפקידו של עמיל המכס ראה: ע.א. 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר מסחר וספנות בע"מ ואח', פ"ד נו(2) 356) מצויין אשר אלי כיבואן ולא התובע ובחשבון המטענים המצורף לרשימון מצויין שהיבואן הוא ASHER FASHION בצירוף מספר עוסק , מתחזקת ההשערה כי יבואן הטובין הינו מר אשר אלי ולמצער האמור לעיל מעורר ספק ממשי ומהותי באשר לזהות היבואן עד כי ניתן לומר שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה בענין זה. התובע לא הציג אסמכתא על ביצוע התשלום בפועל על ידו לספק הסיני. זאת ועוד, התובע טוען כי, הציון ברשימון נעשה בטעות ע"י עמיל המכס, אולם אם ברצונו להוכיח זאת, היה עליו להביא את עמיל המכס להעיד על הטעות הנטענת. וכפי שהעלתה הנתבעת בסיכומיה, הלכה ידועה היא, כי אי הבאת עד רלוונטי, פועלת לחובת מי שהיה צריך ויכול להביאו. אי הבאתו של עמיל המכס לעדות, פועלת לחובתו של התובע במחלוקת העיקרית בעניין זהות היבואן. מסקנת הדברים- לא הוכחה בעלות התובע על הטובין, ומשכך לא מתקיימת יריבות בינו לבין הנתבעת והוא מנוע מלהעלות כל טענה בעניין. בשל מעורבותו של אלי אשר במסמכים השונים ובהליכים המשפטיים השונים שהתקיימו כאמור לעיל בהם הציג עצמו כיבואן, לא מצאתי כי יש ליתן משקל ממשי לטענתו כי הבעלים והיבואן הוא התובע ולא הוא. אפשר היה לסיים כאן את פסק הדין ולדחות את התביעה, אולם למעלה מן הצורך, אדון גם ביתר השאלות שעלו: האם הושג הסדר בין התובע לחברת LEE בדבר שחרור הטובין מן המכס? לטענת התובע, לאחר המו"מ שהתקיים בין ב"כ התובע לב"כ חברת LEE בישראל, כאמור לעיל ביום 17/2/05 התקיימה פגישה בין הצדדים והוסכם עקרונית כי הטובין ישוחררו מהמכס לאחר הסרת התווית LEE COOL וזאת מבלי להודות בהפרה כלשהי וכנגד פיצוי מוסכם אשר ישולם ע"י התובע לחברת LEE. עוד סוכם, כי עו"ד של חברת LEE יעביר הסדר זה לאישורה של חברת LEE שמקום מושבה בארצות הברית. טיוטת ההסכם הועברה ע"י עו"ד של חברת LEE לב"כ התובע. והתובע התבקש לחתום על ההסכם בכדי לסיים את הפרשה. (עותק טיוטת ההסכם העקרוני והמכתב הנלווה מיום 8/3/05- נספח ט"ז לתצהיר התובע). לטענתו, מדובר בהסדר אשר הושג ואשר לא נחתם רק לאור העובדה שלפתע התברר לצדדים על מחדל המכס. הלכה פסוקה היא שהעדר חתימה אינו מעיד בהכרח על העדר גמירת דעת. ר' ת.א. 4260/04 אוליטל הנדסה וייזום בע"מ נ' בדיר חמאד מוחמד, . ולדבריו, ההסכם אשר נשלח לתובע ע"י חברת LEE מצביע על גמירות דעת מלאה של הצדדים לשחרר הטובין מן המכס. לטענת הנתבעת, טענת התובע לקיומו של הסכם אינה אלא הטעיה שכן, בחקירתו הנגדית הודה התובע (עמ' 7 ש' 4 לפרוטוקול) כי אין לו אסמכתא כתובה כלשהי לעניין זה. כמו כן, הנתבעת הציגה מכתב תשובה של ב"כ חברת LEE, מיום 28/2/05, צורף כנספח יד, וברור מתוכנו כי בעלת הזכות התנגדה להסדר הפשרה המוצע. וכלשונה: "התיק בבית המשפט המחוזי בעניין היותם של הג'ינסים מפרים סימן מסחר עודנו מתנהל והתובע ו/או מי מהנתבעים