רישום משכון רכב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי רישום משכון במשרד הרישוי: רקע כללי וההליך שלפני: לפני תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו התובע הוא הבעלים של רכב מסוג ב.מ.וו. מס' רישוי 5510816 (להלן: "הרכב"), להורות על הסרת שעבוד שנרשם על ידי הנתבעת מס' 2 על הרכב אצל נתבע מס' 3 (להלן: "השעבוד") וכן לבטל את מינויו של הנתבע מס' 1 ככונס נכסים של הרכב, אשר מונה במסגרת בקשה ללשכת ההוצאה לפועל למימוש השעבוד. על פי הנטען בכתב התביעה הרכב נרכש על ידי התובע ביום 10.3.2008. עד לאמצע שנת 2006 הרכב היה רשום על שם מר אלעד אילוז. ביום 7.3.2006 משכן מר אילוז את הרכב לטובת בנק המזרחי , הנתבע מס' 4. במהלך שנת 2006 מכר מר אילוז את הרכב למר יצחק דרעי אשר החזיק ברכב במשך כשנה וחצי אך מסיבות שאינן ידועות לתובע הרכב נרשם על שם אחיו של יצחק דרעי בשם חיים דרעי. במהלך חודש דצמבר רכש מר דניאל מנחם (להלן: "דניאל") את הרכב ממר יצחק דרעי , העברת הבעלות בוצעה בבנק הדואר והרכב נרשם על שם מר דניאל מנחם. ביום 10.3.2008 רכש התובע את הרכב מדניאל זאת לאחר ששילם את שוויו למר דניאל בהתאם לשוויו בשוק, כאשר התשלום בוצע על ידי תשלום סכום במזומן בסך של 120,000 ₪ וכן מסירת רכב מסוג איסוזו ששוויו באותה עת הוערך ב- 90,000 ₪. שווי הרכב בעת שהתובע רכש את הרכב היה 220,000 ₪. התובע טוען עוד כי בטרם שרכש את הרכב בדק במשרד הרישוי ומצא כי הבעלות ברכב על מר מנחם דניאל. כחודש לאחר הרכישה קיבל התובע רישיון רכב בדואר ולפיו הרכב נרשם במשרד הרישוי על שמו. דא עקא, ביום 25.6.2008 שעה 23:00 התדפקו מוציאים לפועל על דלת ביתו של התובע וטענו בפניו כי הם פועלים מכח החלטת יו"ר ההוצל"פ המאפשרת לתפוס את הרכב ולהעבירו למחסן ערובה. ואכן אותם מוציאם לפועל תפסו את הרכב. התובע טוען כי לאחר מכן התברר לו כי הרכב היה ממושכן לטובת נתבעת מס' 2 להבטחת הלוואה אשר נטלה חברה שבבעלות מר חיים דרעי. המשכון נרשם אצל רשם המשכונות ביום 17.10.2007, בטרם התובע רכש את הרכב. התובע טוען עוד כי לא גילה בעת רכישת הרכב כי קיים משכון לטובת הנתבעת מאחר והוא לא נרשם במשרד הרישוי בשל רשלנותה של הנתבעת. התובע טען עוד כי לאחר מכן פנה למר לחיים דרעי והלה טען בפניו כי לא חתם על מסמכי משכון הרכב וכי חתימתו זויפה. הנתבעת מס' 2 טענה כי משכנה את הרכב לטובתה להבטחת הלוואה שנטל ממנה. להשלמת התמונה הנתבע מס' 4 הודיע כי אכן נרשם משכון על הרכב לטובתו להבטחת חובו של מר אילוז כלפי הבנק אך מר אילוז פרע את חובו לבנק וביום 26.2.2007 בוטל השעבוד אך בשל טעות טכנית לא נשלחו מסמכי הביטול לרשם המשכונות ולכן אין לו עניין בתוצאות ההליך. נתבע מס' 3 הודיע כי יכבד כל הכרעה שתינתן על ידי ולכן הפך להיות נתבע פורמאלי. התובע הגיש בתחילה בקשה לסעד זמני המורה לנתבעים 1 - 2 להחזיר לידיו את הרכב. בדיון שהתקיים בפני ביום 19.8.2008 הגיעו הצדדים להסדר לפיו הרכב יוחזר לידי התובע עד להכרעה בתובענה, ירשם עיקול במשרד הרישוי ויערך ביטוח בו הנתבעת מס' 2 היא מוטבת. כמו כן הפקיד התובע ערבות עצמית וכן ערבות כספית בסך של 12,500 ₪. ביום 7.5.2009 התקיימה ישיבת ראיות במהלכה שמעתי את עדום של התובע, מר יצחק דרעי כעדי התביעה ואילו מטעם הנתבעים 1 ו- 2 העידה גב' צוקרמן מיכל. עוד אציין כי מיניתי מטעם בית המשפט מומחה לכתב יד לצורך בדיקת הטענה של זיוף החתימה על מסמכי המשכון אך הצדדים בהסכמה ויתרו על המינוי בתום שמיעת הראיות. טענות הצדדים: התובע טוען כי זכותו על הרכב עדיפה על זכות הנתבעת מס' 2 וזאת מהנימוקים כדלקמן: 12.1 המשכון שנרשם לטובת הנתבעת בטל מעיקרו משום שנכרת ונרשם בניגוד לתניה בהסכם המשכון לטובת בנק המזרחי. 