פיצויים על הקמת מבנה ללא היתר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים על הקמת מבנה ללא היתר: א. התביעה וההליכים שבעקבותיה עניינו של פסק דין זה בתביעה לצו מניעה ולצו עשה בעקבות טענה שעניינה בניה לא חוקית, אשר מסבה פגיעה בפרטיות, חסימת אוויר ושמש, ועלולה לפגוע באפשרות לקבל בעתיד היתר בניה. בקשר לעניינים שיידונו בפסק דין זה התקיימו הליכים מרובים, שעניינם צווי מניעה זמניים והליכים מכח פקודת בזיון בית המשפט בקשר לאותם צווים. במקביל להליכים בתיק דנן התנהלו לגבי העניינים הנדונים גם הליכים מכח חוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965. מתוכם חשוב לציין בעיקר, כי ביום 15.3.04 הוצא ע"י עירית ירושלים צו הריסה מנהלי לבניה הבלתי חוקית, ולאחר הליכים שונים בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים נקבע ב-15.4.07 כי צו ההריסה המנהלי יהפוך לצו שיפוטי החל מ-15.10.07 (ראו גם ב/1 ופרוטוקול 28.5.07, ע' 19, ש' 3). בכל הקשור לנתבעים שנתבעו בהליכים דנן חלו תמורות שונות. בסופו של דבר מתייחס פסק דין זה לארבעה נתבעים מתוך רבים אשר זכו לסטטוס זה בשלבים שונים של ההליכים. ככל שיהיה צורך בכך תבוא התייחסות להשתלשלויות העניינים שתוארו לעיל. התובע ואשתו הם בעלים של בניין דירות הנמצא ברח' רש"י 81 בירושלים, הידוע כחלקה 70 בגוש 30076. הנתבעים הם בעלי זכויות בדירות המצויות בבניין הנמצא ברחוב שערי ירושלים 9, הידוע כחלקה 114 בגוש 30076. בניין זה מצוי בשכנות לבניין הנ"ל של התובע. הבניין שהנתבעים הם בעלי זכויות בו היה בבעלות משפחת סבג, עד שביום 22.6.03 הם מכרו את הבניין, שהיה אז מבנה חד קומתי בשטח כ-160 מ"ר, לתשעה רוכשים (נספח א' לנ/5). בנספח להסכם המכר, שהוא הסכם שיתוף וחלוקה בין הרוכשים, חילקו ביניהם הרוכשים את הזכויות בנכס הקיים ובזכויות הבניה העתידיות. במסגרת חלוקה זו רכשו בני הזוג יעקב מנחם ושושנה רייזל מינצברג את הקומה שהייתה קיימת בעת הרכישה מסבג, בני הזוג אברהם משה ומלכה שאר רכשו את זכויות הבנייה הקיימות על הגג, ומרתפו של אותו בניין נרכש ע"י גבריאל רוזנברג וע"י יעקב אורי, שכל אחד מהם רכש מחצית ממנו. רוכשים נוספים, אשר לא היו צד להליכים דנן, רכשו זכויות אחרות בבניין שעתיד היה לקום. במסגרת הסכם השיתוף והחלוקה הסכימו הרוכשים גם, כי כולם יגישו במשותף בקשה לשינוי התב"ע, שעיקריה הם הוספת קומות וחלל גג והכשרת מרתף. הנתבע אברהם ברונר נכנס לתמונה באמצעות ייפויי כח שקיבל ממקצת הרוכשים, ובין הפעולות שבצע היו מכירת דירות לנתבעים וייל ודרסלר, אשר נכנסו לתמונת הבניין לאחר שרכשו דירות מברונר. לגבי נתבעים נוספים אין צורך לציין בשלב זה דבר מה. הסעדים שהתובע עותר להם בכתב התביעה המתוקן (שהוגש ב-17.10.04, לאחר היתר שניתן לכך, בהעדר התנגדות, בהחלטה מ-21.9.04 בבש"א 5844/04) הם אלה: "6.1. שלא לבצע בניה כלשהי במקרקעין המצויים ברח' שערי ירושלים 9 בירושלים, הידועים גם כחלקה 114 בגוש 30076. 