האחרים אינם זכאים לקבל לידם את הטובין המפרים". לאור האמור המסקנה המתבקשת היא שהתובע לא הצליח להוכיח את קיומו של הסדר כלשהו ומעבר להצגת מסמך טיוטת ההסדר לא הציג התובע ראיות נוספות שיתמכו בטענתו (מסמכים נוספים או נציג מטעם החברה שיעיד בנוגע לקיום ההסדר), ולא עוד אלא שב"כ חברת LEE במכתבו הנ"ל מכחיש מכל וכל קיומו של הסדר כלשהו בינם לבין התובע. ומשכך, נראה כי לכל היותר הוכח שהתקיים מו"מ בלבד שלא הבשיל לכדי הסדר, וההפרה נשארה בעינה ואין לתובע כל זכות בטובין. שאלת הנזק לטענת התובע עקב מעשי ומחדלי הנתבעת נגרמו לו הנזקים כדלהלן: אובדן הטובין שנמכרו ע"י הצד השלישי ולא הושבו למחסני המכס. הסחורה שהושבה למחסני המכס אינה שווה פרוטה וזאת, עקב הנזק המתואר לעייל שנגרם לסחורה בשל תנאי אחסון רשלניים ובשל העובדה שחלק מהסחורה נפגע בעקבות שחרורה מן המכס והצגתו למכירה בחנויות ולאחר מכן החזרתו לחזקת המכס. בנוסף, היות ומדובר במוצר אופנתי המעוכב מזה 4 שנים הרי שכיום לאחר חלוף צו האופנה לא ניתן לשווקו. הפסד תשלומים אותם שילם התובע עבור ייבוא הטובין. עגמת נפש. בשל פרשה זו הוא נאלץ לסגור את עסקו בסוף שנת 2005 וסבל מכך נזק נפשי כבד. וכן נזק לשמו הטוב של התובע ולמוניטין עסקו שנגרם בין היתר עקב מכירת סחורה הנושאת את שם עסקו של התובע בחנויות אחרות. כאמור, התובע איננו הבעלים על הטובין הן משום שלא הוכיח את בעלותו עליהם, והן משום שבסיומו של הליך התפיסה הוחרמו הטובין לטובת המדינה, והתובע לא הוכיח את הסכמת חברת LEE לשחרור הטובין. ולפיכך מנוע הוא מלטעון כל טענה בגין נזק שאירע לכאורה לטובין אלו או בגין עגמת נפש שנגרמה לו עקב תפיסתם. שוב בענין זה יש לציין את חסרונה של אסמכתא לתשלום בפועל שבוצע לספק הסיני על ידו. בענין זה ראוי לציין כי מחד תובע התובע את הפסד תשלום עבור יבוא המטען לארץ בסך 10,011 $ ומאידך תובע את הסך של 500,550 ₪ שהוא מחיר מכירתם של הג'ינסים בשוק. דהיינו התובע מבקש לפצותו הן על הוצאותיו והן על אובדן הכנסות כאשר מן ההכנסות יש ממילא להפחית את הוצאת הרכישה שהרי הנזק בפועל הוא הפסד הרווח. מעבר לכך שכל תחשיב הנזק מבוסס על חשבונית אחת שאין בה פירוט של המוצר שנרכש כשאף לא הוצג הג'ינס שנמכר או צילום שלו. ובאשר לטענת התובע כי נגרם נזק לשמו הטוב ולמוניטין עסקו כתוצאה מהתרשלות הנתבעת, התובע העמיד ראש נזק זה על סך 300,000 ₪. ראשית, התובע לא הביא עדים או ראיות כלשהן המוכיחות כי אכן היה קיים מוניטין כלשהו לעסק שבבעלותו, ולא הוכיח נזק ממשי אשר קרה ל"מוניטין" זה כתוצאה ממכירת כמה מאות ג'ינסים הנושאים סימן מסחרי הנמצא בבעלותה של חברה אחרת, ושעל הקשר בינם לבין התובע ניתן ללמוד רק מתווית היבואן שסביר להניח שלא רבים הם האנשים המעיינים בה בכובד ראש. עיסקו של התובע המשיך לפעול לאחר המועד בו טען התובע כי סגר עיסקו עקב הפרשה (שנת 2005). תיק העוסק שלו במע"מ נותר פתוח ויש בו מחזור פעילות. נזק למוניטין לא מוכיחים בהבל