12.2 אין אדם יכול לתת יותר ממה שיש לו. מר חיים דרעי משכן את הרכב למרות שלא היה בעליו. 12.2 לנתבע לא עומדת הגנת "תקנת השוק" במשכונים. 12.3 לתקנות השוק במיטלטלין אין רלוונטית. מאידך נתבעים 1 ו- 2 טוענים כי: 13.1 הנתבעים חולקים על טענת התובע לפיה המשכון שנרשם לטובת הנתבעת בטל מעיקרו. 13.2 הנתבעים סבורים כי תקנת השוק הקבועה בסעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח - 1968 כן רלוונטית והתובע לא הצליח להוכיח כי הוא עומד בתנאיה. 13.3. לא הוכח על ידי התביעה כי הרכב לא היה בבעלות מר חיים דרעי ולא הוכח כדבעי כי הרכב היה בבעלות חברת תנובת ישראל בע"מ כפי שנטען בתצהיר מר יצחק דרעי, לכן נופלת הטענה כי מר חיים דרעי משכן רכב שאינו בבעלותו. 13.4 אין חובה על בעל משכון ברכבים לרושמו במשרד הרישוי ודי אם ירשם ברשם המשכונות והתובע הוא אשר התרשל ולא בדק את רשום על הרכב משכון ברשם המשכונות. דיון והכרעה: השפעת המשכון של בנק המזרחי: הוכח לפני כי בעת שרשמה הנתבעת מס' 2 משכון על הרכב רבץ באותו עת משכון נוסף שנרשם על ידי הנתבעת מס' 4 . המשכון של בנק מזרחי הוסר, כפי שנטען על ידי הנתבעת מס' 4 רק לאחר קבלת כתב התביעה, לאחר שהתובע רכש את הרכב על אף שהחוב אשר הובטח על ידי המשכון נפרע בטרם שהתובע רכש את הרכב ובטרם שנרשם משכון על ידי הנתבעת. סעיף 6(א) לחוק המשכון, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק המשכון") קובע: "החייב רשאי לשעבד את הנכס הממושכן במשכון נוסף בלא נטילת רשות מאת הנושה; אולם נושה נוסף לא יכול להיפרע מן המשכון אלא לאחר שסולק החיוב שהובטח במישכון שלפניו והכל באין קביעה אחרת בהסכם המישכון הקודם." טוען התובע כי ההלכה הפסוקה קבעה שבמידה ובהסכם המשכון הראשון חל איסור לשעבד את הנכס במשכון נוסף הרי אם שועבד נכס פעם נוספת אזי המשכון השני בטל. הנתבעים אינם חולקים על ההלכה הכללית לפיה אם ההסכם הראשון אוסר על רישום משכון שני אזי המשכון השני בטל. אלא הם מפנים לתגובת בנק המזרחי לפיה החוב נפרע בטרם מושכן הרכב על ידם ולכן על פי הוראות סעיף 15(א) לחוק המשכון של בנק המזרחי פקע. אמנם נקבע בפסיקה של בתי משפט מחוזיים כי משכון שני, אשר נוגד את ההסכמה במסגרת המשכון הראשון, האוסרת על שיעבוד הנכס בשנית ללא הסכמת הנושה הראשון, הינו בטל. גישה זו זכתה לביקורת ונטען כי הגבלה זו הינה מחמירה והיא מעבר לנדרש (ראה: נינה זלצמן "מישכון זכויות" נבו הוצאות לאור תשס"ה- 2005 עמ' 112 ה"ש 39). אולם אין לי צורך לכנס למחלוקת זו שכן אני מקבל את טענת הנתבעים לפיה המשכון של בנק מזרחי פקע לאור פירעון החוב בחודש 2/07 ואין לו עוד תוקף בהתאם להוראות סעיף 15 (א) לחוק המשכון. פרופ' ויסמן בספרו "חוק המשכון, תשכ"ז - 1967" בעריכת ג. טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תשל"ה - 1974 ציין כי "על פי סעיף 15(א) מביאה פקיעת החיוב לפקיעתו המיידית של המשכון, בלא שידרשו פעולות השלמה כלשהן כדי שפיקעת המשכון תהא מוחלטת. לכך נודעת חשיבות מיוחדת לענין