6.2. להימנע מכל שימוש שהוא במקרקעין ו/או במבנה שנבנה על גביהם, בין למגורים ובין לאחסון ובין לכל דבר אחר. 6.3. לחסום את כל הכניסות והפתחים, למבנה שנבנה ע"ג המקרקעין. 6.4. שלא למכור ו/או להשכיר בשכירות חופשית ו/או מוגנת ו/או העביר ו/או להחכיר ו/או ליתן את החזקה במקרקעין ו/או במבנה שנבנה על גביהם או בחלקו לכל גוף ו/או אדם אחר". כדי למקד את המחלוקות לגבי מה שנותר להכרעה עתה, חשוב לסקור את הסכמי הפשרה השונים שגובשו בין התובע לבין מעורבים אחרים, אשר קיבלו תוקף מחייב, ואת שנקבע לגבי מעורבים אחרים, אשר לא הגיעו להסכמות ולא מילאו אחר שנדרש מהם במסגרת ההליכים דנן. המדובר באלה: הסכמה בין התובע לבין בני הזוג מינצברג (ראו פרוטוקול מ-19.4.04 בבש"א 3465/04, 3466) . הסכמה בין התובע לבין בני משפחת סבג הנ"ל (ראו פרוטוקול מ-13.5.04, ע' 1-2, בבש"א 3939/04). הסכמה בין התובע לבין גבריאל רוזנברג, לפיה יינתנו בקשר אליו הצווים הנזכרים בסעיפים 6.1, 6.2 ו-6.4 (ראו פרוטוקול מ-7.7.04 בבש"א 5139/04 ופרוטוקול מ-23.1.05 בבש"א 1235/05). הסכמה בין התובע לבין בני הזוג ישראל וחיה רוזנצוויג, לפיה גם בקשר אליהם יינתנו הצווים שניתנו נגד רוזנברג, כנ"ל בס"ק ג' (פרוטוקול מ-21.11.05 בתיק העיקרי ובבש"א 4418/05). מתן פסק דין (חלקי) נגד הנתבעים אברהם ברונר ואורי יעקב, לפיו גם בקשר אליהם יינתנו הצווים הנ"ל (ראו פרוטוקול 28.5.07, ע' 28 למטה, מתוך זיקה לפרוטוקול 15.1.07, בהתאם להפנייה שם). בנוסף למה שצוין לעיל, בסעיף 9, יצוין, כי משפחת הרשקוביץ (הנתבעת 10) לא הגישה כתב הגנה ולא הייתה מעורבת בהליכים, אך לא נתבקש סעד כלשהו בקשר אליה, וממילא גם לא ניתן סעד כזה. בהמשך לכל שצוין עד כה, נותרו להכרעה רק עניינים שבין התובע לבין הנתבעים הבאים: בני הזוג אברהם משה ומלכה שאר, יהודה וייל (אשר שלושתם מיוצגים יחדיו) ודבורה דרסלר (המיוצגת בנפרד). לגבי הנתבעים דלעיל (אשר כאשר ייזכרו יחדיו יכונו מכאן ואילך: הנתבעים) גובשה הסכמה לגבי מה שקשור בסעדים הזמניים, עד הכרעה בתיק העיקרי, אך לא הושגה הסכמה לגבי ההכרעה בתיק העיקרי. לאחר צווים זמניים שונים שניתנו בעניינם של הנתבעים הנ"ל בעבר הוסכם בישיבת 17.11.05, ונתגבש אחר כך בהחלטה מ-21.11.05, כי מצב העניינים יהיה כדלקמן: לגבי יהודה וייל ודבורה דרסלר - "ניתן צו מניעה זמני האוסר עליהם כל המשך בנייה, למעט פעולות הדרושות למגורים תקינים בדירותיהם". לגבי בני הזוג שאר - ייאסר עליהם המשך בנייה, למעט פעולות הדרושות לצורך אחזקה שוטפת של דירתם במצבה הנוכחי, תוך שנקבע, שהם רשאים להשכיר את הדירה, בתנאי שיחולו על השוכר כל המגבלות החלות עליהם. לגבי מה שנותר על הפרק הוגשו תצהירי עדות ראשית כדלקמן: של התובע, של אברהם שאר, של יהודה וייל ושל דבורה דרסלר. בשלוש ישיבות הוכחות נחקרו המצהירים על תצהיריהם, ונקבע לוח זמנים להגשת סיכומים בכתב. משנשלמה הגשת הסיכומים (לאחר ארכות ואיחורים), הוכשרה הקרקע להכרעה במה שנותר על הפרק. ב. תוצאה סופית בקליפת אגוז לאחר שקילת טענות הצדדים שנותרו בתמונה, על רקע מכלול החומר שלפניי, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה כנגד הנתבעים שנותר להכריע בעניינם להתקבל בחלקה, באופן שצווי המניעה הזמניים שניתנו בקשר אליהם (כנ"ל, בסעיף 12) יהפכו לצווי מניעה קבועים. אסביר להלן כיצד הגעתי אל התוצאה הנ"ל. ג. מתן צווי מניעה במקרים של בנייה ללא היתר כדין סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") קובע כדלקמן: "לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי העניין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בתנאי ההיתר...". הפסיקה הכירה בתחולה של עוולת הפרת חובה חקוקה בגין עבירות על דיני תכנון ובנייה בין שכנים. לעניין זה נקבע בע"א 292/80 מדינה ואח' נ' כהן, פ"ד לז(2) 29 (להלן: "פרשת מדינה"), כי הוראת סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה "הינה חיקוק אשר נועד, בין השאר, לטובתם והגנתם של בעלי המבנים, המצויים בשכנות למקום בו עומדת עבודת הבנייה האמורה להתבצע ושל המתגוררים באותם מבנים" (שם, בע' 41). תנאי הסף לקבלת צו מניעה בתיקים דוגמת התיק דנן סוכמו בע"א 759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169, 174-175 כדלקמן: "מאז בג"צ 16/50 איגרא-רמא בע"מ נ' עירית תל-אביב (איגרא-רמא בע"מ נ' מועצת עירית תל-אביב, בתור ועדה מקומית לבנין ערים, ואח', פ"ד ה 229; פ"ע ו 92), ו-ע"א 140/53, אדמה נ' לידיה לוי (אדמה חברה בינלאומית בישראל בע"מ נ' לידיה לוי, ואח', פ"ד ט 1666; פ"ע כ 445), השתרשה אצלנו ההלכה, במסגרת יחסי שכנים, שבהתקיים שלושה יסודות כדלקמן נוצרת עילת תביעה המזכה את התובע לבקש צו-מניעה נגד יריבו, ואלה היסודות: 1. הנתבע עשה מעשה בלתי-חוקי; 2. המעשה גרם נזק כספי לתובע או פגע בנוחותו או בהנאה מרכושו; 3. הנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הבלתי-חוקי של הנתבע. לכך הוסיף השופט ברנזון, כי אם הסעד המבוקש הוא צו-מניעה מספיק להוכיח כי הנתבע עשה מעשה בלתי-חוקי ושכתוצאה ישירה וטבעית ממנו ניזק או נפגע התובע או שהוא עלול להינזק או להיפגע". אדון להלן בתנאים