פה אלא יש להניח תשתית ראייתית מתאימה בראש ובראשונה למוניטין שהיה קיים אשר נטען שניזוק. סיכום בהתבסס על האמור לעיל אני קובע כי אין כל בסיס לתובענה זו. לא הוכחה בעלות התובע על הטובין נשוא התביעה. יתר על כן, גם במידה והתובע היה הבעלים של הטובין, הרי בהיותם חשודים כמפרים חולטו הטובין והוחרמו לטובת המדינה ע"י המכס בהתאם לנוהל בסעיף 192(א)(1) לפקודה ותוך מילוי כל הדרישות המנויות בפקודה לנוהל זה. התובע לא הגיש תובענה להשבת תפוס במועד העומד לרשותו, ולפיכך הושלם תהליך החרמת הטובין והופקעה בעלות התובע עליהם לחלוטין. התובע לא הציג כל אסמכתא לקיומו של הסכם בינו ובין חברת LEE לשחרור הטובין ולא, סמך על בסיס מהותי את טענתו לקיומו של נזק לשמו הטוב ולמוניטין עסקו עקב רשלנות הנתבעת. מהתנהלות התובע ניתן ללמוד כי לאחר שנתפסו הטובין, הוא הבין שבדרך המקובלת הוא לא יצליח להשיבם לרשותו עקב היותם מפרים סימן מסחרי, ועל כן ניסה הוא בדרכים עקלקלות להשיבם לרשותו שלא בצורה המקובלת ועל התנהלותו זו "זכה" התובע לביקורות מצד בית המשפט שבעקבותיה דחה על הסף את בקשתו. לאחר ש"עלה" התובע על הטעות שעשה המכס באישור מכירת הטובין, חשב הוא "להיבנות ממנה" והעמיס על גבה תילי תילים של טענות בדבר נזקים מופרזים שלא הוכחו כלל ועיקר, ועוד הגדיל לטעון כי יש בהתנהלות הנתבעת "הוכחה חד משמעית כי גם לנתבעת היה ברור שאין מדובר בטובין מפרים, שכן לא יעלה על הדעת שהנתבעת הייתה משחררת טובין מפרים" (סעיף 32 לכתב התביעה) אולם, נתברר מן העדויות כי הטובין שאוחסנו במסוף אוברסיז, ליד נמל חיפה היו אמורים להיות מושמדים, עפ"י הוראת השמדה שניתנה ביום 11/10/04. מכירת הטובין בוצעה ע"י נמל חיפה באישור המכס, לטענת הנתבעת היא פעלה בתום לב, והאישור ניתן בעקבות טעות של יחידת מעקב המטענים שקיבלה את ההנחיה להשמיד את הטובין. פקיד ביחידה אישר בטעות את מכירת הטובין כסחורה בלתי נתבעת. בגינה של טעות זו נערך בירור מקיף והופקו לקחים, ולאחר שנודעה הטעות עשתה הנתבעת ככל שביכולתה כדי להשיב את הטובין שברובם עדיין לא נמכרו לרשותה. נציג המכס הודה בחקירתו הנגדית כי מדובר בטעות נדירה: "ש. כמה טעויות כאלו בוצעו בשנה האחרונה שנמכרת סחורה לשוק המקומי לאחר שהיא מעוכבת? ת. מאז שאני בתפקידי כ-9 שנים זו הפעם היחידה" (עמ' 16 ש' 21 לפרוטוקול) מר קובי ששון בעדותו מציין- "עקב טעות של המכס ביחידת מעקב מטענים, זו שקבלה את ההנחיה להשמיד. טעות של פקיד אישר מכירה של הג'ינסים האלו כסחורה בלתי נתבעת" (עמ' 14 ש' 16 לפרוטוקול ). ומוסיף "זו הטעות. ניתנה הוראת השמדה ומסתבר כי נמכרו בטעות" (עמ' 15 ש' 17-18 לפרוטוקול). לאור עדויות אלה נחה דעתי שמדובר בטעות שנעשתה בתום לב שאין בה כדי להצביע על הלך רוח אחר של הרשות כפי שטוען ב"כ התובע. סוף דבר הנני דוחה את התביעה . הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ והפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל. מכספיצויים