משכונות רשומים. חדל החיוב להתקיים, למשל עקב פרעון, יהפוך המשכון הרשום לחסר תוקף אף כי לא בא על כך כל ציון במרשם" (עמ' 296). אציין אגב אורחא, כי הזכות לטעון לבטלות המשכון השני שמורה הייתה לבנק המזרחי ומסופק אנוכי כי צד שלישי כדוגמאת התובע יכול להעלות טענה זו אך אני משאיר שאלה זו בצרך עיון. זהות הבעלים של הרכב בעת משכונו לנתבעת: פלוגתא נוספת אשר דורשת את הכרעתי היא זהות הבעלים של הרכב בעת משכונו לנתבעת. האם כגרסת התובע - אעיר בתחילה כי התובע טען בכתב תביעתו כי הבעלים של הרכב בעת שעבודו לנתבעת היה יצחק דרעי שהחזיק והשתמש בו במשך כשנה וחצי (ראה סיף 8 לכתב התביעה). בתצהירו של מר דרעי יצחק, שהוגש מטעם התובע, נטען כי, הרכב היה בבעלות חברת תנובת (דרעי) ישראל בע"מ (להלן: "חברת תנובת דרעי") אשר הייתה בבעלות אביו של מר דרעי (ראה ת/1). אולם בפתח עדותו לא התנגדו הנתבעים לשינוי חזית זה ובכך הוכשר שינוי החזית שנעשה על ידי התובע. מר יצחק דרעי טען בתצהירו כי הוא היה מנהל חברת תנובת דרעי. הרכב נרכש על ידי חברת תנובת דרעי אשר שילמה מכספה עבורו והוא נרשם בהנהלת החשבונות שלה כרכוש קבוע. יחד עם זאת, חברה תנובת דרעי נמנעה מלרשום את הרכב במשרד הרישוי על שמה מאחר ורישום רכב על שם חברה מפחית מערכו. תימוכין לטענותיו צירף מר דרעי לתצהירו העתק השיקים אשר מסרה החברה כנגד מסיירת הרכב והעתק מכרטסת הנהלת החשבונות שלה. מר דרעי הוסיף בתצהירו כי אחיו חיים דרעי לא עשה כל שימוש ברכב והוא לא ידע כי אחיו שיעבד את הרכב אלא רק לאחר שהרכב התגלגל לידיו והתובע פנה אליו. מר דרעי מסר עוד כי מכר את הרכב לאחד בשם דניאל והורה לאחיו חיים לבצע העברת בעלות בדואר. הלכה פסוקה היא כי הרישום במשרד הרישוי הוא רישום דקלרטיבי (ראה: רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464) ולפיכך מהווה ראיה לכאורה בשאלת הבעלות ברכב. גם אם במישור המהותי אין די ברישום במשרד הרישוי כדי להקים זכות בעלות, הרי במישור הראייתי, יש ליתן משקל לרישום, במובן זה שהרישום מעביר את נטל ההוכחה אל מי שמבקש לסתור את נכונות הרישום (ה"פ (חיפה) 308/02 רוחי אלחג' נ' החסוי משה בן הרואה ואח', תק-מח 2003 (2) 12916, פיסקה 13). בשים לב לכך שהרכב היה רשום על שמו של מר חיים דרעי בזמן משכונו לטובת הנתבעת הדבר מקים ראיה לכאורה לכך שמר חיים דרעי הוא הבעלים של הרכב ומעביר את הנטל לתובע להוכיח ההיפך. לדעתי לא עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה במקרה זה. עדותו של מר יצחק דרעי עשתה עלי רושם לא אמין אשר הקשה עליי לסמוך עליה. העתק שיקים אשר צורפו לתצהירו היו לא חתומים ולא נרשם בהם לפקודת מי הם נמשכו. למרות זאת מר דרעי העיד לפני כי למיטב זכרונו השיקים לא היו פתוחים (עמ' 8 ש' 27-28). למרות שמר דרעי טען לפני כי יש הסכם בכתב לפיה חברת תנובת דרעי היא שרכשה את הרכב (עמ' 8 ש' 29-30) הסכם כזה לא צורף לתצהירו ולא הוצג לפני. לא צורף עוד אישור מרואה החשבון של החברה או מרשות המיסים מסמך המעיד כי הרכב היה בבעלותה של חברת תנובת דרעי למרות שהעד אמר כי יכול להביא אישור כזה (עמ' 9 ש' 1-3). לא הוכח עוד כי החברה הייתה מנכה הוצאות הרכב מהכנסותיה. כרטסת הנהלת החשבונות שצורפה לתצהירו של מר דרעי הייתה בלתי חתומה. אפשרות נוספת לגבי הבעלות ברכב היא שהרכב היה בבעלות חברת תנובת דרעי אך מושכן בהסכמתה לטובת