אלה לפי סידרם. להלן ניווכח, כי התובע דנן עומד בתנאים הנ"ל, ולכן הוא זכאי לסעד שיינתן לו. ד. לא היה היתר בניה כחוק, והנתבעים ידעו זאת הנתבעים אינם מכחישים את העובדה שהבניין נבנה ללא היתר ובניגוד לאמור בסעיף 145 לחוק התכנון והבניה. כל שהנתבעים טוענים הוא כי הם לא ידעו ולא יכלו לדעת שהבניין נבנה ללא היתר. ייתכן מאד, כי שאלת ידיעתם של הנתבעים בהקשר זה כלל אינה רלבנטית, כל עוד נמשך מצב של בנייה ללא היתר, אשר נתבעים אלה שותפים לו. מכל מקום, ככל שרלבנטית ידיעה, הרי שיש אינדיקציות לכך שהנתבעים ידעו ובוודאי שיכלו לדעת כי הבניין נבנה ללא היתר. לצורך זה אתייחס להלן לשאלת הידיעה. דרסלר רכשה את דירתה מיד שנייה ולא הייתה חלק מקבוצת הרוכשים הראשונה (ראו לעיל, בסעיף 7). בסיכומיה (בסעיפים 8-9 ו-18) נטען, כי היא ובעלה (שלא נתבע בהליך דנן) לא העלו על דעתם, כי בניין כמו הבניין שלהם - הנמצא במרכז העיר ירושלים, ועבודות הבנייה בו נמצאות בשיאן - נבנה ללא היתר. דא עקא, שבהסכם רכישת דירתה של דרסלר (נספח א' לתצהירה נ/6) נקבע תשלום בסך 40,000$ עם קבלת היתר בניה. במצב דברים זה נהיר, כי דרסלר ידעה, בטרם חתמה על הסכם רכישת הדירה, כי הבניין נבנה בטרם ניתן היתר בנייה, ולא הופתעה לדעת זאת בחלוף חודשיים מיום שעברה להתגורר בבניין (כפי שנטען בסיכומיה). גם בני הזוג שאר ידעו כי אין היתר לבניית הבניין וראיה לכך חתימתם על הסכם שיתוף וחלוקה מיום 26.6.03 (נספח א' לתצהיר אברהם משה שאר, נ/5) שבו קבוע פרק שלם בענייני תכנון, רישוי ובניה, ובו נקבע כי הצדדים (ובני הזוג שאר ביניהם) "יגישו במשותף בקשה לשינוי תב"ע שעיקריה הם הוספת קומות + חלל גג לבניית הקיים והכשרת המרתף". למרות האמור בהסכם השיתוף טוענים בני הזוג שאר, כי עו"ד גולדשטיין שערך את העסקה הבהיר להם כי הוגשה על ידי המוכרים, משפחת שחר (סבג), בקשה להיתר בניה והרשיונות מוכנים בעירית ירושלים, והבניה תחל מייד עם קבלת הרישיונות (סעיף 5.3 לסיכומים ור' פרוטוקול 30.3.08, ע' 32 ש' 16-16). הם ממשיכים וטוענים, כי פנו לעו"ד נוסף (באב"ד) שבדק עבורם את העסקה ומסקנתו הייתה כי אין סיבה לדאגה והעסקה תקינה (סעיף 5.4 לסיכומים). בני הזוג שאר לא הסבירו את הפער שקיים בין טענותיהם אלה לבין הצורך בפעולה משותפת נוספת כלשהי לשינוי התב"ע כפי שהסכימו מאוחר יותר בהסכם השיתוף. כמו כן, מעדותו של אברהם משה שאר עולה, כי הוא לא ערך כל בדיקה בקשר לבניית הבניין ולהוצאת היתר הבנייה ושם את מבטחו במתווך. הוא גם לא פעל בקשר להיתר בעצמו או עם אחרים, וגם לא בדק בעיריה אם הוגשה בקשה להיתר בניה, לא בדק עם יתר האנשים עימם ערך את הסכם השיתוף אם הוגשה בקשה להיתר בניה. בכל אלה הוא, לכל היותר, הסתפק