הנתבעת. על כך אני למד מהעובדה כי חברת תנובת דרעי הייתה ועודנה חייבת כספים לנתבעת כמו חברת יבולי ארצנו בבעלות חיים דרעי לה ניתן האשראי על יד הנתבעת (עמ' 9 ש' 25-27). בנוסף הרכב היה ממשוכן בעבר לחברת ד. חי בע"מ בהסכמת ובידיעת יצחק דרעי מנהל תנובת דרעי (עמ' 10 ש' 3-4). וכי השעבוד היה לצורך הבטחת סחורה שסיפקה חברת ד. חי לחברת תנובת דרעי. מר יצחק דרעי מאשר כי שעבוד זה הוסר מאחר וחברת תנובת דרעי פרעה א תחובה כלפי חברת ד. חי (עמ' 10 ש' 5-6). דא עקא, שיעבוד זה הוסר ביום 17.10.2007 שעה 9:21 (נספח יא למוצג נ/1) והמשכון לטובת הנתבעת נרשם באותו יום שעה 9:29. מכאן מתבקשת המסקנה כי ביטול המשכון לטובת חברת ד. חי שהיה בידיעת מר יצחק דרעי ורישום משכון לטובת הנתבעת היה כמקשה אחת ואין זה סביר כי מר יצחק דרעי לא ידע כלל על המשכון לטובת הנתבעת כפי שניסה לשכנעני מסגרת תצהירו. משמיעת הראיות התבררה תמונה לפיה חברת תנובת דרעי שהייתה בניהול מר יצחק דרעי וחברת יבולי ארצנו שבבעלות חיים דרעי הייתה המשך אחת של השניה. בראשונה היה מר יצחק דרעי מנהלה ואילו חיים דרעי עובד בה (ת/1 וכן עמ' 9 ש' 28 -29). ובשניה מר חיים דרעי בעליה ומנהלה ואילו מר יצחק דרעי עובד בה (עמ' 10 ש' 10-13). מר יצחק דרעי הודה בפני כי החברה השניה נפתחה לאחר שחברת תנובת דרעי פשטה את הרגל (עמ' 10 ש' 21-24) כאשר אמר "אחי חיים אמר שהוא מוכן לפתוח את החברה מחדש, והוא פתח את יובלי ארצנו. חברת דרעי פשטה את הרגל" (שם). לכן שוכנעתי כי מדובר בהמשכו של אותו עסק כאשר חברת יבולי ארצנו הינה המשך לחברת תנובת דרעי וכי יצחק וחיים דרעי ניהלו עסקיהם בערבוביה ולכן בעת משכון הרכב על שם הנתבעת להבטחת חובות יבולי ארצנו ידע יצחק דרעי על המשכון. כמו כן, בעת משכון הרכב לטובת הנתבעת להבטחת חובה של יבולי ארצנו שהייתה קיימת חברת תנובת דרעי כבר פשטה את הרגל שכן החברות הוקמו לטענת יצחק דרעי אחת כהמשכה של השנייה. לכן אין זה סביר כי חברת תנובת דרעי הייתה באותה עת הבעלים של הרכב אחרת הרכב היה אמור לכסות את החובות כלפי נושי חברת תנובת דרעי. לא הוכח עוד כי בעת שנמכר הרכב לאותו דניאל על ידי חיים דרעי הכספים שהתקבלו תמורת הרכב הוזרמו לחברת תנובת דרעי ולכיסוי חובותיה ומשום מה בכרטסת הנהלת החשבונות של הרכב שהוצגה אין כל זכר לתקבול התמורה בגין מכר הרכב לדניאל דבר האומר דרשני. אם לא די בכך התובע לא הביא כלל לעדות את מר חיים דרעי ולא הוצג כל הסבר מדוע הוא לא הובא לעדות. עדות עד זה הינה עדות חיונית לצורך הפרכת הטענה כי הוא הבעלים של הרכב. במקרה זה אין לי אלא ללכת בהתאם להלכה הקובעת שאילו הובא לעדות הוא היה מעיד לרעת התובע ותומך בגרסת הנתבעים, אלא אם קיים הסבר סביר לאי העדתו (ראה: ע"א 55/89 קופל נ. טלקאר, פ"ד מד(4) 595). במקרה זה לא ניתן הסבר כלשהו לאי העדתו של מר חיים דרעי על אף שבכתב התביעה ציין התובע כי היה בקשר עימו (סעיף 19). בשים לב לקביעה כי לא עלה בידי התובע להפריך את הרישום במשרד הרישוי המסקנה המתבקשת היא שהרכב שועבד כדין על ידי מר חיים דרעי לטובת הנתבעת. לכן מתייתר הצורך לדון בשאלה האם המשכון שרשמה הנתבעת תקף מכח תקנת השוק במשכונים. זכותו של מי עדיפה? השאלה אשר נותרה על הפרק היא זכותו של מי עדיפה? זכותו של התובע או זכותה של הנתבעת. סעיף 4(3) לחוק המשכון קובע כי משכון כוחו יפה בנכסים נדים עם רישום המשכון. בהקשר זה תמים דעים אנוכי עם הצדדים כי אין תחולה לסעיף 34 לחוק המכר העוסק בתקנת השוק במכר. התובע לא רכש את הרכב מידי אדם אשר עוסק במכירת נכסים מסוגו (כגון סוחר רכבים או סוכנות מכירות - לפחות לא הוכח ולא נטען כי מר מנחם דניאל היה סוחר רכבים) ולכן לא ניתן ליישם סעיף זה על המקרה הניצב לפני. נותר איפוא לפנות להוראות סעיף 12 לחוק המיטלטלין, התשל"א - 1971 (להלן: "חוק המיטלטלין") הקובע לאמור: "התחייב אדם להקנות לחברו בעלות או זכות אחרת במיטלטלין, ולפני שמסר לו את המיטלטלין או הקנה לו את הזכות חזר והתחייב עם אדם אחר בהקניה נוגדת, זכותו של הראשון עדיפה, אך אם השני התקשר בעסקה וקיבל את המיטלטלין או את הזכות בתום לב ובתמורה - זכותו עדיפה." מאחר וקבעתי כי אין תחולה לסעיף 34 לחוק המכר נסללה הדרך להסתמך על חוק המיטלטלין אשר מחיל את הוראותיו באין הוראה ספציפית אחרת בדבר חקיקה אחר (ראה סעיף 13 (ב) לחוק המיטלטלין). ההלכה הפסוקה קבעה כי עסקת מכר הנוגדת עסקת שעבוד נכס הם בגדר עסקאות נוגדות. בע"א 3002/93 יעקב בן-צבי נ' מיכל סיטין ו-4 אח', פ"ד מט(3), 5 נפסק: "נראה לי כי תוצאה זו מתבקשת מתחולתה הישירה של הוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. עניין לנו בבעלים של נכס, אשר עשה שתי התחייבויות. האחת, למכר מלוא זכויותיו בנכס (מחציתן מכוח הלכת השיתוף ומחציתן מכוח ההסכם המפורש) לבן זוגו; השניה, להענקת משכנתא על מלוא הזכויות בנכס לנושהו. אלה הן שתי התחייבויות (בהעדר רישום) לעשות "עיסקה במקרקעין" - האחת, שעניינה מכר והשניה, שעניינה משכנתא; שתי התחייבויות אלה "נוגדות", שכן התחייבות למכור בעלות לאחד נוגדת התחייבות למשכנתא על אותו נכס לאחר. עמדה על כך פרופ' כהן בציינה: 'עסקה נוגדת יכולה לקום, גם כאשר האינטרסים המוענקים אינם זהים. כך, למשל, אם התחייב המקנה למכור נכס לא', לאחר מכן התחייב למשכנו לב', אין שתי הזכויות יכולות לדור בכפיפה אחת: משכון, המהווה שעבוד נכס להבטחת חיוב, כולל כאחד מיסודותיו את זכות המימוש של הנכס במקרה של אי-קיום החיוב. משמעות הדבר היא שמשכון מהווה מכר פוטנציאלי, וככזה הריהו עסקה נוגדת למכר. יתר על כן: לפי סעיף 18 לחוק המכר, מתחייב המוכר למסור את הממכר כשהוא נקי מכל שעבוד. עריכת העסקה הנוגדת, אינה מתיישבת עם התחייבות זו' (נ. כהן, התערבות ביחסים חוזיים 1982) 192))." הרכב נמסר לחזקת התובע לאחר רישום המשכון ועל כך אין רבותא. נותרה השאלה אם הרכב נמסר לתובע כשהוא היה תם לב ובתמורה על מנת שיכול לגבור על זכותה של הנתבעת בהתאם לסעיף 12 לחוק המיטלטלין. הן סעיף 12 לחוק המיטלטלין והן סעיף 9 לחוק המקרקעין מטילים חובת תום לב על הנהנה מהעסקה המאוחרת. הקריטריונים לבחינת תום ליבו של בעל העסקה המאוחרת הם זהים. על מהותו של תום הלב בסעיף 9 עמד בית משפט העליון בע"א 3180/05 ד"ר ריאד נעים זריק נ' עודה ג'רייס ואח', : "שאלת תום ליבו של הקונה השני נמדדת על פי שני פרמטרים מרכזיים אחרים: תום לב סובייקטיבי ותום לב אובייקטיבי. הראשון - תום לב סובייקטיבי - עניינו אי ידיעתו של הקונה השני על העסקה הראשונה, בשעה שערך את עסקת המקרקעין. השני- תום לב אובייקטיבי- עניינו בדיקת פנקס רישום המקרקעין או מצב ההחזקות במקרקעין עצמם בידי הקונה השני טרם עריכת העסקה."    