בדברים שנאמרו לו ובחר לעצום את עיניו ולא לבדוק ולוודא כי הבנייה מבוצעת על פי היתר. לאור כל אלה, ככל שנושא הידיעה בפועל רלבנטי, יש לראות את בני הזוג שאר כמי שידעו כי הבניה מבוצעת ללא שהתקבל היתר, או כמי שעצמו עיניהם בהקשר זה. האמור לעיל חל גם לגבי הנתבע וייל. כאמור, גם נתבע זה לא נמנה על קבוצת הרוכשים הראשונה אלא רכש את הדירה מיד שניה, לא הציג את הסכם רכישת הדירה, למרות שהצהיר כי ידאג להמציא אותו עד ליום 14.4.08 (פרוטוקול 30.3.08, עמ' 30 ש' 5). הוא הסתפק בטענה רפה כי היה צעיר עת רכש את הדירה, לא היה בקי בעניינים כאלה, והסתפק בכך שאמרו לו כי הכל בסדר ושיש רשיון לבנות (שם, ש' 7-8). וייל לא בדק בעירית ירושלים אם קיים היתר בניה (שם, ש' 25 -26). מעדותו של וייל נראה, כי הוא בחר לעצום את עיניו ולא לבדוק ולוודא כי בניית הבניין מבוצעת על פי היתר שניתן כדין. אי הצגתו של הסכם רכישת הדירה מצידו של וייל נזקפת לחובתו, כמו גם העדר בדיקה פוזיטיבית מצידו כי הבניין נבנה על פי היתר בניה כדין. בכל אלה יש כדי להביא לכך שגם בקשר אליו התקיים כל הדרוש בנושא הידיעה, ככל שדרוש, כדי שניתן יהיה להעניק לתובע הסעדים הרלבנטיים. ה. הנזקים שנגרמו לתובע בטרם אפנה לדון בשאלת נזקיו של התובע, אקבע כי אין ממש בטענת דרסלר (בסעיפים 27.2 ו-30-31 לסיכומים) כי התובע אינו מתגורר כלל בנכס ומשום כך הבניין אינו מפריע לו, או אינו מהווה מטרד. ראשית - תכליתו של חוק התכנון והבניה היא מניעת בניה ללא פיקוח וסדר. הכוונה היא שאדם שרוצה לבנות יגיש בקשה שתעבור את המבחן של מהנדסי הועדה לא רק מבחינת אחוזי הבניה, אלא גם מבחינת נקיטת אמצעי הבטיחות הדרושים, כדי למנוע נזק לציבור ולבנינים הסמוכים (ראו פרשת מדינה). התובע - שהמבנה שבבעלותו מצוי בסמוך מאד לבניין הנתבעים - זכאי לדעת ולוודא כי בניין שמוקם ונבנה בטווח קרוב כדי מטרים בודדים לבניין שבבעלותו ייבנה לאחר שנבחנו שאלות בטיחות שונות שבהקמת ובניית הבניין הסמוך, כך שלא יגרם נזק לקניינו. הקמת הבניין ללא פיקוח וביקורת הנדסיים אשר מבוצעים, בין היתר, בבחינת מתן היתר בניה בוועדה המקומית - עלולה לגרום לנזקים בטיחותיים, הן מיידיים והן לטווח הארוך, ולפגיעה במבנה שבבעלותו. שנית - אין בעובדה שהתובע אינו מתגורר בבניין שבבעלותו כדי לגרוע מזכותו לטעון לנזק ולמטרד כתוצאה מהקמת הבניין. התובע זכאי להגן על הנאתו במקרקעין כבעלים, קרי: השפעה אפשרית על ערך המקרקעין, או על ביקוש הדירה בשכירות (ר' ת"א (מח', י-ם) 3059/01 חורי נ' חב' מצפה אבו טור בע"מ (בפירוק מרצון) ואח', ). באשר לנזקיו של התובע נקבע בפסיקה, כי כאשר הבניה נעשית שלא כדין, די בפגיעה קלה בנוחות או בהנאה של בעל המקרקעין כדי לזכות