כפועל יוצא מהקביעה כי יש לבחון את תום הלב גם במישור האובייקטיבי ראתה הפסיקה במצב בו הרוכש המאוחר עוצם את עיניו, מקום שהיה חשד לגבי טיב זכותו של המוכר, כמצב של חוסר תום לב. בע"א 7785/99 ארוך שלמה נ' ג'רארד פאריינטי, פ"ד נה(3), 85 נקבע: "הוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין מתנה, כאמור, את עדיפותו של בעל העיסקה המאוחרת על בעל העיסקה הקודמת בקיומו של תום לב אצל הראשון. באופן עקרוני, מושג תום הלב עשוי להיות רחב יותר מאשר הדרישה לאי-ידיעתו של בעל עיסקה את זכויותיו של בעל העיסקה הקודמת בזמן. אך, כולם מסכימים כי הידיעה בפועל על קיום הזכות שוללת את תום הלב. והנה, לפי הדעה המקובלת, "עצימת עיניים " בהקשר זה כמוה כידיעה בפועל. ראה ברוח זו מ' מאוטנר "עיסקאות נוגדות ורשלנות הקונה שאינו רושם הערת אזהרה" הפרקליט מ (תשנ"א -ג) 521, בעמ' 523: '...על הרוכש לפעול בתום לב, דהיינו בהיעדר ידיעה בפועל על זכותו של הצד הראשון בזמן ובהיעדר "עצימת עיניים " ביחס לקיומה של זכות זו (קרי: עליו להימנע מלרכוש את הנכס בנסיבות שבהן היה מתעורר חשדו של אדם סביר כי לצד מוקדם קיימת זכות ביחס לנכס).'"   על מנת שהנתבעים יזכו בטענתם לפיה התובע עצם את עיניו ובכך היה חסר תום לב עליהם להצביע כי היה חשד בליבו של התובע כי בעלותו של דניאל לא הייתה נקיה וחשד כזה חייבו לבצע בדיקות נוספות אך הוא חדל מלעשות כן. התובע הודה כי נמנע מלבדוק אם על הרכב רובץ שיעבוד ברשם המשכונות. אולם לטענתו שאל את פקיד הדואר בסניף בו בוצעה העברת הבעלות אם בדיקת שעבודים או עיקולים על הרכב תקינה ואם ניתן לבצע העברת בעלות על הרכב אם הוא ממושכן או מעוקל. הפקיד לדידו של התובע השיב לו שאם הרכב מעוקל או משועבד לא ניתן לבצע את העברת הבעלות על שמו. עדות של התובע הייתה עדות יחידה. חקירתו לא העלתה חוסר מהימנות מצידו. לדעתי במקרה זה, היה סימן מחשיד אשר היה בכוחו להדליק 'נורה אדומה' אצל התובע שכן התובע מודה כי הרישיון שהוצג על ידי המוכר היה רשום שעבוד לטובת חברת ד. חי (עמ' 12 ש' 1 - 3). יחד עם זאת, נקבע כי רשלנות רגילה אינה מפקיעה את תום ליבו של הרוכש אך רשלנות רבתי יכולה להיות ראיה לחוסר תום ליבו של הרוכש (ראה: ע"א 716/72 זהבה רוזנשטרייך נ' חברה א"י לאוטומובילים, פ"ד כז(2), 709 [להלן: "עניו רוזשטרייך"]). התובע טען לפני כי הסתמך בעניין זה על דברי פקיד הדואר אשר ביצע את העברת הבעלות. באותו מועד של העברת הבעלות אכן השעבוד של חברת ד. חי כבר הוסר (השעבוד הוסר עם רישום השעבוד לטובת הנתבעת) ולכן טענתו של התובע כי ברישומי משרד הרישום לא היה שעבוד או עיקול הינה טענה סבירה ומתקבלת על הדעת ואם היה חשד של התובע טענתו כי, חששו התפוגג באמצעות פקיד הדואר הינה טענה סבירה ומתקבלת על הדעת. גם אם הייתה התרשלות מצד התובע הרי הייתה זו רשלנות רגילה להבדיל מרשלנות רבתי אשר אינה מפקיעה את תום ליבו של התובע. אכן אי ריכוז הרישומים בדבר בעלויות ומשכונים במרשם אחד יוצרת תקלות ובעיות אשר היוו מושא להרבה הפסקי דין והגיעה העת לאחד רישומים אלו במרשם אחד. הדיוטות בדרך כלל אינם מודעים לעובדה כי משכונים רשומים במרשם אחר ובדיקה במשרד הרישוי אינה מהווה בהכרח מתכון בטוח להעדר קיומו של שעבוד. לכן הבדיקה שעשה התובע במשרד הרישוי והדברים שמסר לו פקיד הדואר מספקת לצורך הקביעה כי התובע היה תם לב בעת רכישת הרכב. הרישום ברשם המשכונות אינו מקים כשלעצמו ידיעה קונסטרוקטיבית לגבי קיומו של המשכון. אין שום הוראה בחוק המשכון הקובעת כך. משמעותה של ידיעה קונסטרוקטיבית היא שלמרות שבפועל אדם לא יודע את האמת מייחסים לו בכל זאת ידיעה בכח ולכן יש להיזהר בקביעת כלל כזה מקום שהחוק אינו קובע אותו במפורש. בעניין רוזנשטרייך נקבע: "ועדיין נותרה השאלה אם לעניין שלפנינו נודעת חשיבות לחוק המשכון, תשכ"ז- 1967. חוק זה יצר סדר של רישום שעבודים, ובתקנות המישכון (סדרי רישום ועיון), תשכ"ז-1967, שהותקנו על-פיו, נקבע לגבי משכון של חברה או של אגודה שיתופית שנרשם לפי הוראות פקודת החברות או פקודת האגודות השיתופיות, כי רואים אותו גם כנרשם לפי סעיף 3 (4) של חוק המשכון והתקנות הנדונות אינן חלות עליו (תקנה 17א). ואולם, לא חוק המשכון ולא התקנות קובעים כי חזקה על אדם שהוא יודע על השעבוד, אף שבפועל אינו יודע על רישומו. אכן, בסעיף 3 (4) לחוק נאמר כי במקרים מסויימים כוחו של משכון רשום בנכסים נדים ובניירות ערך יפה "כלפי נושים אחרים של החייב". פירוש הדבר שנושה, בעל משכון רשום, זוכה בעדיפות כלפי נושים אחרים של החייב בגביית חובו מהנכס הממושכן. אבל אין פירוש הדבר שמשכון רשום כנ"ל כוחו יפה כלפי כולי עלמא" התובע אינו נושה של החייב חברת יבולי ארצנו. לכן רישומו אינו מהווה ידיעה קונסטרוקטיבית. התובע טען עוד כי שלם עבור הרכב את הסכומים המפורטים בתצהירו וכן מסר רכב נוסף תמורת הרכב. עדות זו לא נסתרה ועדות התובע הייתה מהימנה עלי ולא התעוררו בה סתירות כלשהן אשר יש בכוחן להפריך את טענותיו כי שילם תמורה בגין הרכב. לכן משקבעתי כי התובע תם לב ושילם תמורה בעד הרכב אשר נמסר לידיו זכותו גוברת על זכותה של הנתבעת בהתאם להוראות סעיף 12 לחוק המיטלטלין. טוען התובע עוד כי הנתבעת ברשלנותה נמנעה מלרשום משכון במשרד הרישוי ולכן גרמה לתסבוכת בתיק. אמנם סעיף 12 לחוק המיטלטלין כמו סעיף 9 לחוק המקרקעין אינם קובעים במפורש כי הראשון בזמן מבחינת העסקאות הנוגדות צריך לנהוג בתום לב. אולם נקבע כבר כי חובה כזו מוטלת על בעל העסקה הראשונה בזמן וחוסר תום ליבו יכול למנוע ממנו את הזכות לבקש אכיפה של זכותו ויהיה עליו להסתפק בתביעת פיצויים כלפי המוכר (ראה: ע"א 2643/97 גנז שלמה נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ , פ"ד נז(2), 385 1 להלן: "עניין גנץ])). נקבע עוד כי אי רישום הערת אזהרה על ידי הרוכש במשך תקופה ארוכה יכולה לגרום ל- "תאונה משפטית" והדבר בנסיבות מתאימות יכול להוות חוסר תום לב מצד הקונה בעסקה הראשונה המציב מחסום המונע ממנו אכיפת העסקה. בענין רוזנשטרייך התייחס בית משפט בכל הקשור לרישום משכון במשרד הרישוי בנוסף על רישומו ברשם המשכונות, על ידי בעל הזכות הראשונה, כדלקמן: "למשיבה היתה אפשרות, אם כי לא מוטלת עליה חובה כזאת, לרשום הערה על קיומו של השעבוד במשרד הרישוי וברשיון הרכב, ובדרך זו להביא את העובדה הזאת לידיעת כל מי שבא לרכוש את הרכב. המשיבה אישרה כי בדרך כלל היא נוהגת כך, ולא תירצה מדוע לא נהגה כך גם במקרה זה. דבר מובן מאליו הוא, כי קונה רכב בודק את ניירות הרכב והרישומים במשרד הרישוי ובדרך כלל סומך על הכתוב בהם. מאידך, האם היה יסוד למשיבה להניח כי דרכו של קונה רכב ללכת לרשם החברות ולבדוק אם רשום אצלו שעבוד עליו ? ואולם אפילו נאמר כי המערערת התרשלה בכך שלא עשתה בדיקה כזו, הרי כלל ידוע הוא שאין רשלנות רגילה, ואף רשלנות רבתי, מפקיעה את תום-הלב הנדרש. רשלנות רבתי