בסעד, גם אם פעולת הנתבע אינה עולה כדי מטרד: "מי שנפגע עקב הקמת מבנה ללא היתר או על פי היתר שאינו חוקי זכאי לסעד, ובכלל זה סעד של צו הריסה או צו מניעה, אף אם הפגיעה אינה מגיעה כדי מטרד. די לו שיראה כי נגרמה לו אי נוחות" (ר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן, פ"ד לח(1) 281). כמו כן, נקבעה בפסיקה הבחנה בין היקף הנזק הנדרש בבקשה למתו צו מניעה כנגד מבנה שמוקם על פי היתר לבין מבנה שמוקם שלא על פי היתר כדין. כך נקבע, כי "הפסיקה יצרה איזון בין האינטרסים השונים: כאשר הבנייה נעשית על פי היתר כדין, יש צורך בפגיעה ממשית מאד בבעל המקרקעין על מנת לזכות בסעד של הריסה. כאשר הבניה נעשת שלא כדין, די בפגיעה קלה בנוחיות או בהנאת בעל המקרקעין כדי לזכות בסעד של הריסה" (ת"א (מח', י-ם) 3029/01 נקש ואח' נ' בן יוסף) (להלן: "פרשת נקש"); באותה רוח נפסק גם בע"א (מח', י-ם) 5600/04 שילה ואח' נ' שטיינברג, (להלן: פרשת שילה"), הנשען על מספר פסקי דין, כי "לעניין הפגיעה הנגרמת לניזוק קבעה הפסיקה, כי לצורך התקיימות יסודותיה של עוולת היפר חובה חקוקה די באי נוחות גרידא ובפגיעה ברווחה האישית ואין צורך להוכיח קיומו של נזק ממשי ומוחשי כפי שהדבר בעוולת המטרד". התובע טוען, כי בניית הבניין, תוך פריצת פתחים ובניית מרפסות לכיוון הנכס שלו פוגעת פגיעה קשה בפרטיותו, מאחר וניתן להשקיף מכל חלון לדירתו (סעיף 4.5 לסיכומים), בהמשך לעדותו בה ציין, כי "הם צופים לדירות שברשותי, וחדירה לפרטיות מאד מפריעה" (פרוטוקול 28.5.07, ע' 27, ש' 30). התובע טוען גם (בסעיף 4.6 לסיכומים), כי הבניין חוסם ומסתיר את הנוף, את האוויר ואת אור השמש באופן מוחלט. בעניין הנוף הנשקף מדירתו טרם הקמת הבניין העיד התובע, כי נכון להיום לא רואים כלום ובטרם הבניה הלא חוקית, כל אזור הכנסת היה פרוס לפניו (שם, ע' 24, ש' 24-27) וכי "מפריע לי שיש בניין שלם מול הפרצוף שלי שגורם לי להסתרת הנוף ולהיזק ראיה" (שם, ע' 27, ש' 3-4). הנתבעים טוענים, כי התובע לא הוכיח את הנזקים להם הוא טוען, משום שלא צירף חוות דעת מומחה או שמאי, להוכחת טענתו בדבר הפגיעה בבניין אשר בבעלותו (סעיף 27.3 לסיכומי דרסלר וסעיף 9.3 לסיכומי הנתבעים 4-6). אמנם לא הוגשה חוות דעת מומחה לעניין נזקיו של התובע אולם, ממכלול הראיות, ובעיקר מן התמונות הרבות שהוגשו, ניתן להתרשם כי הבניין אכן הוקם בקרבה רבה לבניין שבבעלות התובע, וכי ניתן להשקיף ממנו לדירות שבבעלות התובע. נוסף על כך, ניתן להתרשם מהתמונות כי הבניין מסתיר חלק ניכר מהנוף הנשקף מהבניין שבבעלות התובע. במצב עניינים זה, גם אם נושא האור והאוויר, שהם יותר עניינים הקשורים למומחיות, לא זכו לביסוס בחוות דעת של מומחים, די בראיות שהובאו, כדי לבסס קיומם של נזקים לתובע. בבניין של הנתבעים, כפי שהוא בנוי, לאחר שנבנה שלא כדין, יש כדי לפגום ולפגוע בהנאה של התובע מהנכס שבבעלותו ובשימוש של התובע בנכס זה, בין אם הוא מתגורר בו או משכירו לאחרים. בפרשת נקש נקבע כדלקמן: "...