יכולה רק להוות ראיה בדבר חוסר תום-לב (ראה ד"נ 15/70, (- קוד בע"מ נ ג ד תל-חנן, חברה לאחסנה ומסחר בע"מ ; פד"י, כרך כו (1), ע' 36, 40 ,39.), בע' 40 ,39), ורשלנות כזאת אין לייחס למערערת, כשלא היה לה כל יסוד לחשוד באי-שלמות זכותה של המוכרת על המכונית. כאמור, אין חובת רישום שעבודים במשרד הרישוי או ברשיון הרכב, אבל כל מי שעיניו בראשו ורוצה לשמור על אינטרס שלו בעניין זה, ידאג לכך שיהיה זכר לשעבוד הקיים לטובתו במסמכי הרישוי. בעניין Motor Bishopsgate Corporation Ltd. v. Transport Brakes Ltd. - Windsor Garage, Third Finance,Party ; (1949), 1 K.B. 322, 337-8 מסביר השופט דנינג בפרטות עד כמה חשוב Bishopsgate Motor Finance Corporation Ltd. v. Transport Brakes, Ltd.) - Windsor Garage, Third Party : (1949), 1 K.B. 322, 337-338 ; (1949), 37 ; (1949), L.J.R. 741 ; 65 T.L.R. 66 ; 93 Sol. Jo. 71, C.A..1 All E.R) לדאוג לכך שמסמכי הרכב ישקפו את מצב הבעלות כהווייתו, ומי שאינו דואג לכך עושה זאת על סיכונו." הנתבעת הייתה מודעת לאפשרות של רישום המשכון במשרד הרישוי אך במקרה זה טענה גב' צוקרמן מיכל בתצהירה נ/1 כי, ניגשה למשרד הרישוי לצורך רישום המשכון אך הלה סירב לרושמו ללא נוכחות בעל הרכב. לטענתה מר חיים דרעי סירב במקרה זה לשתף עימה פעולה (סעיף 8 לתצהיר). אולם על פי הנוהל של משרד הרישוי (ת/4) ניתן לרשום שעבוד במשרד הרישוי במידה ובעל הרכב נותן יפוי כח לנושה. הנתבעת יכלה על נקלה להחתים את מר חיים דרעי על יפוי כח כזה אך היא לא עשתה כן, במיוחד שגב' צוקרמן אישרה בפני כי הנוהל מוכר לה (עמ' 15 ש' 7-8). כפי שהשכילה הנתבעת להחתים את חיים דרעי על מסמכי המשכון יכלה באותה מידה החתימו על כל הדרוש לצורך רישום המשכון במשרד הרישוי. כמו כן, הנני סבור כי במידה והנתבעת הייתה מציגה את הרישום ברשם המשכונות בפני משרד הרישוי היה לדעתי נרשם המשכון גם במשרד הרישוי ללא צורך בהתייצבות בעל הרכב. גב' צוקרמן אישרה לפני כי היה חשוב לה לרשום את המשכונות הן ברשם המשכונות והן במשרד הרישוי (עמ' 20 ש' 25-26). גב' צוקרמן הייתה מודעת לחשיבות הרישום במשרד הרישוי אשר בכוחו למנעו תקלות עתידיות כדוגמת זו אשר אירעה במקרה זה. הדבר נכון שבעתיים כאשר הנתבעת עוסקת במתן אשראים באופן שוטף ושיעבוד הרכב בא להבטיח את פירעון החוב ולשמש בטוחה. הנתבעת נמנעה במשך חודשים, עד לרכישת הרכב על ידי התובע, מלרשום את השעבוד במשרד הרישוי ובכך גרמה ל "תאונה המשפטית" עם התובע אשר סמך על המרשם במשרד הרישוי. לכן אי רישום השעבוד על ידי הנתבעת במשרד הרישוי מהווה חוסר תום לב מצידה במקרה זה המונע ממנה לבקש את זכותה הקניינית ברכב בהתאם להלכה שנקבעה בעניין גנץ. בשים לב לכך הנני מקבל את התביעה ומצהיר כי התובע הוא הבעלים של רכב מסוג ב.מ.וו. מס' רישוי 5510816. בנוסף הנני מורה על הסרת שעבוד שנרשם על ידי הנתבעת מס' 2 על הרכב אצל נתבע מס' 3 וכן מורה על ביטול מינויו של הנתבע מס' 1 ככונס נכסים של הרכב, אשר מונה במסגרת בקשה ללשכת ההוצאה לפועל למימוש השעבוד. הפיקדון יוחזר לתובע באמצעות בא כוחו וכל המגבלות שהטלתי על התובע במסגרת הסעד הזמני מבוטלות לרבות רישום העיקול במשרד הרישוי לטובת הנתבעת. הנני מחייב את הנתבעת מס' 2 לשלם הוצאות ושכר ורחת עו"ד לתובע בסך של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ. רכבמשכון