כאמור, בכוחה של "הלכת אדמה" להביא להרחבת היקף הזכויות הנתונות לבעל זכויות במקרקעין, בה בעת שמתבצעת בניה ללא היתר, וכזהו המקרה שבפנינו: הנתבעת בנתה את גרם המדרגות ללא היתר ופגעה בזכות התובעים לנוף הנשקף מחלון מטבחם. נציין שגישה זו עולה בקנה אחד עם המדיניות השיפוטית הרצויה בדבר אכיפת חוקי התכנון והבניה. על הנתבעת היה לנקוט בהליך הקבוע בחוק ולבקש היתר בניה כדין, בטרם קבעה עובדות בשטח. הליך כזה היה מאפשר לתובעים להעלות את התנגדויותיהם, בין השאר בשל הפגיעה בנוף הנשקף מביתם". נוסף על דברים אלה נקבע בפסיקה, כי גם פגיעה בפרטיות מהווה פגיעה של ממש, אשר יש בה לבסס עילה לתביעת סעד של צו מניעה. בפרשת שילה נקבע בעניין פגיעה בפרטיות כדלקמן: " ... העובדה שבקיר המבנה החדש קיים פתח לחלון הפונה כלפי השביל יש בה משום פגיעה של ממש בשילה בכך שנגרמת להם פגיעה בפרטיות ונוצר שינוי משמעותי ביחס למצב הקודם.... דברים אלה מקובלים עלינו. בכך יש די והותר כדי לבסס את עילת תביעתם של שילה. ניתן לסכם, איפוא, ולקבוע, כי צו המניעה שיצא מלפני בית משפט קמא, הכולל בחובו גם צו עשה בעניין המרזב, ניצב על בסיס איתן". בדברים אלה, שהובאו מן הפסיקה, יש כדי לתמוך בתוצאה שנקבעה לגבי המקרה דנן. ו. הנזקים שנגרמו לתובע הם תוצאה של הבנייה ללא היתר האפשרות להשקיף אל תוך הדירות שבבניין שבבעלות התובע ממרחק קרוב ביותר והפגיעה בנוף הנשקף ממנו נגרמו כתוצאה מבנייתו של הבניין ללא היתר. אלמלא נבנה הבניין היה פרוס בפני התובע והשוכרים שבנכס מרווח פתוח לנוף הנשקף מהדירות בנכס ולא היה מתאפשר מצב בו ניתן להשקיף מקרוב אל תוכו ולפגוע בפרטיות של המתגוררים בו. טענה כי פגיעה שכזו הייתה נגרמת לתובע גם אם הבניה הייתה מבוצעת על פי היתר שניתן כדין לא תישמע. לענייננו, די שהתובע יראה פגיעה בפועל שנגרמה כתוצאה מהבניה הלא חוקית (ר' פרשת נקש בסעיף 7 לפסק הדין). הנתבעים - בין השייכים לקבוצת הרוכשים הראשונה דוגמת בני הזוג שאר, עוד בטרם החלו בהקמת הבניין, ובין שרכשו את דירותיהם מיד שנייה, כאשר הבניין היה בשלבים מתקדמים של הקמתו - ידעו כי לא ניתן היתר לבניית הבניין כפי שנבנה, ולכן בנייתו מלכתחילה והמשך הבנייה בוצעו בניגוד לאמור בסעיף 145(א)(2) לחוק התכנון והבניה. לא נדרש כי מי מהנתבעים יבנה את הבניין במו ידיו, די שאחרים ביצעו את עבודת הבנייה בפועל ושהנתבעים ידעו כי היא מבוצעת ללא היתר. לפיכך, הקמתו של הבניין ללא היתר, המשך בנייתו ואכלוסו על ידי הנתבעים ללא היתר (ובהמשך גם בניגוד לצווי המניעה שניתנו) הם הגורמים הישירים והטבעיים לנזקיו של התובע. ז. צווי מניעה קבועים והיקפם לנוכח כל שנאמר עד כה יש הצדקה למתן צווי מניעה קבועים נגד הנתבעים שעניינם נותר להכרעה, בהמשך לצווי המניעה שכבר ניתנו נגד נתבעים אחרים. זאת הן לנוכח הנזקים לתובע, הן בשל כך שמבחינת מדיניות שיפוטית ראויה בדבר אכיפת חוקי התכנון והבניה, אין לאפשר לנתבעים בתיק דנן להנציח את ההפרות הנ"ל בהמשך של בנייה כלשהי בבניין, ולהמשיך ולקבוע עובדות בשטח אשר יסכלו את אכיפתו של החוק. לנוכח העובדה שלא כל דיירי הבניין ובעלי הזכויות בו צורפו לכתב התביעה המתוקן, ובכלל זה לא צורף יעקב דרסלר, בעלה של הנתבעת 9, שהוא בעלים במשותף יחד איתה, לא ניתן לתת צו מניעה גורף כבקשת התובע, אלא צו מוגבל, דוגמת צווי המניעה הזמניים שניתנו. התובע לא צירף לכתב התביעה המתוקן את כל הדיירים ובעלי הזכויות בבניין, שהוא בית משותף, ולכן לא ניתן להטיל על הנתבעים דנן, שהם מקצת הדיירים ובעלי הזכויות בבניין, צו שמשמעותו פעולה או מחדל בקשר לרכוש המשותף. לכן לא ניתן להטיל צו, כבקשת התובע בסעיף 6.3 לכתב התביעה המתוקן, המורה לחסום את כל הכניסות והפתחים לבניין. לאור האמור לעיל, אין להטיל צו מניעה קבוע שיחרוג בהיקפו מצווי המניעה הזמניים שהוטלו על הנתבעים שעניינם נותר להכרעה. אני סבור גם, שהפיכת צווי המניעה הזמניים לקבועים היא מידתית, שכן הצווים אינם מורים על פינויים של נתבעים מהבניין, אלא הם מאפשרים להם להתגורר בו, בסייגים שמטרתם שמירה על הקיים. ח. סוף דבר בהמשך לכל שנקבע ושנאמר עד כה, התוצאה האופרטיבית של פסק דין זה, לגבי הנתבעים שנותר להכריע בתביעה נגדם, תהיה כדלקמן: 39.1 לגבי הנתבעים 4-5, אברהם משה שאר ומלכה שאר - ניתן צו מניעה קבוע, האוסר עליהם המשך כל בנייה, למעט פעולות הדרושות לצורך אחזקה שוטפת של דירתם במצבה הנוכחי, תוך שנקבע, שהם רשאים להשכיר את הדירה, בתנאי שיחולו על השוכר כל המגבלות החלות עליהם. 39.2 לגבי הנתבע 6, יהודה וייל - ניתן צו מניעה קבוע, האוסר עליו המשך כל בנייה, למעט פעולות הנדרשות למגורים תקינים בדירתו. 39.3 לגבי הנתבעת 9, דבורה דרסלר - ניתן צו מניעה קבוע, האוסר עליה המשך כל בנייה, למעט פעולות הדרושות למגורים תקינים בדירתה. לנוכח מכלול השתלשלות העניינים, ובהתחשב גם בתוצאה הסופית דלעיל, על ארבעת הנתבעים שהתביעה נגדם הוכרעה עתה, יחדיו, לשלם לתובע - עבור שכ"ט עו"ד ומע"מ והוצאות משפט, גם יחד - סכום כולל של 30,000 ₪. חיוב זה הוא יחד ולחוד. לנוכח מה שצוין לעיל, בסעיף 9, התביעה נגד הנתבעת 10 (משפ' הרשקוביץ) נמחקת, ללא צו להוצאות. מבנהפיצויים